הקמראטה הפלורנטינית

הקמראטה הפלורנטינית (באיטלקית: Camerata Fiorentina) הייתה קבוצה של הומניסטים, מוזיקאים, משוררים ואינטלקטואלים בפירנצה של סוף תקופת הרנסאנס, שהתכנסו בחסותו של הרוזן ג'ובאני דה בארדי לדון במגמות באמנויות השונות, בעיקר מוזיקה ודרמה, ולהנחותן. פגישותיהם התקיימו בעיקר משנת 1573 בקירוב עד לסוף שנות ה-80 של המאה ה-16, בביתו של בארדי, ושמם יצא כמי שחשובי הפלורנטינים והמפורסמים שבהם פוקדים את מפגשיהם כאורחים תדירים.

המפגש המוקדם ביותר ברשומות נערך ב-14 בינואר 1573 בבית הרוזן בארדי.^[1] חברי הקבוצה הידועים שנכחו במפגש, פרט לבארדי, היו ג'וליו קאצ'יני, פיירו סטרוצי ווינצ'נצו גליליי (אביו של האסטרונום גלילאו גליליי). גם אוטאביו רינוצ'יני וג'ירולאמו מיי השתתפו.

הגורם שאיחד אותם הייתה ההשקפה, שהמוזיקה נעשתה מושחתת ושיבה לצורות ולסגנון של היוונים העתיקים תשפר את אמנות המוזיקה ועל ידי כך, גם את החברה.

הדעה הייתה, שהיוונים נקטו בסגנון שבין דיבור לשיר, וזה הסגנון שהפיק הפיתוח הזה. הם הושפעו מג'ירולאמו מיי, המומחה הראשון במעלה ליוון העתיקה שטען, בין השאר, שהדרמה של יוון העתיקה הוצגה בעיקר בשירה ולא בדיבור. אומנם, קיימת האפשרות שמיי טעה, אבל התוצאה הייתה פריחה של פעילות מוזיקלית שלא דמתה לשום דבר אחר באותה תקופה, בעיקר בניסיון לשחזר את השיטות הקדומות.

סגנון הרצ'יטטיב, שהיה מקורב במידה רבה לסגנון הדרמטי היווני, הומצא בעקבות הניסויים האלה. הרצ'יטטיב נקשר בראש ובראשונה עם התפתחות האופרה.

הביקורת שהקמראטה מתחה על המוזיקה של זמנה התרכזה בשימוש-יתר בפוליפוניה, על חשבון בהירות הטקסט המושר והיכולת להבינו. באופן פאראדוכסלי, הייתה זו אותה ביקורת נגד הפוליפוניה מצד ועידת טרנטו, שהתכנסה בעשורים שקדמו להקמת הקמראטה, אף כי השקפת העולם של שתי הקבוצות הייתה שונה מן הקצה אל הקצה. התיאורים הקדומים של ההשפעה הרגשית והמוסרית שהייתה לטרגדיה ולקומדיה של יוון העתיקה, שהושרו, לפי תפיסתם של חברי הקמראטה, בקו יחיד עם ליווי אינסטרומנטלי פשוט, שבו את לבם והניעו אותם ליצירת מוזיקה מסוג חדש.

בשנת 1582 ביצע וינצ'נצו גליליי את המוזיקה שחיבר לקינת אוגולינו מתוך "התופת" של דנטה. היה זה חיקוי גלוי של מה שהיה בעיניו סוג של מוזיקה יוונית עתיקה (המוזיקה לקינה הלכה לאיבוד).

גם קאצ'יני ידוע כמי שביצע כמה משיריו הוא, שהיו, פחות או יותר, שירה מלודית מעל ליווי אקורדים פשוט.

הסגנון המוזיקלי שהתפתח מן הניסויים המוקדמים הללו נקרא מונודיה; הוא התפתח, במשך העשור האחרון של המאה ה-16, באמצעות יצירותיהם של מלחינים כמו יאקופו פרי, שעבד יחד עם המשורר אוטאביו רינוצ'יני, לאמצעי ביטוי דרמטי רחב-יריעה. בשנת 1598 הפיקו פרי ורינוצ'יני, את "דפנה", אופרה שלמה שהושרה בסגנון מונודי; בכך נבראה והוצגה לראשונה הצורה החדשה שנקראה אופרה. מלחינים אחרים באו עד מהרה בעקבותיהם ובעשור הראשון של המאה ה-17 כבר הייתה ה"דרמה המוזיקלית" החדשה נפוצה ברבים, בחיבור ובביצוע. יש לזכור, שהצורה החדשה, האופרה, הסתמכה גם על צורה פיוטית פסטורלית קיימת, שכונתה "אינטרמדיו", בעיקר בכל הנוגע ללבריות; החידוש היה בעיקר בסגנון המוזיקלי.

מכל המהפכות בתולדות המוזיקה, ייתכן שזו הייתה המחושבת והשקולה ביותר: זו אחת מדוגמאות ספורות במוזיקה, לפני המאה ה-20, שההלכה קדמה למעשה.

בארדי, גליליי וקאצ'יני הניחו אחריהם כתבים המבארים את רעיונותיהם. בארדי כתב את ה-(Discorso (1578, מכתב ארוך אל ג'וליו קאצ'יני, גליליי הוציא לאור את ה-Dialogo della musica antica et della moderna מן השנים 1581-82), ובשנת 1602, הרבה אחרי שהקבוצה התפרקה, כתב קאצ'יני את Le nuove musiche

לקריאה נוספת

• Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
• The New Harvard Dictionary of Music, ed. Don Randel. Cambridge, Massachusetts, Harvard University Press, 1986. ISBN 0-674-61525-5
• Article Camerata, in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2

• גוסטב ריז, "מוזיקה ברנסאנס", ניו יורק, נורטון ושות' 1954
• "מילון הרווארד החדש למוזיקה" בעריכת דון רנדל. קיימברידג', מסצ'וסטס, הוצאת אוניברסיטת הרווארד 1986
• ערך "קמראטה" ב"מילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים" בעריכת סטנלי סיידי, כרך 20, לונדון, מקמילן 1980

קישורים חיצוניים

• topic/Florentine-Camerata הקמראטה הפלורנטינית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. Palisca, Claude. The Florentine Camerata. New Haven, Connecticut: Yale University Press, 1989.