Loading AI tools
ביצועה של תוכנית לנסיגה ישראלית מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון ולפינוין מישראלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכנית ההתנתקות היא תוכנית לנסיגה ישראלית מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון ולפינוין מישראלים. התוכנית יצאה לדרך ב-15 באוגוסט 2005 (י' באב תשס"ה). פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים. תוכנית זו של ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, עוררה ויכוח פוליטי עז בין שולליה לתומכיה.
תוכנית ההתנתקות |
המאבק על תוכנית ההתנתקות |
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות |
ביצוע ההתנתקות |
ההתנחלויות שפונו |
|
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות |
התכנון המקורי היה פינוי הרצועה ללא כל משא ומתן עם הפלסטינים, אולם לאחר מותו של נשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת וחילופי ההנהגה ברשות בעת עלייתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) לשלטון, נעשה מאמץ לתאם את התוכנית עם הפלסטינים. תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד גמור להצהרותיו של שרון טרם היבחרו. למרות זאת היא זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, ובסופו של דבר אושר החוק ליישומה בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 67 תומכים מול 45 מתנגדים ו-7 נמנעים. על פי הסקרים, התוכנית נהנתה מתמיכת רוב הציבור, אולם שרון סירב להעמידה למשאל עם והמשיך בתוכנית גם לאחר שנדחתה בידי מתפקדי הליכוד.
חלק מחברי הליכוד התנגדו ואף התפטרו מהממשלה בעקבות המהלך.
כחלק מהתחלת היישום, ראש הממשלה מינה את יונתן בשיא מהקיבוץ הדתי שדה אליהו לעמוד בראש מנהלת סל"ע האחראית על סיוע למפונים ויישובם מחדש.
ביצוע הפינוי הורכב מ-6 מעגלי כוחות.
בשלב הראשון המכונה בעגה הצה"לית "יד לאחים" או "יד אחים", ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. מטרת מבצע "יד לאחים" הייתה פרישת כוחות צבאיים באזורים המיועדים לפינוי תוך מתן עזרה למתנחלים באריזת רכושם, העמסתו במכולות והובלת המכולות אל יעדן ביישובי הקבע החדשים שנקבעו לכל משפחה. במהלך המבצע נקשו צוותי חיילים ושוטרים על דלתות בתי משפחות המתיישבים וחילקו להן צווי פינוי. הצוותים הונחו לגלות רגישות רבה לכאבן של המשפחות המפונות, לדבר איתן, ולנסות להקל על סבלן. בנוסף לפריסה הצבאית, הובאו למקום צוותים של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שחלקם אף מהיישובים המיועדים לפינוי, למתן תמיכה בעיקר לנוער המפונה. משך זמן הפעולה של המבצע היה מיום ראשון בחצות עד יום שלישי בחצות ובמהלכו עזבו כ-600 משפחות את הגוש, אך עדיין נותרו בו למעלה מ-2,500 מסתננים לא חוקיים.
בשלב השני, המסרבים פונו בכוח לאוטובוסים על ידי חיילים ושוטרים, ביחס של ארבעה לכל מפונה. נשים וילדים פונו על ידי חיילות ושוטרות.
בתי הכנסת, מבני הדת ובתי העלמין פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה שלא יישאר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות[2].
האוטובוסים שיצאו מהיישובים תוכננו לעבור למתקנים מיוחדים זמניים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים בבתי מלון שנשכרו לכך מראש בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים ובמתקני אירוח צבאיים ואחרים נוספים.
בפועל, מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אף לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים ארוכים. חלק מהמתיישבים סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים ובכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.
בתאריך ה־13 ביולי 2005 לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום צריכים לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף בשלום, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כוללת גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בסופו של דבר הצליחו להסתנן לגוש כ-5,000 "מתגברים".
14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו מתיישבי עזה להישאר בבתיהם. עם כניסת 15 באוגוסט הופכת שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן איפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד 17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.
ב-17 באוגוסט החל הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה. בנוסף ל-8,000 התושבים, שהו בגוש גם כ-5,000 מסתננים, שבאו כדי לסייע לתושבים ולנסות להקשות, ואף לסכל, את הפינוי. הפינוי עצמו עבר ללא אלימות (למעט על גג בית הכנסת של כפר דרום), אך חלק מהתושבים הביעו מחאה קשה והתנגדות פסיבית לגרושם.
אחרי משא ומתן מפרך עם הפלסטינים וגורמים בינלאומיים הוחלט לבסוף שישראל תהרוס את הבתים הפרטיים של המתנחלים ואילו הפלסטינים יפנו את ההריסות אל סיני במימון בינלאומי. רוב החממות פורקו והועברו לשטח ישראל ואלה שנותרו נמכרו לחקלאים פלסטינים בתיווך הקרן לשיתוף פעולה כלכלי. מבני הציבור הלא-דתיים הושארו על כנם כמחווה של רצון טוב לפלסטינים.
לשם הריסת הבתים, שכר משרד הביטחון כלי צמ"ה של קבלנים אזרחיים ואת ההריסות ביצעו מפעילים אזרחיים תחת פיקוחו של ויקטור בר-גיל. ההריסות בוצעו באמצעות מחפרים מדגמים שונים ודחפורים מדגמי D10L ו-D9R. דחפורים צבאיים לא היו מעורבים בהריסה.
בצפון השומרון לא פונתה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.
ברצועת עזה בוצע גם פינוי מלא של כוחות הצבא, ביניהם כוחות המוצבים בציר פילדלפי. בתחילת ספטמבר החלו בצה"ל לפנות את התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס את התשתיות שאינן ניתנות להזזה. על הריסת התשתיות הצבאיות ברצועת עזה הופקדו יחידות יהל"ם ויחידת ההנדסה הפיקודית של פיקוד הדרום. כל הציוד הצבאי כבר פונה מהרצועה ויחידות הנדסה אף פירקו את "גשר מור" בסמוך לציר כיסופים אשר התחבר לגוש קטיף באמצעות עגורנים ומשאיות[20]. מקלטים וממ"דים בהתנחלויות, מוצב אלוף, מוצב טרמית, מחנות צה"ל ברצועה, כולל בסיס אוגדת עזה בנווה דקלים ובסיס התיאום והקישור ליד מעבר ארז הושמדו בפיצוצים מבוקרים.
הפינוי הצבאי הסתיים ב-12 בספטמבר.
ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, בהם בית העלמין החדש בניצן ובית הקברות בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם וישבו שבעה למשך יום. ב-1 בספטמבר הסתיים פינוי כל חלקות הקבר בהלוויה המונית (בה נכחו 20,000 איש כולל יו"ר הכנסת רובי ריבלין והרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו) ל-15 חללי גוש קטיף שנטמנו בהר הזיתים בירושלים[21].
פינוי והריסת בתי הכנסת הייתה אחת הסוגיות הסבוכות בתוכנית ההתנתקות. המדינה רצתה להרוס את בתי הכנסת, מאחר שלא יכלה להעתיקם בשלמותם ופחדה שאם תשאיר אותם בשטח הפלסטינים יחללו אותם. רבני גוש קטיף ורבני הרבנות הראשית הביעו מחאה חריפה על הכוונה להרוס את בתי הכנסת ועתרו לבג"ץ כנגד הריסת בתי הכנסת[22]. הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו קרא לא להרוס את בתי הכנסת של גוש קטיף אלא להשאירם כדי ש"הם יהיו ה'יד ושם' של גוש קטיף, יד ושם לחורבן שהיה, הם יהיו האנדרטה לחבל ארץ פורח ופורה שהיה בגוש קטיף ואיננו"[23].
למרות המחאה והתנגדות, דחה בג"ץ את העתירה נגד הריסת בתי הכנסת ב-8 בספטמבר ונתן אור ירוק להריסתם, ברוב של 4 שופטים נגד 3. ההחלטה גררה מורת רוח וביקורת קשה כנגד בג"ץ בקרב הציבור הדתי[24], כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של דובר מועצת חבל עזה ערן שטרנברג שהשווה את הורסי בתי הכנסת לנבוכדנאצר וטיטוס שהחריבו את בית המקדש[25].
התכנון היה להרוס את רובם באמצעות פיצוץ ב-9 בספטמבר אך עקב בקשת שר הביטחון שאול מופז ונשיא המדינה משה קצב נדחתה ההריסה ליום ראשון, 11 בספטמבר 2005, והוחלט שתבוצע רק בתנאי שתאושר בהחלטת הממשלה. בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם, למעט בית הכנסת של אלי סיני שנהרס עקב חוסר תיאום.
אחרי נסיגת כוחות צה"ל ב-12 בספטמבר עלו מאות פלסטינים על ההתנחלויות שפונו והחלו לשרוף ולחלל את בתי הכנסת[26]. מאוחר יותר, השלימה הרשות הפלסטינית את הריסת רוב בתי הכנסת[27] התמונות גרמו לזעם רב ורגשות קשים אצל ישראלים רבים, וגררו גינויים קשים כנגד הממשלה שלא הגיבה על כך וכנגד הפלסטינים שאפשרו את הפגיעה בבתי הכנסת.
לפני ובמהלך ביצוע ההתנתקות התנהלו דיונים קדחתניים במערכת הביטחון ובממשלה האם להעביר את ציר פילדלפי ליד המצרים ולהפקיד בידם את האחריות למנוע הברחות נשק לרצועת עזה. למרות התנגדות של השב"כ ושל חברי כנסת הטוענים שמדובר בפריצת הסכם הפירוז של סיני במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, החליטה הממשלה להעביר את הציר לידי המצרים על מנת לא ליצור "רצועת הביטחון" או "חוות שבעא" נוספת בה הפלסטינים יוכלו להפעיל טרור כנגד ישראל, מבלי לשלם מחיר מדיני.
ב-28 באוגוסט אישרה הממשלה הסכם לפרישת 750 חיילים מצריים, המצוידים בנשק כבד (כולל מטולי RPG-7), ב-30 שריוניות, 4 ספינות סיור ומספר מסוקים. ההסכם אושר בכנסת ב-31 באוגוסט 2005[28]. כוחות צה"ל פינו את ציר פילדלפי ב-12 בספטמבר במסגרת "מבצע אשמורת אחרונה".
במבצע אשמורת אחרונה התפנו כוחות צה"ל מהרצועה ובכך סיימו 38 שנים של שליטה ונוכחות ישראלית ברצועת עזה.
ב-11 בספטמבר 2005 נערך במחנה אוגדת עזה טקס פרידה מרצועת עזה במעמד הרמטכ"ל דן חלוץ. חלוץ נאם נאום פרידה בו אמר כי "אנו יוצאים מהרצועה בראש מורם", דגל ישראל קופל והטקס הסתיים בשירת התקווה[29].
אחרי הטקס החלה נסיגה של כוחות צה"ל, דרך שני צירים עיקריים: ציר כיסופים וציר פילדלפי-כרם שלום. הנסיגה הסתיימה בשעה 7:00 בבוקר ב-12 בספטמבר אחרי ששני שופלים של חיל ההנדסה הערימו סוללת עפר והג'יפ של מפקד אוגדת עזה תת-אלוף אביב כוכבי יצא אחרון דרך השער שנסגר. דגל ישראל שקופל מבסיס אוגדת עזה הונף מחדש בצדו המזרחי של מחסום כיסופים, היכן שקמה המפקדה החדשה של אוגדת עזה[30].
צה"ל נערך מסביב לרצועת עזה ופרש את כוחותיו ב"ציר הוברס" סביב גדר המערכת עם הרצועה. הגדר תוגברה באמצעי התרעה אלקטרונים, עמדות מכ"ם, תצפיות ומוצבים על מנת לאתר ולסכל הסתננויות של מחבלים. כטב"מים של חיל האוויר הישראלי השלימו את מעגל האבטחה על ידי תצפיות מלמעלה. צה"ל שקל גם להקים גדר שנייה סביב הרצועה[31].
ליד מעבר כיסופים נבנתה המפקדה החדשה של אוגדת עזה.
הרמטכ"ל דן חלוץ וראש אג"מ האלוף ישראל זיו הבטיחו בראיונות לתקשורת ונאומים ממלכתיים שהתקפות טרור מכיוון רצועת עזה, ולא משנה מהי היא חומרתן, תגרורנה תגובה קשה וחסרת פרופורציה על מנת ליצור תג מחיר שיבהיר לפלסטינים שהטרור לא משתלם ולא מקובל. חלוץ אף רמז לכך שלראשונה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, ישראל תעשה שימוש בארטילריה על מנת להגיב על הטרור הפלסטיני[32].
גוש קטיף, התוחמת הצפונית ויישובים נוספים במרכז הרצועה
סה"כ: 9,300 תושבים, 5000 מסתננים[33] = 14,300 נפש.
סה"כ: 680 תושבים
הערכה: כ-10,000 - 15,000 נפש[34]
דיווחים על ביצוע ההתנתקות:
כתבות, מאמרים וסיכומים:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.