בית אבות

בית אבות הוא מרכז מגורים המיועד לאנשים בגיל זקנה, ומספק להם שירותים שלא ניתנים בדירה פרטית. החל משירותים בסיסיים במסגרת דיור מוגן וכלה בטיפול סיעודי נרחב במסגרת בית אבות סיעודי. השירותים נגזרים ממצב בריאותו של הדייר. ההבדלים בהיקף השירותים ובתנאים האחרים, הקיימים בין בתי אבות שונים, תלויים בין היתר גם ביכולת הכלכלית של הדיירים ובהסכם השכירות שלהם. לרוב תשלום דמי השכירות נעשה בשכר דירה חודשי בתוספת תשלום חד פעמי ("דמי כניסה" או פיקדון נשחק).

בתי אבות התנהלו בעבר על פי תפיסה מוסדית, ולפיה יש להנהלה השפעה רבה על חיי הדיירים, והמקום מתנהל על פי רצון ההנהלה – בשונה מן החיים בבית.^[1] בשנים האחרונות התפתחה תפיסה חברתית לניהול בתי אבות שמטרתה לאפשר לדיירים להרגיש שהמקום שבו הם חיים הוא ביתם ושיש להם השפעה רבה יותר על הדרך שבה הוא מתנהל. שיפור בתחושת הביתיות יכול להיעשות באמצעות הגדלת הפרטיות בחדר הדיירים, יחס אישי של הצוות וקשר טוב עם ההנהלה ופעילויות מותאמות לדיירים. ידע על המקום ואפשרות בחירה בו לפני המעבר תורמים אף הם לשיפור תחושת הביתיות.^[2]

בעבר, הוחזקו קשישים (בעיקר קשישים נזקקים) במוסדות מיוחדים שהתקיימו מתשלומים שקיבלו לצורך זה (בין אם מכספי הדיירים ובין אם מתמיכת הקהילה). מוסדות אלה נקראו מושבי זקנים. בשל השדרוג שחל ברמת השרות של המוסדות לזקנים ובשל הרצון לבדל את המוסדות החדשים מן הדימוי הירוד של "מושב הזקנים" כונו המוסדות החדשים בשם "בתי אבות" ולאחר מכן גם "בתי דיור מוגן" או אף "בתי גיל הזהב".

ישנן מספר סוגי מחלקות בבתי האבות:

מחלקה לעצמאיים: מיועדת לקשישים אשר אינם צריכים עזרה בתפקוד היומיומי שלהם.
מחלקה לתשושים: מיועדת לקשישים אשר צריכים עזרה מועטה בתפקוד היומיומי שלהם.
מחלקה לתשושי נפש: מיועדת לקשישים הסובלים ממחלת אלצהיימר, דמנציה, ומוגדרים כתשושי נפש על ידי פסיכוגריאטר.
מחלקה סיעודית: מיועדת לקשישים הדורשים טיפול מתמיד במשימות היומיום שלהם.
מחלקה סיעודית מורכבת: מיועדת לקשישים סיעודיים אשר נזקקים לזונדה.

בחלק מבתי האבות קיימת מחלקה סיעודית שבה שוהים קשישים אשר נזקקים לטיפול צמוד. הפיקוח ומתן הרישיון למחלקה הסיעודית נעשה על ידי משרד הבריאות. בחלק גדול מהמחלקות הסיעודיות מממן משרד הבריאות את אשפוז הקשיש וזאת על ידי מתן "קוד" אשפוז מטעם המשרד. אותו "קוד" נקרא הקוד הסיעודי, והוא ניתן לקשישים המוגדרים כתשושי נפש או סיעודיים, וכן לאלו בעלי יכולות כלכליות נמוכות.

במסגרת הדיור המוגן מסופקות דירות ליחיד או לזוג וניתנים שירותים ציבוריים לכלל דייריו. רמת ומגוון השירותים משתנים מדיור מוגן אחד למשנהו, ובדרך כלל כוללים חדר אוכל, אולמות הרצאה, חדרים לטיפול רפואי, מרכזי בריאות כגון חדר כושר ובריכת שחייה, ומגוון פעילויות תרבות, העשרה ופנאי, חוגים, הרצאות, טיולים מאורגנים, מסיבות מאורגנות לחגים שונים ועוד.

דיור מוגן אינו מהווה בית הבראה או מיועד לאספקת שירותים רפואיים, אם כי לרוב יש בו אגף לטיפול סיעודי. בחלק מבתי דיור מוגן מופעלת מרפאה 24 שעות ביממה והדירות מאובזרות בלחצן מצוקה. מגוון השירותים המוצעים בדיור מוגן ניתנים גם במסגרת כפרים קהילתיים לגמלאים, בהם יחידות הדיור הן יחידות אוטונומיות ונפרדות מיתר המתקנים והדירות במקום.

באוקטובר 2013 היו בארץ כ-180 תוכניות של דיור מוגן לקשישים, ובהן כ-30,022 יחידות דיור.^[3] בסוף שנת 2016 חיו בישראל כ-978 אלף איש בני גיל +65.^[4] כלומר בישראל רוב הקשישים אינם גרים בבתי אבות. נכון לסוף שנת 2016 היו בארץ כ-21,000 מיטות במוסדות לטיפול ממושך בפיקוח משרד הבריאות.^[5]

סרטו של הבמאי דסטין הופמן משנת 2012, "קוורטט", מתרחש בבית אבות למוזיקאים. בית האבות שוכן בסביבה פסטורלית, ודייריו נהנים מחיים פעילים, שמגבלות הזקנה משפיעות עליהם אך מעט. שיאו של הסרט הוא יוזמתם של דיירי בית האבות להפקת אופרה, שהכנסותיה יממנו את המשך פעילותו של בית האבות.
סרטו של הבמאי רשף לוי, "לצוד פילים" מתרחש בבית אבות בירושלים. חייהם של דיירי בית האבות מתאפיינים בעליבות רבה. חלק מהדיירים שרויים בתרדמת, ולאחרים הבידור העיקרי הוא צפייה במטפלת הסיעודית, תוך השמעת הערות וולגריות על מיניותה. ביוזמת נכדו של אחד מדיירי בית האבות יוצאים שלושה מהדיירים לשוד בנק.
סרטה של שרה פולי "הרחק ממנה" (2006) לפי סיפור קצר של אליס מונרו מתרחש ברובו בבית אבות בו מתאשפזת גיבורת הסרט ,פיונה ג'ולי כריסטי, בגלל דמנציה.