ספק (הלכה)

ספק הוא מצב של אי ודאות. בספרות ההלכה לדורותיה דנו בשאלה כיצד יש להכריע במצבי ספק הנוגעים לפסיקת ההלכה. התחום ההלכתי העוסק בהתוויית כללים והוראות למצבים של ספק מכונה דיני ספקות.

מצב שבו האדם נדרש לעשות משהו כשהוא אינו יודע האם המעשה מותר או אסור על פי ההלכה הוא ספק. וכן כאשר האדם יודע מהי ההלכה אך חסרים לו נתונים משמעותיים על מה שהתרחש במציאות. גם כאשר מגיע לפני בית הדין דיון שבו לאף אחד מהצדדים אין הוכחה חותכת שהדין עמו - זהו ספק.

מחלוקת בין פוסקים עלולה ליצור אצל הלומדים סוג של ספק, כיוון שאינם יודעים מי מביניהם צודק. ספק נוסף הוא בעיא דלא איפשטא - שהיא התרחשות שהועלתה בגמרא, והאמוראים לא ידעו מה דינה. ספקות אלו מכונים ספיקא דדינא (מארמית: סְפק של דין).

הספק במקורות

במקרא ישנה התייחסות למצב ספק, בפרשת ויקרא^[1], שם נכתב שאם אדם בספק האם עבר עבירה המחייבת הבאת קורבן חטאת, עליו להביא איל לקורבן הנקרא אשם תלוי.

חז"ל^[2] עמדו על כך שהתורה החמירה כאן בספק יותר מאשר בוודאי, כיוון שהשווי המינימלי של קורבן אשם הוא שני שקלים, בעוד שלקורבן חטאת לא נקבע שווי מינימלי. רבי יונה גירונדי הסביר זאת: ”מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי - אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר”^[3].

במסכת אבות^[4] מדריך רבן גמליאל: ”עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות”. חלק מהפרשנים, בתוכם רבי עובדיה מברטנורא^[5], מסבירים כי הכוונה היא שכאשר נדרש אדם לפסוק והוא נתון בספק, עליו למנות לעצמו רב כדי שלא יטעה. כמו כן גם האזהרה האחרונה, "אל תרבה לעשר אומדות", מזהירה את האדם להתרחק ממצבים שאינם ודאיים. פירוש ההוראה הוא שכאשר מעשרים יש להמעיט מלעשר על פי אומדן, אלא יש לחשב במדויק את כמות המעשר שכן חריגה לכאן או לכאן תפגום בכשרות הפירות.

דיני ספקות

ספק דאורייתא וספק דרבנן

יש להחמיר בספק ציצית בבגד צמר, כיוון שהיא מצווה דאורייתא

ערך מורחב – ספקא דאורייתא לחומרא, ספקא דרבנן לקולא, ספק ברכות להקל

ישנו כלל הקובע כי "סְפק דאורייתא לחומרא וּסְפק דרבנן לקולא". כלומר, במצבים בהם מתעורר ספק לאדם, אם הספק הוא בדינים שמקורם מהתורה (דאורייתא) עליו להחמיר, אך בדינים שחידשו חכמים (דרבנן) - יש להקל^[6].

לדוגמה, מצוות ציצית: התורה מצווה לשים על כל בגד בעל ארבע כנפות (פינות) – ציצית, ואדם שלובש בגד בעל ארבע כנפות ללא ציצית עובר בכך עבירה. אך אם יש לאדם ספק אם בגד מסוים חייב בציצית, אסור לו ללבוש בגד זה, כיוון שספק דאורייתא לחומרא.

לעומת זאת, בדינים שהם חידוש של חכמים - הדין במצבי ספק הוא להקל. לדוגמה, בברכות. החובה לברך (מלבד ברכת המזון) אינה חיוב מהתורה אלא דין שחידשו חכמים. לכן אם יש לאדם ספק אם הוא חייב לברך או לא (למשל, אם אינו זוכר אם בירך, או אינו יודע האם אכל כמות שחייבים עליה ברכה) – הדין הוא שהוא פטור מלברך. ומכאן נוצר הכלל: "ספק ברכות להקל".

הראשונים נחלקו בשאלה האם הכלל "ספק דאורייתא לחומרא" נלמד מהתורה, ויש לו תוקף של דין "דאורייתא", או שמא כלל זה עצמו הוא חידוש של חכמים^[7].

את הסיבה לכך שספק דרבנן לקולא, הסבירו מספר ראשונים בכך שחכמים סייגו את כל הדינים שחידשו, וקבעו שלא יחולו במצב ספק.

ספק ספיקא

ספק ספיקא הוא מצב שבו אחת מהאפשרויות מוטלת בשני ספקות. למשל: "ספק אם הטלפון שבור או שהוא תוקן, וגם אם הוא מתוקן, ספק אם הוא מחובר או לא"; כיוון שהאפשרות שהטלפון פעיל מוטלת בשני ספקות, האפשרות שהטלפון פעיל היא ספק ספיקא.

גם בדינים שחיובם הוא מהתורה, אין לחשוש ולהחמיר כשיש ספק ספיקא. לעומת זאת, במצב של ספק ספיקא להחמיר, כלומר: כאשר יש שתי סיבות להחמיר ושתיהן מוטלות בספק, גם בדינים דרבנן יש להחמיר. יוצא מכלל זה הוא "ספק ברכות"^[8].

ספק ספיקא המתהפך

על פי חלק מהפוסקים^[9], מקלים בספק ספיקא דאורייתא, רק כאשר הספק הוא "ספק ספיקא המתהפך", זאת אומרת: כל צד של הספק יכול להתקיים גם בלי הצד השני (שני הספקות הם מאורעות בלתי תלויים). לדוגמה הספק שהוצג בדוגמה למעלה הוא ספק ספיקא המתהפך שכן גם אם הטלפון אינו מחובר ייתכן שהוא תקין וייתכן שאיננו תקין וגם אם אינו תקין ייתכן שהוא מחובר וייתכן שאיננו מחובר. קיים גם ספק ספיקא שאינו מתהפך, לדוגמה: אם קיים חשש שזאב נכנס לדיר, ואם נכנס ייתכן שנשך את אחד הכבשים. האפשרות שהזאב טרף היא בספק ספיקא שכן ייתכן שנכנס וייתכן שלא נכנס וגם אם נכנס ייתכן שנשך וייתכן שלא, אך ספק זה איננו מתהפך כי אם הזאב לא נכנס לא ייתכן שנשך. לכן על פי חלק מהפוסקים ספק כזה אינו נחשב ל"ספק ספיקא".

ספק ספיקא משם אחד

עוד כתבו חלק מהראשונים שאם שני הספקות שווים מבחינת משמעותם ההלכתית, גם אם הם נגרמים ממציאות שונה, הדבר לא נחשב לספק ספיקא. למשל: אדם שקידש אישה בגיל שלוש שנים ונשאה כשבגרה, ולאחר הנישואין התברר שהיא איננה בתולה. כעת, ייתכן שזנתה כשהייתה קטנה ואינה אסורה על בעלה, אך גם לו זנתה בהיותה גדולה - ייתכן שנבעלה באונס. התוספות^[10] קובע כי אפשרות כזו אינה נחשבת ל"ספק ספיקא", כיוון ששני הצדדים שווים במהותם הואיל וגם פיתוי קטנה נחשב לאונס ולמעשה קיים רק ספק אחד: האם בעילתה נתבצעה באונס או ברצון.

ספקא דדינא ותרי ותרי

ספקא דדינא

רבי שמעון שקופ מחבר ספר שערי יושר בו יש את שער הספקות

אחד מסוגי הספיקות הוא ספק שלא נולד במציאות שבשטח אלא בבית המדרש, ספק זה הוא ספיקא דדינא. ספק מסוג זה מתעורר כשהפוסקים השונים חלוקים בדעותיהם או כאשר נמצא מצב שהפוסקים לא מצאו עבורו פתרון הלכתי. קיימות מחלוקות רבות בספרות ולא כולן הן ספיקא דדינא, שכן קיימים כללים להכרעת המחלוקות כדוגמת יחיד ורבים הלכה כרבים, אך יש מחלוקות שלא ניתן להן מענה במסגרת כללים אלו.

תרי ותרי

ערך מורחב – תרי ותרי

לעדים נתנה התורה את התוקף הראייתי החזק ביותר, וקבעה: ”עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר”^[11]. אך בתלמוד התעוררה שאלה מה הדין במצב שבו שני זוגות עדים טוענים בבית הדין טענות סותרות? מצב זה מכונה "תרי ותרי" (בארמית "שניים ושניים"). להלכה נפסק כי דין כזה נחשב לספק, ויש להחמיר.

הראשונים נחלקו^[12] האם מצב כזה נחשב לספק מדאורייתא או לספק מדרבנן. התוספות פוסקים^[13] כי ספק של תרי ותרי הוא ספק מדרבנן, אך הם קבעו באיסורים יש להחמיר מספק, ובדינים ממוניים, בהם חומרה לבעל דין א' היא קולא לעמיתו, בעל הדין ב', יש להעמיד את הדבר על חזקתו הראשונה, יש להשיב את הממון לבעליו הראשונים. לעומתם, הרשב"א^[14], ועמו רבים מהראשונים, פוסקים שמדובר בספק מהתורה והוא תקף גם בספק משפטי.

רוב

ערך מורחב – רוב (הלכה)

'רוב' הוא כלל הקובע כי במצב של ספק הולכים אחר הרוב הידוע. הכלל מכונה בגמרא "כל דפריש מרובא פריש"^[15].

לדוגמה: אם נמצאה חתיכת בשר ליד עשר חנויות, אשר תשע מהן מוכרות בשר כשר ואחת מוכרת בשר לא כשר, נלך על פי רוב החנויות שהן כשרות - ונקבע כי הבשר כשר. כלל זה אינו תקף בדיני ממונות.

חזקה

ערך מורחב – חזקה (הלכה)

חזקה היא עיקרון הלכתי, המאפשר הכרעה במצבי ספק. החזקה מעניקה עדיפות להנחה הראשונית שקיימת לפני התעוררות הספק, לגבי אדם או חפץ. עדיפות זאת נשארת בתוקפה כל עוד לא הוכח אחרת. לדיני החזקות יש שימוש בכל תחומי ההלכה ואף בדברים שתוקפם הוא מדאורייתא, כמו בהלכות איסור והיתר, בהלכות טומאה וטהרה, בדיני ממונות ואפילו בדיני נפשות החמורים.

החזקה נוצרת בדרכים שונות: לפעמים היא נוצרת כתוצאה ממציאות פיזית שיש להניח שהיא קיימת כל עוד לא ידוע אחרת, וכדוגמה מקווה שהיו בו ארבעים סאה מים, שהוא השיעור הדרוש ליצירת מקווה, יש להניח כי נשארו בו ארבעים סאה עד שיוודע אחרת, וגם כאשר נודע אחרת מניחים שהשינוי קרה - אך באותו זמן שאז ידוע בבירור שקיים היה שינוי (כלל זה נקרא חזקת הגוף). לפעמים נוצרת החזקה מדין רוחני מופשט שתקף כל עוד לא ידוע שהוא השתנה (חזקת הדין). כמו כן, נוצרת החזקה כתוצאה מהנחה ידועה מוחזקת ומפורסמת ואין צריכים לברר אם היא נכונה או לא (חזקה על פי המוסכם בין בני המקום), והיא יכולה גם להיווצר מכוח סברה (חזקה שאין אדם פועל בניגוד לטבעו או תכונותיו) או בהתבסס על כלל אחר כמו רוב.

לפעמים גם משמשת החזקה סימן למציאות מסוימת, כאשר היא נמשכת זמן מסוים (חזקת תשמישין) או מכפילה את עצמה מספר פעמים (חזקה עקב מאורע החוזר ונשנה כמה פעמים). במיוחד רבה השפעת החזקה על דיני ממונות, ורבים מיסודות דיני ממונות במשפט העברי מבוססים עליה, כמו חזקת מרא קמא וחזקת ממון.

טענת ברי

ערך מורחב – טענת ברי

כאשר בדיון משפטי צד אחד טוען שברי (ברור) לו שהמעשה התרחש כדבריו ואילו הצד השני, הטוען טענה אחרת, לא אומר שהדברים בהכרח התבצעו בדרך אותה הוא תיאר אלא שמא, ייתכן, שמעשה היה כדבריו, המשפט העברי מעניק עדיפות משפטית לזה שטוען את טענת הברי. קיימת מחלוקת אמוראים אם אדם יכול גם להוציא ממון על סמך טענת ברי כשהצד השני טוען טענת שמא גם כשאין לטוען הברי ראיה (דבר הנוגד את הכלל המוציא מחברו עליו הראיה).

קיימת גם מחלוקת נוספת הקשורה לנושא. התנאים חלקו האם לטענת "ברי" יש תוקף גם באיסורים או שהיא נוגעת רק לדיני ממונות או לא. לשאלה זו יכולה להיות השלכה מעשית כאשר במצב בו על פי דיני הספקות עלינו להחמיר מדין ספק דאורייתא לחומרא, וקיימת טענת ברי של אדם הטוען שהדבר מותר.

הנהגה ובירור

אחת החקירות הנפוצות שחקרו האחרונים בנוגע לרבים מכללי ההכרעה בספקות, היא האם לראות אותם כ"הנהגה" או כ"בירור". למשל, בנוגע להליכה אחרי הרוב, חקרו האם זהו בירור – הכרעה מציאותית שהאמת היא כפי הרוב, או הנהגה בלבד – הלכה שצריך לנהוג על פי הרוב, אף על פי שהמציאות עדיין נחשבת למסופקת. במקרים רבים כתבו האחרונים שיש נפקא מינות לחקירות כאלו, למשל: האם ניתן לקבל מצב של שתי הכרעות הסותרות זו את זו; אם ההכרעה היא רק הנהגה אין בכך בעיה, אך בשתי הכרעות כאלו שנחשבות לבירור צריך להכריע איזו להעדיף על פני השנייה^[16].

ספקות בתחומים ספציפיים

ספק נפשות

כאשר קיים ספק האם אדם מחויב במיתת מאחת ארבע מיתות בית דין, או לא, על בית הדין להקל ולפטור אותו מספק ואין להם רשות "להחמיר" ולהורגו.

נחלקו הראשונים בסיבה לדין זה; לפי דברי התוספות מקורו של הדין הוא בסברא^[17], ולפי הרשב"ם הדין נלמד מהפסוק "והצילו העדה"^[18] ממנו כבר נלמד שהדיינים מצווים לחפש הסברים כדי שהנידון יינצל ממיתה, ואומר הרשב"ם שוודאי שבמקום ספק על בית הדין לנטות אחר הצד הפוטר אותו ממיתה^[19].

בדומה לכך במצב שיש ספק פיקוח נפש דינו כפיקוח נפש ומותר לבצע עבירה כדי להציל חיים גם אם קיים ספק אם ביצוע העבירה אכן יציל חיי אדם.

ספק בדיני ממונות

ערך מורחב – ספק ממון

בניגוד לספקות במצוות ואיסורים, בהם ניתן להשתמש במושגים של 'חומרה' ו'קולא', בספקות בדיני ממונות מושגים אלו אינם תקפים כיון שמה שחמור לצד אחד הוא קל לצד שני, ולהפך. לכן למצבי ספק בדיני ממונות נכתבו כללים חדשים. הכלל העיקרי הוא בספק בדיני ממונות הוא המוציא מחברו עליו הראיה, לצדו קיימים סוגי הכרעות מיוחדות במקרים ספציפיים בהם ההלכה היא שאין עדיפות לאף אחד מהצדדים, כמו יחלוקו, כל דאלים גבר ויהא מונח עד שיבוא אליהו. בנוסף, קיימים כללים בנוגע למקרים שבהם מעדיפים את טענות אחד הצדדים, כגון אין ספק מוציא מידי ודאי, ברי ושמא – ברי עדיף וחזקה.

ספק טומאה

מצבת קברו של הרב יהודה כהנא, מחבר הספר "קונטרס הספיקות" (צולם לאחר 2000)

ערך מורחב – ספק טומאה

התלמוד דן כיצד על האדם להתמודד במצבים של ספק בדיני טומאה.

הכלל הוא: ”ספק טומאה: ברשות הרבים – טהור, ברשות היחיד – טמא.” כלל זה הוא גזירת הכתוב, כלומר, הוא לא הומצא על ידי חז"ל מטעמים הגיוניים, אלא נלמד מהתורה שבכתב. כלל זה יצר את הפרדוקס ההלכתי: שני שבילין.

כל דיני ספק טומאה נלמדים מסוטה^[20]. כשם שבסוטה קבעה התורה כי אשה שהתייחדה ברשות היחיד, טמאה בוודאי (אף על פי שהדבר אינו אלא ספק, ויש לה חזקה דמעיקרא האומר שלא זינתה), כך גם בכל ספק טומאה, ההלכה היא שגם בספק יש להתייחס לספק הטומאה כוודאי טומאה. וכן ההפך: כשם ברשות הרבים בו לא נאסרת אשה כלל מספק, אף על פי שקיים ספק סביר שזינתה, כך גם בספק טומאה שברשות הרבים אין לחשוש שמא קיימת טומאה כל עוד לא ברור בוודאי שקיימת טומאה.

למרות זאת, כאשר יש "תרתי לריעותא", כלומר שתי סיבות כנגד חזקת הכשרות, הרי שאין ללמוד דין זה מספק סוטה בה אין "תרתי לריעותא", ולכן במקרה כזה חוזר דין הטומאה לדינו המקורי, והוא נחשב כספק^[21].

בספק טומאה מדרבנן, לא קיים הכלל שספק דינו כוודאי, ולהפך, לפי הכלל של ספק דרבנן לקולא ניתן להקל מספק במקרה כזה. מסיבה זו, לפי הדעה שטומאת משקין היא מדרבנן באופן חלקי^[22], או מלא^[23], יש להקל בה מספק.

ספק ממזר

ערך מורחב – ספק ממזר

אף על פי שאסור לממזר להנשא עם בת ישראל כשרה שאינה ממזרת כאמור בתורה ”לא יבוא ממזר בקהל ה'”, לאדם שהוא "שתוקי", אדם שלא ידוע מי הוא אביו (ולכן ייתכן שאביו ממזר) ולכן הוא נחשב לספק ממזר, מותר להנשא עם בת ישראל כשרה. בתלמוד מוסבר ההיתר במילים "וודאי ממזר הוא דלא יבוא, הא ספק - יבוא", ובעברית: "ממזר ודאי הוא זה ש[נאמר עליו ש]לא יבוא [בקהל ה'], הרי שספק - יבוא." כלומר: התורה אסרה דווקא על ביאתו של ממזר אשר שמו ידוע כממזר, אך ספק ממזר, אף על פי שקיימת אפשרות שהוא ממזר כיון שאינו ידוע כממזר מותר לו לבוא בקהל.

בדומה לזאת, לממזר ודאי להינשא עם ספק ממזרת, כיוון שהתורה אסרה על הממזר להינשא עם "קהל ה'" אך לא עם "ספק קהל", ולכן מותר לממזר להנשא עם אשה שאינה ידועה כקהל ה'.

להלכה החמירו חז"ל שכדי לשמור על טוהר הייחוס, שלא ינשא ספק ממזר, לא עם ממזר ודאי ולא עם אחד שברור שאינו ממזר, ולפי דעה מחמירה יותר - אף לא ספק ממזר עם ספק ממזר, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך.

ספק ברכות

ערך מורחב – ספק ברכות להקל

לברכות יש כלל מיוחד, האומר כי "ספק ברכות להקל". במהות כלל זה וביסודו, נחלקו האחרונים: הגישה הרווחת היא שספק ברכות שונה משאר הספיקות בקיום מצוות; שכן בעוד שבספק רגיל גם אם נקיים את המצווה מבלי שהתחייבנו בכך לא עברנו על שום איסור, הרי שכאן אם האדם יברך מבלי שהתחייב בכך הוא יעבור על האיסור החמור של ”לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא” שנאמר בעשרת הדיברות.

לחשש זה קיימות גם השלכות מעשיות כך למשל הכלל "ספק ברכות להקל", תקף גם בספק ברכת המזון, שהיא מהתורה^[24], וכן בשונה מספק דרבנן רגיל בו אמנם מקלים כשיש ספק אחד אך מחמירים בספק ספיקא להחמיר, בספק ברכות יש להקל אפילו במצב של ספק ספיקא להחמיר.

לעומת זאת, המגן אברהם^[25], קובע בפשטות כי הסיבה לכך שספק ברכות להקל היא שרוב דיני הברכות הם מדברי חכמים אך בספק ברכת המזון יש לברך מספק.

ספק מול ודאי

ערך מורחב – אין ספק מוציא מידי ודאי

"אין ספק מוציא מידי ודאי" הוא כלל הלכתי בדיני איסורים ובדיני ממונות הקובע כי דינים הבאים מכוח ספק אינם יכולים לערער דינים הבאים מכוח הוודאי. לעומת זאת קיים כלל אחר, כי ספק - מוציא מידי ספק כלומר איסור או דין כל שהוא שחל מחמת ספק, מתבטל על ידי דין אחר גם אם הוא ספק.

באיסורים

הכלל מבטא את עצמו בדיונים שונים:

• בספק הרגיל וקרוב לוודאי - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במסכת עבודה זרה, אודות עבודה זרה שנעבדה ובכך נאסרה בהנאה, ואחר זמן נשברה, האם יש לומר שכנראה שהיא בוטלה על ידי עובדיה ואינה נחשבת אצלם יותר, לפי הסברא האומרת, שאם לא יכולה הייתה העבודה זרה להציל את עצמה, וודאי שלא יכולה להציל את עובדיה. לפי ריש לקיש ניתן להניח שהיא בוטלה על ידי עובדיה, ולפי רבי יוחנן, אף על פי שמדובר בספק הרגיל וקרוב לוודאי, אין ספק מוציא מידי וודאי, כלומר: אין דין הבא מכח ספק, גם אם הוא מסתבר וקרוב לוודאי, יכול לערער את האיסור שחל על העבודה זרה מכח וודאי^[26].
• ודאי היתר וספק שקול, כאשר הספק הוא לאיסור, נחלקו רב הונא ורב חסדא במסכת חולין^[27] הנידון הוא בסכין ששחט בה בהמה ואחר כך שיבר בה את עצמותיה, ולאחר זמן נתגלה שהסכין, פגומה, אומר רב חסדא, שאין הספק האומר שייתכן שעור הבהמה הוא זה שפגם את הסכין, יכול להוציא מידי הוודאי האומר שהעצמות, הם אלו שפגמו את הסכין.

בדיני ממונות

בדיני ממונות קובע הכלל "אין ספק מוציא מידי ודאי" שכאשר ממון מוטל בספק, וקיים אחד שיש לו בעלות ודאית על חפץ, וספק אם לשני יש חלק בחפץ, האדם המסופק לא יוכל להוציא מידי הוודאי, שכן הוודאי נחשב למוחזק בנכסים.

ספיקות הקבועים במציאות העולם

בין השמשות

בין השמשות, הנחשב כספק יום וספק לילה

בין השמשות הוא פרק הזמן שבין סוף היום לתחילת הלילה. הוא מתחיל בשקיעת החמה ומסתיים בצאת הכוכבים. קיים ספק האם בין השמשות שייך ליום או ללילה וכיוון שבהלכה היום מתחיל מהערב שלפניו קיים גם ספק אם בין השמשות שייך ליום שלפניו או לזה שאחריו. קיימת משמעות הלכתית לשאלת הגדרת זמן זה והיא נוגעת בתחומים רבים ומגוונים, ובהם: כניסת ויציאת שבתות וחגים וספירת הימים לברית מילה ולנידה.

טומטום ואנדרוגינוס

ערך מורחב – טומטום ואנדרוגינוס

בהלכה ישנן מצוות רבות בהן מחויבים רק גברים ולא נשים ומצוות אחרות שבהן מחויבות הנשים והגברים פטורים, הואיל וכך כאשר מתעורר ספק אם אדם הוא זכר או נקבה לספק יש השלכות מעשיות רבות. בתלמוד מופיעה התייחסות לספק כזה ומוצגות שתי אפשרויות בהן מתקיים ספק כזה:

• "טומטום" - אדם שנולד כשאיבר מינו אינו גלוי אלא מוסתר תחת עורו או בשרו^[28].
• "אנדרוגינוס" - אדם שנולד עם איברים שונים שחלקם מיוחדים לזכרים וחלקם לנקבות.

בעוד שלפי רוב הדעות אנדרוגינוס נחשב לבריה בפני עצמה, כלומר לא זכר ולא נקבה אלא מין שלישי, נחלקו הדעות במעמדו של טומטום. לפי דעה אמוראית אחת, הדבר תלוי במחלוקת של רבן שמעון בן גמליאל ושאר החכמים^[29]. לפי דעה אחרת, של רב חסדא הנפסקת להלכה, מדובר בספק רגיל, ואך במקומות בהם זהותו תלויה בדעתם של הבריות, שמחוסר ידיעה אינם משייכים לאף אחד מהמינים, הוא נחשב לפי רבן שמעון בן גמליאל כזהות עצמאית - לא זכר ולא נקבה.

לעיתים התורה מפרשת, כי טומטום אינו כלול במצוות מסוימות, כך למשל במצוות עלייה לרגל קובעים חז"ל כי הפסוק ”שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך” בא להוציא טומטום, ולא רק כזה שאין ידוע מה מינו, אלא אפילו כזה שמינו ידוע (כגון שאשכיו ניכרים מבחוץ, אך הם תחובים עדיין בגוף), אינו נחשב לזכר גמור לעניין זה, והוא פטור מהמצווה^[30]. כך גם פוסק הרמב"ם^[31], כי בעל חיים הנחשב לטומטום פסול להקרבה, ויש שפירשו את הדברים כי הרמב"ם פוסק שהוא נחשב לבריה בפני עצמה^[32], אך יש שפירשו את הדברים כי כאשר ציוותה התורה על הבאת קרבן זכר או נקבה, ציוותה התורה על כזה הידוע לזכר ולנקבה^[33].

כוי

תאו. יש המזהים אותו עם הכוי המוזכר בדברי חז"ל

ערך מורחב – כוי

כוי מתואר במשנה כבעל חיים שקיים ספק האם הוא חיה או בהמה. ספק זה נוגע למצוות כיסוי הדם (הנוהג רק בחיה מהתורה), למתנות הכהונה זרוע לחיים וקיבה, ולאיסור אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. חכמי המשנה נחלקו מה היא ההלכה האם יש להחמיר מספק או שמא לא מדובר כלל בספק. האמוראים נחלקו בשאלה אם הכוי המדובר הוא הכלאה של חיה ובהמה או שמדובר בבעל חיים עצמאי שלא הוכרע אם הוא חיה או בהמה.

ראו גם

• ספק כוודאי
• תיקו
• רובו ככולו
• חתיכה אחת משתי חתיכות
• דבר שיש לו מתירין
• כל קבוע כמחצה על מחצה דמי

לקריאה נוספת

• הרב אריה לייב הלר, שב שמעתתא - אחת השמעתות (פרקים בספר) עוסקת בדיני ספקות.
• הרב שבתי כהן (הש"ך), תקפו כהן בענייני ספקות.
• הרב יהודה כהנא מסיגט, קונטרס הספקות (נדפס בסוף ספרו של אחיו - "קצות החושן"). המהדורה הישנה, ו המהדורה החדשה
• רבי שמעון שקופ, שער הספקות - השער הפותח את הספר "שערי יושר" - חיבור ידוע העוסק בדיני הספקות.
• הרב יצחק יוסף, עין יצחק - חלק ב', הוצאת אש פיתוחים תשס"ט
• אחיקם קשת (עורך), קובץ יסודות וחקירות השלם, כללי הקניינים : תמצית דיני קניינים ומראי מקומותיהם לש"ס, לראשונים ולאחרונים, נתניה : הוצאת א. קשת, תשס"ה.
• אלי כהן, מבוא לספק ספיקא סיני גיליון קי"ב ה'תשנ"ג, עמודים רע"א - רפ"ב.

קישורים חיצוניים

• הערך "ספק איסור", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הערך "ספיקות", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• הרב יובל שרלו, כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות ד': פרקים ראשונים בבירורה של שאלת הספק , מאמר מתוך הספר "הישן יתחדש"
• אסיף (מאגר מאמרים תורנים) "עולם הספק"

הערות שוליים

1. ספר ויקרא, פרק ה', פסוק ט"ז
2. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף מ"ח, עמוד א'
3. מובא בפירוש תלמידיו על הרי"ף למסכת ברכות, דף א עמוד ב.
4. משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ט"ז
5. בפירושו על המשנה שם.
6. אם חכמים חידשו סעיף בתוך דין שבסיסו הוא מהתורה, במקרה של ספק יש להחמיר.
7. תורת הבית הארוך, בית ד' שער א'
8. ראו עוד הערך "ספק ספיקא", באתר ויקישיבה.
9. שפתי כהן, יורה דעה, סימן ק"י, סעיף קטן י"ג. אך ראו גם בשו"ת הר"י מטראני חלק יו"ד סי' ב' שכתב לסתור דברים אלו
10. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ט', עמוד א'.
11. ספר דברים, פרק י"ט, פסוק ט"ו
12. בפירוש דברי הגמרא בתלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"א, עמוד א'.
13. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ט, עמוד א'.
14. תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ב, עמוד א'.
15. לדוגמה: מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד א'
16. אחיקם קשת, קובץ יסודות וחקירות, עמ' 445.
17. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ', עמוד ב'.
18. ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק כ"ה
19. ראו עוד הערך "ספק נפשות", באתר ויקישיבה.
20. נדה ג' ע"א "ושניהם לא למדהו אלא מסוטה".
21. על פי דברי התלמוד בתלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ב', עמוד ב', והמשך הגמרא בדף ג' ע"א שם, ודברי התוספות ד"ה הלל בדף ב' ע"א, ושאר דברי התוספות בסוגיא
22. ישנה דעה שטומאת משקין לטמא כלים אחרים היא רק מדרבנן, וטומאת משקין עצמה היא מהתורה
23. ישנה דעה אחרת שכל כולה של טומאת משקין היא טומאה מדרבנן. ראו פסחים כ"ב ע"א.
24. פני יהושע על תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ה, עמוד א', וכן כתב רבי שניאור זלמן מלאדי באיגרת התשובה
25. מגן אברהם, אורח חיים, סימן ר"א, סעיף קטן ג'.
26. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"א, עמוד ב'.
27. בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף י', עמוד א'.
28. טומטום - מלשון אטום, המורה על כך שאיבר מינו אטום ולא חשוף
29. המשנה היא בתלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ל"א, עמוד א', והגמרא בעמוד ב' וההמשך.
30. תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ד', עמוד א'.
31. משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ב', הלכה ה'.
32. כסף משנה שם.
33. אבן האזל שם.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.