Loading AI tools
אחד משליחי ישו המוקדמים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פאולוס מתרסוס (במקור בעברית: שאול התרסי) היה לפי האמונה הנוצרית והמתואר בברית החדשה אחד מהחשובים שבשליחי ישו. זאת על אף שלא היה שייך לשנים-עשר השליחים המקוריים ומעולם לא פגש בישו. פאולוס הוא מחברן של רוב האיגרות בברית החדשה, ואחת מהדמויות המרכזיות בהפצתה וביסוסה של הנצרות בימיה הראשונים.
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערך מכיל רק מקורות נוצריים ונעדר עבודות מחקר מדעיות כליל. | |
 | |
| פאולוס, ציור מהמאה ה-4 | |
| לידה |
5 טרסוס, קיליקיה, האימפריה הרומית  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
67 (בגיל 62 בערך) רומא, איטליה הרומית, האימפריה הרומית |
| חג |
12 ביולי, 25 בינואר, 10 בפברואר, 18 בנובמבר |
  | |
פאולוס נולד בתרסוס שבאסיה הקטנה (טורקיה), לפי הברית החדשה בן למשפחה יהודית פרושית-הלניסטית. פאולוס מספר כי בתחילה שנא את הנוצרים והיה מופקד על רדיפתם, אך בדרכו לדמשק כדי לבער את הקהילה הנוצרית המקומית, נגלה אליו ישו בחיזיון והמיר אותו. הוא הצטרף למאמיניו והפיץ את בשורתו ברחבי האימפריה הרומית, תוך שהוא עצמו נרדף על ידי הממסד היהודי. לבסוף נאסר ונשלח לרומא למשפט, שם הוסיף להטיף לנצרות ולבסוף הוצא להורג. פאולוס נחשב על ידי הנצרות לקדוש. הוא קידם בעיקר את הפצת האמונה בישו בקרב לא-יהודים ומתייהדים, ונחשב לאחד מיוצריה של הדוקטרינה הנוצרית המוקדמת. איגרותיו מהוות חלק חשוב מן הברית החדשה. הדעה המקובלת במחקר ההיסטורי היא כי תרם תרומה עצומה להתגבשות הנצרות מזרם של היהדות לדת חדשה לגמרי, בכך שקבע כי נכרים הרוצים להצטרף אל האמונה אינם צריכים לשמור את התורה ופטורים מברית מילה.
בשל השפעתו העצומה על התפתחות התאולוגיה הנוצרית ועל התרחקותה מהדת היהודית, רואים בו חוקרים רבים את מייסדה האמיתי של הנצרות. הוא נתפש כמי שחרג מהגותו של ישו והוסיף דוקטרינות חדשות רבות. חוקרים בעלי השקפה נוצרית טוענים לעומת זאת כי לא שונתה כל הגות, וכי פאולוס רק הרחיב והעמיק את ההתגלות של ישו.
פאולוס תיאר את עצמו כיהודי משבט בנימין וכפרושי[1]. הוא נולד כשאול (סאולוס) בתרסוס שבקיליקיה באסיה הקטנה וקיבל חינוך יהודי. לפי מעשי השליחים 22:3, הוא למד בירושלים אצל רבן גמליאל הזקן; תומאס רובינסון מתאר את פאולוס כמי שלמד אצל רבן גמליאל, כאשר שמאי מונה לאב בית דין של הסנהדרין ועם עליית בית שמאי מ־20 לספירה. אולם לחוקרים אחרים, כמו הלמוט קוסטר, יש ספקות לגבי הימצאותו של פאולוס בירושלים בזמן זה או ביחס ללימודיו אצל רבן גמליאל. פאולוס פירנס את עצמו במסעותיו, עובדה שהוא מתייחס אליה מספר פעמים[2]. לפי מעשי השליחים 18:3, הוא עבד כמייצר אוהלים (יש הטוענים[דרוש מקור], כי 'מייצר אוהלים' משמעו 'אורג טליתות'). פאולוס מספר גם שהוא נכח בסקילתו של סטפנוס הקדוש.
החוקר חיים מקובי טוען שפאולוס היה בן למשפחה פגאנית מסוריה אשר התעניין הן בדתות המיסטריה המזרחיות והן ביהדות.
במעשי השליחים 22, 25-29 מציינים, כי פאולוס היה אזרח רומאי (אנ'), פריבילגיה שבה השתמש על מנת להגן על עצמו, כולל דרישה להישפט ברומא לאחר שהורשע ביהודה. מכיוון שפאולוס עצמו אינו מציין את אזרחותו, יש חוקרים שהטילו בכך ספק; כבוד כזה היה יוצא דופן בתקופה זו. אזרחות הייתה מצריכה השתתפות בפולחן הקיסר, דבר שהיה אמור להיות סתירה להשקפות היהודיות שהחזיק בהן.
פאולוס עצמו מודה, כי הוא עצמו עסק ברדיפה אחר נוצרים[3], אך אחר כך הוא קיבל את האמונה שנגדה נלחם. במעשי השליחים 1-9:9 מתוארת ההתגלות שהייתה לו בדרך לדמשק; ישו או אלוהים התגלו אליו וגרמו למהפך גמור בדעותיו. פאולוס עצמו אינו מוסר תיאור ברור של המאורע באף אחת מאיגרותיו, ועובדה זו, יחד עם העובדה שהמחבר של מעשי השליחים מוסר את האירוע בשינויים קלים בשני מקומות שונים, הביאו לכך שיש חוקרים המטילים ספק בחזון הזה. אולם פאולוס כן כתב שישו הופיע לפניו "אחרי כולם נראה גם אלי, אני, האחרון, אשר כנפל אני;"[4], וטען פעמים רבות כי הסמכות שלו כשליח הגיעה ישירות מהאל[5]. לא ידוע אם פאולוס עצמו הוא ששינה את שמו, אך כחלק מפעולתו המיסיונרית, בדרכו לקפריסין אחרי שנת 44 לספירה, השתנה שמו משאול לפאולוס. החל מפרק י"ג בספר מעשי השליחים ואילך הוא מופיע כפאולוס (בלטינית: קטן, צנוע), בלי שניתן הסבר מפורש לשינוי השם[6].
לאחר שהצטרף לעדה הנוצרית, עבר פאולוס לחיות בממלכה הנבטית (לה הוא קורא "ערב") למשך שלוש שנים, ואחר כך חזר לדמשק[7] עד שהיה חייב לברוח מן העיר בלילה[8]. הוא הגיע לירושלים, שם הוא פגש בפטרוס וביעקב, אחיו של ישו (שאין להתבלבל בינו לבין יעקב הקדוש, בנו של זבדי ואחיו של יוחנן).
כתביו של פאולוס עצמו והתיאור של מעשי השליחים מתארים תיאור שונה במקצת לגבי מעשיו לאחר הביקור בירושלים. לפי מעשי השליחים הוא הלך לאנטיוכיה, ומשם טייל ברחבי קפריסין ודרום אסיה הקטנה לדרוש על ישו, מה שנודע כמסע המיסיון הראשון שלו[9]. פאולוס עצמו מציין רק כי הוא דרש בסוריה ובקיליקיה[10], ואף על פי שמעשי השליחים אומר כי פאולוס מאוחר יותר "עבר בסוריה וקיליקיה, וחיזק את הכנסיות"[11], הוא לא מציין בפירוש כי כנסיות אלה נבנו על ידיו במסע הראשון.
מסעות מיסיונריים אלה נחשבים כמעשים החשובים ביותר של פאולוס. בדרך כלל בחר בחבר אחד או יותר ללוות אותו, לדוגמה: ברנבא, טיטוס, טימותיוס, יוחנן, עקילס ופריסקילה. הוא סבל במסעות אלה: הוא נאסר בפיליפי, הולקה ונסקל כמה פעמים, וכמעט נרצח פעם אחת[12].
בערך בשנת 49, לאחר 14 שנים של מסעות, בא פאולוס לירושלים עם בר-נבא וטיטוס על מנת לפגוש את המנהיגים של הכנסייה הירושלמית – פטרוס, יעקב ויוחנן; אירוע שידוע כ"מועצה האפוסטלית". כאן התיאורים של "מעשי השליחים" ושל פאולוס עצמו שונים למדי. הראשון אומר כי פאולוס היה ראש משלחת מכנסייה אנטיוכית, שבאה לדון בהמשך השמירה על מצוות יהודיות, ובעיקר חוקי הכשרות והמילה. שאלות אלה התעוררו מכיוון שבאו אנשים מיהודה ו"מורים את-האחים לאמר: 'אם-לא תמולו כדת משה לא תיוושעון'"[13]. פאולוס אמר אחר כך כי הוא הגיע "על-פי מחזה", על מנת לשים לפניהם "את-הבשורה אשר-קראתי בגויים"[14], "מפני אחי השקר המתגנבים בתוכנו אשר באו לרגל את-חרותנו אשר-לנו בישוע המשיח למען העבידנו"[15]. נראה כי הוא רצה להיות בטוח שמה שהוא לימד את הגויים בשנים האחרונות היה נכון – שההשלמה של ישו את חוקיו של משה, מותו ותחייתו, שחררו את המאמינים הנוצרים מהצורך להישמע לחוקים אלה, ובגלל הדאגה "פן-תהיה לריק מרוצתי אשר ארוץ ואשר-רצתי"[14].
.jpg)
לאחר דיון ארוך, פטרוס אמר כי אלוהים "לא הבדיל בינינו (=היהודים) וביניהם (=הגויים) כי טיהר את לבבותיהם על ידי האמונה"[16], ויעקב אמר כי "לא להחמיר על-השבים מן-הגויים לאלוהים" (שם). הם שלחו מכתב, יחד עם כמה מנהיגים יהודים עם פאולוס וחבריו, על מנת לאשר כי המאמינים הגויים אינם צריכים להמשיך לשמור את המצוות, מלבד "רק לכתוב אליהם אשר ירחקו מטמאות האלילים ומן-הזנות ומבשר הנחנק ומן-הדם"[16]. האיגרת גם מתייחסת לפאולוס ובר-נבא כ"חביבינו"[17].
למרות ההסכמה שהגיעו אליה במועצה האפוסטלית, פאולוס מספר כי כאשר פגש את פטרוס באנטיוכיה זמן קצר לאחר פגישתם בירושלים, גער בו על כך שהוא לא רצה להשתתף בארוחה עם גוי[18]. "מעשי השליחים" לא מספר דבר על כך, אלא אומר ש"זמן לאחר מכן" החליט פאולוס לעזוב את אנטיוכיה (מה שבדרך כלל נחשב כתחילת המסע המסיונרי השני), כשמטרתו היא לבקר את המאמינים בעיירות שהוא ובר-נבא דרשו בהן קודם לכן. ייתכן כי חוסר הסכמה ציבורית עם פטרוס הייתה הסיבה לכך. אולם, פאולוס ובר-נבא רבו האם לקחת את יוחנן (בן דודו של בר-נבא) איתם, ולכן התפצלו דרכיהם[19] – בר-נבא עם יוחנן ופאולוס עם סילא (אנ'). אחר כך הם השלימו – פאולוס מזכיר כי הם היו ביחד בכלא, ואומר לקהילה בקולאס לקבל אותו אם הוא מגיע אליהם (קולאסים 10:4).
פאולוס העביר את השנים הבאות במסעות במערב אסיה הקטנה, כשהפעם הוא נכנס למקדוניה, וייסד את הקהילה הנוצרית הראשונה בפיליפי, שם הוא עובר רדיפות. פאולוס עצמו מתאר את החוויה כ"עונינו ולחרפה היינו"[20]; מחברו של "מעשי השליחים", אולי כשהוא שאב מידע מעד ראייה, הסביר כי פאולוס גירש שדים משפחה, דבר שמנע ממנה את האפשרות לחזות עתידות, והוריד את ערכה – מעשה שבעליה טען כי הוא גנבה, ולכן דאג לכליאתו של פאולוס לזמן קצר[21]. לאחר מכן נסע פאולוס לתסלוניקי, שם נשאר לזמן מה, לפני שהמשיך במסעותיו ביוון. ביוון הגיע ראשית לאתונה, שם נאם את נאומו המפורסם "אריוס פגוס", בו דיבר בשמו של אל לא ידוע שכבר נעבד שם[22], ומשם נסע לקורינתוס בה התיישב לשלוש שנים וכתב את האיגרות הראשונות שלו כדי להתפרנס, תסלוניקים א'.
בקורינתוס הסתבך שוב בצרות משפטיות: לאחר תלונות של קבוצת יהודים, הוא הובא לפני הפרוקונסול גיליון, שהחליט שנושא זה אינו ראוי לתשומת לבו וביטל את ההאשמות[23]. מכתובת בדלפי שמזכירה את גיליון, אפשר לתארך את מועד המשפט לשנת 52, דבר שנותן עוגן היסטורי להאחז בו בכרונולוגיה של חייו של פאולוס.
לאחר משפט זה, המשיך פאולוס את דרשותיו (ידוע כמסע המסיונרי השלישי), כשהוא נוסע שוב ברחבי אסיה הקטנה, מקדוניה, ואנטיוכיה וחזרה. הוא גרם למהומה גדולה בתיאטרון של אפסוס, שם צורפים מקומיים חששו מאיבוד הכנסתם בשל פעילותו של פאולוס. הכנסתם נסמכה על מכירה של פסלונים מוכספים של האלה ארטמיס, אותה עבדו, והאספסוף כמעט הרג אותו[24]. לאחר מכן אסף פאולוס כסף בשביל קרבנות הרעב שהיה בארץ ישראל באותו זמן. במסעו לירושלים עבר שוב במחוז, וכתוצאה מהמהומות הקודמות חשש להיכנס לאפסוס. הוא שט מסביב לה ואמר לחסידיו לפגוש אותו במילטוס[25].
כשהגיע פאולוס לירושלים עם כספי הסיוע, הביאו האשמותיו של חנניה הכהן הגדול למעצרו[26]. פאולוס טען לזכותו כאזרח רומאי להשפט ברומא, אך הודות לחוסר המעש של המושל אנטוניוס פליקס, פאולוס נשאר במעצר בקיסריה במשך שנתיים עד שמושל חדש, פורקיוס פסטוס, קיבל את התפקיד, שפט אותו, ושלח אותו לרומא בדרך הים. ברומא שהה עוד שנתיים במעצר[27].
"מעשי השליחים" מתאר את מסעו לרומא לפרטיו. המסע היה איטי וארוך, ולבסוף נטרפה ספינתם על חופה של מלטה, בה העבירו שלושה חודשים. פאולוס תיאר כיצד ריפא את המושל פובליוס ממחלה, וכן אנשים אחרים, אך עם בוא האביב הם החלו שוב במסעם.
"מעשי השליחים" מספר על חייו של פאולוס רק עד הגיעו לרומא, בערך בשנת 61; מכתביו של פאולוס עצמו מפסיקים עוד הרבה לפני כן.
המשך קורותיו של פאולוס ידועים ממסורת בלבד. מסורת אחת מוסרת כי הוא ביקר בהיספניה; העדויות לכך לא מובילות למסקנה חד משמעית. מסורת אחרת אומרת כי הוא מת ברומא. אוסביוס מקיסריה אומר כי הוא הוצא להורג ברומא, בשנות מלכותו של הקיסר נירון, ומאורע זה תוארך לשנת 64 או 67.
![Thumb](#/media/קובץ:Rembrandt,_"St._Paul_in_Prison".jpg)
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא ניסוחים לקויים, עריכה מקיפה ובסיסית, ויקיזציה, הגהה, עיצוב וסדר.לפאולוס הייתה השפעה מכרעת על היווצרות הדת הנוצרית. ראשית, הרעיון כי האמונה במותו ותחייתו של ישו החליפו את תורת משה, אמונה שמבוטאת לעיתים כ"ישו מת בשל חטאינו". לא ברור כמה מרעיון זה הגיע מפאולוס עצמו; הירונימוס מציין את הימצאותה של כת נוצרית בסוריה במאה הרביעית, הקרויה אביונים, שעדיין שמרו על חוקי משה, ולפיכך ייתכן שהיו נוצרים שלא האמינו ברעיון זה.
אולם, יש עדויות שמושג הגאולה המגיעה ממותו של ישו לא הייתה ייחודית לפאולוס בין הנוצרים, שכן הקטע בפיליפיים 5:2-11, שהכריסטולוגיה שלו דומה לשל פאולוס, זוהה כמזמור של הנוצרים הראשונים, עוד לפני מכתבו של פאולוס.
בפגישה עם השליחים ותלמידי ישו בירושלים, ניצחה דעתו של פאולוס שיש להפיץ את תורת ישו גם בין הגויים, בייחוד לאור ההצלחה המועטה של תורה זו בין היהודים והרדיפות שממשיכי ישו סבלו מידי היהודים.
כאשר הוא החל בפעולתו המיסיונרית בקרב הגויים, נתקל פאולוס בבעיה – האם על הגויים המתנצרים לקבל עליהם את עול המצוות (הנוצרים הראשונים ראו עצמם כיהודים לכל דבר) כולל את מצוות המילה שהייתה קשה מאוד בעיני הפגאנים, במיוחד בעולם ההלניסטי שלפי תפיסתו, שלמות הגוף היא חלק משלמותו ויופיו של הטבע. בוועידה עם השליחים וזקני העדה בירושלים, הוחלט שאין לכפות מצווה זו על הגויים המתנצרים. החלטה זו הביאה להגברת הצלחתו המיסיונרית של פאולוס. מכאן המשיך פאולוס בצעדו הבא והוא ביטול המצוות כולן. לשם כך הוא פיתח את תורת "החטא הקדמון". לפי גישה תאולוגית זו, ברגע שאדם וחוה חטאו הם זיהמו את עצמם ואת כל צאצאיהם שבאו אחריהם בחטא שהפך אותם לבלתי מושלמים ועל ידי כך איבדו את צלם האלוהים שהאל נתן לאדם כאשר יצר אותו. אבל האל אהב את האדם וניסה להציל את נשמתו על ידי כך שנתן לבני האדם את המצוות, בעזרתן הם יכולים לגאול את נשמותיהם. אך האדם החוטא והבלתי מושלם לא יכול היה לעמוד בעול זה ועל כן בני האדם, למעשה, איבדו את האפשרות להגאל ולהגיע לגן העדן. השטן ניצל את חולשותיהם כדי להתגבר ולשלוט על בני האדם ולמשוך את נפשותיהם לגיהנום. כאשר אלוהים, שהמשיך לאהוב את בני האדם (כחלק מתכונה עיקרית של האל שהיא אהבה, על פי גישתו של פאולוס), ראה זאת, החליט שרק צעד קיצוני ביותר יכול להציל את אהוביו בני האדם. צעד קיצוני זה הוא לשלוח את בנו יחידו ארצה, בצורת בן אדם. בן אדם זה יטיף את תורתו לתלמידיו ואחר כך ייאסר וימות בצורה ובסבל נוראיים למען אותם בני אדם. כך יקריב אלוהים את בנו יחידו כ"שה האלוהים" (רעיון השאוב מעקדת יצחק) אשר יכפר על חטאי בני האדם ויציל את נשמותיהם. לאחר מעשה זה, אין יותר צורך במצוות. מספיק לטבול במים טהורים ולהאמין בישו בן האלוהים שירד ארצה כבן אדם, מת על הצלב וקם לתחייה כעבור שלושה ימים, כדי לגאול את הנשמה ולהיכנס לקבוצת אלו שיזכו למלכות שמיים. זו ברית חדשה בין האל ובני האדם המבוססת על אמונה, תפילה ואהבה, בניגוד לברית הישנה המבוססת על המצוות. היות שיש ברית חדשה אז יש גם עם נבחר חדש או עם ישראל חדש (versus Israel). עם ישראל ההיסטורי של הברית הישנה והמצוות הוא "עם ישראל שבבשר" (Israel iuxta carnem) שמרכזו הרוחני בירושלים שבארץ יהודה היא "ירושלים של מטה". עם ישראל החדש הוא המאמינים בישו המשיח שאינם נזקקים עוד למצוות ומרכזם העתידי, בעת הגאולה היא "ירושלים של מעלה" השמימית. אלו הם "בני ישראל שברוח" (Israel iuxta spiritum).
תאולוגיה זו של פאולוס מהווה למעשה את הבסיס התאורטי להתפתחות הכנסייה הנוצרית בעתיד והמנוע שהביא להתנתקות הנצרות מהיהדות. לא רק שהנצרות הפאוליאנית רואה עצמה מנותקת מהיהדות אלא שהיא רואה ביהודים אשמים באי הצלחת הגאולה המלאה של האנושות, מסיבה שהיהודים בגדו במשיח ומסרבים להכיר בישו כבן האלוהים שמת וקם לתחיה. בכך היה פאולוס היהודי ומייסד עקרונות הנצרות, גם למייסד השורשים הראשונים של האנטישמיות הנוצרית. מצד שני הוא הציג את הנצרות כממשיכתה הנוכחית של היהדות ובכך נתן לה את ההילה של מקור עתיק, הילה שהייתה חשובה מאוד בעיני הפגאנים. היות שכל אדם שהוא, ללא הבדל מין, גזע ומעמד, יכול להצטרף לקהילת הנוצרים, הוא הפך את הנצרות לדת אוניברסלית ושוויונית. עם זאת, בפרק י"א של האיגרת אל הרומים, הציג פאולוס את הפירוד בין היהדות לבין האמונה החדשה במשיח כזמני ואף כנחוץ, שכן רק בשל דחיית המשיח על ידי היהדות אפשר היה להפיץ את הבשורה לאנושות כולה; אלוהים, טען פאולוס, לא ישכח את בריתו הישנה ובעתיד יחזרו שני הענפים להיות חלק מעץ אחד.
קשורים לפרשנותו זו של פאולוס הם עקרונות האמונה שלו, לגבי צדק ומחילת החטאים, בקטעים שאוגוסטינוס אחר כך השתמש בהם על מנת להרחיב לגבי החטא הקדמון. בברית החדשה הדוקטרינה של החטא הקדמון מבוטאת בצורה הברורה ביותר בכתביו של פאולוס. כתביו גם מבטאים בצורה ברורה את הדוקטרינה שהגאולה אינה מושגת על ידי תורת משה, אלא על ידי אמונה בישו הנוצרי. דוקטרינה זו אושרה במועצה האפוסטולית. פאולוס היה גם מהראשונים שהצהירו על הדוקטרינה של טבעו האלוהי של ישו.
פאולוס גם מפתח את הדוקטרינה של רוח הקודש. הרבה מ"רומאים", ובמיוחד הסיום של קורינתיים ב', מציג את רוח הקודש במעמד שווה לאב ולבן. רעיונות אלה אחר כך יפותחו לרעיון השילוש. הרעיון של פאולוס כי רוח הקודש שוכנת בכל המאמינים בזמן שהם ממירים את דתם היא מרכזית לתורת הכנסייה והמסיון שלו ולאסכטולוגיה שלו.
דמותו של פאולוס סימנה יותר מכל את הקרע בין הנצרות ליהודים, שכן היהודים הביעו שנאה רבה כלפיו וכלפי תורתו. ניתן לראות זאת בעובדה שבניגוד לישו, שמוזכר מספר פעמים בתלמוד ולא תמיד לרעה, שמו של פאולוס אינו נזכר בו כלל, אלא רק ברמיזות, למשל, כפי שכתוב במאמרו של רבי אלעזר המודעי: "המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא"- לדעת יוסף קלוזנר במאמרו “פאולוס והיהודים”, מאמר זה מכוון כמעט לגמרי כלפי פאולוס שביטל שבתות ומועדים ופירש את התורה לא כראוי, ולכן מתאים במדויק לתיאור שבמאמר. מאחר שבתלמוד אין אזכור לשמו המפורש של פאולוס אך ברמזים לגביו יש שנאה רבה, ברור שהרוב המכריע של היהודים בדורו של פאולוס ובדורות שאחריו התנגדו לו ולתורתו בכל תוקף, כפי שבנוסף כתוב גם ב"איגרות השליחים" ומתוך איגרותיו של פאולוס בעצמו[28].
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא בנוסף לעריכה, הגהה, סדר, עיצוב וויקיזציה מקיפים: ניסוח ומשלב גרועים ביותר, אוסף ציטוטים.באיגרת אל הרומים, פונה פאולוס אל היוונים – הלא יהודים: "בְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ.. הִיא לִתְשׁוּעָה לְכָל־הַמַּאֲמִין לַיְּהוּדִי רִאשׁוֹנָה וְגַם־לַיְּוָנִי"[29] ( א/ 16)
כך מנסה פאולוס לברר את מעמדו של הגוי (לא יהודי), על ידי השוואה למעמדו של היהודי. פאולוס מודה כי העם היהודי הוא עם הבחירה ואכן, לו ניתנה ההבטחה מאלוהים, בעקבות כך קיבל את התורה ומזרעו יצא המשיח ועימו כרת האל ברית, עם זאת גורלו שווה לשאר העולם, עונש ושכר יקבלו כולם לפי מעשיהם. בכך מוכיח פאולוס כי מבחינה גרעינית-נשמתית, טבעם של היהודי והגוי זהים, כולם מסוגלים לקיים את דברי התורה, אפילו שלא כולם קיבלוה.
לפי פאולוס המוצא הפיזי והזהות האתנית אינם חשובים. ולכן יצחק ויעקב הם דמויות פריפיגורטיביות לישו, היורשים הרוחניים של עם הבחירה אינם דווקא היורשים הביולוגיים. היהודים כבר אינם ישראל, הנוצרים הם בני ישראל החדשים, האל הבטיח לישו ובחר במאמיניו. כיאה למסה התאולוגית שלו, פאולוס מציין כי הוא מביא הבשורה אל הגויים. גם באיגרות נוספות, הנוצרי הנגאל אינו יהודי או ישראלי, הוא פשוט מאמין בישו ובתשועתו.
"וְהִיא צִדְקַת אֱלֹהִים בֶּאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֶל־כֹּל וְעַל־כֹּל אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בוֹ כִּי אֵין לְהַבְדִּיל"[30].
יתרון נוסף ליהודי על-פני הגוי הוא ברית המילה. פאולוס טוען כי כוחה של המילה יפה כל עוד מקיימים את המצוות. אולם במקום שיש חטא או עברה על המצוות, שואל פאולוס, איזה ערך יש למילה? ולהפך: גויים שמקיימים את מצוות התורה מבלי להשתייך לעם הבחירה שלו ניתנה התורה, האם עורלתם לא תיחשב להם למילה? פאולוס טוען אם כן כי גדולתם של הגויים באה מתוך תשובתם מבלי לקיים מצוות, ברית מילה היא מילה שבלב. "וְהֶעָרֵל מִלֵּדָה הַמְקַיֵּם אֶת־הַתּוֹרָה הוּא יִשְׁפֹּט אֹתְךָ אֲשֶׁר־לְךָ הַכְּתָב וְהַמִּילָה וְעָבַרְתָּ אֶת־הַתּוֹרָה"[31] המסקנה של פאולוס היא מרחיקת לכת. דרך התורה באה הכרת החטא. התפיסה הישנה של התורה, במתכונת של מצוות שיש לקיים מפנה את מקומה לתפיסה רוחנית של התורה כאמונה[32].
עם ישראל שקיבל את התורה במעמד הר סיני נטש את הברית. ולכן, אומר פאולוס, הפך האל את פניו וכעת הוא פונה אל עם אחר, אל ישראל אחר, חדש. הברית עם ישראל הישנה הפכה לברית חדשה.
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ניסוחים מעט לקויים, ויקיזציה.כתביו של פאולוס בנושאים חברתיים השפיעו על החיים והאמונות בתרבות הנוצרית בדיוק כמו אמירותיו הדוקטרינריות. למעשה, מכיוון שדעות אלה הם חלק מכתבי הקודש, דעות אלה ואחרות עדיין נחשבות לחלק מהדוקטרינה הנוצרית לפי הנוצרים השמרנים יותר.
פאולוס גינה פריצות מינית, כולל הומוסקסואליות[33], כשהדבר כנראה התבסס על החוקים המוסריים של התנ"ך, וכן מהגילוי האישי שלו מרוח הקודש (פאולוס נחשב במסורת לבתול). חלק מהקביעות האחרות שלו כוללים עצות לבני זמנו שלא להתחתן, בציפייה לחזרתו הקרובה של ישו והאפוקליפסה; רשות להתחתן, או לפחות להישאר נשואים, למי שאינו מאמין, בתקווה שבן הזוג ימיר את דתו לנצרות בעתיד; ההמלצה לנשים להישמע לבעליהן (כשהוא מתבסס על סיפור אדם וחוה: "אדם לא נעשה בשביל האשה, אלא האשה בשביל האדם"), ולגדל משפחות; ש"מי שאינו עובד, גם לא יאכל"; והציווי על גברים צעירים שחטאו בכך ששכבו עם אשה להתחתן עמה, רעיון שנותר מרכזי בתרבות האירופאית ובחוק האנגלי עד לאחרונה.[דרושה הבהרה]
פאולוס היה אמביוולנטי כלפי העבדות, ולא גינה אותה במפורש, כשהוא אומר שבגלל חזרתו הקרובה של ישו, אנשים צריכים להתמקד באמונתם ולא במעמדם החברתי (קורינתיים 21:7). בשל סמכותו, לדעות אלה היו השפעה על החברה המערבית בתקופה המודרנית; העובדה כי פאולוס לא גינה את העבדות באיגרת לפילימון לפעמים פורשה כמצדיקה את הבעלות על בני אדם. עם זאת, יש לפרש את הדבר בהתאם לנורמות החברתיות באותו זמן.
פאולוס ביסס לא רק מודעות תרבותית חדשה וחברה של חסד, אלא גם חתר תחת הסמכות הרומאית בדיבור ובמעשה. פאולוס אימץ תארים מהקיסרים על מנת לתאר את ישו. אוגוסטוס השתמש בתארים "אל האלוהים", "מלך המלכים", ו"בן האלוהים" (מכיוון שהוא היה הבן המאומץ של יוליוס קיסר שטען כי הוא אל). כשפאולוס מתייחס לישו כ"חדשות הטובות", "אוונגיליון" ביוונית, הוא מאמץ תואר נוסף שניתן לאוגוסטוס. כתובות רומאיות עתיקות קוראות לאוגוסטוס "האוונגלון", החדשות הטובות, עבור רומא. תארים אלה היו אמורים לחתור תחת הסמכות הרומאית ולדבר ישירות אל תוך התרבות העכשווית.
פאולוס כתב מספר איגרות אל הקהילות הנוצריות ואל יחידים. אולם לא כולן שרדו; בקורינתיים א', 9:5, יש התייחסות לאיגרת אבודה שהוא שלח לנוצרים בקורינתוס. האיגרות ששרדו הן חלק מהקאנון של הברית החדשה, שם הן מופיעות לפי גודלן, מהארוכה לקצרה. חלק מהאיגרות הוא כתב בכלא, והן נקראות "מכתבי הכלא", והמסורת אומרת כי נכתבו ברומא.
הוטלו ספקות בכך שכתב את האיגרת אל העברים כבר מאז אוריגינס. מ-1750, מספר איגרות אחרות שבדרך כלל יוחסו לפאולוס נחשדו בכך שאחרים כתבו אותם בזמן כלשהו במאה ה-1 – מספיק מוקדם כך שמחברים דתיים כמו מרקיון וטרטוליאן לא ידעו על כך שמחבר אחר כתב אותם.
הכתבים הבאים כלולים בקאנון הברית החדשה. אלה שיש ספק לגבי ייחוסם לפאולוס כתובים בכתב נטוי; אלה שנחשבים כ"מכתבי הכלא" מודגשים.
הכתבים האפוקרופיים הבאים יוחסו לפאולוס:
מכיוון שחוץ מהכתוב בספרי הברית החדשה לא שרדה עדות היסטורית מקבילה על פאולוס וחייו, אין ביוגרפיה רציפה של חייו בתקופה של טרם התנצרותו.
קיימים שני מקורות מרכזיים המלמדים על קורות חייו של פאולוס, אשר נכתבו עוד בחייו, או זמן קצר לאחר מותו: המקור הראשון הוא איגרות פאולוס ששרדו (אם כי קיימת מחלוקת כמה מתוך האיגרות הוא אכן כתב בעצמו). המקור השני הוא הסיפור במעשי השליחים, שבנקודות מסוימות מצטט דיבור ישיר של עדי ראייה. לשני המקורות יש חולשות: איגרות פאולוס ששרדו נכתבו בתקופה קצרה של חייו, אולי רק בין השנים 50–58, ומחבר 'מעשי השליחים' מוסר כמה פרטים חשודים (לדוגמה: הטענה כי פאולוס היה נוכח במותו של אִסְטְפָנוֹס הקדוש, 7:58).
קיים גם חיבור אפוקריפי (אנ') בשם "מעשי פאולוס ותקלה"; אולם האירועים שנרשמו בחיבור זה אינם מתאימים לאף אחד מהאירועים כפי שהם מתוארים באיגרות פאולוס או ב"מעשי השליחים", ועל פי רוב אין החוקרים מתייחסים ברצינות לחיבור זה.
בשל הבעיות בשני מקורות אלה, כפי שמסביר ריימונד אי בראון (An Introduction to the New Testament, 1998), היסטוריונים נוקטים אחת מארבע גישות:
ישנן נקודות רבות במחלוקת בין החוקרים; הכרונולוגיה שתפורט להלן היא שרטוט האירועים העיקריים בחייו של פאולוס בהתבסס על הגישה הרביעית.
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ניסוחים מעט לקויים, ויקיזציה.בספריו "יוצר המיתוס" ו"פאולוס וההלניזם", חוקר התלמוד חיים מקובי הציג תאוריה, שלפיה פאולוס היה למעשה גוי שגודל בסביבה שהושפעה על ידי דתות המסתורין ההלניסטיות הפופולריות שמרכזן היה באלים מושיעים שמתים וקמים לתחייה, שאחר כך התגייר וקיווה להיות לחכם פרושי. הוא מצא עבודה בירושלים כקצין משטרה של הכהן הגדול הצדוקי, שהיה באותו זמן בובה רומית בירושלים. עבודתו של פאולוס ברדיפות אחר אויביו של הכהן הגדול הובילה למאבק פנימי בנפשו, שהתפרץ בזמן שהוא היה בדרך לדמשק. מקובי חושב, כי ההתגלות של פאולוס הייתה בעצם ההתאחדות של העצמי המפורד שלו. פאולוס לאחר מכן מיזג את דתות המסתורין, את היהדות ואת מותו של ישו לאמונה חדשה לחלוטין, שמתרכזת במותו של ישו כקורבן מְכַפֵּר מסתורי. מקובי טוען כי טענותיו של פאולוס לרקע יהודי ולחינוך פרושי הן שקריות, כשהוא מראה כי כמה פסקאות בכתביו של פאולוס מרמזות על בורות בהלכה. מקובי גם טוען כי פאולוס המציא מושגי יסוד רבים בדת הנוצרית, וכי הבשורות ושאר המסמכים הנוצריים המאוחרים נכתבו על מנת לשקף את דעותיו של פאולוס ולא את חייו האותנטיים של ישו. מקובי גם תוהה על יושרו של פאולוס.
דעה ביקורתית יותר כלפי פאולוס מגיעה ממחקריו של א. ויקטור גאראפה. הוא טוען, כי פאולוס פעל נגד סמכותם של תלמידי ישו הנותרים, ונגד הקהילה הירושלמית המקורית שפעלה תחת יעקב, אחי ישו. כשהוא משתמש בטקסט של הברית החדשה, גאראפה מציע פירושים חדשים לכמה פסקאות חשובות, ומציע כי כבר שם ניתן לראות שהיה מאבק כוחני בין השליחים השונים.
דעה אחרת היא מה שנודע כ"פרספקטיבה החדשה" על פאולוס, שהוצגה לראשונה על ידי רבי יעקב עמדין (1697–1776). דעתו של עמדין הייתה כי שאול התרסי היה פרושי מלומד ואדוק, שכשהוא חוזר בו מדעותיו השמאיות הקודמות, החל להאמין בגאולה לגויים ותחת הסמכות של שמעון כיפא (הוא פטרוס) החל לבנות דת עבור בני נח המבוססת על התנועה הישועית. פאולוס האמין כי היתרון של היהודים הוא כי הייתה להם התגלות, ומשום שהם קיבלו את התורה. אך הוא התנגד לנוצרים יהודים שטענו (תחת השפעה של בית שמאי) כי הגויים אינם יכולים להיגאל אלא אם כן יתגיירו. פאולוס אמר כי כל שהם צריכים הוא אמונה טהורה והתנגד לגיור. אומנם הוא טען כי על כל יהודי למול (לדוגמה, טימותיוס, שהוא עצמו מל אותו) ולחיות תחת חוקי ההלכה. לפי דעה זו, פאולוס הוא בעצם רב פרושי, שהבין כי "שיתוף" (אמונה בעוד אל מלבד ה', או בה' מבעד לשמו של אל אחר) הוא תקין לגוי, למרות האיסור לבני נוח על עבודת אלילים. דעתו זו נסמכה על הספר תולדות ישו ובו עיקרי נושאים אלו.
פאולוס השליח, דף שער בספרייה הלאומית
פאולוס, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
