Remove ads
מלחמת אל הסער בים היא מוטיב ספרותי וטיפוס סיפורי שהיה נפוץ במיתולוגיות ובשירות אֶפִּיות במזרח הקרוב הקדום, במהלך האלף השני והאלף הראשון לפנה"ס, ובכלל זה במיתולוגיה האמורית, במיתולוגיות מסופוטמיות, במיתולוגיה המצרית הקדומה, במיתולוגיה החורית-חתית, במיתולוגיה הכנענית, ולפי חקר המקרא המודרני גם במקרא.
אופייני למוטיב זה דמות אנטגוניסטית של אל ים, כגון ים הכנעני, או של אלי-מים נקביים וזכריים כגון תיאמת ואפסו המסופוטמים, אשר תכופות מתגלמים או נעזרים במפלצות ים דמויות דרקון, או בטורפים ימיים גדולים כלוויתן, תנין או נחש ענק. בכמה דוגמאות של המיתוס, דמות הים מאיימת לגאות ולהציף את העולם כולו, דורשת מן האלים לסור למרותה, ומטילה עליהם את אימתה. את העולם מציל אל גיבור, בדרך-כלל אל-סער או אל מלחמה דוגמת מַרְדוּךְ הבבלי, בעל הכנעני, תֶשוּבּ החורי וסת המצרי, אשר מביס את הים ואיתניו בקרב. לעיתים מסתייע אל הסער בדמויות של אל חכם ויועץ, דוגמת כושר וחסיס הכנעני או אאה המסופוטמי, ושל אלה אחות או בת-לוויה מפתה כמו עַשְׁתָּרְתּ או ענת, שהים משתוקק אליה.
המקרא התפלמס עם מוטיב נפוץ זה על-ידי הדגשה כי האל המקראי ברא את איתני הים בעצמו, ושהוא משתמש בהם ככלי-משחק. עם זאת, במקומות רבים במקרא שרד גם מוטיב מפורש של מלחמת האל בים ובאיתניו: "תהום", "תנין", "לוויתן נחש בריח", "לוויתן נחש עקלתון", "רהב" ועוד. לפי קטעים אלו הציעו חוקרי מקרא כמו משה דוד קאסוטו ונגה איילי-דרשן לשחזר שירה אפית קדומה של מלחמת האל המקראי בים. הדים למיתוס המקראי שרדו גם בספרים חיצוניים, בכתבים מוקדמים של הנצרות, בספרות חז"ל, בפיוטים ובקבלה.
Remove ads
תולדות המחקר
.jpg)
_(cropped).jpg)
פרט למקרא, מעט מאוד מספרות המזרח הקרוב הקדום היה מוכר עד למאה ה-19. מוטיב מלחמת אל הסער בים שרד במקרא, במסורת היהודית והנוצרית ובתרגומי פילון איש גבל ליוונית מן המיתולוגיה הפיניקית, אך לא נערך מחקר ביקורתי בנושא.[1]
המחקר החל עם גילוי ופיענוח מיתוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, מאז[1] שנת 1849 באתר העתיק של נינוה, על-ידי ארכאולוגים ואשורולוגים בריטיים כאוסטן הנרי לייארד, הורמוזד רסאם וג'ורג' סמית'. באנומה אליש מומלך אל הסער הבבלי מרדוך לראש האלים, לאחר שהרג את תיאמת או "תיאמתום", אלת הים המסופוטמית הקדומה, ואת מפלצותיה, וברא את העולם מגופתה.
הראשונים שחקרו את הדמיון בין אנומה אליש לספרי המקרא היו התאולוג הפרוטסטנטי ומבקר המקרא הגרמני הרמן גונקל, והכומר האפיסקופלי וחוקר השפות השמיות הקנדי ג'ורג' ארון בארטון (George Aaron Barton). שניהם, ובעקבותיהם חוקרים רבים נוספים, הצביעו על מוטיב המלחמה בים המשותף לשני המקורות. בדוגמה לשונית מפורסמת, המילה "תהום" המופיעה במקרא כבר בפסוק השני של ספר בראשית: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם”, ומאוחר יותר כ-30 פעמים נוספות שבכללן גם צורת הרבים "תהמת" או "תהומות", מקורה להצעת חוקרים שונים במילה האכדית תיאמת[2]. בתחילת המאה ה-20 הסיקו חוקרים כאלו שמקור המוטיב היה במסופוטמיה "ערש התרבות", הקדומה גם מן המקרא. באותן שנים, החוקר היחידי[1] שראה במוטיב השפעה שמחוץ למסופוטמיה, על סמך המקרא וכתבי פילון בלבד, היה אלברט קליי (Albert T. Clay), כומר לותרני וחוקר שפות שמיות אמריקאי מאוניברסיטת ייל. הוא הסיק שמקור המוטיב בכנען, והגיע לבבל עם האמורים.[3][4]
גם בהמשך התקדם מחקר המוטיב בעיקר בעקבות תגליות ארכאולוגיות. התגלית הידועה ביותר התפרסמה בתחילת שנות ה-30: חפירות העיר הכנענית העתיקה אוגרית בראשות הארכאולוג הצרפתי שארל וירולו, ופיענוח השירה האוגריתית של מלחמת האל בעל באל ים, בתחילה על-ידי עוזרו של וירולו, הבלשן העברי עדיה חורון. קטעים אחרים באותה שירה ייחסו לבעל מלחמה בלווייתן (אוגריתית: לתנ), ולאחותו ענת מלחמה בים, בלוויתן ובתנין (אוגריתית: תננ).[1] היו אלו רק מקצת מן המקבילות הלשוניות הבולטות בין השירה האוגריתית והמקרא.
הראשון[1] שחקר את הקשר המשולש בין מלחמת בעל בים, אנומה אליש והמקרא היה הארכאולוג המקראי וחוקר המקרא האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט, בשנת 1936. לשלושת אלו הוא הוסיף מקורות דומים נוספים: את פפירוס עשתרת ממצרים העתיקה, את אגדת לבו המסופוטמית ואת אגדת מלחמת אל הסער בנחש-דרקון אִילוּיׇנְקַה החתית. אולברייט היה הראשון שחיפש מקור משותף לכל סיפורי מלחמת אל הסער בים, אף כי לא הגיע למסקנה נחרצת בשאלה.[5] מאז דנו חוקרי מקרא רבים, מהם מפורסם בשפה העברית משה דוד קאסוטו, בהשפעות הבבליות והכנעניות על המקרא, ובמוטיב המקראי של שלטון האל על "תהום", "התנינים הגדולים", "לוויתן נחש בריח", "לוויתן נחש עקלתון", "רהב" ועוד.[6][7][8]
החל משנת 1946 פרסם החתיתולוג הגרמני-יהודי האנס גוסטב גיטרבוק (Hans Gustav Güterbock) את שירת אוּלִִיכּוּמִי שגילה בחפירות חתושה: עיבוד חתי של שירה חורית, המתארת את מלחמת תשוב, אל הסער החורי, בסלע אוּלִִיכּוּמִי הגדל בים, ובנו של ראש האלים כּוּמָרבִּי. גיטרבוק קשר את שירת אוּלִִיכּוּמִי לשירה האוגריתית של מלחמת בעל בים. הוא גם קשר אליה מיתוסים חורים-חתיים נוספים: שירת חדמו על מלחמת תשוב בנחש חדמו הגדל בים, ואגדת פישישה המאזכרת אף היא מלחמה של אל סער בים.[1]
ב-1964 פורסם לראשונה מחקרם של רוברט גרייבס ורפאל פטאי, שהרחיב את הסברה כי סיפור בריאת העולם בספר בראשית מבוסס על אנומה אליש[9]. עם זאת החל להתערער מעמדה הקדום של אנומה אליש במחקר, כאשר הוצע לאחר את זמן חיבורה מתקופת חמורבי בתחילת האלף השני לפנה"ס למלכותו של נבוכדנצר הראשון בסוף האלף השני, היינו מאוחר מן המיתוסים החורים-חתיים, האוגריתיים ומפפירוס עשתרת המצרי.[1] זהו התיארוך המקובל כיום. בשנת 1968, באוניברסיטת הרווארד, חזר האשורולוג הדני רב-ההשפעה תורקילד יאקובסן (Thorkild Jacobsen) לטענת אלברט קליי כי מלחמת מרדוך בים באנומה אליש איננה מתאימה לגאוגרפיה של התרבות המסופוטמית, המרוכזת סביב נהרות הפרת והחידקל ולא חוף הים, ואף לא למסורת השומרית, ולפיכך היא חייבת להיות השפעה זרה שם.[10] למרות זאת, עד שנות ה-90 עדיין היה מקובל למדי במחקר לראות באנומה אליש את המקור למוטיב מלחמת אל הסער בים, ככל הנראה עקב הקושי להניח השפעה של תרבויות הלבנט הקטנות על בבל הגדולה. לחלופין נטו במחקר לראות בכל המיתוסים הנזכרים למעלה גרסאות של אותו מיתוס קדמון, מבלי להכריע לגבי שאלת מקורו, ומבלי להבחין בשינויים הייחודיים שעבר בכל תרבות.[1]
הדיון בשאלת מוצאו של מוטיב מלחמת אל הסער בים התחדש בשנות ה-90, לאחר פרסום מכתב כתוב אכדית מהארכיון של מארי, המזכיר את מלחמת אל הסער אדו מחלב בים. מכתב זה מתוארך למאה ה-18 לפנה"ס, ונחשב לעדות הקדומה ביותר למוטיב זה. כמו בהשערת קליי כמאה שנה לפני כן, המכתב מקשר את המוטיב לממלכות האמוריות מארי וימחד, אבל אינו יכול לפסול את מוצאו בבבל, אם כי קדום לאנומה אליש, שכן הים מכונה בו בשם האכדי "תמתום", ולא בשם השמי-מערבי "ים".[1]
משנות ה-2000 חקרה נגה איילי-דרשן, מומחית ישראלית לספרות וללשונות המזרח הקרוב הקדום מאוניברסיטת בר-אילן, את המוטיבים השונים של מיתוס מלחמת אל הסער בים בשיטות מחקר גאוגרפיות-היסטוריות, כמו אלו של ארנה ותומפסון למוטיבים ולטיפוסים ספרותיים במיתוס ובפולקלור.[11] היא הצביעה על השפעות של התרבויות השונות זו על זו, ועל המקרא בכלל זה, ועם זאת גם על מאפיינים ייחודיים של המיתוס בכל תרבות. איילי-דרשן וחוקרי מקרא אחרים משחזרים את דמותה ההיפותטית של שירה עברית עתיקה על מלחמת האל המקראי בים, אשר לא נכללה במקרא באופן רשמי, אך שרדה בו בהתייחסויות ובציטוטים מרובים.
תעודות ומוטיבים ספרותיים
המאפיין המגדיר את הטיפוס הסיפורי של המיתוס הוא מוטיב של אל-סער גיבור, היוצא להלחם באל (או אלת) הים, ו/או במפלצות-ים ענקיות המשרתות אותו, ומנצח. בספרה המוקדש לנושא עוסקת איילי-דרשן ב-11 סיפורים ותעודות מהמזרח הקדום שמכילים מוטיב זה:[12]
- עלילות בעל וענת, שירה אוגריתית: ניצחון האל בעל על האל ים.
- אנומה אליש, סיפור בריאה מסופוטמי באכדית: ניצחון האל מרדוך על אלת הים תיאמת, ובריאת העולם מגופתה.
- קטעים רבים בשירת המקרא: עליונות האל המקראי על הים, תהום, התנינים הגדולים, לוויתן, רהב, נחש בריח ונחש עקלתון.
- שירת אוּלִִיכּוּמִי החורית-חתית: מלחמת אל הסער החתי תרחנה בסלע אוּלִִיכּוּמִי הגדל בים.
- שירת חדמו החורית-חתית: מלחמת אל הסער תרחנה בנחש חדמו הגדל בים.
- פפירוס עשתרת המצרי-כנעני: ניצחון אל הסער סת על האל ים.
- שירת הים החורית-חתית: מסמך קטוע המספר על גאותו של ים, אימת האלים ועצת כּוּמָרבִּי לשאת לו מנחה.
- מסמך פולחני חורי-חתי (CTH 346.9) "כאשר ניצח אל הסער את הים".
- אגדת פישישה החורית-חתית (CTH 358.3): לוח מקוטע בו מוזכרת מלחמת אל הסער תרחנה בים.
- מכתב מארכיון מארי: נביא מחלב מוסר לזמרי-לים את כלי הנשק שבהם ניצח אל הסער אדו את ים.
- שלושה לחשים רפואיים ממצרים העתיקה, המספרים על ניצחון אל הסער סת על הים.
שני כתובים נוספים סיווגה איילי-דרשן כקרובים לטיפוס הסיפורי של מלחמת אל-הסער בים: אגדת לבו ואגדת מלחמת אל הסער בנחש-דרקון אִילוּיׇנְקַה, אך לא כללה אותם ברשימה המצומצמת למעלה, בעיקר בשל העדר דמות הים כאנטגוניסט.[12] לאלו ניתן להוסיף תעודות שאינן טקסטואליות אלא איקונוגרפיות.
תבליט נאו-חתי מן האתר הארכאולוגי במלטיה, המאה ה-9 לפנה"ס, מתאר ככל הנראה את אל הסער האנטולי תרחונתס הורג את הנחש אילויינכה, שפיתולי גופו מזכירים גלי ים מתערבלים. לא ברור אם מאחורי האל עומד בנו שארומה, או אולי ייצוג נוסף של האל בשלב אחר של הקרב.
בנוסף על המוטיב העיקרי של ניצחון אל הסער על הים, אפיינה איילי-דרשן גם מוטיבים משניים בחלק מן הסיפורים.[12] מכיוון שכמעט כל הסיפורים לא השתמרו היטב וכתובים בתעודות חלקיות מאוד, סביר שגם דוגמאות שונות של המוטיבים המשניים אבדו, ובמקור הופעתם הייתה נפוצה יותר. המוטיבים המשניים הם:
- הים גואה ומציף את האדמה, מטיל את אימתו על האלים, ולעיתים אף על הגיבור אל הסער (בשבעה מתוך 11 הסיפורים).
- הים דורש מן האלים לסור למרותו (בשישה מתוך ה-11).
- הר צפון, או הר צפוני כלשהו בו מולך אל הסער (בשישה מתוך ה-11).
- אל הסער מוכרז כמלך לאחר ניצחונו על הים (בחמישה מתוך ה-11).
- לאל הסער נבנה מקדש/ארמון (בארבעה מתוך ה-11).
- אחותו או רעייתו של אל-הסער תומכת בו במלחמה, לעיתים על-ידי ניסיון לפתות את הים (בחמישה מתוך ה-11)
- הים משתוקק לאחותו או לרעייתו של אל הסער (בשלושה מתוך ה-11).
- אל הסער או שאר האלים נכשלים בניסיונם הראשון להילחם בים (בארבעה מתוך ה-11).
- אל זוטר כלשהו נקרא להילחם בים ולקחת את השלטון לעצמו, אך נכשל (בשניים מתוך ה-11)
- אל הדגן מייעץ לשאת מנחה לים (בשניים מתוך ה-11)
- אל הסער בורא את העולם (בשניים מתוך ה-11)
המוטיבים המשניים יכולים לסייע למחקר להתחקות אחר התפשטות המיתוס מתרבות אחת לאחרת. למשל, בשירת הים החתית מוזהרים האלים מגאותו של הים על-ידי כומרבי, ראש האלים ואל הדגן, המציע לפייס את הים במנחות. בפפירוס עשתרת המצרי ממלאת את אותו תפקיד אלת הקציר המצרית רננותת, למרות שהיא איננה ראש האלים, אלא אלה זוטרה בלבד. ממוטיב זה כמו ממוטיבים אחרים הסיקה איילי-דרשן שפפירוס עשתרת הושפע מן הסיפור החתי, והקביל את תפקיד רננותת בעלילה לתפקיד כומרבי עקב הדמיון באפיונם הפולחני.
מלחמת אל הסער בנחש במיתולוגיות נוספות
חוקר המקרא הרמן גונקל, בין הראשונים להצביע על הדימיון בין האנומה אליש ומוטיבים במקרא, סבר בספרו "בריאה וכאוס" שמיתולוגיות רבות מציגות מלחמה בין אל או גיבור המייצג את הבריאה והסדר בעולם נגד מפלצת המייצגת את הכאוס או התוהו, המוטיב שהוא קרא Chaoskampf, מגרמנית: מלחמה, או מאבק בכאוס.[13] ייתכן שבתרבויות המזרח התיכון העתיקות נתפס הים כמייצג הכאוס, בעוד שבתרבויות פחות קדומות שכבר השתמשו בים לתחבורה, הפך מושג הכאוס למופשט יותר. רבות מן המיתולוגיות והאגדות העתיקות אכן עושות שימוש רב במוטיב הארכיטיפי הנפוץ של אל או גיבור, הנלחם נגד מפלצת דמויית נחש או דרקון ומנצח. כמה מאגדות אלו הוצעו כקשורות למיתוס מלחמת אל-הסער בים, למשל המלחמה של אלים מצריים שונים, בעיקר אל-השמש רע, אבל גם אל-הסער סת, נגד הנחש הקדמוני עאפפ או "אפופיס".[13][14] ואולם הגדרות קאסוטו ואיילי-דרשן למוטיב של מלחמת אל-הסער בים הן ספציפיות יותר, ולעתים דווקא תפקיד הנחש, התנין או הלוויתן בהן מצומצם[1].
באמצעות מחקר בלשנות היסטורית ומיתולוגיה השוואתית של שפות ומיתולוגיות הודו-אירופיות ניתן לשחזר מקצת מהמיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית המקורית. גם במיתולוגיה זו נפוץ המוטיב של מלחמת אל-סער או אל-הרעם, ולפעמים גיבור אנושי בעזרת האל, בנחש או בדרקון ענק, לעיתים מרובה ראשים.[15] למשל:
- במיתולוגיה הנורדית מביס אל הרעם תור את הנחש יוֹרְמוּנְגָָנד, שחי באוקיינוס המקיף את מידגארד.
- במיתולוגיה ההינדואית הורג הגיבור טְרִיטָה את הנחש וְרִיטֶה בעזרת אל מזג האוויר אינדרה.
- במיתולוגיה היוונית הורג אל הברק והרעם זאוס את המפלצת טיפון, שאצל פינדארוס מתואר כבעל מאה ראשים.
- במיתולוגיה היוונית, הגיבור הרקלס בנו של זאוס הורג את המפלצת הידרה בעלת שבעת הראשים.
מבין עמי המזרח הקרוב, החיתים ידועים כבעלי מוצא הודו-אירופי, ואל הסער שלהם, תרחונה או תרחונתה או תַרֻ או תַרְחֻנְזַס (ככל הנראה מן הפועל "תרח" שמשמעותו "להתגבר" או "להכניע" בחתית), שיש לו קשר אטימולוגי עם תור הנורדי וטאראניס או טראנוס הגאלי-קלטי, ממלא תפקיד חשוב במספר גרסאות חתיות של מלחמת אל הסער בים. עם זאת, גם ווסט וגם איילי-דרשן מציינים שמיתוסים חתיים אלו מבוססים בעיקר על המיתולוגיה החורית, שאיננה הודו-אירופית במקורה.[15]
גם במיתוסים ההודו-אירופיים דמות הנחש/דרקון איננה מקושרת בדרך-כלל עם הים. למעשה, במיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית המקורית, כפי ששוחזרה לפי המוטיבים המשותפים לכל המיתולוגיות ההודו-אירופיות שהשתלשלו ממנה, לא מוכר כלל אל-ים, ומחסרונן של מילים רבות הקשורות בים בשפה זו מקובל להניח שהתרבות המקורית שדיברה בה חיה באזור ללא מוצא לים. במיתולוגיה הנורדית, הנחש יורמונגנדר חי באוקיינוס המקיף את העולם, אבל הוא אינו בן של האוקיינוס, אלא הושלך לשם על-ידי האל אודין. במיתוס ההינדי, הנחש וריטה סימל לדעת ווסט דווקא בצורת ועצירת הגשמים, אשר הריגתו על-ידי אל-הרעם אינדרה משחררת.[15]. אמנם, גם בכמה מסיפורי המזרח הקדום, למשל אלו של הנחש לבו המסופוטמי והנחש אילויינקה החתי, לא שרד קשר מובהק לים, אך זו עלולה להיות תוצאה של חלקיות התעודות ששרדו. לפיכך, אף שהיו קרוב לוודאי השפעות הדדיות ביניהם, הקשר הישיר בין המיתוסים ההודו-אירופים למיתוס מלחמת אל הסער בים אינו ברור.
Remove ads
בתרבות האמורית: אדו אל הסער מכניע את הים
מתוך מכתב למלך מארי זמרי-לים |
|---|
|
| תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן. |
זוהי העדות העתיקה ביותר המתוארכת בוודאות למוטיב מלחמת אל-סער בים במזרח הקרוב הקדום, מן המאה ה-18 לפנה"ס. במכתב רשמי[א] לזמרי-לים, מלכה האמורי האחרון של העיר מארי, שנמצא בארכיון המפורסם שלה, כותב נור-סין, שגריר מארי בעיר חלב הסורית ומצטט את אַבּיָה ה"עונה", כלומר הנביא, של אל-הסער אדו מחלב, אשר מבטיח לזמרי-לים את כלי הנשק שבאמצעותם נלחם אדו עם ים. אַבּיָה מוסר בשם האל אדו כי יחדון-לים, מלכה הקודם של מארי, ניצח במלחמותיו רק בזכות נשקו של אדו. ואולם יחדון-לים חטא, ולכן ניתנה הארץ לזמרי-לים במקומו. כעת, לאחר שהושיב אדו את זמרי-לים על כס המלוכה במארי, הוא גם מוסר לו את כלי נשקו שבאמצעותם נלחם בים, ואף "מושח אותו בשמן ניצחונו"[17][ב]
האל אדו מחלב[ג] היה חשוב בתקופה הבבלית העתיקה, בייחוד בממלכת ימחד, וגם לאחר שנפלה ממלכה זו בסוף המאה ה-17 ובמאה ה-16 לפנה"ס היו שהמשיכו לעבוד אותו, בכלל זה בחתושה בירת החתים. יריבו הים מכונה במכתב "תמתום", הצורה הסורית של השם האכדי "תיאמתום". למרות המוצא האמורי של ימחד, שפתם הכתובה הייתה אכדית, ולכן לא ניתן לדעת אם כך כינו בני חלב בשפתם את יריבו של אל-הסער, או שמדובר בתרגום השם המקובל לאכדית. במארי, שהייתה גם היא אמורית, נמצא דווקא המרכיב "ים" בשמות תאופוריים.[17]
מכתב נוסף שנמצא בארכיון מארי[ד] מדווח כי כלי הנשק של אדו אכן הגיעו מחלב למקדש האל דגן בתרקה. קרוב לוודאי שזמרי-לים התכוון לשאת אותם בטקסיות במלחמה, כפי שנהגו לפי תעודות אחרות מלכים נוספים בימחד. ממכתבים אלו לא ניתן ללמוד על תוכן סיפור מלחמת אדו בים, שבעצמו לא התגלה. אך ניתן לדעת שהיה סיפור מוכר כזה, ושהייתה לו חשיבות פולחנית, טקסית ופוליטית.[17]
בספרות החורית-חתית
ערכים מורחבים – חתים, חורים, אל הסער האנטולי
בחפירות הארכאולוגיות באתר חתושה (כיום בוע'זכוי בטורקיה), בירת האימפריה החתית, נמצאו בעיקר בארכיון חתושה תעודות רבות אך מקוטעות ברובן, המעידות על תפוצה רחבה של סיפור מלחמת אל הסער בים באזור אנטוליה. התעודות כתובות בכתב היתדות החתי, רובן בשפה החתית ומיעוטן בשפה החורית. העמים החורים השתקעו בצפון סוריה בראשית האלף השני לפנה"ס, כשהיגרו מהרי הקווקז, ככל הנראה מאזור ארמניה של היום, והתמזגו תחילה בתרבות הסורית המקומית. מסורות חוריות וסוריות עברו לאימפריה החתית, בעיקר כאשר סיפחה את ממלכת כיזוואתנה בשלהי המאה ה-15 לפנה"ס. חלק מן המסורות הועתקו על-ידי הסופרים החתיים בחתושה בשפה החורית, או תורגמו לחתית וקרוב לוודאי הושפעו מן התרבות החתית. במחקר המודרני הן מכונות במונח "הספרות החורית-חתית", ששגשגה עד נפילת האימפריה החתית במשבר תקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-13 לפנה"ס, וספיחיה מופיעים לעיתים גם בתקופה הנאו-חתית שלאחריה:[21]
שירת הים החורית-חתית: ניצחון אל הסער על הים
מתוך שירת הים החתית |
|---|
|
| תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן. |
שירת הים[ה] הכילה ככל הנראה גרסה חורית-חתית שלמה של מלחמת אל הסער בים. היא מתועדת בכמה מסמכים ששרדו חלקית:
- מסמך (CTH 785) בשני עותקים בשפה החתית, מכיל הוראות פולחניות לביצוע השירה: ”הזמר ישיר את "שירת מעשה הגבורה של הים", כאשר [נ]יצח אל הסער את הים. בעודם ממשיכים לשיר, הכוהן הולך קדימה להר ארנה”. בסוף הלוח שרד קולופון: ”[חגי]גות הר חזי"”. השירה הושרה איפוא בחגיגות לכבוד הר חזי, ושמה המלא היה "שירת מעשה הגבורה של ים". כמקובל בשירות חוריות-חתיות, היא כונתה על שם אויבו של הגיבור, ולא על שם הגיבור עצמו. הר חזי נקרא כך בפי אלו ששכנו לצפונו, כמו החורים והחתים, בעוד שהשוכנים מדרומו כמו אוגרית, המקרא ושאר דוברי שפות שמיות מערביות קראו לו הר צפון. בעקבות תושבי סוריה שראו בהר צפון את מושב האל בעל, ראו בו גם החורים/חתים את מושב אל הסער, אם כי היו להם גם מסורות עתיקות יותר על מיקום הר חזי. לפי המסמך ששרד מצווה הכוהן לצעוד לכוון הר ארנה שבממלכת כיזוואתנה, ונראה כי כאשר הטקס הועבר לשם, יחד עם מסורות חוריות נוספות, הוחלפה הצעידה הטקסית בכיוון הר חזי המקורי לצעידה בכיוון הר ארנה המקומי. נמצא גם לוח מקביל כתוב חורית המסתיים אף הוא בקולופון "הר חזי", ומוסכם אצל חוקרי התחום שמדובר באותו חג. תוכן השירה לא נמסר גם בו, אך הזמרים מצווים לשיר את "שיר המלכות", כנראה מלכותו של אל הסער החורי תשוב, שבהמשך נזכרים כלי נשקו.[23]
- שני לוחות קטלוגיים שונים של רשימות יצירות ספרותיות כוללות יצירה בשם "של הים", כנראה אותה שירה בשם מקוצר.[24]
- מסמך מקוטע (KUB 45.63) המכיל כנראה את הלוח הראשון של שירת הים בשפה החורית. מצב ידיעת לשון זו במחקר מאפשר לפענח בה משפטים מעטים בלבד. היא פותחת במילים "אשירה על ים" ומסתיימת בקולופון "לוח אחד של הי[ם]". נזכרים בו "האלים", "האלים העתיקים" וכּוּמָרבִּי אבי האלים, המתעתד לשאת נאום בפני האלים, שתוכנו נמצא כנראה בלוח הבא.[25]
- שירת הים החתית (CTH 346.9): לוח זה שבור בראשיתו ובסופו, ולכן לא ידוע שמו, אך לפי תוכנו הוא כנראה חלק משירת הים בשפה החתית. מסופר בו כי שיטפונות כיסו את האדמה, ההרים והטרסות, והמים המשיכו לגאות עד כי הגיעו לשמש, לירח ולכוכבי השמים. אז נשא כּוּמָרבִּי נאום בפני האלים, ואמר להם שיש לשלם מס לים כדי לרצותו: כסף, זהב, נחושת ולפיס-לזולי. הוא גם פנה לאלה "אנזילי מלכת נינוה". אנזילי, ששמה נכתב באמצעות האידאוגרמה "אשתר", היא מקבילה חתית לאלה החורית שַוַושְכַה, והתואר "מלכת נינוה" רומז כנראה למקדש שוושכה בנינוה, המתועד עוד מסוף האלף השלישי לפנה"ס. שוושכה הייתה אלת המלחמה והתשוקה, ובמסורת החורית הקדומה היא אשתו של תשוב אל הסער. במסורת החורית-סורית המאוחרת כפי שהיא נמצאת גם בחתושה, אשתו של תשוב הייתה חבת, ושוושכה/אנזילי הפכה לאחותו. המשך הסיפור, שכלל כמשוער ניצחון של אל הסער על הים, לא שרד.[26]
איילי-דרשן זיהתה קווי דמיון בין שירת הים החתית לפפירוס עשתרת המצרי: פפירוס עשתרת פותח גם הוא במילים "אשירה על ים", סגנון פתיחה נפוץ בשירות החוריות-חתיות, אך נדיר במצרים העתיקה. כּוּמָרבִּי החתי הוא אבי האלים אך גם אל הדגן, וזה עשוי להסביר מדוע בפפירוס עשתרת, האלה הקוראת לפייס את הים במנחה היא רננותת אלת הקציר, אף שבמצרים היא אלה זוטרה. נראה כי בגרסה החתית נקראה אנזילי להביא את המס לים ולפתות אותו, בדומה לעשתרת בפפירוס המצרי.[26]
אגדת פישישה
זהו שבר לוח קטן[ו] מארכיון חתושה המכיל תחילת סיפור הנקרא כיום במחקר "אגדת פישישה", על שם גיבורה – הר פישישה, אשר לפי מסמכים אחרים של בריתות בין הממלכה החתית לממלכות וסאליות ממוקם באזור לבנון. במעט ששרד מן הסיפור, פישישה אנס את האלה אנזילי בעת שישנה, וכשהתעוררה והתלקח זעמה, ביקש לפייסה בהבטחה שיספר לה על הנשק שבאמצעותו ניצח אל הסער תרחונה את ים.[27]
עקב מיקומו של ההר בלבנון הוערך במחקר שהאגדה היא ממוצא כנעני, אך איילי-דרשן חוזרת להצעתו המקורית של הנס גוסטב גיטרבוק שזהו תרגום לחתית של סיפור חורי: המוטיב של הזדווגות בין אלים להרים נפוץ בספרות החורית, ואף כיום בארמניה ובקווקז, והטקסט כולל פתגם חורי "נפל תפוח מעץ" במשמעות של בהלה. בסיפור מוזכרים הר חזי, הוא הר צפון, והר שני בשם נמני, המוזכר גם הוא בספרות החורית, וכן בספרות סורית ומסופוטמית, בדרך-כלל בזוג ביחד עם הר חזי. אל הסער החורי תשוב מתואר לעיתים קרובות עם ארבעה בני-לוויה: ההרים חזי ונמני, והשוורים שרי וחורי. תבליטים וחותמות רבים מסוריה ואנטוליה מתארים את אל הסער עם נשק בידו, כששתי רגליו עומדות על שני הרים, ומקובל במחקר שהרים אלו הם חזי ונמני.[27][28]
שחרור האלה מן הים
לוח מקוטע[ז] בו נזכרים תרחונה אל הסער, האלה אנזילי והאל ים, וכן משרתו של ים, האל החורי אימפאלורי. נראה שאין זה המשך של שירת הים החתית, אלא גרסה מקבילה או דומה. התוכן לא פוענח ברובו, אך מילים דוגמת "קרב" ו"חרב" מצביעים על עימות, כנראה בין אל הסער לים, וכן פוענח שאל הסער "שחרר" את האלה אנזילי. במחקר משערים שהלוח מתאר סיפור בו שבה האל ים את האלה אנזילי, ואל הסער שחרר אותה. גם סיפור זה דומה לפפירוס עשתרת המצרי.[29]
שירת חדמו ושירת אוּלִִיכּוּמִי
- ערך מורחב – אל הסער האנטולי#מחזור כּוּמָרבִּי
מתוך שירת אוּלִִיכּוּמִי: אאה מסייע לאל הסער |
|---|
|
| תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן. |
שירות אלו מופיעות באופן מקוטע במספר רב של שברי לוחות חוריים-חתיים. הן אינן מספרות על מלחמת אל-הסער ישירות בים, אלא במפלצות-ים. חתיתולוגים סבורים ששירות אלו הן האחרונות במחזור כּוּמָרבִּי. כמו בשירות הקודמות באותו מחזור, כומרבי אבי האלים הוא האנטגוניסט הזומם נגד אל הסער, אך בשירת חדמו ובשירת אוּלִִיכּוּמִי חובר ים לכומרבי במזימותיו. יש חתיתולוגים הסבורים שגם שירת הים החתית היא חלק ממחזור כומרבי, אך אחרים ובהם איילי-דרשן סבורים ששירת הים החתית נבדלת בכך שבה ים לבדו הוא האנטגוניסט, ומאיים על כומרבי ועל כל שאר האלים יחד.[31]
שירת חדמו[ח] ושירת אוּלִִיכּוּמִי[ט] הן ככל הנראה שני עיבודים חלופיים של אותה מסורת. בשתיהן מסופר על מפלצות ענק שנולדו לכומרבי ולאם עצומת גודל: חדמו – נחש ימי שנולד מבתו הענקית של ים, ואוּלִִיכּוּמִי – סלע שנולד מסלע-אם ענק. לאחר שהתייעץ וזמם בסתר עם בן-בריתו ים, ייעד כומרבי לבניו אלו את הבסת אל הסער ואת המלכות על האלים. משגדלו הבנים לממדי ענק, ולא ניתן היה להסתירם עוד במעמקי הים, סופר לאל הסער עליהם, והוא בכה וסירב להילחם בהם. כדי לסייע לו יצאה אחותו אנזילי לחוף הים וניסתה לפתותם. ניסיון זה כשל נגד אוּלִִיכּוּמִי – סלע עיוור, חרש וחסר-תחושה – וככל הנראה צלח לפחות חלקית נגד חדמו, אשר התפתה לעלות לחוף לפני שהגיע לשיא גודלו, אך מנקודה זו בעלילה לא שרד המשך שירת חדמו. בשירת אוּלִִיכּוּמִי גם אל מלחמה אחר – אשתבי – הוזמן על-ידי האלים להילחם באוּלִִיכּוּמִי, ונכשל גם הוא. רק לאחר עזרתו של אאה אל החוכמה הצליח אל הסער לנצח את אוּלִִיכּוּמִי, ושב להיות מלך האלים.[31]
מלחמת אל הסער בנחש אילויינקה
שני נוסחים שונים של אגדה זו נמצאו בחפירות חתושה. היא נזכרת תכופות במחקרים על מיתוס מלחמת אל הסער בים, מאז מחקרו הראשון של אולברייט בנושא משנת 1936. הסיבה לכך היא שבאחד הנוסחים שוכן הנחש בים, ובכך הוא דומה לנחש חדמו. אך איילי-דרשן כללה ברשימתה המצומצמת של דוגמאות למיתוס את שירת חדמו, ולא כללה בה את אגדת אילויינקה. זאת משום שבאגדת אילויינקה, הים מוזכר רק כמקום מחייתו של הנחש, אך אינו נלחם או זומם נגד אל-הסער, ואף אינו מואנש.[32]
עלילות בעל וענת: מלחמת האל בעל בים
- ערכים מורחבים – עלילות בעל וענת, בעל (אל), ים (אל)
מתוך "עלילות בעל וענת" לוח KTU 1.2 IV, שורות 7-23 |
|---|
|
| תרגום לעברית: איילי-דרשן. |
סיפור מלחמתו של האל בעל בים ביצירה האוגריתית "עלילות בעל וענת", המתוארכת למאות ה-15 עד 13 לפנה"ס, נחשב לעיתים קרובות לדגם היסוד של מיתוס מלחמת אל הסער בים, במזרח הקדום כולו ובייחוד במיתוס הכנעני. עם זאת, איילי-דרשן סבורה שסיפור זה ייחודי מאוד בסגנונו לאוגרית ולסופר אלמלך השבני החתום עליו, ולפיכך אינו מייצג בהכרח את המוטיב בשאר המרחב הכנעני יותר מאשר הסיפורים החתיים-חוריים והמצרים. ייחודו של סגנון זה מתבטא בין השאר בהיעדר סממנים מיתיים בתיאור האלים, והצגתם המואנשת כנסיכים אנושיים המתעמתים על המלוכה.[34]
מתוך "עלילות בעל וענת" לוח KTU 1.3 III, שורות 37-42 |
|---|
|
| תרגום לעברית: איילי-דרשן. |
הלוח הראשון עליו כתוב הסיפור, המסומן KTU 1.1 בספרות המחקר, מקוטע מאוד. אך מן השורות ששרדו ניתן להבין כי ראש האלים אל המליך את ים בנו, ותבע ממנו לסלק את בעל, מאחר שזה קילל את אל. מרכיב זה מזכיר את השירות החוריות-חתיות על היריבות בין אבי האלים כּוּמָרבִּי ואל הסער תשוב. בלוח זה מכונה ים "אהוב אל", בעוד שבעל מכונה "בן דגן", אף שבמקומות אחרים בשירת אוגרית נחשב בעל גם הוא לבנו של אל. ייתכן שהסופר מזהה את אל עם האל דגן, אך איילי-דרשן מציינת כי שני אלי סער נוספים במזרח הקדום, תשוב החורי ודמרוס בכתבי פילון איש גבל, נחשבו כבעלי שני אבות: אב ביולוגי ואב מאמץ שהיה אל הדגן.[36]
האל הזוטר עשתר, כוכב השחר, נזכר פעמיים במחזור עלילות בעל: פעם אחת בלוח KTU 1.1 כאשר הציע את עצמו למלוכה במקום ים, ובלוח 1.6 KTU כאשר הומלך במקום בעל, ובשני המקרים הוא נכשל וירד מכסאו. עלילה זו מקבילה ככל הנראה לעלילת האל הזוטר אשתבי בשירת אוליכומי החורית-חתית, המוזמן על-ידי האלים להילחם בים ונכשל.[37]
בלוח השני KTU 1.2 שרדו הטור הראשון והטור האחרון. בטור הראשון מסופר כי ים שלח שליחים לאספת האלים, אשר תובעים להסגיר לידיהם את בעל. לצידו של בעל עומדות ענת ועשתרת, המונעות מבעדו להגיב באלימות ולפגוע בשליחי ים. שאר האלים כופפים את ראשם בפני שליחי ים, מה שניתן להתפרש כגרסה חצרנית מואנשת למוטיב המיתי של פחד האלים מן הים. בטור האחרון של הלוח השני מתוארת עזרת האל האומן כושר-וחסיס לבעל. בכך מקביל תפקידו של כושר-וחסיס לתפקיד האל החכם אאה בסיפורים המסופוטמיים והחורים-חיתיים. בהמשך אותו טור מתואר הקרב המכריע בין ים לבעל, גם הוא באופן מואנש כקרב בין שני נסיכים, ניצחונו של בעל בזכות כלי המלחמה של כושר-וחסיס, והמלכתו של בעל.[38] עשתרת מיוצגת גם בחלק זה, בקריאה "ים אכן מת! בעל ימלוך!".[39]
מרבית תוכנם של שני הלוחות הבאים (ככל הנראה) בסיפור, לוח KTU 1.3 ולוח KTU 1.4, מפרט על בניית היכלו של בעל בהר צפון על-ידי כושר-וחסיס. רק בתום הבנייה זוכה בעל בכוחותיו ובהדרו השמימיים. בלוח זה נזכרות פעמים רבות בנות-לווייתו של בעל: טלי בת רב ופדרי בת אור, שכאלות הטל והערפל הן מתאימות לאפיונו כאל הגשם.[40] בניגוד לתשוב החורי וסת המצרי, בעל אינו ידוע במקורות הכנעניים בכינוי "אל הסער" או "אל הסערה", אך כן כ"רוכב ערפות" (שפירושו "רוכב על עננים" ולא כמו במקרא "הרוכב בערבות"), וכן כמניף הברק, מרעים בקולו כרעם, וכדומה.
מאבק הבעל במפלצות הים זכה לעניין רב במחקר מיד עם פרסום שירת אוגרית, עקב הקשר למקרא. אך למעשה, בעלילות בעל ששרדו מובא מאבק זה כבדרך-אגב, וללא קשר מובהק למלחמתו בים. בלוח KTU 1.5 לועג האל מות לבעל, ומזכיר את מלחמת בעל בלוויתן נחש בריח[י], בנחש עקלתון[י"א], וכן ב"שליט בעל שבעה ראשים" שלא ברור מיהו, אך ייתכן שהוא כינוי נוסף לנחש עקלתון. יצורים אלו, כפי שהעירו ליונשטם ואחרים, אף אינם מקושרים במפורש לים.[41] קשר לים כן מופיע בלוח KTU 1.3, בו מתפארת ענת כי מחצה את ים, חסמה את תנין[י"ב], מחצה את נחש עקלתון, את השליט בעל שבעה ראשים, ומספר דמויות נוספות שאינן מוכרות מן השירה האוגריתית ששרדה. ואולם במקום זה לא ברור מדוע ענת מנכסת לעצמה את הריגת אלו שהמסורת האחרת מייחסת את הריגתם לבעל, וייתכן שהיא רק מתפארת, בהתאמה לאפיון הלוחמני, האכזרי והגנדרני שלה במיתוס.[42]
פפירוס עשתרת: מלחמת סת בים
פפירוס עשתרת הוא פפירוס מצרי המתוארך למחצית השנייה של המאה ה-15 לפנה"ס על פי אזכורו של פרעה אמנחותפ השני. הוא נקרא כיום על שם האלה הכנענית עשתרת, הנזכרת בו פעמים רבות. ואולם חלקו הגדול של הפפירוס לא שרד, ולפי מה שנותר בחלקים ששרדו מקובל במחקר שהוא הכיל סיפור מלחמה של אל הסער המצרי סת באל ים הכנעני. לפי תיאורו של האל פתח כראש האלים נראה שהפפירוס נכתב בעיר מוף, בה שכנה אז מושבה של מהגרים מכנען שכונתה "רובע הצורים".[43]
פפירוס עשתרת מעיד על השפעה כנענית חזקה על הפולחן והמיתולוגיה המצרית בתקופתו, שאף קדמה להשפעה הכנענית המוכרת היטב למחקר בתקופה הרעמססית. הבט אחד של השפעה זו הוא תיאור אלה כנענית טיפוסית, עשתרת, כבתו של ראש האלים המצרי פתח. הבט אחר של ההשפעה ניתן לראות באופיו של אל הסופה המצרי סת: באזור מצרים, שם סופות הן סופות חול ולא סערות גשם, הוא נתפס בדרך-כלל כאל דמוני, מפחיד ובלתי-אהוב. אך בתקופת כתיבתו של פפירוס עשתרת זוהה סת עם בעל, אל הגשם והסער הכנעני, ולפיכך ממלא סת בפפירוס עשתרת את תפקיד הגיבור האהוב והמציל.[44] האנטגוניסט בפפירוס עשתרת אף הוא אל כנעני שהתקבל במצרים באותה תקופה: האל ים.[45]
בחלקים ששרדו מן הפפירוס, הסיפור נפתח באספת אלים שבה מציעה אלת הקציר המצרית רננותת לשלוח מנחה לאל ים, הדורש להיות שליט האלים, כדי לרצותו. האלים בוחרים בעשתרת להביא את המנחה לים, ככל הנראה מתוך הנחה שיופיה ומיניותה יסייעו לפייס אותו. במעט ששרד מתיאור פגישת עשתרת וים, נראה שעשתרת אכן השתמשה במיניותה, שכן היא מתוארת כצוחקת ושרה עירומה לפני ים, וים מוסיף על דרישותיו שפתח ייתן לו את בתו עשתרת לאשה.[46] מוטיב דומה של פיתוי האל ים על-ידי אשה יפה נמצא במקור מצרי מן התקופה הרעמססית, אגדת שני האחים, שאף בה ניכרות השפעות כנעניות.[47]
בחלקים נוספים ששרדו מתוך הפפירוס שוחזר שמו של סת בסמוך לפעלים רבים של לחימה, המעידים כנראה על מלחמתו בים. כמו כן שרד תיאור של ים כמי שמאיים לגאות ולהציף את היבשה כולה, מה שמסביר את פחדם של האלים האחרים ממנו.[48]
מוטיבים דומים מתקופת הממלכה החדשה במצרים נמצאו בשלושה לחשים רפואיים, מפפירוס הרסט, פפירוס ברלין ופפירוס ליידן, המדמים את ריפוי המחלה להכנעת ים על-ידי סת או בעל. סת/בעל מתואר בהם כמכשף את הים, מרעים בקולו על ים, ונלחם בו בחניתות עשויות עץ ממין כלשהו, אולי ארז או מילה. המילים לחנית ולעץ בלחש הן מילים שאולות מכנענית.[49]
אנומה אליש: מלחמת מרדוך בתיאמת
- ערכים מורחבים – אנומה אליש, תיאמת, מרדוך
מתוך "אנומה אליש" לוח א', שורות 127-138 |
|---|
|
| תרגום לעברית: ש. שפרה וי. קליין. |
בניגוד לאלי-ים זכריים במרבית המיתוסים הידועים, במסופוטמיה אלת הים הייתה נקבית: תיאמת או בשמה המלא במיתוס "תיאמתום", מילה שבאכדית פירושה בפשטות "ים" אך מינה הדקדוקי נקבה.[51]
בדומה לסיפורי בריאה רבים אחרים פותחת האנומה אליש בתאוגוניה: הופעתם/יצירתם של האלים עוד בטרם היות העולם: התגלמות המים המתוקים הזכרי אפסו והתגלמות המים המלוחים הנקבית תיאמת מהלו את מימיהם יחד, וכך הולידו את שאר האלים. תיאמת היא איפוא ישות מיטיבה במקורה: האם והיולדת הארכיטיפית. אך לפי המיתוס, כאשר נולד מרדוך וקיבל מאנו אל השמים את רוחות השמים במתנה, "נדלחה" תיאמת והפכה לדמות מרושעת. היא מולידה צבא של מפלצות מטילות אימה: 11 תנינים ונחשי ענק. כמו כן היא יוצרת משרת/בן זוג בשם קינגו, ודורשת מן האלים להכתיר אותו כשליטם. דמותו של קינגו משנית מאוד בעלילת אנומה אליש, ואיילי-דרשן סבורה שהיא נצרכת רק משום שתיאמת היא נקבה, ומשום כך אינה יכולה לדרוש את השלטון על האלים לעצמה, כפי שעושה אל הים הזכרי במוטיב משני נפוץ של המיתוס בתרבויות אחרות.[50]
ראש האלים החדשים אנשר מבקש מן האלים אאה ואנו להילחם בתיאמת, אך הם יראים מכוחה ומסרבים – מוטיב משני נוסף הנפוץ בסיפורי מלחמת אל הסער בים. רק מרדוך מסכים לצאת לקרב, לאחר שקיבל הבטחה שיקודם לראש האלים אם ינצח. מרדוך מתכונן למלחמה ומצטייד בכלי-נשק: קשת, מרכבה ושריון, המסמלים את כוחות מזג-האוויר ורוחות השמיים, ומזהים אותו כאל סער.[52]
מתוך "אנומה אליש" לוח ד', שורה 135 - לוח ה', שורה 58 |
|---|
|
| תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן. |
לפני הקרב מסופר שמרדוך נבהל בתחילה ממראה תיאמת, ואף זה מוטיב משני נפוץ בסיפורי מלחמת אל הסער בים.[53] אך מרדוך מתאושש, ולאחר שהוא נושא נאום על פשעיה של תיאמת נפתח הקרב ביניהם. מרדוך לוכד את תיאמת ברשת העשויה מארבעת רוחות השמים, ויורה חץ בקרביה. לאחר מותה הוא כולא את בני-בריתה ו-11 התנינים והנחשים, והורג את קינגו. כמו בעלילות בעל וענת האוגריתי, גם באנומה אליש, מלחמתו של אל-הסער במפלצות הים רק מאוזכרת בתעודות ששרדו, ואיננה מפורטת ומודגשת כמו מלחמתו באלת הים עצמה.[54]
ההבדל העיקרי המוכר בין אנומה אליש לשאר מיתוסים של מלחמת אל הסער בים (פרט לסיפור המקראי, אשר מושפע ככל הנראה מאנומה אליש) הוא הסיפור הקוסמוגוני של בריאת העולם מגופת אלת הים המנוצחת. לפני אנומה אליש לא ייחסה המיתולוגיה המסופוטמית את יכולת הבריאה למרדוך, ולא לגיבורים ולאלי-סער אחרים. תיאור הבריאה באנומה אליש מסתמך על מוטיבים מסופוטמיים ממיתוסי בריאה עתיקים יותר, כמו הפרדת השמים והארץ, ועם זאת הוא מעדכן אותם: באנומה אליש ההפרדה מתייחסת למימיה של תיאמת ולא לחומר יבש. בהמשכה של אנומה אליש מתוארת גם בריאת האדם מדמו של קינגו, וזהו עדכון המיתוס של אתרחסיס בו נברא האדם מדמו של אל מורד אחר: ווה-אילו המורד באנליל.[55]
ואולם ככלל, בריאת העולם ובריאת האדם מפריעות את הרצף העלילתי של האנומה אליש, ולאחריהם חוזר הסיפור למוטיבים משניים הנפוצים במיתוסים של מלחמת אל הסער בים: האלים השמחים על ניצחון מרדוך (ולא על בריאת העולם) ממליכים אותו לראש האלים, ולבקשתו נבנה לו מקדש, שמעתה יהיה גם מקום אספת האלים. במשתה חנוכת המקדש קוראים האלים ב-50 שמות של מרדוך, חלקם שמות של אלים קודמים, ובאופן זה הואצלו תכונותיהם על מרדוך. השירה מסתיימת בפניית "והגדת לבנך" לדורות הבאים לשמור ולהעביר את הסיפור.[56]
רבים מן ההיבטים של סיפור אנומה אליש מושפעים ומשחזרים את הסיפור השומרי הקדום יותר של הריגת המפלצת המכונפת אָנזּו על-ידי האל הגיבור נינורתה – סיפור שהיה לו ככל הנראה מעמד קלאסי במיתוס ובפולחן המסופוטמי. החוקרים מסכימים שמהלך זה היה חלק מביסוס הדומיננטיות הבבלית, שביטלה את הפנתאון השומרי הישן עם אנליל, אל העיר ניפור, כראש האלים, והמליכה במקומו את מרדוך האל הבבלי. ועם זאת יש באנומה אליש גם היבטים שונים וחדשים, מהם שרירותיים שקשה להסבירם, כמו השתנות תיאמת מדמות אהובה לשנואה, ותיאור הגיבור מרדוך כאל סער. מספר חוקרים של האנומה אליש ראו בכך עדות להשפעות של מסורות לא-מסופוטמיות, ובייחוד של סיפורי מלחמת אל סער בים שיובאו מתרבויות שבהן הים מילא תפקיד חשוב יותר מאשר במסופוטמיה, תרבות שהתרכזה מסביב לנהרות ולא לחוף הים.[57][10]
אגדת לַבּוּ
- ערך מורחב – אגדת לבו
מתוך אגדת לבו, שורות 5-10 |
|---|
|
| תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן (לפי לאמברט). |
מתוך אגדת לבו, שורות 14-22 |
|---|
|
| תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן (לפי לאמברט). |
זהו לוח שבור ומקוטע מאוד שהתגלה אף הוא בספריית אשורבניפל בנינוה. תקופת חיבור הסיפור אינה ידועה, אך נזכר בו תִשְׁפַּךּ, האל הראשי של אשנונה לפני כיבושה בידי חמורבי. מסיבה זו סברו כמה חוקרים, ובפרט האשורולוג האמריקאי ווילפרד לאמברט (Wilfred G. Lambert), שהוא קדום לאנומה אליש, ואף שאנומה אליש הושפעה ממנו.[58] אגדת לַבּוּ הייתה אחד המקורות האפשריים של מיתוס מלחמת אל הסער בים, אותם שקל ויליאם פוקסוול אולברייט במאמרו החלוצי משנת 1936.[5]
מן המעט שניתן לפענח בלוח, הוא עוסק במלחמה במפלצת לַבּוּ – מעין נחש ענקי שאורכו 50 בֶּרוּ (כ-11 ק"מ). לַבּוּ מחריב ערים שלמות והורג אנשים רבים. האלים יראים מפניו ומבטיחים את המלוכה עליהם למי שיהרוג אותו – מוטיבים משניים נפוצים בסיפורי מלחמת אל הסער בים. נראה כי תיאמת (הים או אלת הים באכדית) היא שילדה את לַבּוּ, ושהאל אנליל עיצב את צורתו, אף כי לא שרד בלוח הסבר מדוע עשו זאת[י"ג] האל תשפך נקרא להילחם בלבו, ולפיכך יש חוקרים המניחים כי תשפך הוא גיבור היצירה שהרג את לַבּוּ. מכל מקום נראה שלַבּוּ אכן נהרג באמצעות שימוש בחותם פלאי כנשק רב-עוצמה, ועוצם המעשה מודגש בכך שדמו זרם במשך שלוש שנים ושלושה חודשים רצופים.[59]
איילי-דרשן סבורה כי אין ראייה בנוסח ששרד שתשפך הוא זה שהרג את לַבּוּ, וסביר יותר שהיה האל הראשון שסירב להילחם בו. היא גם מציינת שדמות תשפך המשיכה להתקיים בספרות המסופוטמית במשך מאות שנים לאחר נפילת אשנונה. לפיכך ניתן לדעתה לתארך את אגדת לַבּוּ לכל תקופה שעד למאה ה-7 לפנה"ס, אז חרבה ספריית אשורבניפל, ואין ראיות לכך שהיא קדמה לאנומה אליש והשפיעה עליה.[59] אף שתיאמת (הים) היא ככל הנראה יולדתו של לבו בסיפור, אין במה ששרד ראייה כי עשתה זאת מתוך זדון. מסיבה זו לא כללה איילי-דרשן את אגדת לבו ברשימתה כדוגמה מובהקת של מיתוס מלחמת אל הסער בים.[58]
שמו האמיתי של לַבּוּ הוא אחד מן מסימני השאלה הרבים באגדה זו: את הכינוי בכתב-היתדות ניתן לקרוא בכמה צורות: "לַבּוּ" (עברית: לביא), "כַּלבּוּ" (עברית: כלב) או "רִיבּוּ". הצורה הראשונה נפוצה יותר במחקר ומכאן השם "אגדת לַבּוּ". לאמברט הציע שהקריאה הנכונה היא "רִיבּוּ", שם שאינו מוכר מדוגמאות נוספות במסופוטמיה, ושזהו המקור לשם המקראי "רהב". אך איילי-דרשן כמו מרבית חוקרי המקרא כיום סבורים ש"רהב" במקרא הוא אל ים או "שר של ים", ולא מפלצת או נחש.[59]
Remove ads
- ערכים מורחבים – תהום (יהדות), בריאת העולם ביהדות ובאנומה אליש
בתעודות ארכאולוגיות מתקופת ממלכות ישראל, יהודה, והממלכות הסמוכות להן, במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס בארץ ישראל, לא מוכרות כתובות העוסקות באופן מובהק במוטיב מלחמת אל הסער בים. לפיכך המקור היחידי למיתוס מאזור זה ומתקופה זו הוא המקרא.[60]
הפולמוס והמלחמה
כבר בסוף המאה ה-19, עם גילוי ופיענוח אנומה אליש, ובראשית המאה ה-20 עם גילוי ופיענוח עלילות בעל וענת, הצביעו חוקרי מקרא כהרמן גונקל ומשה דוד קאסוטו[י"ד] על מוטיב של מלחמת האל המקראי בתהום, בים ובמפלצותיו. מוטיב זה נרמז לראשונה כבר בפסוק השני של התורה[8], וחוזר במקומות רבים נוספים. בעקבות גונקל וקאסוטו מסכימים היום חוקרי מקרא רבים[7] שהמקרא מתפלמס עם אנומה אליש, עם מיתוס מלחמת אל הסער בים בשאר גרסאות מן המזרח הקדום, כמו המיתולוגיה הכנענית, ואף עם מיתוס מלחמת אל הסער בים אשר במקרא עצמו. זאת הוא עושה בעיקר באמצעות הדגשה כי אף הים עצמו, מפלצותיו וכל יצוריו נבראו על-ידי האל המקראי, ושהם ככלי-משחק בידו. למשל, "התנינים הגדולים" הם המין היחידי של יצורים הנזכר במפורש בשמו בעת בריאת בעלי-החיים בספר בראשית פרק א', ובתהילים ק"ד נכתב ”מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ” (תהילים, ק"ד, כ"ד–כ"ו). איילי-דרשן וחוקרים מודרניים אחרים מייחסים פולמוס זה בעיקר למקור הכהני.[61] סיפור הבריאה הסדור, השליו וההרמוני בבראשית א' הוא, לדעת קאסוטו למשל, ניגוד מכוון לבריאה האלימה והכאוטית המתוארת באנומה אליש.[62]
בנוף הטיפוסי הנגלה לאדם על חוף הים עשוי הים להידמות כמנסה באופן תמידי לעלות על היבשה, אך גליו נחסמים על החול ונסוגים לאחור. המקרא מתאר בפסוקי שירה שונים את האל אשר שם את החול כגבול לים ה"משתוקק" כביכול להציף את האדמה.[ט"ו] במקרים נדירים ודרמטיים הים "מצליח" במעט ומציף את היבשה בעת סופה או צונאמי, וגם זה הוצג במקרא כמעשה האל.[ט"ז] ועם זאת, במקומות רבים במקרא ובייחוד בשירה, כגון בספר תהלים, בספר איוב, בספר ישעיהו ובספר חבקוק, ישנם אף תיאורים אלימים ונמלצים של מלחמת האל בים וביצוריו:[63]
”אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן[י"ז] תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן” (תהלים, ע"ד, י"ג–ט"ו).
”בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.” (ישעיהו, כ"ז, א').
”עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים.” (ישעיהו, נ"א, ט'–י').
”ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ. אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ” (תהלים, פ"ט, ט'–י"א).
מרבית השמות האחרים הנזכרים במסורת המקראית של המלחמה: "ים", "תנין", "לוויתן", "נחש בריח", ו"נחש עקלתון", מקבילים לשמות הישויות בהן נלחמו בעל וענת בשירה האוגריתית. ואולם איילי-דרשן וחוקרים נוספים סבורים, בניגוד לקאסוטו, שהמקרא איננו ממשיך ישירות את המסורת האוגריתית, אלא שגם המקרא וגם המסורת האוגריתית הם ענפים מקבילים בספרות השמית-מערבית. סיוע לכך ניתן למצוא בביטויים האוגריתיים "לתן בתֿן ברח", המקביל בעברית ל"לוויתן פתן בריח" ולא ל"לוויתן נחש בריח", ו"בתֿן עקלתן" המקביל בעברית ל"פתן עקלתון" ולא ל"נחש עקלתון". היינו, בין אם השורש המקורי בביטויים אלו היה פ-ת-נ ובין אם נ-ח-ש, חל שינוי בענף אחד של המסורת שלא חל בענף האחר.[63]
שחזור השירה העברית הקדומה
בעקבות ניתוח המוטיב בסיפורי המזרח הקדום, הוצע איפוא שגם בדת הישראלית הקדומה הייתה שירה עתיקה של מלחמת האל המקראי בים, אשר לא נכללה במקרא במפורש, אך שרדה בו בהתייחסויות ובציטוטים מרובים. קאסוטו פרסם לראשונה בשנת 1943 את מאמרו בעברית "שירת העלילה בישראל", בו שיער כי היו שירות אפיות עבריות קדומות, בדומה לעלילות בעל ואנומה אליש, שלא נכללו במקרא, וניסה לשחזר את תוכן השירה על מרד שר של ים בימי בראשית, וכניעתו הסופית לרצון הבורא.[64] ואולם מה שכינה קאסוטו "ניסיון של ריקונסטרוקציה" כלל בעיקר הקבלות בין לשון המקרא ללשון האוגריתית. האשורולוג יעקב קליין מאוניברסיטת בר-אילן הציע הקבלות ברורות יותר[65], ואיילי-דרשן, תלמידתו של קליין, שחזרה את מהלך השירה באמצעות הקבלת התיאורים ממקורות שונים במקרא זה לזה[66]:
1. האל נלחם בים רכוב על מרכבת סוסים, כשבידיו קשת ומטות, בהם ביקע את הים: ”הֲבִנְהָרִים חָרָה ה' אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה. עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה נְהָרוֹת תְּבַקַּע אָרֶץ.” (חבקוק, ג', ח'–ט').
2. המים זרמו מן התהומות ומן העננים: ”רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה” (חבקוק, ג', י'–י"א). ”רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת. זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים” (תהלים, ע"ז, י"ז–י"ח).
3. האל ירה את חציו, רעמו וחניתו להאיר את הארץ: ”לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ” (חבקוק, ג', י'–י"א). ”אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ. קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ” (תהלים, ע"ז, י"ח–י"ט).
בשירת דוד ובתהילים י"ח מופיעים נוסחים דומים, פרט לכך שהאל רכוב על כרוב ולא על מרכבת סוסים: ”(ותגעש) וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ, וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו. וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ. וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ, סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת, חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים. מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ, בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ. יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה', וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ. וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, בָּרָק (ויהמם) וַיָּהֹם. וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם, יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל, בְּגַעֲרַת ה', מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ.” (שמואל ב', כ"ב, ח'–ט"ז). כמו בשירת חבקוק מדומים הברקים לחיצי האל. בפסוקים אלו בולט אפיונו של האל המקראי כאל סער: נשקו וכליו הם ברק ורעם, ערפל, רוח, ברד ועננים.[67]
4. האל הוסיף להילחם באויביו באמצעות מטותיו: ”מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹד עַד צַוָּאר סֶלָה. נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פרזו [פְּרָזָיו] יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר” (חבקוק, ג', י"ג–י"ד).
5. לבסוף דרך האל במרכבתו בים, והמים התעכרו: ”דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים” (חבקוק, ג', ט"ו), ”בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך [וּשְׁבִילְךָ] בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ” (תהלים, ע"ז, כ'), ”וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם” (איוב, ט', ח')
לדעת קאסוטו, יעקב קליין[65] ואיילי-דרשן, בגרסה המקראית הקדומה הייתה תבוסת הים מבוא לבריאת העולם, בדומה לאנומה אליש, שבה תבוסת תיאמת מובילה לבריאת העולם על-ידי מרדוך המנצח. האל המקראי, בניגוד למרדוך, אינו בורא את העולם מגופתו של אל הים המנוצח. אך גם באנומה אליש מסופר שמרדוך כלא את "המים העליונים" בתוך בחלק העליון של גופת תיאמת, ושם עליהם משמר כדי שלא יוכלו לצאת.
6. האל סימן גבול לתהום ולים, ובכך איפשר ליבשה להופיע: ”בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי[י"ח] בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם. בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ” (משלי, ח', כ"ז–כ"ט) תיאורים דומים ישנם בתהלים, ל"ג: ”בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת.... כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד”, וכן בשירת הים בספר שמות: ”וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם”. עוד ניתן למצוא הדים לכך בספר ירמיהו: ”הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ” (ירמיהו, ה', כ"ב)
איילי-דרשן משחזרת חלק זה בסיפור בשבעה שלבים נוספים[69]:
0. מצב היולי: המים מכסים את העולם לפני הבריאה: למשל ”תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.” (תהלים, ק"ד, ו').
1. האל יצר את גבול העולם הגדול על המים: למשל ”בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם. בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ” (משלי, ח', כ"ז–כ"ט).
2. האל כינס חלק מן המים בעננים, או סגר אותם בגבולם העליון בשמים: למשל ”הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ” (תהלים, ק"ד, ג'), ”וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר” (תהלים, קמ"ח, ו').
3. חלק אחר מן המים אצר במחסנים מתחת לארץ: למשל ”כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת.” (תהלים, ל"ג, ז').
4. חלק נוסף מהמים הניס האל מעל פני הארץ למקום אחר: למשל ”מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.” (תהלים, ק"ד, ז'), ”לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה” (ישעיהו, י"ז, י"ג).
5. האל סגר את המים בגבולם התחתון על פני הארץ... ”וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.” (איוב, ל"ח, י').
6. וכך נחשפה היבשה: ”וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ.” (תהלים, י"ח, ט"ז).
לדעת איילי-דרשן, בסיפור הבריאה הכהני השליו בבראשית א' מגיעה לשיאה המגמה להעלים את מיתוס המלחמה בים מבריאת העולם: האל מפריד את המים פעמיים ביום השני לבריאה: למים עליונים ולמים תחתונים באמצעות רקיע, ולא באמצעות "חוק", ומקבץ את המים התחתונים למקום אחד כדי שתראה היבשה. לא שרד בתיאור זה שום סממן מלחמתי. התיאור חוזר בכמה מקומות אחרים במקרא, אך באופן פחות שליו. למשל בתהילים קמ"ח מתואר הרקיע כ"חוק" שיש לפחות אפשרות היפותטית לעבור עליו, וגם "תנינים" ו"תהומות" נקראים להלל את ה': ” הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם. יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ. וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר. הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת”. בתהלים ק"ד, אף שהוא אידילי מאוד בסגנונו, המים עדיין "נסים מגערת" האל ובורחים מ"קול רעמו". לדעת איילי-דרשן, תיאורים אלו במקרא אינם עיבודים של בראשית א', אלא גם הם וגם בראשית א' מהווים עיבודים מקבילים של מיתוס המלחמה בים ובריאת העולם.
מוטיבים משניים של המיתוס במקרא
בניתוחה של איילי-דרשן למיתוסים מרחבי המזרח הקדום נמצאו מספר מוטיבים משניים של המיתוס. את חלקם מאתרת איילי-דרשן גם במקרא:
פחד האלים מן הים
בפרק מ"א בספר איוב מתואר באופן מפורט היצור המכונה "לוויתן", ”מֶלֶךְ עַל כָּל בְּנֵי שָׁחַץ”,[70] השולט בים: ”יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה. אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה”.[71] כמו במוטיב משני נפוץ של מיתוס המלחמה בים, האלים יראים מפניו, וכלי-נשק אינם יכולים לו:
”מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ. מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה. יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה. לֹא יַבְרִיחֶנּוּ בֶן קָשֶׁת לְקַשׁ נֶהְפְּכוּ לוֹ אַבְנֵי קָלַע. כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח וְיִשְׂחַק לְרַעַשׁ כִּידוֹן”.[72]
הר צפון
מוטיב משני נוסף הנפוץ במיתוסי מלחמת אל הסער בים במזרח הקדום הוא הר צפון, המזוהה עם הר חזי בספרות החורית-חתית. איילי-דרשן מוצאת מוטיב זה גם במקרא,[73] למשל:
”נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה. צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם. מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ. חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ. עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ. בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם ובתובנתו [וּבִתְבוּנָתוֹ] מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ.” (איוב, כ"ו, ז'–י"ג)
”אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ. לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ” (תהלים, פ"ט, י'–י"ג)
איילי-דרשן הציעה כי "צפון וימין" בהקשר זה בתהלים מקבילים להרים חזי ונמני, הנפוצים וקשורים לאל הסער בספרות החורית-חתית, ו/או לצפון ונני, מצודה הנזכרת בספרות האוגריתית.[73]
המלכת אל הסער המנצח ובניית מקדשו
כבר האנומה אליש המסופוטמית, כמו המיתוס האוגריתי של מלחמת בעל בים, קשרו את בניית המקדש או ההיכל לאל הסער לאחר ניצחונו על הים עם המלכתו על האלים. גם עדויות למוטיב זה נמצאו במקרא[74]:
”הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז. ב הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים. קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר. ה קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. ... וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד. ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם.” (תהלים, כ"ט, א'–י'). פרק תהילים כ"ט דומה למספר קטעים בשירה האוגריתית המהללים את בעל, ומספר חוקרי מקרא וחוקרי לשונות המזרח הקרוב הקדום, כמו מארק סמית', העריכו שעובד במקורו מתוך מזמור כנעני לבעל.[75]
שירה מקראית נוספת שלהערכת מספר חוקרים מושפעת ממיתוס מלחמת אל הסער בים היא שירת הים בספר שמות.[76] שירה זו מסתיימת בהקמת מקדש לה' ובהכרזה על מלכותו, דומה מאוד לזו של תהילים כ"ט: ”מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.” (שמות, ט"ו, י"ז–י"ח).
Remove ads
הספר החיצוני תפילת מנשה פותח בפניה אל האלוהים: ”אשר עשית השמים והארץ וכל צבאם, אשר אסרת את הים בדבר מצוותך, וסגרת וחתמת תהום בשמך הנורא והנכבד” (תפילת מנשה, ב-ג).[7] מרבית החוקרים בתחום מתארכים את תפילת מנשה למאה ה-2 או ה-1 לפנה"ס[77],[78] ואחרים למאה ה-1 או ה-2 לספירה.[79]
חזון יוחנן, בנבואה אפוקליפטית על אחרית הימים, חוזה מלאך שירד מן השמים ”ויתפוש את התנין את הנחש הקדמוני... וישליכהו אל תהום ויסגור עליו ויחתום” (חזון יוחנן כ', ב-ג).[7] ספר זה מתוארך כיום לסוף המאה ה-1 לספירה[80]
מקורות רבים בספרות חז"ל מספרים על מרד הים או "שר של ים" בשעת הבריאה, ועל מלחמת ה' במרד והכנעתו. למשל מתוך התלמוד הבבלי: ”בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם אמר לו לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם [כדי שתתגלה היבשה], אמר לפניו: ריבונו של עולם, די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר "בכוחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב" (איוב כ"ו, י"ב).” באותו מקום זיהה רבי יוחנן את "התנינים הגדולים" בבראשית א' עם "לויתן נחש בריח" ו"לויתן נחש עקלתון" שבספר ישעיהו, ורב דרש כי הקב"ה "סירס את הזכר" שבין התנינים "והרג הנקבה" כדי שלא יזדווגו זה עם זה ולא יחריבו את העולם בעוצמת המעשה (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ד, עמוד ב'). זיהוי חז"ל את "התנינים הגדולים" עם הלוויתן הביא למסורות רבות נוספות של ניצחון ה' על חיה זו, למשל שהוא הורגה ושומר את בשרה למאכלם של צדיקים לעתיד לבוא (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ה, עמוד א').[7] חתימת התלמוד הבבלי מתוארכת במסורת היהודית למאות ה-3 עד ה-5 לספירה, ועדויות לקיומו ידועות החל מן המאה ה-8 לספירה.
Remove ads
מוטיב הכנעת האל את הים השפיע אף על הספרות המודרנית. בספר הסילמריליון של ג.ר.ר טולקין, מתואר המיא אוסה, האחראי על גלי הים, המבקש למרוד בוולאר ולהציף את היבשה במי הים, עד שרעייתו אויינן מרסנת אותו והוא נכנע לולאר וחוזר למוטב.
- נגה איילי־דרשן (2016). ודורך על במתי ים: מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק - ירושלים.
- ליונשטם, ש. א. (1969). מיתוס הים בכתבי אוגרית וזיקתו אל מיתוס הים במקרא. ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, 96-101.
- מסומנת SA A-AB-BA Sir בספרות המחקר
- מסומנת CTH 384 בספרות המחקר.
- מסומנת CTH 345 בספרות המחקר.
- אוגריתית: לתנ בתֿנ ברח. הכתיב כולל עיצורים בלבד וקשה לדעת כיצד בוטא. "בתֿנ" אינו מקביל ל"נחש" בעברית אלא ל"פתן".
- אוגריתית: בתֿנ עקלתנ. גם כאן "בתֿן" מקביל ל"פתן".
- אוגריתית "תננ", ככל הנראה בוטא "תונאן".
- לפי אחת ההצעות במחקר ייעד אנליל ללַבּוּ את השמדת האנושות שהפריעה את שנת אנליל, כמסופר במיתוס המבול של אתרחסיס. ואולם אין עדויות לזהות בין שני סיפורים אלו.[59]
- הביטוי בלשון רבים "ראשי לוויתן" מעלה את האפשרות כי לפי המיתולוגיה המקראית היה הלוויתן, הנקרא גם "לוויתן נחש עקלתון", מפלצת מרובת ראשים. בכך היא מזכירה את "שליט ששבעה ראשים לו" הנזכר פעמיים בעלילות בעל וענת מיד לאחר "בתֿן עקלתן" ("נחש עקלתון").
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads