Loading AI tools
סופר עברי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק שָמי (4 באוגוסט 1888, חברון – 1 במרץ 1949, חיפה) היה סופר עברי, מראשוני הסופרים העבריים החדשים שפעלו בארץ ישראל בימי טרום-המדינה. יצירתו, הייחודית לתקופתה, עסקה בדמויות והתרחשויות המושרשים בהווי יהדות המזרח ובני ערב. שמי פרסם מספר סיפורים קצרים ואת הנובלה "נקמת האבות", וכן כתב מספר שירים ומאמרים. מבקר הספרות גרשון שקד תיאר את הנובלה פרי עטו של שמי "כאחת מהיצירות החשובות ביותר בספרות העברית"[1].
שמי נולד כיצחק סָרְוִוי בחברון בכ"ז באב תרמ"ח, הבכור מבין שלושה ילדים. אביו, אליהו, היה סוחר משי שעבר לחברון מדמשק ב-1885, והיה ידוע בשם "א-שאמי" (הדמשקאי), שהיה מקור השם הספרותי שהבן יצחק אימץ לעצמו ושלימים הפך לשמו הרשמי[2]. אמו, רבקה קסטל, הייתה חברונית ממשפחה ספרדית מסורתית. מבעלה, קסטל הייתה צעירה בהרבה מאליהו ואשתו השלישית, לאחר שהתאלמן והתגרש.
ילדותו של יצחק הייתה מושרשת בתרבות הערבית של אביו ושל העיר חברון. הוא לבש בגדים בסגנון המקומי, דיבר עם אביו ערבית (עם אמו דיבר לאדינו), ודרך עסקי הטקסטיל של אביו נחשף למשפחות חקלאים מאזור הר חברון, שמאוחר יותר הופיעו כדמויות בכתביו.
משפחתו הייתה שומרת מצוות, וכנער נשלח ללמוד בישיבת שדי-חמד בראשות הרב חיים חזקיהו מדיני, אך שמי התמרד כנגד החינוך הדתי ונתבקש לעזוב[3]. ב-1905, כשהיה בן 17, עזב את חברון ביחד עם חברו דוד אבישר ונרשם לבית המדרש למורים הגרמני 'עזרה' בירושלים. אביו התנגד ללימודיו החילוניים, ושמי חי בדוחק באותם ימים. אמו של שמי הייתה מספקת לו מדי פעם מעט כסף בסתר, אך בעודו סטודנט שקעה אמו בדיכאון ונטלה את חייה[4]. את לימודיו סיים ב-1907.
בעת שגר בירושלים החל להתלבש בסגנון מערבי ולהתערות בתרבות המעורבת של העיר. באותה תקופה גם הכיר את יצחק בן-צבי וש"י עגנון, ודרכם נחשף לציונות. שמי היה מבין הספרדים הבולטים שהיו פעילים בחוגים אלו בתקופה זו. הוא המשיך להיות פעיל במפעל הציוני במשך חייו. הוא נבחר לאספת הנבחרים הראשונה מטעם רשימת הפועל הצעיר[5] וב-1927 נתבקש על ידי דוד בן-גוריון לעזור לגייס עובדים מבין ערביי ארץ ישראל להצטרף כחברים להסתדרות.
בעת לימודיו התיידד שמי עם סופרים צעירים אחרים, ביניהם יהודה בורלא, שהיה כמותו יליד הארץ, בוגר בית הספר 'עזרה', ופעיל ציוני. חבריו של שמי תמכו בו ועודדו אותו לכתוב. בין אלה שהעריכו את כתיבתו היו גם סופרי העלייה השנייה, בפרט אשר ברש, שלאחר מותו של שמי כינס את כתביו והוציאם לאור, ויעקב פיכמן, לימים עורך הביטאון "מאזנים".
לאחר לימודיו בירושלים החל שמי ללמד, תחילה לתקופה קצרה במושבות גדרה ועקרון ולאחר מכן בדמשק, שם עבד כמורה לעברית. באותה תקופה שמע על החלטתם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי ללמוד משפטים בקושטא ורצה אף הוא להצטרף אליהם, אך מחוסר אמצעים נמנע ממנו לחבור אליהם. במקום זאת עקר לבולגריה, שם חיפשו מורים לעברית, כשמטרתו הייתה לחסוך עד שיוכל אף הוא להירשם ללמוד משפטים.
בבולגריה פגש את פנינה גינגולד, חלוצה מרוסיה שעלתה ארצה אך נשלחה לעבוד כמורה בבולגריה. השניים נישאו ורצו לחזור ארצה, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלצו להישאר בבולגריה עד שביתת הנשק. ב-1918, בעודם בבולגריה, נולד להם בן יחיד, ידידיה. בתום המלחמה עברו לחברון, שם עדיין גר אביו של שמי, שעתה כבר היה כבן תשעים וסבל מעיוורון. בחברון עבד שמי בו-זמנית בבית ספר יהודי ובבית ספר ערבי כמורה לערבית, ספרות, והיסטוריה. אשתו עבדה כמורה בבית הספר "המזרחי" לבנות שבעיר.
בנוסף לעיסוקו כמורה, שמי שירת כמזכיר הקהילה היהודית בחברון. בתוקף תפקידו עזר להגן על הקהילה היהודית במשך חגיגות נבי מוסא בשנת 1920 (שבעקבותיהן פרצו מאורעות תר"פ). בקרב הקהילה הערבית בעיר נפוצו אותה שנה שמועות כוזבות שיהודים התנכלו למשלחת החברונית כשזו הגיעה לירושלים טרם עלייתם לקבר הנביא; ערביי חברון ביקשו לצאת לירושלים לעזור לחברי משלחתם, אך הממשל הבריטי סירב ובמקום זאת נתן להם לארגן הפגנה המונית בחוצות חברון. שמי ואחרים הפצירו בממונה הבריטי שלא יסגור את התושבים היהודים בבתיהם בעת ההפגנה, ושיארגן נוכחות צבאית כדי לשמור על השקט. הממונה נענה לבקשתם, ועל אף שאלפי ערבים חמושים באלות וחרבות התגודדו סביב הגטו היהודי בבוקר יום ההפגנה, נוכחותם של חיילים הודים שהוזמנו מבעוד מועד מנעה שפיכות דמים באותו יום[6]. שנים לאחר מכן ביסס שמי את עלילת ספרו "נקמת האבות" על תהלוכות אותו החג ששנים קודם איים על יישובו.
באותה תקופה הייתה המשפחה שרויה במצוקה כספית, ואשתו פנינה לקתה במחלת לב. קשיים אלו הפילו את רוחו של שמי, דבר שהשפיע על יכולתו לכתוב. החרדה לגבי כלכלתו המשיכה לפקוד את שמי במשך חייו, והיא הייתה במידה רבה אחראית לתפוקתו הספרותית הדלה, בנוסף למחלת הנפחת (אמפיזמה) שממנה סבל בשנותיו המאוחרות ושהגבילה אף היא את יכולתו.
ב-13 בנובמבר 1925 נפטרה אשתו פנינה. לימים נישא בשנית לשרה קליש, שהכיר עוד בהיותו בדמשק לאחר שסיים את לימודיו בירושלים. קליש הייתה אחות במקצועה, וכשחודש הקשר עם שמי היא שהתה בארצות הברית ומשם חזרה ארצה. בהשפעתה עבר שמי מחברון לטבריה ב-1928, כשנה לפני מאורעות תרפ"ט. אף שכבר עזב את חברון כשפרצו המאורעות, ניכר ממכתבים שכתב לחבריו שהאסון השפיע עליו באופן קשה. בגילוי דעת עליו חתם ביחד עם "ועד פליטי חברון", הסופר דוד אבישר, הרבנים הראשיים לחברון, ואישים נוספים, גינה בחריפות מאמצי תעמולה מהצד הערבי להטיל את האשמה במאורעות על היהודים, וקרא לממשלה הבריטית לחקור אותן ללא משוא פנים[7].
ב-1931 עבר לחיפה, שם עבד כמורה, כפי שעשה גם בטבריה, ולימים כפקיד בית משפט. על אף שעזב את חברון, המשיך להתגעגע לעיר מולדתו. במכתב שכתב לחברו דוד אבישר ב-1932, הביע כמיהה לכתוב ספר ארוך שיגולל את ההיסטוריה העשירה שלה[8].
בנוסף לסיפורים שפרסם, שמי כתב גם שירה ומאמרים, כולל מסות על ספרות ובימה ערבית ועל יהודי דמשק.
הוא נפטר בחיפה ב-1 במרץ 1949[9]. הותיר אחריו את רעייתו ובנו, ידידיה שמיר, מהנדס, ולימים עוזר המדען הראשי של משרד הביטחון.[10] ידידיה נישא למהנדסת הדסה רביקוביץ (דודתה של המשוררת דליה רביקוביץ).
ערך מורחב – סיפורי יצחק שמיעל אף ששמי – מראשוני הסופרים העבריים החדשים – פרסם באופן מצומצם ביותר, ולרוב רק סיפורים קצרים, הוא עדיין נחשב בחוגים מסוימים כאחד "מחשובי הסופרים מקרב העדה הספרדית בארץ ישראל."[11] בנוסף לנובלה אחת שיצאה לאור ב-1927, לזכותו רק שישה סיפורים קצרים, אותם פרסם בביטאונים ספרותיים שונים, ושקובצו יחדיו בספר "סיפורי יצחק שמי" שיצא לאור לאחר מותו.
אף שסיפוריו הקצרים עסקו בנושאים שונים, לעלילתם הייתה מתכונת דומה: כפי שמדגיש הפרופסור לספרות עברית חנן חבר במאמרו על שמי, כולם נכרכו סביב דמות מרכזית שנתקלה במשבר שלא יכלה להתמודד אתו. במקום להתגבר, הדמות הייתה מתפרקת ומתמוססת בפני מצוקתה במשך העלילה. מצד אחד, המשבר הטרגי אליו נקלעה הדמות בסיפור נתן לה פן אנושי שעורר עליה את רחמיו של הקורא. אבל מצד שני, אי-היכולת של הדמות לעמוד מול מצוקתה העידה על כך שלדמות עצמה הייתה יד במצבה הקשה, לא רק לנסיבות שגרמו למצוקה מלכתחילה, ובכך הסיפור ביקר אותה. מאחר שהדמויות בסיפוריו של שמי היו כולם ערבים ויהודים מזרחים, קהילות שמצאו את עצמן בשולי החברה של ארץ ישראל בעקבות העלייה הראשונה והשנייה, יש שרואים בסיפוריו ביקורת מעודנת על קהילות אלה על שסירבו להתמודד עם המציאות החדשה שהביאו אתם העולים החדשים. המסר הזה משקף את הסתירה שליוותה את שמי במשך חייו - מצד אחד העריך מאוד וכיבד את התרבות הערבית והמזרחית שבה גדל ואף נשבה בקסמיה, אך מצד שני הבין את מגבלותיה וחסרונותיה ועל כך ביקר אותה. באותה מידה, תיאר שמי את דמויותיו באופן אוהד ומבין, אך לא חסך מלהראות בחסרונותיהם.
תכונה נוספת המשותפת לסיפוריו הקצרים של שמי היא שבכולם המשבר אליו נקלעת הדמות מערער את תדמיתה העצמית, עובדה שמוסיפה פן פסיכולוגי לסיפוריו. בחלק מהסיפורים, הדמות מגיבה לעלבון שהיא סופגת בייאוש, דיכאון, ורחמים עצמיים. כדוגמה, בסוף סיפורו הראשון של שמי, "העקרה," מסתגרת פלור בחדרה, מתוך הכרה שמקומה במשק הבית רק ילך וידעך במשך הזמן, וכל שביכולתה לעשות הוא לחלום על חיבוק מאמה המנוחה, היצור היחידי שאהב אותה בלי תנאי. בסוף הסיפור "בין חולות הישימון" מביט מנצור בלב שבור על סוסתו האהובה שנגנבה ממנו תחת אפו ושדוהרת לה לתוך האופק, מנוע מלעשות דבר שמא יגרע הדבר מגדולתה של סוסתו. בסיפור "הבריחה" מופקד הזקן חכם בכור על ידי קרובו היחידי בבית אבות בתנאים מחפירים, ועל אף שהוא אוזר אומץ ומצליח להימלט מבית האבות, לאחר שהוא טועם מהחופש הוא תופס שאין לו בעצם לאן ללכת, והסיפור נגמר כשהוא יושב בדרך, מבולבל, מתוסכל, ובדמעות.
בסיפורים אחרים בחר שמי לתת לדמות להגיב להשפלתה בזעם הרסני שלא שיפר את מצבה ואף החמיר אותו. למשל, בסיפור "אב ובנותיו" תיאר שמי איך החכם צבי חוזר לביתו בדמשק לאחר שנעדר ממנו לשבע שנים ועד כמה הוא מתקשה להתרגל לשינוי שחל בקרב בני משפחתו. כשהוא מגלה שבתו הבכורה הפכה לרקדנית במועדון לילה, הוא קופץ על הבמה, נושך ומכה אותה, עד שהקהל הנדהם שועט עליו ודוחף אותו לתוך גרם מדרגות שממנו הוא נופל. בסיפור "ג'ומעה אלאהבל," תיאר שמי איך גיבור הסיפור ג'ומעה, רפה שכל ערבי, מתלהם מלגלוגם של ילדי הכפר, ובהתקף אמוק הוא קורע את בגדיו מעליו, שורט ומכה את עצמו, ורק התערבותם של תושבי הכפר שמשכיבים אותו ארצה להרגיעו מצילה אותו. על אף שאחד הדברים המאפיינים את כתיבתו של שמי הוא ההתמקדות בחייהם של עדות מסוימות, סיפוריו הטיבו לבטא דווקא את התכונה האוניברסלית של הקושי שכמעט כל אדם ימצא כשהוא נדרש לעכל או להבליג כנגד עלבון צורם.
ערך מורחב – נקמת האבותיצירתו הנודעת ביותר של שמי היא ספרו הבודד "נקמת האבות" שפורסם ב-1927 תחת התת-כותרת "סיפור מחיי הערבים". גרשון שקד, שכתב מבוא לגרסה של "נקמת האבות" שיצאה לאור ב-1975, תיאר את הנובלה הזו כאחת מהיצירות החשובות ביותר בספרות העברית[1]. הסיפור, ששמי בחר לספר דרך דמות של מספר ערבי, מתאר את חייהם של ערבים מוסלמים מתקופת היישוב באופן נאמן ויוצא מן הכלל בספרות העברית דאז, ורווי בפרטים שרק אדם שגדל מתוך תרבות זו יכול היה לספק.
יצחק שמי נבדל מסופרים אחרים של היישוב העברי בעיקר בזכות הדמויות עליהן כתב ובדרך שבה כתב עליהן. סיפוריו התמקדו בערבים ויהודים בני עדות המזרח, דמויות שהופיעו רק באופן שולי בספרות העברית דאז. העובדה שהספרות העברית נטתה להתעלם מתרבויות אלו כבר צוינה בזמנו על ידי יוסף אליהו שלוש בספרו "פרשת חיי" שפורסם לראשונה ב-1931. שלוש, שדגל בשיפור היחסים בין שכניה הערבים והיהודים של ארץ ישראל, ביקר את המנהיגות הציונית בארץ על כך שהיא התעלמה מעצם קיומם של ערביי ארץ ישראל. כדוגמה טען שלוש שבכל הספרות הציונית אין אפילו ספר אחד שמתאר את חייהם באופן מציאותי או מכיל מידע מהימן על מצבם[12]. אמנם היו מספר סופרים עבריים בתקופה זו שכתבו על דמויות אלה באותה תקופה, בפרט יהודה בורלא ומשה סמילנסקי, אך הם כתבו על קהילות אלו בתור משקיפים חיצוניים. להבדיל, שמי כתב על ערבים ועל קהילות יהודים בעולם הערבי מתוך הכרה פנימית של התרבות הערבית, ולכן בניגוד לקביעתו של שלוש יצירותיו של שמי היוו תיאור אותנטי של קהילות אלו ושל התרבות הערבית בפרט. מבקרת הספרות גילה רמרז-ראוך תארה את כתיבתו של שמי כלא פחות מאשר ספרות ערבית שנכתבה בעברית, וחנן חבר סיכם את שמי בהערה "לצד המזרחיות, יחד עם זאת, חזרה וצוינה מעורבותו העמוקה בחיי הערבים. הדברים הגיעו עד כדי כך שגרשון שקד הגדיר את כתיבתו ככתיבה של 'סופר יהודי-ערבי שכתב עברית.' הקריאה בסיפוריו מזמנת לקורא חוויה לא שגרתית ואולי אף יחידה במינה בספרות העברית."[13]
חלק מחוויה מיוחדת זו נובעת מיכולתו של שמי לאבחן ולתאר את הגינונים של התרבות המזרחית הזו, ולתת לקורא מטעמה. במיוחד ניכר בכתיבתו הסגנון האתנוגרפי, ששילב עובדות מחיי האוכלוסיות עליהן כתב בסיפוריו. דוגמה טובה היא סיפורו "ג'ומעה אלאהבל", שם מתאר שמי תוך כדי הסיפור את חלוקת האדמות בין משפחות החקלאים שבפאתי חברון, את הדרך שבה נהגו האיכרים ליישב סכסוכים ביניהם, ואת הקנס המקובל עבור כבשה שנבחרה מראש כתשלום, אך בינתיים נטרפה (פי ארבעה ערך הכבשה ושכרו של השופט). בנוסף, שמי אימץ סגנון אטי ועצל שמשקף את האווירה של המקומות עליהן כתב. גם השפה שבה השתמש הוסיפה אותנטיות לכתביו. חנן חבר תיאר בראיון את שפתו כ"ניסיון לחיקוי חלקי של הדיבור הערבי... הוא יצר איזו גרסה מעורבת של לשון עברית של הספרות העברית החדשה, מודרנית, עם הדהוד ערבי, וזה יוצר סוג של ערבוב שהוא מאוד מאוד מיוחד."
במידה רבה, תכונות אלו קבעו את מקומו בקאנון הספרות העברית. לאור העובדה שסיפוריו עסקו בתרבות שנתפסה כאקזוטית לרוב הקוראים העברים בזמנו, מה גם הכמות המצומצמת של יצירותיו, בהתחלה נטו רבים להתעלם או להמעיט מערכן של יצירותיו. המבקר יעקב רבינוביץ סיכם זאת עם קביעתו ש"בסיפוריו מחיי ישראל נשאר שמי סופר דל-ערך" (מסלולי ספרות, 1971, 60). אחרים מצאו דופי דווקא בסגנון כתיבתו המכוון של שמי. כדוגמה, הסופרת והמבקרת חמוטל בר יוסף ציינה ש"תמימותו וסגנונו הדשן של שמי אינם עוברים לפעמים את השלב הבלתי מפותח של כתיבה בסרית. די בכך לפסול אותו בעיני קורא אינטלקטואלי, מנוסה, בן זמננו." (הארץ, 8 במאי 1964).
בנוסף, בתקופה שלפני קום המדינה התפתחה הספרות העברית לכיוון של מוטיבים אוניברסליים. התפתחות זו הקשתה עוד יותר על סופר כמו שמי שהתעקש לכתוב מנקודת מבט כל כך ספציפית. חנן חבר טוען כי אחד הדברים שפגעו במעמדו של שמי בפרט הייתה ביקורתו של יוסף חיים ברנר, שליגלג על אלו שכתבו "מחיי-היהודים בלודז', מחיי בני גליציה, מחיי הקראים, מחיי הספרדים, מחיי ארץ-ישראל, מחיי בני פתח-תקוה… ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה." ברנר ידע על שמי ואף נפגש אתו, ושמי הצעיר תיאר את פגישתו הראשונה עם ברנר כמאורע רב השפעה. לכן יש שמפרשים את ההתייחסות לסיפורים מ"חיי הספרדים" במשפט זה לרמז ברור לשני סיפוריו הראשונים של שמי שיצאו לאור תחת הכותרת "מחיי הספרדים." שמי סירב לקבל את הביקורת הזו והמשיך בדרכו, ואף בחר להוסיף לספרו "נקמת האבות" שיצא לאור כמה שנים אחרי שברנר נרצח את התת-כותרת הפרובוקטיבית "סיפור מחיי הערבים."
עם זאת, במשך הזמן עלה ערכו של שמי כסופר. כמה מסיפוריו הקצרים נכללו באוספי ספרות למיניהם, וחלקם אף שולבו בתוכניות הלימוד של בתי ספר בישראל, לרוב כדוגמה למתכונת הקלאסית של ז'אנר הסיפור הקצר. פה ושם גם הופיעו אזכורים לכתביו של שמי בספרות עברית מודרנית, כמו השיר "משל בדואי על סוסה ונמשל על אורוות המוח" של המשורר רוני סומק (המופיע בספר "המתופף של המהפכה", 2001) המבוסס על סיפורו של שמי "בין חולות הישימון".
ההערכה המאוחרת ליצירותיו של שמי בעיקר נבעה מכך שהן היו מבין הבודדות שנתנו קול לקהילות מסוימות שלא יוצגו בספרות העברית של לפני קום המדינה, ולערביי ארץ ישראל בפרט. הסופר א. ב. יהושע, ששנים לאחר מכן זכה לשבחים רבים על שבספרו "המאהב" יצר אף הוא דמות ערבית אותנטית בתור אחד ממספרי העלילה, הכיר בתרומתו המוקדמת של שמי וכתב עליו ש"הוא ידע איך לחדור, בהזדהות עמוקה ועין חדה, לנשמתם של הערבים ולרשום את סיפורם בלי רומנטיקה מזויפת."[14] המבקר גרשון שקד שיבח אותו על שהוא "חדר למעמקי המנטאליות הערבית וגילה בה פנים חדשות."[15] למרות ביקורת חיובית זו על שמי, יש גם שסוברים שהדמויות הערביות שיצר היו פשטניות. מבקרת הספרות גילה רמרז-ראוך, שציינה אף היא את יכולתו של שמי להבין ולהזדהות עם ההווי הערבי של זמנו, ביקרה אותו על כך שהדמויות הערביות שיצר הן במידה מסוימת סטריאוטיפיות, ומגלמות את הערבי כ"פרא אציל" הנאמן לשבטו ואדמתו[16].
ספורי שמי בתרגומם לאנגלית זכו לביקורות אוהדות[17], ותרגום סיפוריו לצרפתית מומן ויצא לאור בידי הכנסייה הקלוויניסטית בשווייץ (Labor et Fides). שמי, כמו אחרים בני זמנו, ידע שהוא עד לעולם שהולך ונעלם אל מול עניו, וסבר שטוב לו שייעלם. יחד עם זאת - יצר בכתיבתו תמונת מצב סופנית - דיכוי האשה, בורות הרת אסון של המוהל, זנות בדמשק, ופולחן המקומות הקדושים שהפך לרצחני. שמי תיעד תופעות שלא תועדו במקורות אחרים - כמו הפולחן המוסלמי הסופי הייחודי לפלסטין - פולחן משה - קלים-אללה[18]. מבקרת ספרות בלוס אנג'לס טיימס תארה את היצירות "סיפורים זוהרים מן המזרח התיכון שנעלם"[19].
מבקרים ערבים ופלסטינים במיוחד נמשכו ליצירותיו של שמי. מצד אחד, זכה שמי להערכה על הדרך שבה התייחס לדמויות ערביות בסיפוריו. המבקר והסופר אנטון שמאס הילל את שמי על גב כריכת תרגום סיפוריו של שמי לאנגלית משנת 2000 שהוא הסופר העברי היחידי בכל הספרות העברית המודרנית שיצר דמויות ונופים פלסטינים. אחרים, כמו המבקר עיסא בולעטא, ראו בכתיבתו של שמי זכר לתקופה של דו-קיום בין יהודים וערבים שמלפני קום המדינה. ביצירותיו אכן ניתן למצוא דוגמאות של יחסים טובים בין יהודים וערבים, כגון התיאור של השיחה הלבבית שמתפתחת בין חכם צבי לשכנו המוסלמי ברכבת בתחילת הסיפור "אב ובנותיו". עם זאת, אין לשכוח שלשמי היו רגשות מעורבים לגבי התרבות הערבית, דבר שניכר גם בסיפוריו. דוגמה לכך ניתן לראות ממכתבים שכתב, כמו אחד ששלח ליעקב פיכמן ב-1937, שבו כתב: "יש בלבי הסוסים ביחס אליהם. ישנם רגעים שאני חושב שתקופה זו של הרת זעם וזועה בינינו ובין שכנינו (החמר לקוח מחיי הערבים) אולי לא היה מן הראוי להתעניין בהם ובחייהם. ואולם השיבותי אל לבי האמנות היא למעלה מן הכל. ודי לחכימא." בין אם סיפוריו הם עדות לדו-קיום מוצלח או לא, הם בהחלט מציירים תמונה ייחודית של אוכלוסייה מסוימת מתקופת היישוב שאין כמותה בספרות העברית. על אף היותו יהודי ופעיל ציוני, בשנת 2004 הכירה האגודה האקדמאית הפלסטינית בשמי כאחד היוצרים הפלסטינים החשובים במאה ה-20, ובכך קנה שמי מקום ייחודי בתולדות הספרות המזרח תיכונית בעת החדשה - אבן מסד בנוף התרבותי הישראלי-פלסטיני המשותף[20].
לאחר מותו של שמי החליטה עיריית ירושלים להנציח את שמו וקראה רחוב על שמו בשכונת נווה שאנן.
שיחה עם פרופסור חנן חבר על יצחק שמי, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים יצחק שמי, הבריחה, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים יצחק שמי באתר הארכיון - ספרות עברית בקול
יצחק שמי, סיפור || שומר המסגד האחרון, באתר הארץ, 26 ביולי 2013 (פרסום ראשון) יוסף צרניק ואליהו שמיר, הסופר היהודי-ערבי שנשכח בישראל ואומץ על ידי הפלסטינים, באתר הארץ, 26 ביולי 2013 חיים פסח, הסופר שהצליח לכתוב בעברית־פלסטינית, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2015 יגאל שוורץ ויוסף צרניק, מדוע רק מתי מעט יודעים מיהו יצחק שמי, באתר הארץ, 22 באפריל 2015 אורי ש כהן, יצחק שמי: הסופר המזרחי הראשון, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
