אופרה

אופרה (מאיטלקית: opera in musica – יצירה מוזיקלית) היא צורה של תיאטרון שבה התוכן הדרמטי מועבר בשלמותו או ברובו באמצעות שירה ומוזיקה. האופרה הופיעה באיטליה בסוף המאה ה-16 ונקשרת, בדרך כלל, עם מסורת המוזיקה הקלאסית המערבית. האופרה היא סוג של אמנות אשר משתמשת ביסודות רבים של התיאטרון המדבר, כמו תפאורה, תלבושות ומשחק. עם זאת, האופרה נבדלת מצורות דרמטיות אחרות בחשיבות הנודעת בה לשירה ולטכניקה הווקאלית המקובלת. את הזמרים מלווה הרכב כלי, שגודלו נע מהרכב קאמרי מצומצם ועד תזמורת סימפונית מלאה, הנגנים יושבים בדרך כלל בבור תזמורת ("pit"), אזור מונמך בקדמת הבמה, נסתרים מהקהל. גם בלט משולב לעיתים קרובות באופרה, והדבר נכון בעיקר לגבי האופרה הצרפתית ברוב שנות הגלולה.

ערך זה עוסק בסוגה של תיאטרון ומוזיקה, המשלבת בין השניים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אופרה (פירושונים).

שירת אופרה (פרנץ להאר) במוזיאון תל אביב

בחלקי תבל אחרים קיימות צורות אמנות דומות, רבות מהן עתיקות-יומין, המכונות לעיתים "אופרה", בהשוואה לצורה זו במוזיקה המערבית ("אופרה סינית", לדוגמה). הצורות העצמאיות האלה אינן נגזרות של האופרה המערבית אלא צורות נבדלות של תיאטרון מוזיקה. האופרה גם איננה המופע היחיד של תיאטרון מוזיקלי במערב: בעולם העתיק, הדרמה היוונית כללה שירה וליווי אינסטרומנטלי ובימינו קיימות צורות אחרות, כמו מחזמר.

הטקסט המילולי באופרה ידוע בשם ליברית (באיטלקית ליברטו – "ספר קטן"). מלחינים מסוימים כתבו את הליבריות שלהם בעצמם, כמו אריגו בויטו, רוג'רו לאונקוואלו והנודע ביותר, ריכרד וגנר; אחרים עבדו בצמידות עם כותבי ליברית קבועים. מוצרט למשל, עבד עם לורנצו דה פונטה וריכרד שטראוס עם הוגו פון הופמנסתאל.

האופרה המסורתית מכילה שני אופני שירה: רצ'יטטיב, הקטעים מקדמי העלילה, המושרים על פי רוב בסגנון לא-מלודי, שמאפיינים את האופרה, ואריה ("אייר" או שיר פורמלי), המשמשת את הדמויות לביטוי רגשותיהן בסגנון מלודי מעוצב יותר. דואטים, שלישיות ושאר הרכבים שכיחים גם הם באופרה ותפקיד המקהלות הוא לפרש את ההתרחשויות. בכמה צורות אופרה, כמו הזינגשפיל, אופרה קומית, אופרטה ואופרה למחצה, תופס דיאלוג מדובר את מקום הרצ'יטטיב. קטעים מלודיים או מלודיים למחצה המופיעים תוך כדי, או במקום, רצ'יטטיב, מכונים גם אריוזו. בתקופת הבארוק ובתקופה הקלאסית היו שתי צורות יסוד לרצ'יטטיב: סקו (יבש), בליווי "קונטינואו", במקרים רבים בנגינת צ'מבלו בלבד, או אקומפניאטו (המוכר גם בשם "סטרומנטאטו") בליווי התזמורת. במאה ה-19 גבר האקומפניאטו על הסקו, תפקיד התזמורת עלה בממדיו ובחשיבותו וריכרד וגנר חולל מהפכה באופרה, כשביטל כמעט לגמרי את ההבדל בין אריה לרצ'יטטיב בחיפושיו אחרי מה שהגדיר "מלודיה שאין לה קץ". המלחינים שבאו אחרי וגנר נטו לקבל את גישתו, אם כי היו גם כאלה, כדוגמת סטרווינסקי ב"דרכו של הולל", שהתנגדו למגמה זו.

ראשית האופרה

המילה אופרה פירושה באיטלקית "עבודה" (מצורת הרבים של "אופוס" הלטיני, שפירושו "יצירה" או "עבודה"), רמז לשילוב הנעשה בה של אמנויות שירת הסולו והמקהלה, הדקלום, המשחק והמחול במחזה ראווה מבוים. "דפנה" של יאקופו פרי הייתה החיבור המוקדם ביותר שאפשר להגדיר כאופרה כפי שהיא נתפסת כיום. "דפנה" נכתבה בסביבות 1597, במידה רבה בהשראת חוג עלית של הומניסטים פלורנטינים משכילים, שכינה עצמו הקמראטה הפלורנטינית. "דפנה" הייתה ניסיון להשיב לחיים את הדרמה היוונית הקלאסית, כחלק מיוזמה רחבה יותר של החזרה לחיים של תרבות עתיקה, שהייתה אופיינית לתקופת הרנסאנס. חברי הקאמרטה הניחו, שפרקי ה"כורוס" בדרמות היווניות בוצעו במקורם בשירה, וכך, אולי, גם שאר הטקסט בכל התפקידים; אופרה נתפסה איפוא כדרך ל"שחזור" המצב הזה. התווים לפיהם בוצעה "דפנה" אבדו עם השנים, ויצירה מאוחרת יותר של פרי, "אאורידיצ'ה", משנת 1600, נחשבת לפרטיטורה האופראית הראשונה ששרדה עד ימינו אלה. עם זאת, האופרה הראשונה שעודה מבוצעת בקביעות כחלק מהרפטואר האופראי היא "אורפיאו" של מונטוורדי, שחוברה בשביל חצר הדוכס ממנטואה בשנת 1607.

תקופת הבארוק

האופרה לא הגבילה עצמה לקהל החצר לאורך זמן; בשנת 1637 צץ מושג ה"עונה" (קרנבל) של אופרות לקהל הרחב, במימון מכירת כרטיסים, בוונציה. מונטוורדי עבר העירה ממנטואה וחיבר את האופרות האחרונות שלו, "שיבת אוליסס למולדת" ו"הכתרת פופיאה", לתיאטרון הוונציאני בשנות ה-40 של המאה ה-17. החסיד החשוב ביותר שלו, קאוואלי, הפיץ את האופרה ברחבי איטליה. אופרות הבארוק המוקדמות הללו מיזגו קומדיה ברורה עם יסודות טראגיים בערבוביה, שצרמה רגישויות משכילות והציתה את הראשונה בתנועות הרפורמה הרבות של האופרה. לרפורמה זו הייתה אחראית האקדמיה הארקדית של ונציה, שנקשרה בשמו של המשורר פייטרו מטאסטאזיו. הליבריות של מטאסטאזיו עזרו לגבש את סוגת האופרה סריה, הצורה העיקרית של האופרה האיטלקית עד סוף המאה ה-18. אחרי שהאידיאל של מטאסטאזיו נקלט והתבסס כיאות, הקומדיה באופרה הבארוקית הוגבלה למה שכונה עם הזמן אופרה בופה.

האופרה סריה הייתה נשגבת בצלילה ומסוגננת מאוד בצורתה. בדרך כלל הייתה בנויה מרצ'יטטיב סקו, משולב לסירוגין באריות דה קאפו ארוכות. אלה נתנו הזדמנות מצוינת לשירה וירטואוזית, ובעידן הזהב של האופרה סריה נאצל לזמר מעמד של כוכב אמיתי. תפקיד הגיבור נכתב בדרך כלל לקול קסטראטו; קסטראטי כדוגמת פארינלי וסנסינו, לצד זמרות סופרן כמו פאוסטינה בורדוני, היו מבוקשים מאוד ברחבי אירופה כשהאופרה סריה שלטה בבימה בכל הארצות מלבד צרפת. האופרה האיטלקית קבעה את אמות המידה הבארוקיות. ליבריות איטלקיות היו הנורמה, גם כאשר מלחין גרמני כמו הנדל מצא עצמו כותב לקהל מאזינים לונדוני. הליבריות האיטלקיות שמרו על עליונותן גם בתקופה הקלאסית, למשל באופרות של מוצרט, שכתב בווינה סמוך לסוף המאה. מלחיני אופרה סריה חשובים, ילידי איטליה, הם אלסנדרו סקרלטי, ויולדי ופורפורה.

בתקופת הרסטורציה האנגלית, התפתחה סוגה של אופרה למחצה (לעיתים מופיע כסמי-אופרה, אופרה דרמטית או אופרה אנגלית). הפקות מסוג זה התאפיינו בהפרדה ברורה בין פרקי המשחק המדובר והפרקים המוזיקליים.

רפורמה: גלוק ומוצרט

לאופרה סריה היו נקודות תורפה ומבקרים משלה. הבחירה בהידור ובקישוטיות יתרה כדי לפאר את שמם של זמרים מעולים והשימוש במחזה ראווה נוצץ כתחליף לטוהר ואחדות דרמטיים עוררו התקפות. המסה של פרנצ'סקו אלגארוטי על האופרה (1755) היוותה השראה לרפורמות של כריסטוף ויליבלד גלוק. הוא טען, שהאופרה סריה צריכה לחזור ליסודות וכי כל מרכיביה השונים – מוזיקה (הן כלית והן קולית), בלט ובימוי חייבים להכפיף עצמם לשירות הדרמה, החשובה מכולם. כמה ממלחיני התקופה, ביניהם ניקולו יומלי ותומאזו טראאטה, ניסו להוציא אידיאלים אלה מן הכוח אל הפועל, אבל הראשון שנחל הצלחה ממשית והשאיר את חותמו לצמיתות בתולדות האופרה היה גלוק. גלוק ניסה להשיג את "היופי שבפשטות". את כוונתו זו ממחישות האופרות החדשות וה"מתוקנות" שלו, "אורפיאו ואורידיצ'ה" ו"אלצ'סטה", שקוויהן הווקאליים, נטולי הווירטואוזיות שאפיינה יצירות משל הנדל, למשל, נתמכים בהרמוניות פשוטות, תומכות עלילה, ובנוכחות תזמורתית עשירה מן הרגיל לכל אורך היצירה.

הרפורמות של גלוק מהדהדות בכל ימי ההיסטוריה האופראית. ובר, מוצרט ווגנר הושפעו במיוחד מן האידיאלים שלו. מוצרט, שהיה מבחינות רבות ממשיך דרכו של גלוק, ליכד בכתיבתו חוש יוצא מן הכלל לדרמה, הרמוניה, מלודיה וקונטרפונקט, שהניב שורה של קומדיות, בעיקר "כך עושות כולן", "נישואי פיגארו" ו"דון ג'ובאני" (בשיתוף עם לורנצו דה פונטה), שעודן בין האופרות האהובות, הפופולריות והמוכרות ביותר, עד עצם היום הזה. אבל תרומתו של מוצרט לאופרה סריה הייתה מורכבת יותר; בזמנו היא הייתה כבר בדעיכה, ועל אף יצירות משובחות כמו "אידומניאו" ו"חסדו של טיטוס", לא עלה בידו להשיב את צורת האמנות הזו לחיים.

בל קאנטו, ורדי ווריזמו

תנועת ה"בל קאנטו" באופרה פרחה בראשית המאה ה-19 ודוגמה לה הן אופרות של רוסיני, בליני, דוניצטי, פאצ'יני, מרקאדנטה ורבים אחרים. האופרה בל קאנטו, "שירה יפה" בתרגום מילולי, לקוחה מאסכולת השירה האיטלקית המסוגננת שנשאה אותו שם. קווי בל קאנטו טיפוסיים עמוסי קישוטים ומסובכים, דורשים גמישות קולית ושליטה מוחלטת בגובה הצליל.

בהמשך לתקופת הבל קאנטו, הופיע סגנון חדש, ישיר ועז יותר, שהמוזיקה של ורדי קירבה עד מהרה אל לבות המאזינים, החל באופרה התנ"כית "נאבוקו". האופרות של ורדי הדהדו ברוח הגוברת והולכת של הלאומיות האיטלקית בתקופה שלאחר נפוליאון, ומחברן היה תוך זמן קצר לסמל התנועה הפטריוטית (אף כי הוא עצמו אולי לא היה קיצוני עד כדי כך בהשקפותיו הפוליטיות). בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19 כתב ורדי ופרסם את שלוש האופרות הפופולריות ביותר שלו: "ריגולטו", "איל טרובאטורה" ו"לה טרוויאטה". הוא המשיך לפתח את סגנונו, חיבר גראנד אופרה צרפתית, אולי הגדולה בסוגה, "דון קרלוס" וסיים את קריירת היצירה שלו בשתי יצירות בהשראת שקספיר, "אותלו" ו"פלסטף", המלמדות עד כמה הרחיקה האופרה האיטלקית ברמת התחכום מאז ראשית המאה ה-19.

אחרי ורדי הופיעה באיטליה המלודרמה הסנטימנטלית, ה"ריאליסטית" של הוריזמו. הסגנון הזה, שבא לעולם עם אבירות כפרית של פייטרו מסקאני וליצנים של רוג'רו לאונקוואלו, השתלט, פשוטו כמשמעו, על בימות האופרה בעולם עם יצירות פופולריות כמו לה בוהם, טוסקה ומאדאם באטרפליי של פוצ'יני. מלחינים איטלקים מאוחרים יותר, כמו לוצ'אנו בריו ולואיג'י נונו ערכו ניסויים במודרניזם.

בתקופת הבארוק הייתה האופרה בעיקר בילוי חברתי נוצץ. בני החברה הגבוהה, שועים ועשירים מופלגים, החזיקו תאים בבתי האופרה המפוארים ובאו להצגות בעיקר כדי לראות ולהיראות, לארח ולהתארח. בעוד המבצעים עושים את שלהם על הבמה, התזמורת מנגנת והמנצח מנופף בשרביטו, התנהלו בתאים שיחות ערות, נדידות מתא אל תא, אכילה ושתייה ובעיקר תצפיות אל תאים אחרים, להתרשם ולהעיר על שמלות ערב, תסרוקות ותכשיטים. רק ביציעים הגבוהים, הרחק מן הבמה, הצטופפו אוהבי האופרה האמיתיים, סטודנטים ואמנים חסרי פרוטה, שחסכו מפיהם כדי לזכות באפשרות לצפות ולהאזין, ולו מרחוק ובעמידה. מלחיני האופרות ידעו למה הקהל מצפה, והשתדלו להתאים את עצמם לדרישותיו. אריות מבריקות, וירטואוזיות ומרשימות היו צו השעה לפרימדונה ולבן זוגה, וכל מלחין נאלץ לשלב אותן באופרה שלו על חשבון רצף העלילה ושאר התפקידים, הזוהרים פחות. בין המערכות שולבו אינטרמצי של בלט כדי להעסיק את הקהל המשועמם. יוצרי התפאורה והתלבושות השתדלו לעלות על עצמם ועל מתחריהם בפאר יצירותיהם ולהרהיב את עיני הצופים.

בתקופה הקלאסית שינה בטהובן את כללי המשחק, כדרכו בכל יצירתו, וכתב את "פידליו". מוצרט נתן ביטוי להתעניינותו באגודת הבונים החופשיים ב"חליל הקסם". מלחיני אופרות החלו להשתחרר מן השיעבוד לתביעות הקהל והזמרים הראשיים ולתת יתר משקל לאיכות המוזיקה ולרצף העלילה, אם כי האריות והדואטים תפסו עדיין מקום של כבוד. יחס הקהל לאופרה החל להשתנות ככל שביצועי מוזיקה פומביים הלכו ונעשו נחלת הכלל ולא המעמדות העליונים בלבד.

פריצת הדרך החברתית של האופרה הגיעה בתקופה הרומנטית עם הופעת זרם הוריזמו. פשוטי העם, בוהמיאנים, אנשים משולי החברה, החלו להופיע על במת האופרה, לא כדמויות צדדיות, משרתים לגיבורים הראשיים המקדמים את ענייניהם, אלא כגיבורים עצמם. תופרת ענייה גוועה בשחפת בעליית הגג ב"לה בוהם" של פוצ'יני, פועלת בבית חרושת לסיגריות בסביליה היטתה קצין צבא מדרך הישר ומבריחים עשו את דרכם בהרים, שם חיפשה נערת כפר ישרה ונוגה את אהובה שנעלם בכרמן של ביזה, פילגש יפנית שמה קץ לחייה אחרי שאהובה האמריקאי גזל ממנה את בנם המשותף למען אשתו החוקית במאדאם באטרפליי וקורטיזנה שחפנית ויתרה בגודל לב על אהובה כדי לא לפגוע במשפחתו הבורגנית האמידה ב"לה טרוויאטה" של ורדי.

במאה ה-20 נרתמה האופרה ביתר שאת לנושאים חברתיים, כמו התיאטרון, הספרות והקולנוע. אופרות כמו "ווצק" של אלבן ברג, "אשמדאי" של יוסף טל או "מעשה בחייל" של סטרווינסקי נועדו להביע מחאה חברתית בוטה ולא ניסו לרצות את הקהל בשום צורה, לא במוזיקה ולא בעלילה. "פורגי ובס" של גרשווין הייתה האופרה השחורה הראשונה ו"אופרה בגרוש" של ברכט ווייל, המבוססת על "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי ויוהאן כריסטוף פפוש הבריטים מן המאה ה-18 הביאה את סיפורם של אנשי העולם התחתון בלונדון ונועדה לבטא מחאה נגד קיפוח ועושק, בעיקר באמצעות ג'ני, עובדת מלון מנוצלת, החולמת על ספינת הפיראטים שתבוא לשחרר אותה ולנקום את נקמתה.

לצד הפקות מן הרפרטואר העולמי הקלאסי שהועלו בשפת המקור, למן ראשיתה הפיקה האופרה בארץ יצירות מקור בשפה העברית. האופרה העברית הראשונה שעלתה בארץ היא "דן השומר" מאת מרק לברי ללברית מאת ש. שלום ומקס ברוד. הופעת הבכורה הייתה בפברואר 1945 בביצוע האופרה הארצישראלית העממית בתיאטרון מוגרבי בתל אביב. האופרה עסקה בתקופת החלוצים כשברקע הקמת המדינה. היא מומנה על ידי הקרן קיימת לישראל והועלתה יותר מ-30 פעמים. המוזיקה שילבה בתוכה מוטיבים חסידיים, מזרחיים וים תיכוניים^[1].

באולם נגה עלתה האופרה "המסע לפוליפוניה" מאת ריצ'רד פרבר, בה השתתפו בין היתר ענת אפרתי, ששי קשת ואלי גורנשטיין.

בשנת 1995 במשכן לאמנויות הבמה, עלתה האופרה "יוסף" מאת יוסף טל, ללברית מאת ישראל אלירז, בניצוח גארי ברתיני.

בשנת 2000 עלתה האופרה "הבן יקיר לי" מאת חיים פרמונט לליברית מאת תלמה אליגון. שנה לאחר מכן עלתה האופרה "אלפא ואומגה" מאת גיל שוחט ללברית מאת דורי מנור ואנה הרמן. בתפקידים הראשיים, מירב ברנע וגבי שדה. בשנת 2005 העלתה האופרה את הפקת "מסע אל תום האלף" מאת יוסף ברדנשווילי, על פי רומן מאת א.ב. יהושע. מאוחר יותר יצגה ההפקה את האופרה הישראלית בחגיגות 60 שנה למדינת ישראל ברומא. בין שאר הסולנים, גבי שדה, לריסה טטוייב, עדנה פרוחניק, נח בריגר, יניב ד'אור, ולדימיר בראון ואירה ברטמן.

בשנת 2009 עלתה הפקת "הילד חולם" מאת גיל שוחט, על פי מחזה מאת חנוך לוין, בבימוי עמרי ניצן, ובשנת 2012 הוזמנה ההפקה לפסטיבל מאי בוויסבאדן. על ההפקה ניצח דייוויד שטרן, ובתפקידים הראשיים היו הילה בג'יו, אירה ברטמן, לריסה טטוייב, גיא מנהיים, ברכה קול ונח בריגר.

עונת 2014–2015 נחתמה בשתי הפקות ישראליות ועבריות: "האדונית והרוכל", ו"שיץ". את "האדונית והרוכל" על פי ש"י עגנון ללברית מאת צרויה להב הלחין חיים פרמונט, ובתפקידם הראשיים עידית זמיר וגיא מנהיים, ואת "שיץ" על פי חנוך לוין ובעריכת מולי מלצר, הלחין יוני רכטר, ובתפקידים הראשיים אירה ברטמן, נח בריגר, יעל לויטה ועודד רייך. את שתי ההפקות ביים עידו ריקלין.

עיינו גם בפורטל

פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד.

יהואש הירשברג, מוזיקה ודרמה באופרה, הוצאת צ'ריקובר בשיתוף עם האוניברסיטה העברית בירושלים, 1974. (הספר בקטלוג ULI)
שלמה הד, אופרה: מדריך ל-120 האופרות הגדולות, הוצאת דביר, 1991. (הספר בקטלוג ULI)
מילטון קרוס, עולם האופרה, מאנגלית: אברהם הפנר, הוצאת לדורי, 1993. (הספר בקטלוג ULI)
עדו אברבאיה, רון וידברג, האופרה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
רות הכהן-פינצ'ובר, אופרה כעולם ועולם האופרה, בהוצאת סל תרבות ארצי, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
Robert Cannon, Opera, Cambridge University Press, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
Donald Jay Grout, A Short History of Opera, Columbia University Press, 1965 (הספר בקטלוג ULI)
Mary Frech McVicker, Women Opera Composers: Biographies from the 1500s to the 21st Century, McFarland & Company, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
Claudio E. Benzecry, The Opera Fanatic: Ethnography of an Obsession, University of Chicago Press, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
Mary Ann Smart (ed.), Siren Songs: Representations of Gender and Sexuality in Opera, Princeton University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
Tom Sutcliffe, Believing in Opera, Princeton University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
Sabine Lichtenstein, "Music's Obedient Daughter": the Opera Libretto from Source to Score, Rodopi, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
Gloria Flaherty, Opera in the Development of German Critical Thought, Princeton University Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)
Donald Jay Grout, A Short History of Opera, Columbia University Press, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
Wendy Heller, Emblems of Eloquence: Opera and Women's Voices in Seventeenth-Century Venice, University of California Press, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
Susan Rutherford, Verdi, Opera, Women, Cambridge University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
Catherine Clement, Opera, or, the Undoing of Women, University of Minnesota Press, 1988 (הספר בקטלוג ULI)
Kristi Brown-Montesanto, Understanding the Women of Mozart's Operas, University of California Press, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
Katherine K. Preston, Opera for the People: English-Language Opera and Women Managers in Late 19th-Century America, Oxford University Press, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
Corinne E. Blackmer, Patricia Juliana Smith (eds.), En Travesti: Women, Gender Subversion, Opera, Columbia University Press, 1995 (הספר בקטלוג ULI)
Jacqueline Letzter, Women Writing Opera: Creativity and Controversy in the Age of the French Revolution, University of California Press, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
Heather Hadlock, Mad Loves: Women and Music in Offenbach's Les Contes d'Hoffmann, Princeton University Press, 2000 (הספר בקטלוג ULI)
Marcie Ray, Coquettes, Wives, and Widows: Gender Politics in French Baroque Opera and Theater, University of Rochester Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
Jean Starobinski, Enchantment: the Seductress in Opera, Columbia University Press, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
Philip Gossett, Divas and Scholars: Performing Italian Opera, University of Chicago Press, 2006 (הספר בקטלוג ULI)
Charles Affron, Grand Opera: the Story of the Met, University of California Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
Colleen Renihan, The Operatic Archive: American Opera as History, Routledge, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
Edward David Latham, Tonality as Drama: Closure and Interruption in Four Twentieth-Century American Operas, University of North Texas Press, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
Mary Ann Smart, Waiting for Verdi: Italian Opera and Political Opinion, 1815-1848, University of California Press, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
Francien Markx, E.T.A. Hoffmann, Cosmopolitanism, and the Struggle for German Opera, Rodopi, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
Axel Korner, Paulo M. Kuhl (eds.), Italian Opera in Global and Transnational Perspective: Reimaging Italianita in the Long Nineteenth Century, Cambridge University Press, 2022 (הספר בקטלוג ULI)
Kasper van Kooten, Was deutsch und echt...: Richard Wagner and the Articulation of a German Opera, 1798-1876, Brill, 2019 (הספר בקטלוג ULI)
John Rosselli, Singers of Italian Opera: the History of a Profession, Cambridge University Press, 1992 (הספר בקטלוג ULI)
Robert Montemorra Marvin, Hilary Poriss (eds.), Fashions and Legacies of Nineteenth-Century Italian Opera, Cambridge University Press, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
Bryan Randolph Gilliam, Rounding Wagner's Mountain: Richard Strauss and Modern German Opera, Cambridge University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
Stephen C. Meyer, Carl Maria von Weber and the Search for a German Opera, Indiana University Press, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
Vincent Giroud, French Opera: a Short History, Yale University Press, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
Andreas Giger, Verdi and the French Aesthetic: Verse, Stanza, and Melody in Nineteenth-Century Opera, Cambridge University Press, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
Jane F. Fulcher, The Nation's Image: French Grand Opera as Politics and Politicized Art, Cambridge University Press, 1987 (הספר בקטלוג ULI)

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...

סגירה

מילון מונחים באתר של האוניברסיטה הפתוחה
סולו איטליה - אופרה? איטליה!
קטלוג לקובצי ליברית ברשת, הספרייה למוזיקה של מכללת לוינסקי לחינוך
הספרייה הווירטואלית למוזיקה: מוזיקה קולית, הספרייה למוזיקה במכללת לוינסקי לחינוך
רב שיח, אופרה, במקום לברוח מקושריו, יוליוס קיסר שר אריה. והקושרים קופאים במקומם, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2009
חגי חיטרון, "דן השומר": מצפים לשלב הבא, באתר הארץ, '5 במאי 2015'
דן השומר, אופרה, אפוס 158, קטעים מתוך האופרה דן השומר ־ העמותה למורשת מרק לברי (ארכיון)
אתר האופרה הישראלית
אינטרמצו עם אריק (ריאיון עם גיל שוחט על האופרה "אלפא ואומגה")
מרב יודילוביץ, המסע עוד לא נגמר, באתר ynet, '14 באפריל 2005
האופרה הישראלית בבכורה עולמית ישראלית מקורית לציון שנות ה-30 שלה: האדונית והרוכל ו- שיץ(הקישור אינו פעיל)
יון פדר, שמחה כפולה: עגנון ולוין באופרה הישראלית, באתר ynet, 5 ביולי 2015
אריאל הירשפלד, "הילד חולם" - אופרה מאת גיל שוחט על פי מחזה של חנוך לוין, באתר הארץ, 5 בפברואר 2010
הערוץ הראשון - סרט תעודה - הילד כבר לא חולם
אינטרמצו עם אריק: הילד חולם
אופרה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אופרה, דף שער בספרייה הלאומית

[1]
(הקישור אינו פעיל) דן השומר - האופרה העברית הראשונה מאת בני קדם

[1] [1]
(הקישור אינו פעיל) דן השומר - האופרה העברית הראשונה מאת בני קדם

[1]