נאפולי
עיר באיטליה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נַאפּוֹלִי (באיטלקית: ⓘⒾ בנפוליטנית: Napule) היא עיר ראשית בדרום איטליה ועיר הבירה של פרובינציית נאפולי (provincia di Napoli) ומחוז קמפניה. נאפולי היא עיר נמל ואחת הערים הגדולות באיטליה.
| |||||
 | |||||
| נאפולי במבט מגבעת וורומו מזרחה אל הר וזוב. ניתן להבחין במרכז העסקים ובקתדרלה של העיר | |||||
| מדינה / טריטוריה |
 איטליה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מחוז |
 קמפניה | ||||
| נפה |
 מטרופולין נאפולי | ||||
| ראש העיר | גא׳אטנו מנפרדי | ||||
| רשות מחוקקת | מועצת עיריית נאפולי | ||||
| שפה רשמית | איטלקית | ||||
| תאריך ייסוד | המאה ה-6 לפנה"ס | ||||
| שטח | 119.02[1] קמ"ר | ||||
| גובה | 17 מטרים | ||||
| ‑ הנקודה הגבוהה | 470[1] | ||||
| ‑ הנקודה הנמוכה | 3[1] | ||||
| אוכלוסייה | | ||||
| ‑ בעיר | 913,462[2] (1 בינואר 2023) | ||||
| ‑ במטרופולין | 3,084,890[3] (2019) | ||||
| ‑ צפיפות | 8,058.83 נפש לקמ"ר[2] (2019) | ||||
| קואורדינטות | 40°50′00″N 14°15′00″E | ||||
| אזור זמן | UTC +1 | ||||
| אתר רשמי | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
| |||||
בנאפולי מתגוררים כ-959,000 תושבים ובאזור המטרופוליטני, הכולל גם חלקים מנפות קזרטה, אבלינו וסלרנו מתגוררים כ-4,000,000 תושבים. נאפולי, העיר השלישית בגודלה באיטליה מבחינת מספר תושבים (אחרי רומא ומילאנו), היא האזור האורבני השני בגודלו באיטליה אחרי מילאנו והשביעית בדירוג האזורים האורבניים המאוכלסים ביותר באירופה. כמו כן, בנאפולי שוכנת כחמישית מאוכלוסיית מחוז קמפניה, ובנפת נאפולי שוכנת יותר ממחצית מאוכלוסייתו.
"העיר הקסומה", על פי מילותיו של ויטוריו דה סיקה בסרט "מפרץ נאפולי" משנת 1954, היא אחת הערים היפות ביותר באיטליה (נאמר עליה: "לראות את נאפולי ולמות"). היא ממוקמת על מפרץ נאפולי, בין הר הגעש וזוב לבין האזור הוולקני "Campi Flegrei". המרכז ההיסטורי של נאפולי המושך אליו תיירים מכל העולם, הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
| לוח תקופות היסטוריות של נאפולי | ||
|---|---|---|
| -337 – -27 |  |
הרפובליקה הרומית |
| -27 – 395 | |
האימפריה הרומית |
| 395 – 476 | |
האימפריה הרומית המערבית |
| 476–493 |  |
ממלכת אודואקר |
| 493–536 | |
ממלכת האוסטרוגותים |
| 536–543 |  |
האימפריה הביזנטית |
| 543–552 | |
ממלכת האוסטרוגותים |
| 552–568 | |
האימפריה הביזנטית |
| 568–1139 |  |
דוכסות נאפולי |
| 1139–1194 |  |
ממלכת סיציליה הנורמנית |
| 1194–1266 | .svg) |
האימפריה הרומית הקדושה |
| 1266–1442 | |
ממלכת נאפולי |
| 1442–1501 |  |
כתר אראגון |
| 1501–1504 |  |
ממלכת צרפת |
| 1504–1647 |  |
ספרד ההבסבורגית |
| 1647 |  |
הרפובליקה הנאפוליטנית |
| 1647–1707 | |
ספרד ההבסבורגית |
| 1707–1735 |  |
אוסטריה ההבסבורגית |
| 1735–1799 |  |
ספרד הבורבונית |
| 1799 | |
הרפובליקה הפארתנופאית |
| 1799–1806 | |
ספרד הבורבונית |
| 1806–1815 | .svg) |
הקיסרות הצרפתית |
| 1815–1816 | |
ספרד הבורבונית |
| 1816–1861 | .svg) |
ממלכת שתי הסיציליות |
| 1861–1922 | _crowned.svg) |
ממלכת איטליה |
| 1922–1943 | |
איטליה הפשיסטית |
| 1943 | .svg) |
גרמניה הנאצית |
| 1943–היום |  |
הרפובליקה האיטלקית |
המוצא היווני והפריחה הרומאית
בני אדם יישבו את נאפולי כבר מהתקופה הנאוליתית, אך ההתיישבות המשמעותית הראשונה במקום אירעה באלף ה-2 לפנה"ס, אז קבעו כאן את מושבם מהגרים יוונים. המתיישבים היוונים הראשונים, אשר מוצאם היה כנראה מהאי רודוס, הקימו במאה ה-9 לפנה"ס נמל מסחר קטן במקום בו יושב היום קאסטל דל'אובו.[4] במאות ה-8 וה-7 לפנה"ס ההתיישבות התרחבה, ולבסוף במאה ה-6 לפנה"ס הוקמה העיר נֵאָפּוֹלִיס (ביוונית: Νεάπολις, "העיר החדשה", לעומת עיר הנמל הישנה) על מישור קרקע בקרבת החוף. העיר הפכה במהרה לאחת החשובות והבולטות בדרום איטליה, כמו גם אחת המושבות היווניות הגדולות ביוון הגדולה.[5]
במאה ה-5 לפנה"ס שגשגה נאפולי והתרחבה במהירות תחת השפעה של עיר המדינה היוונית סירקוזה רבת העוצמה. שכנה נוספת אשר תרמה לעלייתה של נאפולי היא רומא. נאפולי, באותן השנים כבר מרכז סחר חשוב, קיבלה הצעה מהרומאים להצטרף לברית נגד הסאמניטים. נאפולי סרבה, ורומא התקיפה וכבשה אותה. למרות זאת רומא לא ספחה את העיר לחלוטין, אלא הכריחה אותה לחתום על אותו חוזה ברית שהוצע לה מראש, שהפך אותה למרכז צבאי ימי חשוב עבור רומא, אבל השאיר את עצמאותה בעינה. נאופוליס עמדה לצידה של הרפובליקה הרומית המתעצמת במלחמות הפוניות כנגד קרתגו, וחניבעל אף ניסה ונכשל לכובשה. תהליך הטמעתה של נאופוליס באימפריה הוסיף להתקדם, ובמאה הרביעית לפנה"ס זכו תושבי נאפולי לאזרחות רומאית,ובכך העיר הפכה בעצם לעיר מין המניין ברפובליקה. [5][6]
תחת הפיכתה של נאפולי לעיר רומאית, כיבדו הרומאים את העיר כדוגמה ומופת לתרבות הלנסטית גבוהה. במהלך התקופה הרומאית שמרו תושביה המקוריים של נאפולי על השפה ומנהגיהם היווניים, במקביל להתרחבותה של העיר בשפע של וילות אלגנטיות, אמות מים, בתי מרחץ, אמפיתיאטרון, מקדש מפואר לכבודו של דיסקורסי ודרכים סלולות אשר קישרו אותה לרומא הבירה.[5][6] באותן השנים קיסרים רומאיים רבים, כמו קלאודיוס וטיבריוס,[7] נהגו לבקר בנאפולי ולשהות בסביבתה, והמשורר הלאומי הרומאי ורגיליוס גדל והתחנך בעיר וסביבתה.[8] ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון ציין שנאפולי נתפסה באותה התקופה כמקום מפלט נעים ושליו לעומת רומא הגדולה והמסואבת:
מזה זמן רב הוקרו השפה והמנהגים של המושבה היוונית; והבחירה של ורגיליוס לקחת את המפלט הנאצל והאלגנטי הזה, שמשך את אוהבי הנחת והעיון על פני הרעש, העשן, והעושר המייגע של רומא
בסיכומו של דבר נאפולי הפכה בתקופה הרומאית למרכז של תרבות והשכלה, כאשר מתנופת הפיתוח שעברה על העיר נהנו גם יישובים רומאיים סמוכים כמו אופלונטיס, הרקולנאום ופומפיי. דבר לא הכין את האזור לאסון התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79. ההר עיטר במשך שנים את נופי מפרץ נאפולי ותושבי האזור סירבו לראות בהתפרצותו תרחיש מעשי, דבר אשר בא לידי ביטוי בווילות הרבות שהוקמו למרגלותיו. פומפיי החרבה מהווה היום מעין שימור של העיר הרומאית בת התקופה, ובמידה מסוימת יכולה להעיד על דומתה נאפולי של אותן השנים.[6]
בשלהי התקופה הרומאית, במאה ה-4 לספירה, הנצרות לא פסחה על נאפולי וקבעה בה יתד בין השאר על ידי הטפות של השליחים פטרוס ופאולוס.[9] מאוחר יותר פעל בעיר הבישוף ינואריוס בן העיר שהוצא להורג בשנת 305 עקב הטפתו לנצרות, ומאז נחשב למרטיר ומוכר בתור הקדוש מגן של נאפולי.[10] תבוסתה של רומא לשבטים הגרמאניים בישרה את סוף התקופה הרומאית בעיר ותחילתו של עידן אנרכי. לאחר עלייתו לשלטון של אודואקר, הקיסר הברברי הראשון ברומא, יצא הקיסר הרומאי האחרון רומולוס אוגוסטולוס לגלות בנאפולי.[6]
דוכסות עצמאית
לאחר ירידתה מהבמה של האימפריה הרומית המערבית עברה נאפולי לשליטתם של האוסטרוגותים הגרמאניים. תקווה חדשה הגיחה בשנת 536, עת כבש המצביא הביזנטי הידוע בליסאריוס את העיר והשיב אותה לשלטון רומאי, הפעם רומאי מזרחי תחת כנפיה של קונסטנטינופול.[11] בשנים הבאות עברה העיר מצד לצד כאשר בשנת 543 המלך האוסטרוגותי טוטילה השיב את השליטה הגרמאנית לעיר ובשנת 552 הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון השיב את נאפולי לשליטה בינזטית. ברקע המאבקים על השליטה בדרום איטליה ייסדו אצילים מקומיים בשנת 661 את דוכסות נאפולי והחלו בקיום שלטון עצמאי אשר הקפיד לשמור על מרחק הן מקונסטנטינופול הן מרומא. נאפולי המשיכה לשמור אמונים מסוימים לביזנטים עד לשנת 763, אז דוכס נאפולי נכנס תחת מרות האפיפיור ברומא.[12]
על אף שמירת הזיקה לרומא, במאה ה-9 ביססה כבר נאפולי את מעמדה ונהנתה מעצמאות מדינית מוחלטת. עם זאת, מצב זה לא ארך זמן רב ובשלוש מאות השנים הבאות ניהלה שורה של מאבקים על ריבונותה, כשהיא מנסה לתמרן בין תמיכה בכוחות חיצוניים מצד אחד לבין שמירה על עמדה עצמאית מהצד השני. תחילה קמו על העיר הלומברדים, כוח עולה בדרום איטליה. כנגדם נאפולי השכילה לכרות ברית עם הסרצנים המוסלמים, אשר באו לעזרתם. מנגד, בשנות ה-50 של המאה ה-9 צבא ערבי מוסלמי מסיציליה פשט על העיר ובזז אותה. לאחר הכיבוש המוסלמי תפסו הלומברדים את השליטה בעיר לתקופה קצרה.[12]
במאה ה-11 דוכסי העיר החלו לשכור את שירותיהם של שכירי חרב נורמנים מממלכת סיציליה השכנה אשר ניהלו מלחמה בלומברדים עבור נאפולי. הברית בין נאפולי לנורמנים נראתה תחילה מבטיחה עם נפילתן של שורה של נסיכויות שונות, חלקן יריבות וותיקות של נאפולי, תחת השלטון נורמני. לבסוף, בשנת 1137, זכתה העיר בגורל דומה ואיבדה את עצמאותה גם היא. הדוכס נאלץ להיכנע בפני השליט הנורמני רוג'רו השני, אשר הכריז על עצמו כמלך סיציליה שבע שנים מאוחר יותר.[12][13]
מאבקי השליטה בשיא ימי הביניים
לאחר שאיבדה את עצמאותה, תקופת שיא ימי הביניים בנאפולי אופיינה בחוסר יציבות פוליטית מתמשך. במאה ה-12 נפלה ממלכת סיציליה למאבק ירושה בין המלך טנקרד, בן לא-חוקי לשושלת הנורמנית, לבין המלך הגרמני היינריך השישי, אשר טען לזכותו על סיציליה עקב נישואיו לקונסטנצה, אחת מבנותיו של מלך סיציליה אשר מת זה מכבר. טנקרד תפס את השלטון אך בשנת 1191 היינריך פלש לתחומי הממלכה וכבש את רוב ערי דרום איטליה. נאפולי הצליחה להחזיק חודשים ספורים תחת מצור עד שנפלה וטנקרד נאסר בקאסטל דל'אובו. בשנת 1194 השלים היינריך את כיבוש ממלכת סיציליה וסילוק הנורמנים מאיטליה. בכך באה הממלכה הדרומית תחת שלטונו של בית הוהנשטאופן הגרמני עם זיקה חזקה לאימפריה הרומית הקדושה.[13][14]
במטרה לחדש את ימיה של נאפולי כמרכז אינטלקטואלי כפי שהייתה בתקופה הרומית, בשנת 1224 ייסד הקיסר פרידריך השני אוניברסיטה חשובה בעיר, אחת הוותיקות באירופה.[15] בשנת 1262, מאבקים בין האימפריה הרומית הקדושה לאפיפיור אינוקנטיוס הרביעי הביאו להכתרתו של שארל הראשון הצרפתי כמלך נאפולי וסיציליה על ידי האפיפיור. בברכת האפיפיור, שארל הראשון הכריע בקרב את מנפרד, בנו של פרידריך השני, ותפס את השלטון.[16] הוא העביר את בירת הממלכה מפלרמו שבסיציליה לנאפולי עצמה, וקבע את מקום מושבו בקאסטל נואובו, טירה גדולה אותה הקים בעיר.[17] שארל, אשר רכש עניין רב באדריכלות ורצה בבנייתה מחדש של נאפולי כעיר בירה מלכותית, העסיק אדריכלים צרפתיים רבים אשר תחת חסותו אחראיים לרבות מהדוגמאות לאדריכלות גותית בעיר,[18] כולל קתדרלת נאפולי.[19] שלוות שלטונו של שארל הופרה לבסוף בשנת 1282 עם פריצתו של מרד בסיציליה, פעם מרכז הכובד של הממלכה. המרד, בהובלתם של גואלפים סיציליאניים, הביא לפרישתה של סיציליה מהממלכה והפיכתה לממלכה תחת כתר אראגון, כאשר השטח הנותר אורגן מחדש בתור ממלכת נאפולי. עימותים בין שתי הממלכות נמשכו אל תוך המאה ה-14 עד שבשנת 1302 נחתם הסכם שלום בין הצדדים כאשר האפיפיור בוניפקיוס השמיני הכיר במלכותו של פדריקו השני על סיציליה ושל שארל השני על נאפולי.[14][20]
בין רנסאנס למהפכה
| אוכלוסיית נאפולי לאורך ההיסטוריה | ||
|---|---|---|
| 800[21] | 50,000 | |
| 1000[21] | 30,000 | |
| 1300[21] | 60,000 | |
| 1500[22] | 114,000 | |
| 1600[22] | 224,000 | |
| 1700[22] | 207,000 | |
| 1861[23] | 484,026 | |
| 1881[23] | 535,206 | |
| 1901[23] | 621,213 | |
| 1921[23] | 859,629 | |
| 1936[23] | 865,913 | |
| 1950[24] | 1,498,000 | |
| 1960[24] | 1,758,000 | |
| 1970[24] | 2,000,000 | |
| 1980[24] | 2,186,000 | |
| 1990[24] | 2,208,000 | |
| 2000[24] | 2,232,000 | |
| 2010[24] | 2,216,000 | |
| 2019[24] | 2,192,000 | |
על אף שנאפולי איבדה את שליטתה בסיציליה לטובת אראגון, מעמדה כמרכז מסחרי חשוב נשמר. היא משכה אליה סוחרים רבים מג'נובה ובנקאים מטוסקנה, לצד אומנים בולטים בני הרנסאנס כמו ג'ובאני בוקאצ'ו,[25] פרנצ'סקו פטרארקה[26] וג'וטו די בונדונה.[27] בשנת 1442 חלקה נאפולי גורל זהה לזה של סיציליה ונפלה גם היא תחת אראגון. אף על פי שקיעתה של נאפולי ככוח מדיני, היא המשיכה לגדול כמרכז כלכלי ותרבותי. הקשרים המתהדקים עם חצי האי האיברי היטיבו עם הכלכלה המקומית, וברקע זה פעלו בעיר אומנים רבים כמו אנטונלו דה מסינה.[28] עוצמתה של נאפולי באותה התקופה התבטאה בין השאר בביקורו החשוב בעיר של לורנצו דה מדיצ'י, שליט רפובליקת פירנצה העשירה, אותו פרדיננדו הראשון מלך נאפולי מטעם אראגון אירח בעיר ב-1480.[29] בין השנים 1501 ו-1503 מאבקים על השליטה בדרום איטליה הביאו למעברה של נאפולי תחילה לשלטון צרפתי ובהמשך לשלטון ספרדי. נאפולי השתלבה כעיר חשובה בספרד ההבסבורגית, אשר שלטה עליה באמצעות משנה למלך שישב בה.[30]
תחת שלטון ספרד הפכה נאפולי לעיר בולטת בים התיכון, ובשנת 1600, עם 224,000 תושבים, היא הייתה לעיר השנייה בגודלה באירופה אחרי פריז (בה התגוררו באותה התקופה 245,000 תושבים).[22] בהתרשמות מגודלה ועוצמתה, סטנדל, מגדולי סופריה של צרפת, נהג לומר כי "יש רק שתי ערי בירה באירופה: פריז ונאפולי".[31] נאפולי המשיכה להוות מרכז תרבותי משמעותי בתקופת הבארוק, אז פעלו בה האומנים קאראווג'ו וברניני, הפילוסופים ג'ורדנו ברונו, תומאזו קמפנלה וג'אמבטיסטה ויקו. מנגד, באמצע המאה ה-17 חוותה העיר שורה של אירועים מסעירים. בשנת 1647 פרצה מהפכה בנאפולי כנגד השלטון הספרדי. המהפכה, אשר הונהגה על ידי הדייג מאזאניאלו, הביאה לעצמאות קצרת ימים ולהקמת הרפובליקה הנאפוליטנית.[32] המרד דוכא באכזריות וכעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1656, מגפה קטלנית הביאה למותם של מחצית מ-300,000 תושבי העיר.[33]
_e_San_Martino,_Napoli,1799.jpg)
בשנת 1707 בא לקיצו השלטון הספרדי על נאפולי כתוצאה מתבוסתה של ספרד במלחמת הירושה הספרדית, והעיר עברה לשלטונו של קרל השישי האוסטרי. השלטון האוסטרי לא האריך ימים, וכעשרים שנים לאחר מכן, עקב מלחמת הירושה הפולנית, ספרד זכתה מחדש בשליטה בדרום איטליה, וממלכת נאפולי קיבלה עצמאות תחת אוניה פרסונלית עם ספרד הבורבונית. על כן, נאפולי נעשתה שוב לעיר בירה לדרום איטליה. את המאה ה-18 סיימה נאפולי כעיר רבת עוצמה הכוללת מגוון קיצוני של משכנות עוני ושכונות עשירות.[32][34]
הדי המהפכה הצרפתית הכו לבסוף גם בנאפולי. הצבא הצרפתי המהפכני פלש לאיטליה והתקרב לשערי נאפולי. פרננדו הראשון ואשתו מריה קרולינה, אשר אחותה מארי אנטואנט הוצאה להורג זה מכבר בצרפת, נמלטו על נפשם לפלרמו. העיר הידרדרה לאנרכיה והמעמדות הגבוהים שאהדו את הרעיונות המהפכניים והרפובליקאים, התקוממו בתמיכת הצבא הצרפתי, תפסו את השליטה בקאסטל סנט'אלמו, וייסדו בשנת 1799 רפובליקה קצרת ימים. חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מהפכת נגד של המעמדות הנמוכים בעיר בהשראה דתית ובהנהגה של קרדינל מקומי אשר השיב את העיר לשליטתו של המלך פרננדו הראשון.[35] המלך הוציא להורג והגלה שורה של מהפכנים פרו-צרפתיים שהשתתפו במרד וביסס את שלטונו מחדש.[36]
למרות נסיגת הצרפתים, שלטונו של המלך פרננדו הראשון לא האריך ימים ושבע שנים לאחר מכן חוותה נאפולי פלישה צרפתית נוספת, הפעם של הצבא הקיסרי מונהג על ידי נפוליאון. משפחת המלוכה נאלצה שוב להימלט לפלרמו ובשנת 1806 הכתיר נפוליאון את אחיו הבכור, ז'וזף בונפרטה, כמלך נאפולי וסיציליה. ירש אותו בתפקיד לאחר שנתיים הגנרל הצרפתי ז'ואקים מירא אשר נפוליאון הכתיר למלך על נאפולי. השלטון הצרפתי קצר השנים בנאפולי הביא עמו רפורמות חסרות תקדים. מירא החיל בעיר את קוד נפוליאון, ביטל את זכויות היתר של הכנסייה והאצולה והקים בתי ספר עבור האוכלוסייה הכללית.[37] לבסוף, בשנת 1815, עם מפלתו של נפוליאון, פרננדו הראשון שב לשלוט בארצו, אשר אורגנה מחדש בקונגרס וינה כממלכת שתי הסיציליות. נאפולי שבה להיות בירתה של מדינה ריבונית.[36]
נאפולי המודרנית
בתקופה שלאחר המלחמות הנפולאוניות, מצולק משנות המהפכה, הקפיד המלך פרננדו הראשון על הנהגת ריאקציה במדינה ולדכא באכזריות רעיונות פרוגרסיביים ודרישות לרפורמות פוליטיות וכלכליות. על אף כוונותיו, רוחות של שינוי נישאו באוויר והניסיונות להחזיר את הגלגל לאחור לחלוטין כשלו. מעמד הבורגני הולך וגדל של משכילים ויזמים הוקסם מרעיונות הלאומיות והדמוקרטיזציה שהביאו איתם הצרפתים. על מנת לרצות את ההמון העניק פרננדו לנאפולי חוקה בשנת 1820, אשר להלכה הגבילה את שלטונו של המלך. במקביל, עקב הפחד ממהפכה עממית וחוסר האמון בעמו שלו, שכר פרננדו שכירי חרב שווייצריים אשר יבצרו את שלטונו. פרננדו הראשון מת בשנת 1825, 66 שנה לאחר שהוכתר למלוכה.[36]
בעשורים הבאים ניסו מלכי נאפולי מצד אחד לשמר את הסדר החברתי והפוליטי תוך התנגדות לאחדות איטליה ולדמוקרטיה, ומהצד השני להוביל מודרניזציה ותיעוש רבתי בארצם. כך למשל בשנת 1839 נחנך בעיר קו הרכבת נאפולי-פורטיצ'י, קו הרכבת הראשון באיטליה.[38] באותה השנה הרחובות הראשיים של נאפולי הוארו בגז וקו טלגרף קישר את העיר לפלרמו, העיר השנייה בחשיבותה בממלכה.[39] עמידתו של המלך פרננדו השני כנגד הלאומיות אשר כירסמה תחת הלגיטימיות של ממלכתו באה לידי ביטוי בדבריו כי "אני לא יודע מה משמעות המושג איטליה עצמאית, אני מבין רק את המושג נאפולי עצמאית". הוא נהג לומר כי "הממלכה שלי מתחילה במי הים ומסתיימת במי הקדושה" (מהים התיכון בדרום ועד למדינת האפיפיור בצפון).[36]
כאמור, לנוכח עליית הלאומיות האיטלקית ממלכת שתי הסיציליות נתפסה בתור מכשול ארכאי ומיושן העומד בפני איחודה של איטליה. בשנת 1860 הוביל הגנרל האיטלקי ג'וזפה גריבלדי את מסע האלף לנאפולי. צבא מתנדבים לאומני בהנהגת גריבלדי הביס את הכוחות של ממלכת שתי הסיציליות והביא את נאפולי תחת שלטון איטליה המאוחדת.[36][40] עם השלמת כיבוש העיר, הכוחות של גריבלדי לקחו 443.2 מיליון מטבעות זהב מהבנקים של הממלכה המפורקת, והעבירו אותו כתרומה לאוצר הלאומי האיטלקי.[41] כניסתה של נאפולי תחת כנפי איטליה המאוחדת הביאה למשבר כלכלי מתמשך. נאפולי, אשר הפכה מעיר בירה לעיר פריפריה, סבלה מגל עזיבה חסר תקדים. למרות זאת, לכל אורך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נאפולי הייתה עדיין לעיר הגדולה באיטליה עם כחצי מיליון תושבים בשנת 1881 ומעל 750,000 בשנת 1911. רק לקראת אמצע המאה ה-20 רומא ומילאנו עברו אותה במספר תושביהן.[23][42]
עקב האוכלוסייה הגדולה והצפופה, מערכת הביוב המיושנת ורמת התברואה הירודה סבלה העיר משיעור תמותה גבוה ומתפוצה רחבה של כולרה וטיפוס, כולל התפרצות מגפת כולרה קטלנית בשנת 1884. לנוכח המשבר השיקה ממשלת איטליה את "תוכנית השיקום" (risanamento). התוכנית כללה בנייה מחדש של מערכת הביוב, בניית שדרות רחבות ופתוחות ברחבי העיר ופינוי שכונות העוני שישבו סמוך לנמל. יישום התוכנית ארך זמן רב מהמתוכנן ונקלע לקשיים כלכליים ופוליטיים רבים, לרבות שחיתות רבה ובירוקרטיה נרחבת.[43][44][45][46]
.jpg)
האופטימיות הזהירה של תוכנית השיקום, אשר נשאה פירות ותוצאות חיוביות על אף ההתמהמהות בהוצאתה אל הפועל, הגיעה אל קיצה במלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. תושבי העיר התגייסו במספרים גדולים לצבא האיטלקי, ושנה לאחר פרוץ המלחמה איטליה הצטרפה אליה לצד מדינות ההסכמה. אף על פי שנאפולי עצמה לא נפגעה ישירות מהמלחמה (למעט 16 הרוגים כתוצאה מהפצצת צפלין בעיר[47]), היות שקווי החזית היו רחוקים ממנה, אווירת נכאים רווחה בעיר. עם זאת, המלחמה היטיבה עם התעשייה המקומית, אשר צמחה עקב הצורך בייצור מגוון אמצעי לחימה עבור הצבא האיטלקי.[48] אף שתום המלחמה בשנת 1918 הביא התאוששות מסוימת, היא נבלמה תוך שנים ספורות עם פרוץ השפל הגדול אשר הקשה על העיר להמריא. במקביל, ברקע האכזבות מתוצאות המלחמה, עלה לשלטון בניטו מוסוליני אשר הנהיג בארץ כולה משטר פאשיסטי, אשר בנאפולי הביא לאווירה של אופטימיות והתחדשות. בדומה לשנות מלחמת העולם הראשונה, גם הפעם התעצמות הצבא האיטלקי סייעה לתעשייה המקומית אשר הפכה את העיר למרכז ייצור של נשק ותחמושת.[48] בנוסף, המשטר חנך בעיר רכבת תחתית, הראשונה באיטליה;[49] וארגן בנאפולי בשנת 1937 תערוכה מפוארת על מנת לחגוג את הניצחון במלחמה על אתיופיה.[50]
בשנת 1940 הוביל מוסוליני את ארצו אל מלחמת העולם השנייה, הפעם לצד מדינות הציר. בדומה למלחמת העולם הראשונה סבלה העיר מגיוס המוני של תושביה.[51] אך בניגוד למלחמה הקודמת, הפעם הייתה העיר חלק ממעגל הלחימה. עקב מיקומה הדרומי והנמל החשוב שלה, נאפולי הייתה לעיר האיטלקית המופצצת ביותר במהלך המלחמה, דבר שעלה לעיר באלפי הרוגים.[52] בשנת 1943, לאחר נפילת המשטר הפאשיסטי, כוחות גרמניים תפסו את העיר. נאפולי הייתה לעיר האיטלקית הראשונה שהתקוממה כנגד השלטון הגרמני, וב-1 באוקטובר אותה השנה כוחות בריטיים ואמריקנים השלימו את שחרור העיר.[53][54] ההפצצות לאורך שנות המלחמה, הקרבות בתחומיה וההרס שהשאירו הכוחות הגרמניים הנסוגים המיטו חורבן על נאפולי.
לאחר משברים כלכליים ותברואתיים רבים ושתי מלחמות עולם, סיימה נאפולי מאה שנים מדממות בסימן שקיעה. במטרה לשנות את המגמה, הקימה ממשלת איטליה את "הקרן למען הדרום" (Cassa per il Mezzogiorn) אשר הזרימה בין השנים 1950 ל-1984 כספים רבים לנאפולי כמו גם לשאר דרום איטליה. ההשקעה הממשלתית סייעה להתאוששות הכלכלה כמו גם בבנייה מחדש ובשחזור של חלקים רבים מהעיר שניזוקו במלחמה.[55] עם זאת, שיעור האבטלה המשיך להיות גבוה, ואף נשאר כזה גם אל תוך ראשית המאה ה-21.[56] במקביל לאבטלה סבלה נאפולי מפעילות ענפה של קבוצות מאפיה מקומית,[57] שערוריות שחיתות,[58] והצטברות אשפה ברחובות אשר תוארה ככזאת אשר הובילה למצב חירום.[59] מנגד, בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה היבטים שונים בנאפולי חוו צמיחה דווקא. באותה התקופה העיר התרחבה והפכה למטרופולין רחב ידיים המתפרס על כל אזור מפרץ נאפולי.[48] בנוסף, התעשייה גדלה, במיוחד ענפי הפקת הפלדה וייצור כלי הרכב. בתוך כך הוקם בקרבת העיר מפעל גדול לייצור מכוניות של אלפא רומיאו.[48] בסיכמו של דבר על אף שנרשם שיפור בנושאים מסוימים בכלכלת העיר, המשבר הכלכלי העולמי בתחילת שנות האלפיים הוסיף לקשייה ואתגריה של נאפולי.[60]
חומת העיר העתיקה והמצודות הגדולות: (
): (1) קאסטל סנט'אלמו; (2) קאסטל נאובו; (3) קאסטל דל'אובוהדרכים הראשיות: (1) הדקומנו העליון; (2) הדוקמנו הגדול; (3) הדוקמנו התחתון; (4) ויה דואומו; (5) ויה טולדו; (6) קורסו אומברטו I.
הרובע הספרדי
קו החוף בעת העתיקה ובימי הביניים
קו החוף המודרני
העיר העתיקה
העיר העתיקה של נאפולי, אשר היוותה את העיר כולה עד העת החדשה המאוחרת, יושבת במרכז העיר המודרנית בקרבת הנמל. שטחה של העיר העתיקה, אשר בעבר הייתה מוקפת חומה, מתפרס על רוב הרבעים פורטו (Porto) ופנדינו (Pendino), וכן על חלקים קטנים יותר מהרבעים סן לורנצו (San Lorenzo) וסן ג'וזפה (San Giuseppe). כאשר גודלה לא עולה על 2 קמ"ר בלבד, שטחה של העיר העתיקה של נאפולי היום לא עולה על 2% משטח של נאפולי המודרנית. על שטח זה מתגוררים בימינו כ-40,000 תושבים, בצפיפות אוכלוסין הגבוהה יותר מכפול מזו של נאפולי כולה.[61][62] העיר העתיקה מאופיינת כאמור בצפיפות גובהה, בנייה נמוכה יחסית, רחובות צרים ושפע של מבנים היסטוריים. בעיר העתיקה אין פארקים, שטחים פתוחים ופיאצות. עם זאת, את המתחם הצפוף והסגור מקיפות כמה מהפיאצות החשובות בנאפולי: פיאצה דל פלבשיטו (Piazza del Plebiscito) ופיאצה דנטה (Piazza Dante) ממערב, פיאצה קאבור ((Piazza Cavour מצפון, ופיאצה גריבלדי (Piazza Garibaldi) ופיאצה דל מרקאטו (Piazza del Mercato) ממזרח.
בראשיתה, עת היוונים והרומאים הקימו את נאפולי, הייתה העיר העתיקה בנויה על בסיס רשת רחובות מצטלבים המאונכים וניצבים האחד לשני. על אף השינויים הרבים שעברו על העיר, חלקים מרשת הרחובות המקורית שרדו. את העיר העתיקה כיום חוצים ממזרח למערב שלושה דקומנוסים עיקריים, אשר אז כמו היום מהווים את הרחובות הראשיים של העיר העתיקה. אלו הם הדקומנו העליון (Decumano superiore) הצפוני, הדוקמנו הגדול (Decumano maggiore) החוצה את העיר במרכז והדוקמנו התחתון (Decumano inferiore) החוצה את העיר מדרום.[63][64] אורכם של שלושת הדקומנוסים הוא כקילומטר, כאשר האמצעי ארוך מעט מהעליון והדרומי ארוך יותר מהאמצעי (עקב מבנה העיר אשר צר יותר בצפון ורחב יותר בדרום).[hebrew 1] המרחק בין כל אחד מהדקומנוסים למשנהו הוא כמאתיים מטר. כשלוש מאות מטר מפרידים בין הדקומנו העליון לגבול הצפוני של העיר העתיקה וכחמש מאות מטר מפרידים בין הדוקמנו התחתון לגבול הדרומי שלה. על כן אורכה של העיר העתיקה מצפון לדרום משתרע על כ-1,200. אורך זו הוא גם אורכו של הויה דואומו (Via Duomo),[hebrew 2] הרחוב העיקרי שחוצה היום את העיר מצפון לדרום ומצטלב עם כל שלושת הדקומנוסים.[66] בעבר נמתחו על פני העיר העתיקה רחובות קארדו נוספים, אך אלו נהרסו לאורך השנים. לאורך שלושת הדקומנוסים עומדים שורה אורכה של ארמונות וכנסיות מימי הביניים, הרנסאנס, הבארוק והרוקוקו.
מדרום לדוקמנו התחתון, בחלק הדרומי של העיר העתיקה, חוצה את העיר השדרה קורסו אומברטו (Corso Umberto I) היוצאת מכיכר גריבלדי לכיוון דרום מערב. עקב כיוונה האלכסוני של השדרה היא מכונה בפי התושבים רטיפילו (Rettifilo), האלכסון. קורסו אומברטו הוא הרחוב הרחב היחיד בעיר העתיקה, והוא נבנה במסגרת "תוכנית השיקום" (risanamento) בראשית המאה ה-20. במסגרת התוכנית וסלילת השדרה פונו ונהרסו שכונות עוני עתיקות רבות אשר ישבו בסמוך לנמל.[67][68]
בעת העתיקה ובימי הביניים קו החוף של נאפולי היה צפוני יותר מקו החוף הנוכחי, ונמתח מעט דרומה משדרת קורסו אומברטו I המודרנית. נמל העיר העתיקה שכן במעגן לצד קאסטל נואובו ממזרח לה. המעגן היה סגור משלושת צדדיו (המזרחי בחומות העיר, הצפוני ביבשה והמערבי בקאסטל נואובו) והיה פתוח אל הים מצידו הדרומי כאשר שובר גלים מגן על הפתח.[69] כיום שטח הנמל העתיק מכוסה כולו ביבשה, לאחר שהעיר התפשטה דרומה יחד עם קו החוף.[67] על פני רצועת חוף באורך כ-5 ק"מ, על שטח גדול בהרבה מזה של הנמל העתיק, מצוי כיום נמל נאפולי המודרני היושב לצד ויה נואובו מרינה (Via nuova Marina, "דרך הים החדשה").[70] הנמל המודרני כולל מספר רב של רציפים לצד כמה מספנות, והוא אחד הנמלים העמוסים ביותר בים התיכון.[71]
העיר החדשה
עד לעת החדשה המרחבים שסביב העיר העתיקה הורכבו מרצף של שטחים חקלאיים, כפרים מבודדים וחורשות יער. את הגבעות עיטרו וילות ומנזרים אשר היוו מפלט שקט ונוח עבור האצולה והכמורה.[72] עד המאה ה-16 חל איסור מוחלט על בניית מבנים חדשים מחוץ לחומות העיר. עם זאת, החל מאותה המאה שליטי נאפולי פעלו ביתר שאת להרחיב את העיר מערבה וצפונה, אל מחוץ לחומות.[73] באותה התקופה, בנו השליטים הספרדיים של העיר במישור שבין העיר העתיקה לגבעת וומרו (Vomero) את הרובע הספרדי (Quartieri Spagnoli), בו התיישבה אוכלוסייה מחצי האי האיברי. הרובע נבנה בצורת שתי וערב של כעשרה רחובות לאורך המצטלבים בכעשרים רחובות לרוחב. באותן השנים סללו הספרדים גם את אחד הרחובות הידועים והחשובים בעיר עד ימינו: ויה טולדו (Via Toledo) הנמתח מפיאצה דנטה דרומה ומפריד בין העיר העתיקה לרובע הספרדי.[74][75]
במאות ה-18 וה-19 נבנו מדרום מערב לעיר, בסן פרדיננדו (San Ferdinando), השטח שבין קאסטל נואובו לקאסטל דל'אובו, מספר מבני ציבור חשובים ומפוארים. המבנים הוקמו סביב הפיאצה המפוארת דל פלבשיטו שהוקמה גם היא באותה העת בקצה הדרומי של ויה טולדו. ממערב לפיאצה נבנתה הבזיליקה סן פרנצ'סקו די פאולה וממזרח לה הוקמו הבית האופרה העירוני והארמון המלכותי. בסוף המאה ה-19, במסגרת "תוכנית השיקום" (risanamento) בנו בסמוך לבית האופרה את גלריה אומברטו I, מרכז קניות יוצא דופן.[75][73]
כחלק מארגון מחדש של ערי איטליה, בעת החדשה המאוחרת הואצה המגמה לצרף לנאפולי כפרים סמוכים, במיוחד בתקופת השלטון הצרפתי המהפכני בראשית המאה ה-19 ובתקופת השלטון הפאשיסטי בראשית המאה ה-20. כך קו החוף של העיר התפשט הרחק מערבה ומזרחה, וכבישים נסללו לאורך חופי העיר על מנת לקשר את הכפרים שהפכו כבר לרבעים בעיר הגדלה. עד מהרה הפכו הכפרים לפרברים עבור נאפולי, ובנייני שיכונים הפכו בהם לפופולריים.
בהמשך המאה ה-20 ידע מזרח העיר פיתוח ענף, במסגרתו הוקמו במקום מספר רב של פרויקטים גדולים ותשתיות נרחבות. תחנת הרכבת המרכזית של נאפולי (Stazione di Napoli Centrale), הקיימת במקום כבר מהמאה ה-19 ונבנתה מחדש בצורתה הנוכחית בשנות ה-60 של המאה ה-20, וכיום היא אחד משערי הכניסה המרכזיים לעיר.[76] שער נוסף הוא נמל התעופה הבינלאומי של נאפולי (Aeroporto di Napoli-Capodichino) אשר נבנה בשנות ה-40.[77] בין נמל התעופה מצפון לתחנת הרכבת מדרום הוקם הוקם בשנות ה-90 מרכז העסקים של נאפולי (Centro direzionale di Napoli) – רובע עסקים מודרני רווי גורדי שחקים שנבנה בתכנונו של האדריכל היפני הידוע קנזו טנגה.[78] מדרום לתחנת הרכבת שוכן אזור התעשייה של נאפולי בו מצויים מפעלים חשובים רבים, בעיר מתחומי הכימיקלים ובתי הזיקוק.[79] [80]
חלוקה מנהלית
נאפולי מחלוקת ל-30 רבעים (quartieri) היסטוריים המתחלקים מבחינה מנהלית בין עשר מועצות (Municipalità).
| רובע | מועצה | שטח[61] (קמ"ר) |
אוכלוסייה[61] (2011) |
צפיפות[61] (בנפש לקמ"ר) | |
|---|---|---|---|---|---|
| 1 | קאיה (Chiaia) | 1 | 8.80 | 79,616 | 9,047 |
| 2 | סן פרדיננדו (San Ferdinando) | ||||
| 3 | פוזיליפו (Posillipo) | ||||
| 4 | אוואקאטה (Avvocata) | 2 | 4.56 | 92,272 | 20,235 |
| 5 | מונטה קאלוואריו (Montecalvario) | ||||
| 6 | סן ג'וזפה (San Giuseppe) | ||||
| 7 | פורטו (Porto) | ||||
| 8 | פנדינו (Pendino) | ||||
| 9 | מרקאטו (Mercato) | ||||
| 10 | סן קרלו אל'ארנה (San Carlo all'Arena) | 3 | 9.51 | 99,577 | 10,471 |
| 11 | סטלה (Stella) | ||||
| 12 | פוג'וראלה (Poggioreale) | 4 | 9.27 | 93,035 | 10,036 |
| 13 | ויקריה (Vicaria) | ||||
| 14 | סן לורנצו (San Lorenzo) | ||||
| 15 | אזור התעשייה (Zona Industriale) | ||||
| 16 | ארנלה (Arenella) | 5 | 7.42 | 112,425 | 15,152 |
| 17 | וומרו (Vomero) | ||||
| 18 | פונטיצ'לי (Ponticelli) | 6 | 19.28 | 112,765 | 5,849 |
| 19 | בארה (Barra) | ||||
| 20 | סן ג'ובאני א'טדוצ'ו (San Giovanni a Teduccio) | ||||
| 21 | סקונדיליאנו (Secondigliano) | 7 | 10.26 | 84,047 | 8,192 |
| 22 | מיאנו (Miano) | ||||
| 23 | סן פייטרו א'פאטיארנו (San Pietro a Patierno) | ||||
| 24 | סקאמפיה (Scampia) | 8 | 17.45 | 89,990 | 5,157 |
| 25 | פישינולה (Piscinola) | ||||
| 26 | קיאיאנו (Chiaiano) | ||||
| 27 | פיאנורה (Pianura) | 9 | 16.56 | 103,135 | 6,228 |
| 28 | סוקאבו (Soccavo) | ||||
| 29 | באניולי (Bagnoli) | 10 | 14.16 | 95,141 | 6,719 |
| 30 | פוריגרוטה (Fuorigrotta) | ||||
פעמים רבות תיירים בוחרים בנאפולי כנקודת התייחסות לשם ביקור באטרקציות התיירותיות שבאזור, כגון פומפיי, הרקולנאום, האיים קאפרי, איסקיה, רצועת החוף האמלפיטאנית ואחרות. עם זאת, גם העיר עצמה ניחנת במורשת תרבותית עשירה העומדת בפני עצמה, בין אם מדובר במורשת עתיקת יומין, הבאה לידי ביטוי באתרים השונים ובפולקלור העשיר, ובין אם מדובר במסורות של השנים האחרונות, הבאות לידי ביטוי ביוזמות שונות של אירועי תרבות ואמנות. הידוע שבהם הוא "חודש מאי של המונומנטים" (Maggio dei Monumenti). יוזמות כגון אלה גורמות להתעניינות מחודשת בנאפולי באיטליה ומחוצה לה.
כובשים רבים הבינו את חשיבותה האסטרטגית של נאפולי ולכן נאפולי ידועה גם בזכות המצודות שבה: קאסטל דל'אובו (Castel dell'ovo), שפירושו "מבצר הביצה", אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהנוף של מפרץ נאפולי, נבנה על ידי הנורמנים בשנת 1115; קאסטל קאפואנו אשר בנייתו החלה בהוראת גוליילמו הראשון "הרע"; מאסקיו אנג'ואינו (הידוע גם כ"קאסטל נואובו", "הטירה החדשה") – טירה החולשת על כיכר מוניצ'יפיו.
החלק העתיק של העיר נמצא בחלקה המזרחי, ברחובות הסמוכים לקתדרלה. אזור זה נקרא ספקה נאפולי (Spaccanapoli), שפירושו נאפולי החצויה והרחובות בו הם על תוואי הדקומנוס הרומאי.
סמוך למפרצהּ, נמצא האי קאפרי המושך אליו תיירים רבים בשל יופיו.
מצודות, ארמונות וכנסיות
מוזיאונים ואוניבסיטאות
פיאצות ופארקים
קאסטל דל'אובו
קתדרלת נאפולי
טירת קסטל סנט אלמו
_(15584302832).jpg)
-2.jpg)
יהדות נאפולי
ערך מורחב – יהדות נאפולי
יהדות נאפולי היא קהילה קטנה של 160 נפש בעיר. היא הקהילה היחידה בדרום איטליה. הקהילה הנוכחית נוסדה בשנת 1864 . לקהילה יחסים טובים עם האוכלוסייה המקומית. עם זאת, על קירות מבנה בית הכנסת נכתבים לעיתים ביטויים אנטישמיים.
הקומה הראשונה של בית הכנסת של הקהילה היהודית הקטנה של נאפולי, נחנכה בשנת 1864. הברון קלר אדולף רוטשילד, אשר הקים נציגות למשפחה בעיר, התיישב בה ובנה את בית הכנסת. בית הכנסת של נאפולי שוחזר בשנת 1992 הודות לסיוע ממשלתי.
הקהילה היהודית של נאפולי נחשבת בין הקהילות העתיקות. ראשיתה במאה ה-1. פרופ' ג'אנקארלו לאצ'רנצה (Giancarlo Lacerenza) מנאפולי זיהה את היישוב היהודי Vicus Iudaeorum (האזור היהודי) . בשנת 1159 עבר במקום הנוסע היהודי בנימין מטודלה ומצא בעיר 500 נפש. יצחק אברבנאל הגיע לעיר לאחר גירוש ספרד. ובשנת 1541 גורשו יהודי נאפולי. עד המאה ה-18 לא נותרו יהודים בנאפולי.
לפני מלחמת העולם השנייה היה מספר יהודי העיר כאלף. 14 נספו בשואה. 45 יהודים הסתתרו בכפרים ליד העיר בקזרטה שבמחוז קמפניה, היתר עזבו את העיר וכך נמצאו בה בתום המלחמה 540 יהודים. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 מונה הקהילה היהודית כ-160 נפש.
נאפולי מתפארת במסורת ספורטיבית ארוכת שנים, אשר, עם זאת, רק לעיתים רחוקות הביאה את הקבוצות השונות לידי זכייה באליפויות ארציות או בגביעים אירופאיים (דבר נדיר לא רק בנאפולי, כי אם בדרום איטליה כולו). אף על פי כן, יוצאות דופן בהצלחתן קבוצות הכדורמים, הרוגבי וקבוצת הכדורגל של נאפולי, אשר בתקופת מרדונה זכתה פעמיים בתואר אלופת איטליה, ופעם אחת בגביע אופ"א. מזה כמה שנים, עולה אף קרנה של קבוצת הכדורסל של העיר, אשר בפברואר 2006 זכתה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע איטליה.
ב-26 במאי 1996 נסתיים בנאפולי המקצה היומי השמיני של הג'ירו ד'איטליה בניצחונו של מריו צ'יפוליני. פחות מעשרים שנה לפני כן נעצר המירוץ גם כן בנאפולי, נקודת הסיום במקצה נגד השעון. בשנה זו זכה פרנצ'סקו מוזר.
רוב עלילתה של סדרת הספרים הרומנים הנפוליטניים מתרחשת בעיר.
- שחף הגפני, לכתוב היסטוריה בנאפולי, חולון: הוצאת אוריון, 2015
- יאיר זלטנרייך, לחיות בנאפולי ולמות, מגזין סגולה להיסטוריה וידיעת הארץ, אייר תש"ף, מאי 2020
נאפולי (איטליה), דף שער בספרייה הלאומית
נאפולי, ברשת החברתית אינסטגרם
אתר האינטרנט הרשמי של נאפולי
משה גלעד, נאפולי בעקבות החברה הגאונה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2018- קהילת יהודי נאפולי, באתר מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
סיכומי טיולים
- גיא נוימן, לראות את נאפולי ולחיות, באתר GoTravel
- ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר, אוצרות האמנות של נאפולי, באתר GoTravel
- ליאור קורן, נאפולי - לא מה שחשבתי, באתר ynet, 28 בינואר 2019
- אוריאל קון, לראות את נאפולי ולחיות: מסע ספונטני תוסס ביום, בלילה ובגשם, באתר Xnet, 12 ביולי 2019
- ארווין פלר, ציורית, רומנטית ומלאת הפתעות: נאפולי שלא הכרתם, באתר וואלה, 27 בספטמבר 2017
- רותם בר כהן, איך מבלים בביקור של 36 שעות בנאפולי?, באתר הארץ, 26 באפריל 2024
סקירות כלליות
- נאפולי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- נאפולי: חיים, מוות וניסים, אנציקלופדיה על נאפולי (באנגלית)
- נאפולי, סקירה מפורטת באתר Treccani (באיטלקית)
סקירות היסטוריות
- נאפולי ואמלפי: ההיסטוריה המקוצרת של נאפולי, באתר מטרופוליס, 6 באפריל 2015
- תמצית ההיסטוריה של קמפניה ונאפולי, באתר University of Georgia (באנגלית)
- נאפולי, היסטוריה, באתר Lonely Planet (באנגלית)
- היסטוריה של נאפולי, באתר Visit Naples (באנגלית)
- היסטוריה של נאפולי: העיר של וזוב ובירת הדרום, סקירה מפורטת באתר Treccani (באיטלקית)
- היסטוריה תיעודית של נאפולי, סקירת סדרת ספרים על ההיסטוריה של נאפולי, באתר ITALICA PRESS (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
