ביצוע תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית לנסיגה ישראלית מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון ולפינוין מישראלים. התוכנית יצאה לדרך ב-15 באוגוסט 2005 (י' באב תשס"ה). פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים. תוכנית זו של ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, עוררה ויכוח פוליטי עז בין שולליה לתומכיה.

תוכנית ההתנתקות

המאבק על תוכנית ההתנתקות

ההחלטה על תוכנית ההתנתקות המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות

חוק יישום תוכנית ההתנתקות מנהלת תנופה אתר הקרווילות בניצן ב'

ביצוע ההתנתקות

ביצוע תוכנית ההתנתקות שיקום מפוני ההתנתקות המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון

ההתנחלויות שפונו

חבל עזה (גוש קטיף, כפר דרום ונצרים) בדולח בני עצמון גדיד גן אור גני טל כפר דרום כפר ים כרם עצמונה מורג מעוז הים נוה דקלים נצרים נצר חזני פאת שדה קטיף רפיח ים שירת הים שליו תל קטיפא התוחמת הצפונית אלי סיני דוגית ניסנית צפון השומרון גנים כדים חומש שא־נור

רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

התכנון המקורי היה פינוי הרצועה ללא כל משא ומתן עם הפלסטינים, אולם לאחר מותו של נשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת וחילופי ההנהגה ברשות בעת עלייתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) לשלטון, נעשה מאמץ לתאם את התוכנית עם הפלסטינים. תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד גמור להצהרותיו של שרון טרם היבחרו. למרות זאת היא זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, ובסופו של דבר אושר החוק ליישומה בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 67 תומכים מול 45 מתנגדים ו-7 נמנעים. על פי הסקרים, התוכנית נהנתה מתמיכת רוב הציבור, אולם שרון סירב להעמידה למשאל עם והמשיך בתוכנית גם לאחר שנדחתה בידי מתפקדי הליכוד.

חלק מחברי הליכוד התנגדו ואף התפטרו מהממשלה בעקבות המהלך.

עיקרי תוכנית ההתנתקות

הפגנת סטודנטים נגד תוכנית ההתנתקות

• ישראל תפנה את אזרחיה ואת מתקניה הצבאיים מרצועת עזה וגוש קטיף.
• ישראל תפנה ארבע התנחלויות בצפון השומרון (גנים, כדים, חומש ושא-נור) ומתקנים צבאיים קבועים באזור.
• לישראל תהיה שליטה ביטחונית מלאה באוויר ובים, אך הותר לפלסטינים לפתוח את נמלי הים והאוויר ברצועה.
• המבנים הקדושים יפורקו ויועברו לתוך ישראל, מבני הציבור יושארו כמחווה לפלסטינים ואילו הבתים הפרטיים יהרסו באמצעות כלי צמ"ה ישראלים והפלסטינים אלה שיפנו את ההריסות.
• חוק פינוי-פיצוי: פיצוי ושיקום המתנחלים שיפונו.
• השארת גושי ההתנחלויות הגדולים ביהודה ושומרון בידי ישראל, ודחיית זכות השיבה בכל הסכם קבע עתידי. שרון טען שתוכנית ההתנתקות השיגה התחייבות לתמוך בעמדה זאת מארצות הברית.

כחלק מהתחלת היישום, ראש הממשלה מינה את יונתן בשיא מהקיבוץ הדתי שדה אליהו לעמוד בראש מנהלת סל"ע האחראית על סיוע למפונים ויישובם מחדש.

ביצוע הפינוי

מעגלי הפינוי

רא"ל דני חלוץ, הרמטכ"ל בזמן ההתנתקות ואלוף דן הראל, מפקד פיקוד הדרום בזמן ההתנתקות, משגיחים על ביצוע תוכנית ההתנתקות.

ביצוע הפינוי הורכב מ-6 מעגלי כוחות.

• המעגל הראשון: המעגל שפינה את המתנחלים - החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל והקישו על דלתות בתי המתנחלים. למניעת סירוב פקודה, הוצבו בו כוחות שנחשבו לבעלי מחויבות גבוהה. החיילים היו קצינים, נגדים, וחניכי קורסים יוקרתיים, ועברו אימונים והכנה מנטלית למשימה.
• המעגל השני: מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל הימ"מ, צלפים ויחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר) שתוכננו לפעול במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה להריסת הבתים.
• המעגל השלישי: אבטחה הקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
• המעגל הרביעי: מעגל אבטחה נוסף כנגד הטרור הפלסטיני, הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של רקטות קסאם ופצצות מרגמה בעת הפינוי.
• המעגל החמישי: חיילים הפרוסים מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי היה למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
• המעגל השישי: חיילים ומחסומים הפרוסים באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.
• בסך הכל במהלך הפינוי לקחו חלק 24,000 חיילים^[1]

אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון

תושב גוף קטיף וחייל מתחבקים, מבצע יד לאחים לווה בחיבוקים ובכי משני הצדדים.

חיילת צה"ל אוחזת בתינוקת בעת פינוי משפחה מהיישוב שירת הים.

בשלב הראשון המכונה בעגה הצה"לית "יד לאחים" או "יד אחים", ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. מטרת מבצע "יד לאחים" הייתה פרישת כוחות צבאיים באזורים המיועדים לפינוי תוך מתן עזרה למתנחלים באריזת רכושם, העמסתו במכולות והובלת המכולות אל יעדן ביישובי הקבע החדשים שנקבעו לכל משפחה. במהלך המבצע נקשו צוותי חיילים ושוטרים על דלתות בתי משפחות המתיישבים וחילקו להן צווי פינוי. הצוותים הונחו לגלות רגישות רבה לכאבן של המשפחות המפונות, לדבר איתן, ולנסות להקל על סבלן. בנוסף לפריסה הצבאית, הובאו למקום צוותים של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שחלקם אף מהיישובים המיועדים לפינוי, למתן תמיכה בעיקר לנוער המפונה. משך זמן הפעולה של המבצע היה מיום ראשון בחצות עד יום שלישי בחצות ובמהלכו עזבו כ-600 משפחות את הגוש, אך עדיין נותרו בו למעלה מ-2,500 מסתננים לא חוקיים.

בשלב השני, המסרבים פונו בכוח לאוטובוסים על ידי חיילים ושוטרים, ביחס של ארבעה לכל מפונה. נשים וילדים פונו על ידי חיילות ושוטרות.

בתי הכנסת, מבני הדת ובתי העלמין פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה שלא יישאר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות^[2].

האוטובוסים שיצאו מהיישובים תוכננו לעבור למתקנים מיוחדים זמניים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים בבתי מלון שנשכרו לכך מראש בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים ובמתקני אירוח צבאיים ואחרים נוספים.

בפועל, מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אף לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים ארוכים. חלק מהמתיישבים סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים ובכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.

תחילת ההתנתקות

בתאריך ה־13 ביולי 2005 לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום צריכים לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף בשלום, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כוללת גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בסופו של דבר הצליחו להסתנן לגוש כ-5,000 "מתגברים".

14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו מתיישבי עזה להישאר בבתיהם. עם כניסת 15 באוגוסט הופכת שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן איפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד 17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.

• 15 באוגוסט
  • בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים.
  • מבצע יד לאחים: בבוקר למחרת החלה כניסת צוותי צה"ל והמשטרה למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים. (סקירת חלוקת צווי הפינוי)
• 16 באוגוסט
  • המשיך מבצע יד אחים. בחלק מהיישובים נעשו טקסי פרידה בהשתתפות התושבים והצבא.
  • פרצו עימותים אלימים ראשונים בין כוחות צה"ל לבין בני-נוער שהסתננו ליישוב נווה דקלים בעת הכנסת המכולות לפינוי חפציהן של המשפחות שהסכימו לעזוב.
  • הושלמה ברובה עזיבתם ללא התנגדות של יישובי התוחמת הצפונית (ניסנית, דוגית ואלי סיני) שבצפון הרצועה, והאחריות עליהם הועברה לידי צה"ל.
  • היישובים פאת שדה, רפיח ים ושליו פונו מתושבים.
  • המכינה קדם-צבאית של עצמונה פונתה אחרי טקס מרגש בנוכחות אלוף פיקוד הדרום דן הראל ומפקד בה"ד 1.

הפינוי הכפוי של האזרחים בגוש קטיף

ב-17 באוגוסט החל הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה. בנוסף ל-8,000 התושבים, שהו בגוש גם כ-5,000 מסתננים, שבאו כדי לסייע לתושבים ולנסות להקשות, ואף לסכל, את הפינוי. הפינוי עצמו עבר ללא אלימות (למעט על גג בית הכנסת של כפר דרום), אך חלק מהתושבים הביעו מחאה קשה והתנגדות פסיבית לגרושם.

פינוי גני טל

פינוי בדולח

התנגדות לפינוי כפר דרום

• 17 באוגוסט
  • החל הפינוי בכוח של אלה שלא התפנו מרצונם, אך עם זאת נמשך הפינוי מרצון לתושבים שביקשו הארכה לאריזת חפציהם לקראת עזיבת היישובים.
  • תושבי גני טל עזבו את ההתנחלות ללא פינוי בכוח בהתאם להסכם שהושג עם צה"ל לפיו הם יתפנו לאחר תפילת המנחה^[3].
  • החל פינוי היישוב המרכזי בגוש קטיף נווה דקלים.
  • הושלם פינוי ההתיישבויות גני טל, בדולח, תל קטיפא, כרם עצמונה ומורג^[4].
• 18 באוגוסט
  • בנווה דקלים התבצרו כ-1500 אנשים בבית הכנסת. באולם אחד התרכזו הגברים ובשני הנשים. כוחות הביטחון פינו אחד אחד את המתבצרים הגברים, שגילו רק התנגדות פסיבית עיקשת לפינוי. רוב הנשים התפנו אחרי הידברות ממושכת, כשהן שבורות ובוכיות. בלילה גילו הכוחות המפנים שקבוצת בנות נעלו את עצמן בחדר פנימי בבית הכנסת. אחרי משא ומתן, ושיחה של הבנות עם החיילות שפינו אותן, הושלם פינוי בית הכנסת^[5].
  • בכפר ים (ליד שירת הים) התבצר ד"ר אריה יצחקי (ראש הרשות היהודית העצמאית בחבל עזה) יחד עם עוד 40 אנשים על גג ביתו. יצחקי עצמו היה חמוש ברובה M-16 וטען ש"מלכד" את הבית. אחרי הידברות עם כוחות צה"ל מסר יצחקי את נשקו וכוחות צה"ל פינו את גג ביתו^[6].
  • בכפר דרום התבצרו מתנגדים על גג בית הכנסת החל משעות הבוקר. הנהגת המתבצרים שאף היוו חלק ניכר מהם היו תלמידי ישיבת בית אל בראשות הרב זלמן ברוך מלמד שהיה סמוך לבית הכנסת. כדי לפנותם הופעלו לראשונה מכת"זים, כלי פריצה ומנופים עם כלובים של פיקוד העורף. אחר הצהריים פרצו כוחות של היס"מ אל תוך בית הכנסת ופינו את קומת הקרקע. על גג בית הכנסת של היישוב נתלה שלט גדול – "שנית כפר דרום לא יפול"^[7]. על גגו התבצרו כ-250 בני אדם, רובם צעירים, ובהם מספר קצינים שהבכיר שבהם היה אל"ם במילואים. במהלך פינוי גג בית הכנסת התרחשו עימותים אלימים בין המתבצרים לבין המשטרה שבהם נפצעו קל שוטרים וחיילים מזריקת חפצים, וצבע שגרם לצריבות עור קלות לכ-10 מפנים. לאחר שהמשטרה הפעילה מכת"ז ומכולות פינוי באמצעות מנוף, היא הצליחה להשתלט על כל המתבצרים. הם נעצרו והוגשו כנגד חלקם כתבי אישום. שאר תושבי היישוב התפנו ללא אלימות, אך בעצב רב וכעס גדול תוך הצהרה שכפר דרום עתיד לקום בשלישית.

בעת פינוי הגג מכפר דרום פונו מספר שוטרים וחיילים לאחר שסבלו מצריבות^[8], כאשר נטען שמספר חיילים נפגעו מסודה קאוסטית שהושלכה לעברם מגג בית הכנסת. הטענות פורסמו בהרחבה באמצעי התקשורת^[9] ונכללו בכתבי אישום שהוגשו נגד כמה מהמתבצרים. רופא מומחה לטיפול ברעלים שטיפל בנפגעים מסר ש"כולם הגיעו עם איזושהי צריבה ותופעות אלרגיות, שלא מתאימות לסודה קאוסטית"^[10]. המחלקה לזיהוי פלילי אכן מצאה סימנים לחומר בסיסי^[11].

• • הושלם פינוי היישובים נווה דקלים, כפר דרום, נצר חזני וגן אור.
• 19 באוגוסט
  • הושלם פינוי היישוב גדיד.
  • הושלם פינוי היישובים שירת הים וכפר ים.
  • החלו הריסות הבתים בכרם עצמונה^[12].
• 21 באוגוסט
  • הושלם פינוי אלי סיני.
  • הושלם פינוי היישובים קטיף, עצמונה ושליו.
  • החלו הריסות הבתים ביישובים פאת שדה ודוגית^[13].
  • טענות קשות מצד המפונים על התנהלותה של מנהלת סל"ע בעניין מציאת פתרון דיור זמנים וקבועים למפונים. בין השאר סבלו המשפחות שפונו ממחסור במקום ומצרכי יסוד וחלקן אף נדרש לעזוב את המלונות בהם שוכנו, מבלי שיידעו מה יעלה בגורלם. מפוני נצר חזני החליטו לחזור ליישוב במחאה על פינוים ממלון ברמת הגולן. מנגד, מתנדבים רבים באו לסייע למשפחות שפונו ואף תרמו להם מצרכי יסוד^[14].
  • תושבי אלי סיני הקימו עיר אוהלים ליד יד מרדכי והודיעו כי יחנו שם עד שיימצא להם פתרון מגורים קבוע שישמור על המבנה הקהילתי שלהם^[15].

פינוי נצרים ומנורת שבעת הקנים מגג בית הכנסת

• 22 באוגוסט
  • פונה היישוב הישראלי האחרון ברצועת עזה - היישובי הקהילתי-דתי נצרים. בהוראת רב היישוב ציון טוויל החלו התושבים לארוז כבר ביום שישי והבטיחו שלא להתנגד באלימות לפינוי. גם 200 ה"מסתננים" ששהו ביישוב קיבלו את עמדת התושבים והבטיחו לא לנהוג באלימות. ביום הפינוי, התושבים התפנו ללא אלימות אך בכאב רב. אחרי שנפרדו מגדוד שמשון והתפללו תפילה כואבת בבית הכנסת, הוציאו עמם התושבים וראשי הנהגת הציונות הדתית (ביניהם הרב חיים דרוקמן, חנן פורת ואפי איתם) את ספרי התורה ומנורת שבעת הקנים שניצבה על גג בית הכנסת^[16].
  • החלו הריסות הבתים באלי סיני, נווה דקלים וגני טל.

הפינוי הכפוי של האזרחים בצפון השומרון

• 23 באוגוסט
  • הושלם פינוי היישוב חומש בצפון השומרון.
  • הושלם פינוי היישוב שא-נור בצפון השומרון^[17].
  • הרמטכ"ל דן חלוץ, המפכ"ל משה קראדי ודוברת צה"ל מירי רגב ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון^[18][19].

פינוי התשתיות והמבנים

הריסת הבתים

בתי היישוב קטיף לאחר הריסתו, אוגוסט 2005

טנקים ודחפורים ברחבת הכניסה ביישוב גני טל במהלך הריסת היישוב, אוגוסט 2005

אחרי משא ומתן מפרך עם הפלסטינים וגורמים בינלאומיים הוחלט לבסוף שישראל תהרוס את הבתים הפרטיים של המתנחלים ואילו הפלסטינים יפנו את ההריסות אל סיני במימון בינלאומי. רוב החממות פורקו והועברו לשטח ישראל ואלה שנותרו נמכרו לחקלאים פלסטינים בתיווך הקרן לשיתוף פעולה כלכלי. מבני הציבור הלא-דתיים הושארו על כנם כמחווה של רצון טוב לפלסטינים.

לשם הריסת הבתים, שכר משרד הביטחון כלי צמ"ה של קבלנים אזרחיים ואת ההריסות ביצעו מפעילים אזרחיים תחת פיקוחו של ויקטור בר-גיל. ההריסות בוצעו באמצעות מחפרים מדגמים שונים ודחפורים מדגמי D10L ו-D9R. דחפורים צבאיים לא היו מעורבים בהריסה.

פינוי התשתיות והצבא

בצפון השומרון לא פונתה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.

ברצועת עזה בוצע גם פינוי מלא של כוחות הצבא, ביניהם כוחות המוצבים בציר פילדלפי. בתחילת ספטמבר החלו בצה"ל לפנות את התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס את התשתיות שאינן ניתנות להזזה. על הריסת התשתיות הצבאיות ברצועת עזה הופקדו יחידות יהל"ם ויחידת ההנדסה הפיקודית של פיקוד הדרום. כל הציוד הצבאי כבר פונה מהרצועה ויחידות הנדסה אף פירקו את "גשר מור" בסמוך לציר כיסופים אשר התחבר לגוש קטיף באמצעות עגורנים ומשאיות^[20]. מקלטים וממ"דים בהתנחלויות, מוצב אלוף, מוצב טרמית, מחנות צה"ל ברצועה, כולל בסיס אוגדת עזה בנווה דקלים ובסיס התיאום והקישור ליד מעבר ארז הושמדו בפיצוצים מבוקרים.

הפינוי הצבאי הסתיים ב-12 בספטמבר.

פינוי הקברים

ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, בהם בית העלמין החדש בניצן ובית הקברות בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם וישבו שבעה למשך יום. ב-1 בספטמבר הסתיים פינוי כל חלקות הקבר בהלוויה המונית (בה נכחו 20,000 איש כולל יו"ר הכנסת רובי ריבלין והרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו) ל-15 חללי גוש קטיף שנטמנו בהר הזיתים בירושלים^[21].

פינוי בתי הכנסת

בית הכנסת ביישוב גני טל לאחר פינויו. אוגוסט 2005.

פינוי והריסת בתי הכנסת הייתה אחת הסוגיות הסבוכות בתוכנית ההתנתקות. המדינה רצתה להרוס את בתי הכנסת, מאחר שלא יכלה להעתיקם בשלמותם ופחדה שאם תשאיר אותם בשטח הפלסטינים יחללו אותם. רבני גוש קטיף ורבני הרבנות הראשית הביעו מחאה חריפה על הכוונה להרוס את בתי הכנסת ועתרו לבג"ץ כנגד הריסת בתי הכנסת^[22]. הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו קרא לא להרוס את בתי הכנסת של גוש קטיף אלא להשאירם כדי ש"הם יהיו ה'יד ושם' של גוש קטיף, יד ושם לחורבן שהיה, הם יהיו האנדרטה לחבל ארץ פורח ופורה שהיה בגוש קטיף ואיננו"^[23].

למרות המחאה והתנגדות, דחה בג"ץ את העתירה נגד הריסת בתי הכנסת ב-8 בספטמבר ונתן אור ירוק להריסתם, ברוב של 4 שופטים נגד 3. ההחלטה גררה מורת רוח וביקורת קשה כנגד בג"ץ בקרב הציבור הדתי^[24], כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של דובר מועצת חבל עזה ערן שטרנברג שהשווה את הורסי בתי הכנסת לנבוכדנאצר וטיטוס שהחריבו את בית המקדש^[25].

התכנון היה להרוס את רובם באמצעות פיצוץ ב-9 בספטמבר אך עקב בקשת שר הביטחון שאול מופז ונשיא המדינה משה קצב נדחתה ההריסה ליום ראשון, 11 בספטמבר 2005, והוחלט שתבוצע רק בתנאי שתאושר בהחלטת הממשלה. בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם, למעט בית הכנסת של אלי סיני שנהרס עקב חוסר תיאום.

אחרי נסיגת כוחות צה"ל ב-12 בספטמבר עלו מאות פלסטינים על ההתנחלויות שפונו והחלו לשרוף ולחלל את בתי הכנסת^[26]. מאוחר יותר, השלימה הרשות הפלסטינית את הריסת רוב בתי הכנסת^[27] התמונות גרמו לזעם רב ורגשות קשים אצל ישראלים רבים, וגררו גינויים קשים כנגד הממשלה שלא הגיבה על כך וכנגד הפלסטינים שאפשרו את הפגיעה בבתי הכנסת.

ציר פילדלפי

ערך מורחב – ציר פילדלפי

לפני ובמהלך ביצוע ההתנתקות התנהלו דיונים קדחתניים במערכת הביטחון ובממשלה האם להעביר את ציר פילדלפי ליד המצרים ולהפקיד בידם את האחריות למנוע הברחות נשק לרצועת עזה. למרות התנגדות של השב"כ ושל חברי כנסת הטוענים שמדובר בפריצת הסכם הפירוז של סיני במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, החליטה הממשלה להעביר את הציר לידי המצרים על מנת לא ליצור "רצועת הביטחון" או "חוות שבעא" נוספת בה הפלסטינים יוכלו להפעיל טרור כנגד ישראל, מבלי לשלם מחיר מדיני.

ב-28 באוגוסט אישרה הממשלה הסכם לפרישת 750 חיילים מצריים, המצוידים בנשק כבד (כולל מטולי RPG-7), ב-30 שריוניות, 4 ספינות סיור ומספר מסוקים. ההסכם אושר בכנסת ב-31 באוגוסט 2005^[28]. כוחות צה"ל פינו את ציר פילדלפי ב-12 בספטמבר במסגרת "מבצע אשמורת אחרונה".

מבצע "אשמורת אחרונה"

נעילת השער במחסום כיסופים

במבצע אשמורת אחרונה התפנו כוחות צה"ל מהרצועה ובכך סיימו 38 שנים של שליטה ונוכחות ישראלית ברצועת עזה.

ב-11 בספטמבר 2005 נערך במחנה אוגדת עזה טקס פרידה מרצועת עזה במעמד הרמטכ"ל דן חלוץ. חלוץ נאם נאום פרידה בו אמר כי "אנו יוצאים מהרצועה בראש מורם", דגל ישראל קופל והטקס הסתיים בשירת התקווה^[29].

אחרי הטקס החלה נסיגה של כוחות צה"ל, דרך שני צירים עיקריים: ציר כיסופים וציר פילדלפי-כרם שלום. הנסיגה הסתיימה בשעה 7:00 בבוקר ב-12 בספטמבר אחרי ששני שופלים של חיל ההנדסה הערימו סוללת עפר והג'יפ של מפקד אוגדת עזה תת-אלוף אביב כוכבי יצא אחרון דרך השער שנסגר. דגל ישראל שקופל מבסיס אוגדת עזה הונף מחדש בצדו המזרחי של מחסום כיסופים, היכן שקמה המפקדה החדשה של אוגדת עזה^[30].

ההערכות בתום ההתנתקות

צה"ל נערך מסביב לרצועת עזה ופרש את כוחותיו ב"ציר הוברס" סביב גדר המערכת עם הרצועה. הגדר תוגברה באמצעי התרעה אלקטרונים, עמדות מכ"ם, תצפיות ומוצבים על מנת לאתר ולסכל הסתננויות של מחבלים. כטב"מים של חיל האוויר הישראלי השלימו את מעגל האבטחה על ידי תצפיות מלמעלה. צה"ל שקל גם להקים גדר שנייה סביב הרצועה^[31].

ליד מעבר כיסופים נבנתה המפקדה החדשה של אוגדת עזה.

הרמטכ"ל דן חלוץ וראש אג"מ האלוף ישראל זיו הבטיחו בראיונות לתקשורת ונאומים ממלכתיים שהתקפות טרור מכיוון רצועת עזה, ולא משנה מהי היא חומרתן, תגרורנה תגובה קשה וחסרת פרופורציה על מנת ליצור תג מחיר שיבהיר לפלסטינים שהטרור לא משתלם ולא מקובל. חלוץ אף רמז לכך שלראשונה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, ישראל תעשה שימוש בארטילריה על מנת להגיב על הטרור הפלסטיני^[32].

נתונים

רצועת עזה

גוש קטיף, התוחמת הצפונית ויישובים נוספים במרכז הרצועה

מפת רצועת עזה וגוש קטיף

אלי סיני 350 נפש בדולח 220 נפש בני עצמון 500 נפש גדיד 60 משפחות גן אור 50 משפחות גני טל 65 משפחות דוגית 70 נפש דהנייה 500 נפש כפר דרום 400 נפש כפר ים - 3 משפחות כרם עצמונה 20 נפש עצמונה 550 נפש מורג 29 משפחות

נוה דקלים 500 משפחות ניסנית 300 משפחות נצר חזני 400 נפש נצרים 400 נפש פאת שדה 110 נפש קטיף 330 נפש רפיח ים 25 משפחות שירת הים 16 משפחות שליו 11 משפחות תל קטיפא 15 משפחות מסתננים - כ-5000 איש (על פי הערכות צה"ל)

סה"כ: 9,300 תושבים, 5000 מסתננים^[33] = 14,300 נפש.

צפון השומרון

• גנים 30 משפחות
• כדים 25 משפחות
• חומש 30 משפחות
• שא-נור 15 משפחות

סה"כ: 680 תושבים

סך הכול תושבים

הערכה: כ-10,000 - 15,000 נפש^[34]

גלריה

• 
  פינוי בדולח
• 
  פינוי בני עצמון (עצמונה)
• 
  פינוי גני טל
• 
  פינוי גן אור
• 
  פינוי כרם עצמונה
• 
  פינוי כפר דרום
• 
  פינוי כפר ים
• 
  פינוי מורג
• 
  פינוי נווה דקלים
• 
  פינוי ניסנית
• 
  פינוי פאת שדה
• 
  פינוי שירת הים
• 
  פינוי תל קטיפא

ראו גם

• סרבנות לתוכנית ההתנתקות

לקריאה נוספת

• יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004, מסת"ב 9657091624
• רביב דרוקר ועופר שלח, בומרנג, ירושלים: כתר, 2005
• נדיר צור, האיש שהתיר את הרצועה - אריאל שרון וסיפור ההינתקות, מבשרת ציון: צבעונים, 2006, מסת"ב 9657187427
• מירי צחי, קטיף: תשעה ימים באב, תמונות מאבק, ירושלים: מקור ראשון, 2006

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ביצוע תוכנית ההתנתקות בוויקישיתוף

מסמכי תוכנית ההתנתקות וחוק פינוי-פיצוי

• תוכנית ההתנתקות באתר משרד ראש הממשלה
• תוכנית ההתנתקות באתר משרד החוץ
• חוק יישום תוכנית ההתנתקות ותיקון טעויות דפוס בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, באתר הכנסת
• מכתב מתורגם של הנשיא בוש
• פורסם: 15.04.04 , 00:04, מכתב הנשיא בוש, באתר ynet, 15 באפריל 2004: לפי טענת שרון, המכתב - שניתן תמורת תוכנית ההתנתקות - מבטיח את גושי התיישבות ביו"ש ושולל את "זכות השיבה".

אתרי חדשות בנושא ההתנתקות

• צילומים וקטעי וידאו המתעדים את המאבק בין השוטרים למתיישבים
• חדשות ההתנתקות - אתר nrg מבית מעריב
• ימי התנתקות - אתר ynet מבית ידיעות אחרונות
• לקראת ההתנתקות - סיקור מיוחד, אתר הארץ

ידיעות, כתבות ומאמרים

דיווחים על ביצוע ההתנתקות:

• סקירת היערכות כוחות הביטחון לביצוע הפינוי המתיישבים ברצועת עזה - רשימת הכוחות המשתתפים, מעגלי הפינוי וייעוד כל כוח (פורום צבא וביטחון בפרש).
• חלוץ: סיימנו את הפינוי ברגישות ונחישות, באתר וואלה, 23 באוגוסט 2005
• מצגת של משפחת טשנדי ובה תמונות מפינוי גוש קטיף.

כתבות, מאמרים וסיכומים:

• דנקנר ומרגלית, שמונה ימים, מדינה אחרת, באתר nrg‏, 24 באוגוסט 2005
• NRG מעריב, כשהדמעה זלגה מהעין, באתר nrg‏, 25 באוגוסט 2005 - אנשי ציבור, מפנים ומפונים בוחרים את הרגע המרגש ביותר בעת ביצוע הפינוי
• ההכנה המנטלית להתנתקות ושברה בצה"ל, רות איזקוביץ, גדי אשל, אמירה דור, בעז העצני, אביעד ויסולי, רחל טסה, משה ליבלר.
• גרשון הכהן וד"ר אסף חזני,עיצוב המרחב ועיצוב המערכה בהתנתקות, מערכות ,2010