פרנץ להאר

פֶרֶנץ להאר (בהונגרית: Lehár Ferenc;‏ 30 באפריל 1870 – 24 באוקטובר 1948) היה מלחין הונגרי.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

פרנץ להאר
**Lehár Ferenc**

לידה	30 באפריל 1870 קומארום, הונגריה
פטירה	24 באוקטובר 1948 (בגיל 78) באד אישל, אזורי הכיבוש באוסטריה
מקום קבורה	Bad Ischl Friedhof
מוקד פעילות	הונגריה, ציסלייטניה (ארצות אוסטריה), אוסטריה
מקום לימודים	הקונסרבטוריון של פראג
סוגה	אופרה, אופרטה
שפה מועדפת	הונגרית
כלי נגינה	כינור
בן או בת זוג	Sophie Lehár
פרסים והוקרה	מדליית גתה לאמנות ומדעים (1940) זר קורווין טבעת הכבוד של העיר וינה
פרופיל ב-IMDb
חתימה

סגירה

להאר היה בנו הבכור של מנצח תזמורת בצבא האוסטרו-הונגרי, ממנו ספג את האהבה למוזיקה. בגיל 15 התקבל לקונסרבטוריון למוזיקה של פראג, שם למד כינור וקומפוזיציה. אחד ממוריו היה אנטונין דבוז'ק, שאמר לו: "תלה את כינורך, ילדי, וכתוב מוזיקה".

לאחר סיום לימודיו התגייס לצבא והיה, בשנים 1902-1890, מנצח תזמורות צבאיות. בשנת 1896 הוצגה האופרה שלו "קוקושקה" בלייפציג ובבודפשט בהצלחה מועטה.

בשנת 1902 עזב את הצבא, התיישב בווינה והחל לחבר אופרטות. האופרטה הראשונה שלו הייתה "נשות וינה". הפריצה שלו הייתה בשנת 1905 עם האופרטה "האלמנה העליזה". אופרטה זו זכתה להצלחה עצומה והוצגה ברחבי העולם. עד היום, במשך יותר ממאה שנים, מועלות הפקות חדשות של אופרטה זו. במהרה התפרסם להאר כמלחין של "אופרטות וינאיות" וכיורשו האמנותי של יוהאן שטראוס. אופרטות נוספות שחיבר עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו: "הרוזן של לוקסמבורג" (1909), "אהבת הצוענים" (1910) ו"אווה" (1911).

להאר חיבר גם מחולות ושירי לכת סימפוניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ופירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית דעך העניין באופרטות, אך התחדש כעבור מספר שנים. להאר פגש בזמר הטנור ריכרד טאובר וחיבר אופרטות המתאימות לקולו: "פאגאניני" (1925), "פרדריקה" (1928), "ארץ החיוכים" (1929) ו"ג'ודיטה" (1934).

הנאצים ובמיוחד היטלר אהבו את האופרות של להאר. היטלר העניק לו את מדליית גתה ולהאר לא סירב לקבלה. בשל כך הוחרם להאר בישראל ויצירותיו נאסרו להשמעה, אולם העובדה שלהאר היה פסיבי ולא נאצי או אנטישמי מוצהר (אשתו הייתה יהודייה שהמירה את דתה לקתוליות טרם נישואיה) הביאה לביטול החרם עליו בראשית שנות השבעים.

פרנץ להאר

ביוגרפיה

קישורים חיצוניים

Wikiwand - on