אופרת הקבצנים

אופרת הקבצנים (באנגלית: The Beggar's Opera) היא אופרת בלדה בשלוש מערכות שנכתבה בשנת 1728 בידי ג'ון גיי עם מוזיקה של יוהאן כריסטוף פפוש. זהו אחד ממחזות "קו פרשת המים" ב"דרמות אוגוסטוס" (מחזות בריטים מתחילת המאה ה-18, המהווים קבוצת משנה של "ספרות אוגוסטוס" מאותה מאה). היא הדוגמה היחידה של ז'אנר אופרות-בלדה סאטיריות שנשארו פופולריות עד ימינו. אופרות-בלדה היו מחזות מוזיקליים סאטיריים שהשתמשו בחלק מהמוסכמות של אופרה, אך ללא רצ'יטטיב. מילים חדשות נכתבו ללחני בלדות פופולריות, אריות, מזמורי כנסייה ומנגינות עממיות של אותה תקופה.

אופרת הקבצנים
The Beggar's Opera

ציור המבוסס על אופרת הקבצנים, ויליאם הוגארת, 1728
כתיבה	ג'ון גיי
מוזיקה	יוהאן כריסטוף פפוש
סוגה	אופרת בלדה
הצגת בכורה	1728
שפה	אנגלית

בכורת "אופרת הקבצנים" עלתה בתיאטרון לינקולן בלונדון בינואר 1728 ורצה 62 הופעות רצופות, הריצה הארוכה ביותר בהיסטוריה של התיאטרון עד לאותו זמן^[1]. האופרה הפכה להצלחה הגדולה ביותר של ג'ון גיי והציגה מאז עוד פעמים רבות. ב-1920 חודשה בהצלחה מדהימה של 1,463 הופעות בתיאטרון ליריק בהאמרסמית בלונדון, שהיה אחד מהריצות הארוכות ביותר בהיסטוריה של התיאטרון המוזיקלי באותה העת.

המופע לעג לאופרה האיטלקית, שהפכה לפופולרית בלונדון. במקום מוזיקה ונושאים של אופרה גדולה, מופע זה השתמש בלחנים ודמויות רגילות ומוכרות. חלק מהשירים היו של מלחיני אופרה כמו הנדל, אך נעשה שימוש רק בקטעים הפופולריים, כשהקהל יכול היה לזמזם יחד עם המנגינות ולהזדהות עם הדמויות.

זוהי סאטירה על הפוליטיקה, על העוני וחוסר הצדק בחברה, תוך התמקדות בנושא של שחיתות בכל הרמות החברתיות. השחקנית לוויניה פנטון הפכה בזכות האופרה לכוכבת בן לילה. תמונותיה היו מבוקשות, וכתבים פורסמו רבות אודותיה.

בשנת 1928 הפכו המחזאי ברטולט ברכט והמלחין קורט וייל את האופרה למחזה המוזיקלי "אופרה בגרוש", שהיה צמוד לעלילה ולדמויות המקוריות, אך עם מילים חדשות ובעיקר מוזיקה חדשה.

עלילה

פיצ'ם, סוחר ברכוש גנוב ולוכד גנבים, מצדיק את מעשיו. כשאשתו שומעת שבעלה נכנס לרשימה השחורה של הגנבים, היא מייחסת זאת לאחד מהם, בוב בוטי. פיצ'ם מגלה כי בתם פולי התחתנה בחשאי עם מקהית', שודד דרכים מפורסם, שהוא הלקוח העיקרי שלו. הוא עצוב לגלות שכבר לא יוכל להשתמש בפולי בעסק שלו, ושואל את אשתו איך פולי תתמודד עם בעל שמתעסק "במשחקים, שתייה וזנות." הם מסכמים כי ניתן להפיק תועלת רק אם הבעל ייהרג עבור כספו, ועוזבים כדי לבצע את השליחות הזו. בינתיים, פולי מסתירה את מקהית'.

מקהית' הולך לבית מרזח, שם הוא מקיף את עצמו בנשים מפוקפקות, שלמרות מעמדן, מתחרות בהצגת נימוסי סלון מושלמים, אם כי נושא השיחה שלהן היא הצלחתן בכייסות וגנבה מחנויות. הוא מגלה מאוחר מדי, כי לשתיים מהן יש חוזה עם פיצ'ים על מנת ללכוד אותו, והופך לאסיר בכלא ניוגייט. הכלא מנוהל על ידי מקורבו של פיצ'ים, הסוהר המושחת ג'ילר לוקיט. בתו של ג'ילר, לוסי, מנצלת את ההזדמנות כדי לגעור במקהית' על שהסכים להתחתן איתה ולאחר מכן הפר את הבטחתו, ואומרת לו שהיא תתענג לראות אותו מתענה. מקהית' מפייס אותה, אבל פולי מגיעה ומזהה אותו כבעלה. הוא מכחיש ואומר ללוסי שפולי מטורפת, ולוסי עוזרת לו להימלט בעזרת גנבת המפתחות של אביה. אביה הסוהר לומד על הבטחתו של מקהית' להתחתן איתה ודואג שמא חתנו לעתיד ייתפס וייתלה, ואז הונו האישי עלול להיות חשוף לתביעות של פיצ'ים. לוקיט ופיצ'ם מגלים את מקום מחבואו של מקהית' ומחליטים לפצל ביניהם את הונו.

בינתיים, פולי מבקרת את לוסי כדי לנסות להגיע להסכם, אבל לוסי מנסה להרעיל אותה. פולי מתחמקת בקושי מהמשקה המורעל, ושתי הבנות מגלות כי מקהית' כבר לכד ברשתו את הגברת השיכורה דיאנה טרפס. הן מתחננות בפני אבותיהן על חייו של מקהית'. עם זאת, מקהית' מגלה כי עוד ארבע נשים בהריון תובעות אותו על היותן נשואות לו. הוא מצהיר שהוא מוכן לתלייה. הקריין (הקבצן) מציין כי למרות שמבחינה מוסרית צריך לתלות את מקהית' ואת הנבלים האחרים, הקהל דורש סוף טוב, וכך מקהית' זוכה לחנינה וכולם מוזמנים לריקוד החתונה, כדי לחגוג את נישואיו לפולי.

ניתוח

הרעיון המקורי של האופרה הגיע מהסאטיריקן ג'ונתן סוויפט, ששאל את המשורר אלכסנדר פופ במכתבו מ-1716 "...מה אתה חושב על היחסים בין הגנבים והזונות בכלא ניוגייט?" חברם, ג'ון גיי, החליט שזה יהיה רעיון לאופרה סאטירית^[2].

ההפקה לקחה לעצמה מטרה סאטירית בעניין המעמדות העליונים באופרה האיטלקית (על פי הניו יורק טיימס, "גיי כתב את המופע יותר כמו אנטי-אופרה מאשר אופרה, אחת האטרקציות שמשכו את הציבור בלונדון של המאה ה-18, בהיותה לועגת לסגנון האופרות האיטלקיות והמשיכה של הקהל האנגלי אליהן"^[3][4]). בו בזמן הופנתה סאטירה נוקבת כלפי המדינאי הבולט רוברט וולפול ופוליטיקאים באופן כללי, כמו גם נגד פושעים ידועים לשמצה כמו ג'ונתן ויילד וג'ק שפרד. כמו כן, היא עוסקת בקנה מידה רחב בחוסר השוויון החברתי, בעיקר באמצעות ההשוואה של גנבים וזונות ממעמד נמוך עם בני האצולה והבורגנות ה"טובים".

הסאטירה במחזה מכילה אלגוריה כפולה. דמויותיהם של פיצ'ם ומקהית' מייצגות את שודד הדרכים והגנגסטר המפורסם ג'ונתן ויילד ואת הפורץ הקוקני ג'ק שפרד, אך במקביל היה ברור, כי השודד ויילד מייצג את ראש ממשלת הממלכה המאוחדת רוברט וולפול, שממשלתו גילתה סובלנות כלפי מעשי הנוכלות והרמייה של ויילד והניחה למנהלי ההשקעות, שבעטיים איבד גיי את הונו, לחמוק מעונש. עלילת הנוכלים ושודדי הדרכים שבמחזה הייתה מסווה לסאטירה חברתית, כי גיי הצהיר בבירור, שבתיאור הקוד המוסרי של דמויותיו הוא מכוון אל שחיתויות המעמד השליט^[5].

המחזה נראה לפי חלק מהביקורות כתגובה ריאקציונית (המעוניינת להחזיר את החברה האנושית לתקופות קדומות יותר) אל מול הערכים הליברליים, בתגובה להתעצמותה של המפלגה הוויגית בממלכה המאוחדת.

דמותו של מקהית' נחשבה על ידי מבקרים כדמות גיבור ואנטי גיבור. הרולד ג'ין מוס טען כי מקהית' היא דמות כמעט אצילית: "בתור אחד שמכוון לאהבה ולתשוקות חיוניות, מקהית' הופך להיות קורבן של הניוון המקיף אותו, כמעט כמו ישו". מנגד, ג'ון ריצ'רדסון בעיתון "ביקורת עמיתים" מהמאה ה-18 טען כי מקהית' חזק כמו דמות ספרותית דווקא משום שהוא עומד נגד כל פרשנות, כנגד כל ציפייה ואשליה^[6].

הפקה בישראל

המחזה עלה בישראל בשנת 1981 בתיאטרון באר-שבע, בתרגום של אהוד מנור בבבימוי דן רונן^[7].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אופרת הקבצנים בוויקישיתוף

• אופרת הקבצנים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. "Penguin Pocket On This Day". Penguin Reference Library. 2006.
2. Traubner, Richard. "Operetta: A Theatrical History", p. 11
3. Dobin's Beggars Opera website
4. [Kozinn, Allan "The Beggar's Opera, An 18th-Century Satire", The New York Times, 10 May 1990, accessed 6 November 2009
5. Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Gay, John". Encyclopædia Britannica (11th ed.). Cambridge University Press
6. Richardson, John. "John Gay, The Beggar's Opera, and forms of resistance." Eighteenth-Century Life. 24.3 (2000): 19–30.
7. שוש אביגל, אחרי בכורה - זונה של תיאטרון היא לא סתם זונה - על הצנת "אופרת הקבצנים" מאת ג'ון גיי בתיאטרון באר-שבע. תרגום: אהוד מנור; בימוי: דן רונן, דבר, 29 באוקטובר 1981