דיג
ציד בעלי חיים ימיים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ציד בעלי חיים ימיים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דַּיִג הוא ציד של בעלי חיים ימיים, על פי רוב דגים, לשם מזון, "ספורט" או תחביב. דיג מבוצע במקומות שונים כגון נהרות, תעלות, אגמים, ימים ואוקיינוסים, ומתבצע מהחוף או מכלי שיט, על ידי אדם בודד או כפעילות משותפת של קבוצת אנשים. אדם העוסק בדיג, כתחביב או כמקצוע, מכונה דייג.
לפי ממצאים ארכאוזואולוגיים ואחרים משערים כי כבר בתקופה הפלאוליתית עסק האדם בדיג באמצעים פרימיטיביים, כגון לכידה בידיים של סרטנים וצדפות וציד בצלצל או באבן.[1]
בישראל התגלה אתר דיג של בני התרבות הנאטופית מלפני 13,000 שנה ובו נחשף התיעוד הקדום בעולם לשימוש בקרסים.[2]
מהתקופה המזוליתית נמצאו קרסי דיג (אנ') מיוחדים עשויים עצם, עץ או אבן. קרסים אלו היו באורך של כ-2.5 ס"מ, מחודדים בקצותיהם ומחוברים בחוט באמצעיתם. הקרס כנראה נעטף בפיתיון כלשהו. משיכה בחוט לאחר שהדג בלע את הפיתיון מיקמה את הקרס לרוחב הוושט ואז ניתן היה להעלות את הדג. בתקופה הנאוליתית כבר למד האדם להשתמש ברשת קלע שהייתה עשויה מכותנה ומחומרים אחרים, ונעזר באבנים כמשקולות.[3]
מציורים, תבליטים ואף מדגמים מוקטנים, ידוע כי במצרים העתיקה הייתה מסורת מפותחת של דיג.[4] חלק מציורים אלה מתוארכים לכ-4,000 שנה לפני זמננו.[5] המצרים הקדמונים השתמשו בחכה וברשתות לדיג בנילוס, בימות ובתעלות הרבות של אזור הדלתה. מהציורים המראים אצילים צדים דגים בצלצל, ברור שחלק מהעיסוק בדיג היה ספורטיבי.[5] במוזיאון המטרופוליטן לאמנות שבניו יורק שמורים שני דגמים של רשתות קלע, סוג של רשת המקובלת גם כיום לדיג יחיד. דו"ח מסין מהמאה ה-4 לפנה"ס מתאר דיג בחכה עשויה מוט חזרן, חוט דיג עשוי משי, קרס העשוי ממחט ואורז מבושל כפיתיון.[5] התייחסות לדיג מצויה גם בכתבים עתיקים מיוון העתיקה, מאשור ומרומא.[5]
במשך אלפי שנים הייתה החכה שבשימוש הדייגים קצרה יחסית (כמטר).[5] במאה הרביעית הופיעה אצל המקדונים חכה ארוכה יותר המורכבת מכמה חלקים, כאשר לקצה החוט חובר פיתיון בדמות זבוב מלאכותי.[5]
בסוף המאה ה-15 כתבה אם המנזר של סט. אלבנס באנגליה את הספר "מחקר על דיג עם חכה" (A Treatyse of Fysshynge wyth an Angle), שהיה הספר הראשון באנגלית שתיאר בפרוטרוט את השימוש בחכת הדיג, הכנת פיתיונות, וניצול הרגלי הרבייה של הדגים על מנת ללוכדם.[6] החכה המתוארת בספר היא באורך של כ-5 מטר וחוט הדיג היה עשוי משערות סוס קלועות. ב-1653 כתב האנגלי אייזיק ולטון (Izaak Walton) את הספר "הדייג השלם" (The Compleat Angler), הספר, הודפס ב-600 מהדורות מאז יצא לאור לראשונה, והוא הספר המודפס ביותר בשפה האנגלית, אחרי התנ"ך ועבודותיו של ויליאם שייקספיר,[7] ונחשב כספר שהשפיע יותר מכל על ספורט הדיג.[8] התקופה שבה התפרסם הספר (המחצית השנייה של המאה ה-17) התאפיינה גם בסדרה של המצאות הקשורות לדיג: צ'ארלס קירבי, יצרן מחטים מלונדון המציא את הקרס המודרני; דייג אלמוני העלה את הרעיון להעביר את החוט שבקצה החכה דרך לולאה. רעיון זה גרם באופן טבעי להמצאת המתקן לאיסוף החוט (המכונה בעגה של הדייגים בישראל רולר).
במאה ה-19 התפתח ציוד הדיג במהירות. החכה נבנתה מחומרים אלסטיים כמו חזרן, ולאורכה הותקנו טבעות להובלת החוט שהיה עתה ממשי. מבנה הרולר הלך והתפתח, הגליל המרכזי שהיה עשוי עץ הוחלף במתכת. המצאות שונות אפשרו פיזור שווה של החוט על גבי הסליל, ואת סיבוב הרולר כך שבעת השלכת החוט הוא יהיה בקו אחד עם הטבעות שעל החכה, ובעת איסוף החוט יהיה הרולר מורד מתחת לחכה.
החכות נעשו קצרות יותר וקלות יותר במאה ה-20. החזרן ששימש כחומר עיקרי בייצור החכה הוחלף בסיבי זכוכית ואחר כך בסיבי פחמן, החוט הוחלף לניילון, והפלסטיק הפך לחומר הנפוץ בהכנת פיתיונות מלאכותיים.
ברוב ארצות המערב הדיג הוא אחד מענפי הפנאי הפופולריים ביותר, כך לדוגמה עסקו בספורט זה ב-2011 בארצות הברית לבדה כ-40 מיליון איש,[9] זאת למרות התרחבות הערים וזיהום חלק ניכר ממקורות המים שבהם נהגו לדוג בעבר. הדייג החובב ניצב בפני אותן הבעיות שהטרידו דורות רבים של דייגים לפניו: היכן מצויים הדגים, באיזה כיוון להשליך את החכה (או את הרשת) ובאיזה פיתיון להשתמש. הדייג החובב חייב להתמצא בנושאים כגון כיוון הרוח וטמפרטורת המים. חובבים נוהגים לדוג במים מתוקים (נהרות ואגמים) או במי־ים. הדיג נעשה מהחוף, מסלעים, ממזח או מסירה (שגודלה משתנה מסירת חתירה ועד יאכטה).
דיג חובבים פרח לקראת סוף המאה ה-20. ההתקדמות שחלה בתעופה האזרחית מאפשרת לדייגים החובבים להגיע למקומות רבים, ומפגישה אותם עם סוגי דגים חדשים, כמו הדוראדו בארגנטינה ודג־הנמר של מרכז אפריקה. הדיג החובבני ברחבי העולם נחלק לפי שיטות הדיג או לפי דגי המטרה. הדיג הפופולרי ביותר בארצות הברית הוא דיג בס או בסלנג (Bassing). בשיטת דיג פתיונות דמה, שיטה זו צמחה לתחביב פנאי מקצועני הכולל ליגה, מועדונים, וערוץ טלוויזיה. באירופה שיטת הדיג הפופולרית היא דיג קרפיונים ומתקיימות תחרויות נושאות פרסים מדי שנה. ציוד הדיג הולך ומשתכלל כשהדגש הוא על ציוד קל יותר. כמעט שאין סוג של דג שאין לו דייג חובב[דרוש מקור]. הדגים הפופולריים ביותר הם הטרוטה והסלמון למיניהם השונים, ובארצות הברית נעשה דיג האוקונוס נפוץ כל־כך, עד כי ספינות צוידו במיוחד לדיג דג זה וקיימות תחרויות מקצועיות לדיג האוקיינוס.[12] הן ארגוני הדיג המקצועיים והן דייגים רבים מצדדים במדיניות לכידה ושחרור (אנ') על פיה משחררים את הדג מהקרס למים לאחר לכידתו, למעט במקרים של דגים גדולים במיוחד.
מאז שנות ה-2000 עולה בהדרגה המודעות להשפעת דיג החובבים על הסביבה, כאשר מבוצע במספרים גדולים ובאופן קבוע.[13]
שיטת הלכידה והשחרור בה משתמשים דייגי חובבים רבים, נתפסה בעבר בדרך כלל כשיטה נטולת נזק משמעותי לדגים, אולם מחקרים שונים מרחבי העולם מצביעים על פגיעות קשות ואף מוות. על פי מחקרים שונים, שיעור התמותה הממוצע של דגים ששוחררו חזרה למים לאחר שנלכדו עומד על 18%–16%, ובמינים רגישים התמותה אף גבוהה מ-90%. גם הדגים שנותרים בחיים בחלק מהמקרים סובלים מפציעות שימנעו מהם להעמיד צאצאים או ישבשו את הנדידה הטבעית שלהם. קריסתן של אוכלוסיות דגים מפרות את המאזן האקולוגי ובעלות השלכות שליליות שונות לסביבה.[13]
גורמים שונים, ביניהם החברה להגנת הטבע, מפרסמים המלצות להגביר את המודעות לפגיעה בדגים שיש לשיטה זו, ובנוסף, את המודעות לדרכים להפחית את הנזק לדגה. ניתן להפחית חלק מהנזק, למשל, שימוש בציוד מפחית נזק, או על ידי בחירת מקום דיג בו עיקר הדגים אינם מוגנים, מכיוון שאת מינים אלו החוק מחייב להחזיר למים. שיטות נוספות להפחתת הנזקים כוללות הימנעות מקרס משונן או שמירת הדגים בסביבה רטובה ולחה.[13]
מסתבר שגרירת רשת המכמורת על קרקעית הים גורמת לפליטת גזים מהשכבה העליונה של הקרקעית והם צפויים להשתחרר לאטמוספירה בתוך בתוך שבע עד תשע שנים. כמות הפחמן הדו־חמצני שמשתחררת בין השאר כתוצאה מדיג מכמורות הוא יותר מכפול מכמות הפחמן הדו־חמצני שמשתחררת ממנועי כל סירות וספינות הדייג בעולם. בישראל פוגע דיג המכמורת מדי שנה גם בכאלף צבי ים, אלפי כרישים וחתולי ים ובכמה דולפינים.[14]
דיג ספורטיבי הוא אחד מענפי הפנאי המובילים בישראל ועוסקים בו כ-70 אלף איש,[15][13] שלוכדים שלל כולל של בין 15 ל-35 אחוז מסך שלל הדייג השנתי (כולל דיג מסחרי).[13]
הקרבה היחסית לחופים ומזג אוויר הנוח תרמו רבות למידת הפופולריות של התחביב בישראל. רוב הדיג החובבני בישראל מתבצע על ידי חכת בוס ומכונה בז'רגון דיג בוס. בשנות השמונים הגיעו לחנויות הדיג בארץ רולרים ומקלות המאפשרים הטלת פתיון למרחק, שהתחילו להתבסס כשיטת הדיג המועדפת. שיטת דיג זו (Surf casting) נקראת בז'רגון הדיג המקומי דיג פתיונות ומאפשרת דיג במרחק ובעומק גדולים מדיג בחכת בוס, והיא מכוונת לדגים גדולים יותר. בהדרגה הדיג החופי בשיטת פתיונות דמי תופס יותר תנופה בעיקר בקרב הצעירים. שיטה זו נקראת בז'רגון המקומי ז'ירז'ור ומבוססת על המילה הערבית שמשמעותה גרירה. בתחום דיג החובבים מסירה התווספה שיטת הג'יגינג שמקורה ביפן הצוברת פופולריות בקרב בעלי סירות.
דיג מסחרי, שהחל כדרך נוספת להשגת מזון על מנת לשרוד, התפתח כשהאדם שכלל את כלי השיט ואת אמצעי הדיג. החלה התפשטות איטית של תחום הדיג מהחופים ושפכי הנהרות אל לב האגמים ולדיג בים מעל המדף היבשתי (האזור הרדוד יחסית שבין היבשה לתהומות האוקיינוס). בהדרגה גם גדל מספר המינים של בעלי החיים והצמחים שהדייגים שלו מהמים. טכנולוגיית הדיג התפתחה במהלך ההיסטוריה: ספינות גדולות ומשופרות יותר, ציוד דיג משוכלל ואמצעים שונים לשימור השלל.
כיום מבוצע דיג מסחרי בכל סוגי הימים ובכל מקום בעולם, למעט במים עמוקים במיוחד, במקומות בהם יש זרמים מסוכנים או באזורים בהם הדיג אסור על פי חוק. דיג מסחרי מבוצע בטווח רחב של אמצעים: החל בסירות חתירה קטנות וכלה בכלי שיט רבי עצמה, שנועדו לדיג בלב ים ובהם ציוד מכני מתוחכם.
חשיבות המחקר המדעי של הדיג גדלה ככל שגדל הצורך ב"דיג מנוהל" – דיג שנועד להבטיח רווח מרבי מסוגי דגים מסוימים. התפתחות חקר הדיג החלה במאה ה-19, במדע שעסק בעיקר בתיאור המצב הקיים. אחרי מלחמת העולם השנייה החל השימוש במודלים מתמטיים תוך יישומם במחשבים, על מנת להכין תחזיות של התנובה האופטימלית הצפויה מאוכלוסיות הדגים השונות.
מהים נלקחים הן צמחים והן בעלי חיים. קיימות חמש קבוצות של סוגי דיג ימי:
קיימות כמה שיטות לסווג הדיג המסחרי:
בתקופות הקדומות רוב המזון נאכל מיד, מבלי שאוחסן. עם הגידול באוכלוסייה והגידול המקביל בצורך במזון, פותחו טכניקות לשימור הדגים שנלכדו באמצעות ייבוש, עישון, המלחה והתססה. שיטות אלו שאפשרו את אחסון המזון, גרמו לגדילת הדרישה לדגים ועקב כך השתכלל ציוד הדיג בהדרגה, והדיג הפך למאמץ שיתופי. עם השנים התפתחו ציוד ושיטות הדיג ובסוף תקופת ימי הביניים כבר היו ציי דיג גדולים באירופה.
בצפון אירופה התפתח ענף הדיג מעבר לנהרות ולאגמים, וידוע שעיקר מחייתם של העמים באזור זה כמו הפיקטים והסקוטים בא מהדיג[דרוש מקור]. ידוע כי החל מהמאה ה-12 היה דיג המליחים מקובל בים הצפוני[דרוש מקור]. רשת המכמורת הראשונה הופיעה באנגליה במאה ה-14 – תחילה בשימוש בשפכי הנהרות ואחר כך השימוש התרחב לים הצפוני ולים הבלטי. דיג הבקלה החל באזור הגרנד בנקס (Grand Banks) של ניופאונדלנד עוד לפני שמגלה הארצות ג'ון קבוט הגיע לשם ב-1497[דרוש מקור].
ציד הלווייתנים התפתח מאוד במאה ה-17 וספינות רבות עסקו בו, הן באוקיינוס האטלנטי והן בדרום האוקיינוס השקט.
המצאת מנוע הקיטור במאה ה-19 נוצלה מיידית הן להנעה והן לשימוש בכננות, שאפשרו ציוד דיג גדול וכבד יותר. בסוף המאה ה-19 היו באנגליה מעל ל-600 ספינות מכמורת מונעות בקיטור.[16] במאה ה-20 החליף מנוע הבערה הפנימית את מנוע הקיטור. מנועים הוספו לספינות הדיג הקטנות כבר בתחילת המאה ה-20, ומנוע דיזל המותקן בתוך הספינה הפך לנורמה, למעט סירות קטנות שבהן מותקן מנוע בנזין חיצוני.
מיכון הדיג התקדם בצעדים גדולים בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, כשתהליכי איסוף הרשתות הפכו מידניים לממוכנים. היפנים השתמשו בתוף על מנת לאסוף את החוט של מערך החכות שבו דגו טונה. שיפור משמעותי נוסף היה המגלשה שהותקנה בירכתים של ספינות המכמורת, שאפשרה מיכון של העלאה והורדה של רשת המכמורת.
המצאה חשובה נוספת מסוף שנות ה-40 מיוחסת לבריטים[דרוש מקור], והיא ספינת מכמורת המשמשת גם כבית-חרושת לעיבוד הדגים על הסיפון. הרעיון נקלט ובאמצע שנות ה-60 כבר היו ספינות גדולות אלו (עד 100 מ' אורך) בשימוש ציי הדיג של ברית המועצות, בריטניה, יפן, פולין, מזרח גרמניה וספרד[דרוש מקור]. התפתחות דומה חלה בדיג הפלאגי. במקביל חלה התקדמות רבה בדיג המסחרי של המדינות המתפתחות. באופן מסורתי היה הדיג במדינות אלו מוגבל לדיג חופים בספינות קטנות שאינן ממונעות ועם ציוד פשוט. מדינות אלו אימצו את הטכנולוגיה המודרנית במטרה להגביר את אספקת החלבון מן החי לתושביהן.
המיכון והשימוש העולמי בו גרם לכך שבמשך 40 השנים מתום מלחמת העולם השנייה עלתה הכמות השנתית של דגים שנלכדו פי ארבעה[דרוש מקור]. אך בתחילת שנות ה-70 כבר היה ברור שקצב זה לא יוכל להמשך. דיג יתר גרם להתמוטטות הדיג הפלאגי באזורי דיג מסוימים, כמו דיג ההרינג של צפון מזרח האוקיינוס האטלנטי. ירידה דרסטית בכמויות הדגים שנידוגו על ידי צי ספינות המכמורת גרם לדאגה עמוקה אצל חלק מהמדינות. ב-1972 הייתה איסלנד למדינה הראשונה שהגדילה את תחום המים שבהם מותר רק לדייגים מקומיים לדוג ל-50 מיל ימי (93 קילומטר) מהחוף, וב-1975 אף הרחיבה את התחום ל-200 מיל. איסלנד אף השתמשה בכוח לכפות גבולות אלה. בסדרת אירועים שכונו אחר כך "מלחמת הבקלה", נגחו ספינות משמר החופים של איסלנד ספינות דיג בריטיות וחתכו רשתות. מדינות נוספות הכריזו אף הן על הרחבת גבולות הדיג. ב-1983 התקבלה אמנה בינלאומית הקרויה "חוק הים" (Law of the Sea) שקבעה אזור כלכלי בלעדי של 200 מיל ימי (כ-370 ק"מ) מחופה של מדינה, שבו יש בלעדיות לאותה המדינה בניצול אוצרות הים. חקיקה זו הרחיבה מאוד את ההגדרה הקודמת, לפיה היה אזור זה זהה לתחום המים הטריטוריאליים (12 מיל ימי או כ-22 ק"מ). תוצאה ישירה של החלטה זו הייתה חיסול צי הדיג למרחקים של מדינות מסוימות כמו בריטניה, משום שעתה חל עליהן איסור להיכנס לשדות הדיג העשירים שהפכו לתחומן הבלעדי של מדינות אחרות.
משבר האנרגיה של שנות ה-70, שהגדיל את הוצאות הדלק עד 400%[דרוש מקור], אילץ דייגים להדמים ספינות. צי ספינות המכמורת לדיג חסילונים במפרץ מקסיקו שצריכת הדלק שלהן הייתה רבה, הושבת כליל. השיעור נלמד היטב, ובעטיו פותחו שיטות לחסוך בדלק בטכניקות הדיג, במנועים ובציוד יעילים יותר ואפילו יישום של מפרשים מודרניים.
על פי שיטה בינלאומית מסווגות שיטות הדיג ל-16 סוגים בהתאם לציוד הדיג והצורה בה נעשה שימוש בציוד זה[דרוש מקור]:
אמצעי הדיג הפשוט והעתיק ביותר, איסוף בעזרת הידיים, מצוי בשימוש גם בימינו. האיסוף מבוצע לאורך החוף, במהלך השפל, במים רדודים על ידי מקצוענים וחובבים או במים עמוקים על ידי צוללים. גם איסוף דגים תוך שימוש בכלים פשוטים כמו סכינים או מעדרים מוגדר כדיג בלא עזרת ציוד. בקטגוריה זו מצויים גם צלילה לשם איסוף ספוגים, פנינים ואלמוגים ושימוש בדיג באמצעות בעלי חיים. הסינים עושים עדיין שימוש בלוטרות מאולפות, והיפנים והסינים מפעילים לעיתים קורמורנים; דרך הציד הטבעית של הקורמורן היא צלילה אל המים, לכידת דג ואכילתו, אולם הקורמורנים מאומנים מגיל צעיר לא לאכול את הדגים אותם הם לוכדים, כמו כן הם לוכדים דגים גדולים שאינם יכולים לאכול ומקבלים מהדייג דגים קטנים במקומם[17] בכל אופן, חוט דק נקשר, לעיתים קרובות, סביב צווארם כדי למנוע מהם לבלוע את הדגים אותם הם צדים. בתמורה, נותן הדייג לקורמורן מעט מן השלל.
על מנת להאריך את הטווח המוגבל של הזרוע האנושית, הומצאו כלים בעלי ידית ארוכה, כגון חניתות שניתן להטיל או לנעוץ או מלחציים, מלקחיים, ואמצעי גריפה לשם איסוף רכיכות. סוג מיוחד הוא הצלצל, סוג של חנית שלה חבל. הצלצל ללכידת לווייתנים נורה מתותח ומכיל בראשו חומר נפץ המתפוצץ בגוף החיה. הציוד המיועד ללכידה או לפציעה כולל חניתות, קנה נשיפה לירי חצים, קשתות וחצים, רובים ותותחים שבהם נהוג לירות בדגים.
השיטה המכונה דיג משתק כרוכה בהרעלה בעזרת צמחים רעילים וכימיקלים מיוחדים או שיתוק מכני באמצעות פיצוץ תת-מימי. שיטות אלו הן בלתי חוקיות ברוב מדינות העולם. המנהג המודרני ביותר לשתק את הדג הוא באמצעות הלם חשמלי. בסוג דיג זה נוהג הדייג ליזום מתח חשמלי של כ-1,000 וולט של זרם ישר ממכשיר הניזון ממצבר לתוך לולאה המקיפה רשת. כל הדגים ברדיוס של עד 2 מטר משותקים לזמן מה וניתן להעלותם ברשת בקלות. פעולה זו אפשרית כמעט אך ורק במים מתוקים כמו מי נהרות ואגמים. המוליכות הגבוהה של מי הים המלוחים (עד פי 1,000 ממוליכות של מים מתוקים) דורשת שימוש במתחים ועוצמות חשמל היכולים לסכן גם את הדייג. סוג דיג זה אסור במקומות רבים בעולם בשל הסכנה לדייג ולסביבתו. דיג בשיטה זו נחשב לסיבה העיקרית להכחדתו של דולפין הנהרות הסיני.
ערך מורחב – מערך חכותמערך חכות (ערבית: שארק, אנגלית: Longline) הוא חוט מרכזי ארוך שאליו מחוברים במרחקים שווים חוטים קצרים המסתיימים בקרסים שעליהם מורכבים פיתיונות טבעיים (דיונונים או דגים קטנים) או מלאכותיים. את החוט נוהגים לפרוס בין סירה לסירה אחרת או בין סירה למצוף עם ערב ובבוקר מושים את החוט. לעיתים נוהגים לפרוש את החוט המרכזי על קרקעית הים. שיטה זו לוכדת את הדגים הנחשבים למשובחים ביותר כמו דקר וטונה.[18] שיטה אחרת לדיג בעזרת קרסים נעשית ללא פיתיון. מערך הקרסים מורד ומועלה ולוכד תוך כדי כך מינים גדולים כמו הבקלה והחידקן. שיטה נוספת היא גרירה במים של חוט שעליו קרס אחד או יותר, שעליהם נעוץ פיתיון חי או מלאכותי (drift line). בשיטה זו ניתן ללכוד אלתית וטונה.
בשונה מהמלכודות המכניות בשימוש בציד על היבשה, רוב המלכודות המסחריות לדגים הן תאים המאפשרים לטרף כניסה קלה, אך הבריחה מהם נחסמת על ידי מבוך או באמצעים המאיטים אותו, כגון צורת נקיק או משפך. סוגי מלכודות:
ערך מורחב – רשת דיגדיג באמצעות רשתות מאפשר ללכוד דגים רבים יותר, לפעמים להקת דגים שנלכדת כולה בפעם אחת.
ישנן סוגי רשתות נפוצים, וחלקן נאסרו בשימוש בשל הסבל הרב מדי שנגרם לדגים הנלכדים בהן בטרם מותם.
סוג אחר של "רשת" הוא הדיג המכני: מכונות שנועדו לאיסוף דגים כוללות סוגים חדשים יחסית של ציוד המסוגלים לבצע הפרדה בין הדג או הרכיכה לבין המים, לאחר שנשאבו ב"משאבת דיג" או שנגרפו במכונה. כמו כן מכונות צפות החופרות רכיכות באמצעות התזת סילוני מים תת-מימיים ומשנעות אותן מחוץ למים בעזרת סרט נע.
ערך מורחב – כלי שיט לדיגהמטרה הראשית בתכנון כלי שיט לדיג היא שיפור יעילות הדיג באמצעות בניית ספינה היכולה להשיג שלל רב, שצוותה קטן והוצאות תפעולה נמוכות. התכנון חייב לקחת בחשבון את נושא הבטיחות, שכן הדיג המסחרי הוא בין המקצועות המסוכנים ביותר, לכן בחלק מהמדינות יש תקנות שנועדו לפקח על בנייה והפעלה של ספינות דיג. עד התקופה המודרנית היו צורת ומבנה כלי השיט ששימשו לדיג ייחודיים לכל אזור. שינויים במבנה נראו אפילו בין כלי שיט בנמלים סמוכים[דרוש מקור]. כיום תכנון וייצור ספינות דיג הוא תעשייה בינלאומית, וצורת הספינה תלויה יותר בשיטת הדיג מאשר בנמל הבית שלה. ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות הנהיג שיטה לסיווג ספינות הדיג המבוססת בעיקר על סוג ציוד הדיג. סוגי הספינות כוללים: ספינות דיג ברשת הנפה, ספינות דיג ברשת זימים, ספינות מלכודת, ספינות דיג ברשת הקפה, ספינות דיג במערך חכות, מכמורתנים מסוגים אחדים, ספינות רב־שימושיות וספינות תמיכה.
לנמלי הדיג כמה מטרות:
סוגים של נמלי דיג:
בצמוד לרוב הנמלים ימצאו מתקנים לטיפול ועיבוד שלל הדגה. מתקנים אלה יכולים להיות דוכני מכירה של דגים טריים, אולמי מכירה פומבית, היכן שסיטונאים קונים את ההספקה שלהם, או אף מפעלים לעיבוד הכוללים מתקני הקפאה המייצרים מוצרי דגים ארוזים למכירה ישירות לצרכן. עיקר פעילותם של שוקי הדגים היא בשעות הבוקר המוקדמות, ואף שקיימים שווקים קטנים רבים המוכרים לצרכן הביתי או למסעדות, השווקים הגדולים מוכרים בעיקר לסיטונאים.
שוקי הדגים הידועים בעולם הם:
ארגון המזון והחקלאות הידוע כ-FAO, ראשי התיבות של Food And Agriculture Organization, ארגון המסונף לאו"ם מפרסם מדי שנתיים דו"ח על מצב הדיג העולמי. על פי הדו"ח האחרון שיצא בשנת 2002 ומסכם את נתוני שנת 2000 היו נתוני הדיג כדלהלן:
בעולם כיום (2005) מתפרנסים מדיג כ-35 מיליון איש. 65% מדיג ימי, 15% מדיג בנהרות ובאגמים ו-20% מחקלאות ימית. בארצות המפותחות יש מגמה בולטת של ירידה בכמות המועסקים בדיג. ביפן למשל ירד מספר הדייגים מכ-440,000 בשנות ה-70 ל-216,000 כיום. במקביל, קיימת מגמה קבועה של הזדקנות האוכלוסייה העוסקת בדיג משום שמקצוע קשה זה אינו מושך צעירים. לדוגמה ביפן 32% מהדייגים הם בני למעלה מ-60. תופעה אופיינית נוספת לענף הדיג היא שרוב הדייגים הם עצמאים. הערכת ה-FAO היא שבשנת 1998 היו 1.3 מיליון ספינות דיג וכ-2.8 מיליון סירות דיג שמתוכן כ-60% בלתי ממונעות.
שטחי הדיג העיקריים הם צפון מערב האוקיינוס השקט, דרום מזרח האוקיינוס השקט, צפון מזרח האוקיינוס האטלנטי ומערב האזור המרכזי של האוקיינוס השקט. סוגי הדגים העיקריים[דרוש מקור]:
מעריכים כי 25% מיבול הדגים הוא מסוגי דגים שניתן להגדיל את כמות הדיג מהם מבלי לפגוע באוכלוסיית הדגים; 49% מהיבול הם מסוגי דגים שנידוגים במספר המקסימלי האפשרי; 18% מהיבול הם ממיני דגים שהדיג פוגע בהם וכמות הדגים הולכת ויורדת מדי שנה; 10% הם בסכנת כליה אם הדיג מהם יישאר במידותיו הנוכחיות[דרוש מקור].
ערך הסחר העולמי במוצרי דגים בשנת 2000 היה 55 מיליארד דולר והוא מייצג גידול מתמשך של 4% לשנה. היצואניות הגדולות ביותר הם תאילנד, סין, נורווגיה וארצות הברית. היבואנית הגדולה ביותר היא יפן. במקומות מסוימים כגון גרינלנד, איי סיישל, איי פארו ואיסלנד מהווים הדגים יותר משני שלישים מערך הסחורות שנמכרו באיים אלה. המסחר בדגים מושפע מתופעות טבע כמו האל ניניו שגורם לתמותת דגים גדולה, ניצול יתר של הדגים ושימוש נרחב באנטיביוטיקה בגידול דגים. שתי התופעות האחרונות גורמות דאגה בדעת הקהל העולמית ועקב כך לחקיקת יבוא מגבילה.
ערך מורחב – דיג בארץ ישראלהדיג היה גורם כלכלי חשוב בארץ ישראל בתקופה הקדומה[דרוש מקור]. דיג ודייגים מוזכרים בתנ"ך כמה פעמים, למשל "וְאָנוּ, הַדַּיָּגִים, וְאָבְלוּ, כָּל-מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה; וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל-פְּנֵי-מַיִם, אֻמְלָלוּ" (ישעיהו י"ט ח). משערים כי בירושלים היה שוק דגים על סמך אזכורו של "שער הדגים" בצפניה "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם-ה', קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים" (פרק א, י), בנחמיה "וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים, בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה (ג' ג) ובדברי הימים ב' :"וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים" (לג' יד). כמו כן יש אזכור מפורש על תושבי צור שסחרו בדגים בירושלים: "וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר" (נחמיה יג' טז).
כיום, מהווה הדיג ענף משני בכלכלת מדינת ישראל. עם זאת, בעבר הייתה לדיג משמעות גדולה יותר מכפי שיש לו כיום בחיי העם היהודי בארץ ישראל.
בישראל קיימים שלושה אזורי דיג טבעיים עיקריים: הים התיכון, מפרץ אילת והכנרת. אזור היסטורי רביעי, אגם החולה, אינו קיים עוד שכן החולה יובשה בשנות ה-50 של המאה ה-20. בנוסף קיים בישראל תחום הולך וגדל של חקלאות ימית: גידול דגים בבריכות ובכלובים.
הדייגים המקצועיים משתמשים במגוון של רשתות: רשתות הקפה, מכמורת, רשתות ראי ורשתות זימים. כן נעשה שימוש במערך חכות. דיג מקצועי מבוצע על ידי יחידים בסירות או על ידי קבוצה בספינות דיג.
דייגים חובבים נוהגים לדוג לאורך החופים, הנחלים ולעיתים מתוך סירות. החובבים משתמשים בחכות ובקרסים מסוגים שונים שעליהם מצמידים פיתיונות כמו בצק לשם דיג דגים אוכלי צמחים כגון הקיפון (בורי) ופיתיונות מן החי כמו ה"סבידה" (דיונון הרוקחים – Sepia Officinalis – Common cuttlefish) וה"גמברי" (חסילון תלת קוצי – Penaeus semisulcatus) לדיג דגים טורפים כמו ה"דקר" (לוקוס).
ערך מורחב – הכחדת דגים"דיג יתר" הוא מונח המתאר את הדלדלות אוכלוסיית הדגים בים עקב דיג אינטנסיבי, אשר לא מאפשר לאוכלוסיית הדגים להתאושש ולצמוח חזרה. אחד המאפיינים של דיג יתר הוא שכמות הדגים שניתן לדוג יורדת גם כאשר מגבירים את אינטנסיביות הדיג, וכך למעשה פוגע דיג היתר לא רק בדגים אלא גם בפרנסתם של הדייגים עצמם, אולם סכנה נוספת של דיג יתר של מין מסוים היא שהכחדתו של המין תגרום לערעור של המערכת האקולוגית המקומית כולה ותפגע גם במינים נוספים.[20]
הדוגמה המוכרת ביותר הממחישה תופעה זו היא ציד הליוויתנאים (אף כי ניתן להגדיר זאת כציד יתר ולא כדיג יתר). במשך שנים רבות ניצודו מינים שונים של ליוויתנאים לצרכים שונים של האדם. באמצע המאה ה-19 החלה התפתחות מהירה בטכניקות הציד. שוק המוצרים המיוצרים מליוויתנאים גדל במהירות ואיתו היקף הציד, שהפך יעיל ומתועש. באמצע המאה ה-20 הגיעו מספר מינים לסף הכחדה ולאחר מכן נחתמו אמנות בינלאומיות המגבילות את ציד הליוויתנאים.
השינויים במאה ה-20 גרמו לכך שהדיג מתבצע בצורה תעשייתית ויעילה ביותר. כפי שמוזכר לעיל, קיימות שיטות רבות לדיג מסחרי בכמויות גדולות. מאז שנות ה-90 של המאה העשרים נצפית ירידה בכמויות ובגודלי הדגים שתופסות חברות הדיג. לתופעה זו עדיין אין ביטוי משמעותי בזמינות הדגים בשוק, שכן חברות הדיג מחליפות את הזנים הישנים, שנתמעטו, בזנים חדשים, "נמוכים" יותר בשרשרת המזון. נצפו כבר מקרים של אוכלוסיות דגים שהוערך שלא יצליחו להתאושש, כמו דגי האנשובי בפרו, ודגי הקוד האטלנטיים, אולם בטווח הארוך כן נמדד בפועל שיקום קל של אוכלוסיית דגי האנשובי.[21] ישנן הערכות מדענים לפיהן אם הדיג לא יעבור מהלך של ריסון משמעותי, תתמוטט כל הדגה העולמית עד 2048.[דרושה הבהרה][22]
מטא אנליזה שפורסמה בכתב העת Nature Ecology & Evolution ניסתה לבחון את שיקום אוכלוסיית הדגים באזורים ימיים מוגנים (אנ') עליהן חלו תקנות להגנת החי באזור ספציפי. מטא האנליזה הראתה שהמינים שנמצאים בשולי האזורים המוגנים פגיעים ב-60% יותר לעומת מינים הנמצאים בלבו של האזור המוגן, כך שכאשר גודל האזור היה מוגן היה קטן במיוחד, למשל, כקילומטר רבוע אחד, אפקט הפגיעות האופייני לאזורי השוליים היה רלוונטי כמעט לכל שטח האזור המוגן והאפקטיביות שלו ירדה. בנוסף נמצא שבתוך האזורים המוגנים מתרחש קצב גבוה יותר של תופעת "גלישה", בה מינים באזור משוקם נודדים לאזורים אחרים ומסייעים לשיקומם. תופעת הגלישה חיונית עבור דייגים הפועלים באזורים בהם הדגה פגיעה, מכיוון שקיומה מאפשר לשמור על אזור מוגן מרכזי שיסייע לאזורי הדיג הסמוכים להשתקם גם מבלי שיוטלו עליהם תקנות דומות. לצד זאת, עדויות שונות מראות שדיג אינטנסיבי על גבולות האזור המוגן מגדיל משמעותית את "אפקט השוליים" ומחליש את תופעת ה"גלישה". עדויות אלו קיבלו חיזוק מכך שאזורים מוגנים שהוגדר סביבם "אזור חיץ" שגם בו אסור לדוג ואזורים שבוצעה בהם אכיפה יעילה, הראו יעילות גבוהה משמעותית בתופעת "גלישה" ובצמצום "אפקט השוליים" בהשוואה, בהתאמה, לאזורים בהם לא קיים כלל אזור חיץ ושהתקבלו בהם דיווחים על דיג לא חוקי.[23]
הקושי בהתמודדות מול דיג היתר חמור במיוחד במים בינלאומיים, בהן נותרו נפוצות מאוד הפרות של תקנות וחוקים בינלאומיים. בעיה זו גרמה להקמתן של ארגוני Regional Fisheries Management Organizations (אנ'), שהם ארגונים אזוריים בהם מדינות האזור מגדירות יחד מכסות לדיג של מיני דגים מקומיים. עם זאת, הארגונים האזוריים אינם מספיקים למנוע את דיג היתר, והתארגנויות בינלאומיות של חוקרים ומדענים בוחנים פתרונות שונים לתופעה.[20]
היותם של הדגים נחלת הכלל מקשה על ההתמודדות עם תופעה זו. עקב כך, קיים קושי להסדיר את הנושא ולהכניסו תחת פיקוח ויהיה קשה לעשות זאת טרם משבר משמעותי, שיותיר את כל המעורבים במצב בו כמעט ואין להם מה להפסיד.
גם הדיג בים התיכון נפגע מאוד מדיג יתר, והחשש הוא כי ללא רפורמה משמעותית ייגרם נזק בלתי הפיך אשר עלול להביא לקריסת ענף הדיג בישראל. בשנת 2015 סיפק הדיג בים התיכון כ-14% מהייצור המקומי של דגה בישראל (כ-2,700 טון). המשך הדיג ללא ניהול יוביל לקריסת הדגה ובעקבותיה לקריסת הענף, עם צפי ל-1,500 טון בשנה בלבד, פגיעה סביבתית נרחבת, ואבדן מקור פרנסה ונופש. לעומת זאת נטען כי רפורמה לאישוש הדגה והענף צפויה להכפיל את כמות השלל השנתית לכדי כ–5,000 טון בשנה, תוך מזעור הפגיעה הסביבתית, וביסוס הענף כמקור משמעותי לדגי איכות עבור הציבור הישראלי.[24]
דייג, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
