יהודה לֶיְיבּ גורדון (בראשי תיבות: יל"ג; ביידיש: יהודה לייב גאָרדאָן; ברוסית: Лев О́сипович Гордо́н, לב אוסיפוביץ' גורדון; כ"א בכסלו תקצ"א, 7 בדצמבר 1830, וילנה – כ"ד באלול תרנ"ב, 16 בספטמבר 1892, סנקט פטרבורג) היה משורר, סופר ועורך עברי.
 | |
| יהודה לייב גורדון | |
| לידה |
7 בדצמבר 1830 (יוליאני) וילנה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
16 בספטמבר 1892 (יוליאני) (בגיל 61) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית |
| מדינה |
האימפריה הרוסית |
| שפות היצירה |
רוסית, עברית, יידיש |
  | |
נחשב לאחד מגדולי המשוררים בתנועת ההשכלה, שנודע גם במלחמתו הנוקבת בממסד הרבני.[1] קריאתו בשירו "הקיצה עמי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ" הפכה לסיסמת המשכילים בני דורו.
ביוגרפיה
יהודה-לייב בן אשר גורדון נולד בשנת 1830 בעיר וילנה להורים יהודים פולנים אמידים בעלי בית מלון לאצילים פולנים. כבר בימי ילדותו ייעדו אותו הוריו להפוך לרב ומורה בישראל, ולתכלית זו הפקידו את חינוכו בידי תלמודי ופדגוג אמן, רבי ליפא, מתלמידיו המובהקים של רבי חיים מוולוז'ין, שלימדו מקרא כפשוטו, כתיבה תמה ודקדוק. בגיל שבע סיים בחדרו של ר' ליפא חמשה חומשי תורה, וידע אותם על בוריים עם פירוש רש"י ותרגום אונקלוס. באותה שנה אביו קנה לו תנ"ך, ובשובו מה"חדר" היה הוגה בו במשך שעות. מגיל תשע ואילך עבר מלמדים שונים, אך לא מצא שם קורת-רוח כמו מרבו הראשון.[2]
בהיותו בן ארבע-עשרה התדרדר מצבו הכספי של אביו עד שירד מנכסיו, ולא יכול היה לממן את לימודיו של יל"ג, מה שגרם ליהודה לייב להשלים את לימודיו בבתי מדרשות שבווילנה.
גיסו, מיכל גורדון, שהיה בעלה של אחותו, חשף אותו לעולם ההשכלה. יל"ג למד שפות זרות (גרמנית, צרפתית, פולנית, רוסית), קרא ספרות אירופית, והתיידד עם כמה מהמשכילים היהודים הגדולים בתקופתו, מהם השפיעו עליו במיוחד המשורר אד"ם הכהן ובנו מיכ"ל; וכן המשורר זאב קפלן והסופר קלמן שולמן. בימי נערותו חיבר יל"ג שירים ליריים מליציים, תרגם משירי ביירון ושילר, והחל לחבר אפוס הירואי על מלחמות דוד בפלשתים, אותו לא השלים.
בגיל שבע-עשרה ערך את שירי חברו מיכ"ל. אד"ם הכהן ומיכ"ל עיצבו את דמותו של גורדון הצעיר: האחד בכוחו המרסן, בדקדוקי הלשון והצורה והמחשבה; והשני - במעוף דמיונו, בלהט יגונו ובחינו האביבי.[3] השפעת אד"ם הכהן ניכרת על שירי ההגיון (שירים ליריים) של יל"ג, והשפעת מיכ"ל על שירי העלילה (אפוסים) שלו.
לאחר שהחמיר המצב הכלכלי בבית הוריו, החליט יל"ג לחפש לו פרנסה, והעמיד עצמו בגיל 22 למבחן בבית המדרש לרבנים בווילנה. היה זה בית מדרש שנוסד על ידי הממשלה הרוסית, ומטרתו הייתה להעמיד דור של רבנים משכילים מטעם הממשלה, שישמשו כמורים בבתי הספר הממשלתיים לבני היהודים. לאחר שהצליח במבחנים, הוא הוסמך כמורה, והחל לעבוד בבית הספר של פוניבז', ואחר כך בבתי הספר שבעיירות שאולאי וטלז. הוא דבק בעבודת ההוראה במשך כעשרים שנים, שהיו גם השנים הפוריות של יצירתו.
בשנת 1857, בגיל עשרים ושבע, הוציא יל"ג לאור את ספרו הראשון, פואמה על ימי התנ"ך: "אהבת דוד ומיכל". בתקופה זו החל בפרסום מאמרים בגרמנית ובעברית ובהמשך דרכו פרסם מאמרים גם בעיתונות הרוסית. שלוש שנים לאחר מכן פרסם את "משלי יהודה", אסופת משלים מקוריים ומתורגמים ממשלי אזופוס ולה פונטיין
בסוף שנות ה-60 תקף גורדון בחריפות במאמרים, בשירים ובסיפורים את החומרות המיותרות של רבני תקופתו ואת התנגדותם להשכלה, ונעשה לדוברה[א] . הוא ומשה לייב ליליינבלום קראו לתיקונים בדת והעמדתם על דברים שבעיקר, תוך ביטול חומרות מיותרות.
ב-1871 פרסם "משלים קטנים לילדים גדולים". במשלים החריפים והמקוריים, הכתובים בצורת שיר, מלחמה למשורר ברבנים המחמירים בהלכות וב“מאשרים המתעים”, שעיניהם רק לטובת עצמם וּלטובת זולתם אין מהם דואג (כאלה הם, לדוגמה, המשלים “ברבורים אבוסים”, “הפה שאסר הוּא הפה שהתיר”), ב"קנאים מורדי-האור החוסמים בפני בני-הנאוריים" את הדרך אל ההשכלה (המשלים: “יעלת סלע והנשר”, “מעשה נערות”, “הזאב ובנו”), במנהיגי-הקהל, הפוסעים על ראשי העם (“הצפרדע אשר ביאור מצרים”, “השעיר המשתלח”), ומאידך גיסא מלחמה ליל"ג גם בעברים המלומדים, העוזבים את עמם ובמשכילים, שהשכלתם אינה מביאתם לנועַם המידות (“בנים זרים”, “נחש מרקד”, “המנֻוָול בבית המדרש”).[2]
בשיר "ברבורים אבוסים" גורדון תיאר את העוני חסר הרחמים שאליו גוררים רבנים שאינם בקיאים בתורה את הציבור בחומרותיהם.[4] שיר זה, ושירים אחרים ברוחו, ובמיוחד המאמר הסרקסטי "בזכותן של הרבנים" בו גורדון שיבח, כביכול, את גאונותם של הרבנים המחמירים, גררו בעקבותיהם תגובה רבנית חריפה; בעמוד השער של הביטאון "כבוד הלבנון" פורסם השיר "משכיל לענות לבני קורח מזמור שיר", המזכיר את דברי המדרש המייחס לקורח טענות דומות לאלו של יל"ג, ומסיים בקריאה: "קֹרַח אַבִיהֶם דִבֵּר מִכְּבָשִׂים, וּבְנוֹ בְּכוֹרוֹ מִבַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים; אֶרֶץ, אֶרֶץ, רְאִי זֶה לְפָנַיִךְ. פִּתְחִי פִּיךְ וְיָבוֹא גַם הוּא בְּמֵעַיִךְ".[5] הפולמוס הביא לשורת מאמרים מתלהמים משני המחנות. מאבק נוסף שגורדון יצא אליו היה בעניין חינוך הבנות ושיפור מצבה של האישה בחברה היהודית.
משנודע שמו ברבים, הוזמן לבירה סנקט פטרבורג, בשנת 1872, כדי לשמש שם כמזכיר הקהילה וכמנהל חברת "מפיצי השכלה בישראל". בשנות ה-80 של המאה ה-19 הרבה לכתוב בכתב העת העברי הראשון שיצא ברוסיה, "המליץ", והיה לעורכו.
ביקורתו החריפה של גורדון על הממסד הרבני עוררה זעם רב בקרב החברה השמרנית וככל הנראה הביאה להלשנה עליו בפני השלטונות הרוסיים. ב-1879 גורדון ואשתו נאסרו באשמת שווא של חתירה תחת שלטון הצאר. אחר מעצר של שבעים יום הוגלו לכמה חודשים לעיירה נידחת עד ששוחררו. המאסר והגלות, והעובדה שמשרתו בסנקט פטרבורג נמסרה לאחר בזמן גלותו, דיכאו מאוד את רוחו. הפרעות ביהודים ב-1881–1882 בדרום רוסיה ("הסופות בנגב") גרמו למשבר בתפיסתו. אמונתו בכוחה של ההשכלה לפתור את בעיית היהודים במזרח אירופה באמצעות התערותם בחברה הלא-יהודית התערערה. גורדון, שפקפק בפתרון הלאומי שהציעו "חובבי ציון" ולא ראה בארץ ישראל אפשרות למקלט מיידי ובטוח להמוני היהודים, ואף חשש כנראה מפני השתלטות הרבנים על יישוב עתידי שיקום בה, קרא להגירת היהודים מרוסיה לאמריקה, ל"מלון אורחים אחר" (כך בקריאתו "קומי נלכה, אחותי רוחמה" בשירו "אחותי רוחמה").
בשנת 1891 חלה ונותח בברלין, ונפטר בעיר סנקט פטרבורג בשנת 1892. בשנותיו האחרונות כתב במכתב, שהתפרסם לבקשתו שלושים יום לאחר מותו, שהוא שינה את דעתו והחליט להשתתף בעבודות הצבור ליישוב ארץ ישראל.[6]
הנצחתו
ב- 17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דאר שנקראה "סופרים עבריים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, ביניהם י"ל גורדון, ו-2 סופרות . כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית מאשה יוזפפולסקי עיצבה את הבול שהוקדש לו ושמה גם-כן הופיע על הבול עצמו.[7]
רחובות של הערים הבאות בישראל נושאים את שמו: תל אביב, חיפה, הרצליה, גבעתיים, אשדוד, כפר סבא, יהוד מונסון, נס ציונה, רעננה.
ארכיונו מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים העבריים, אשר בבית אריאלה בתל אביב[8].
יצירתו
שתי תקופות אפיינו את יצירתו: התקופה הראשונה מתאפיינת בשירה רומנטית על נושאים מקראיים, התקופה השנייה בשירה ריאליסטית סאטירית ולוחמנית על ענייני ציבור. הוא נהג כמהפכן שבא לכפור במושגי-חיים מסורתיים של האומה הישראלית, שנקבעו בתוכה כמושכל ראשון במשך אלפי שנים.[9] אך באותה מידה שהסתייג מקנאים דתיים, הסתייג ממתבוללים שהתרחקו ממורשתם היהודית ואחזו אך ורק בהשכלה, ואת מררתו שפך בעיקר על ההנהגה, שלתפיסתו הייתה עילת העילות לצרותיה של האומה בגלות: על רבנים ועל פרנסי הקהילה. כך כתב בשירו "בעלות השחר":
הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִׁפְלוּתוֹ
וּפְצָעָיו הָרַבִּים עַד לִבְלִי חֵקֶר;
הֶרְאוּנִי הָרִשְׁעָה וּמְקוֹר דַּלּוּתוֹ –
מְאַשְּׁרָיו הַמַּתְעִים וּמוֹרֵי הַשֶּׁקֶר;
וַיֵּצֵא לִבִּי וַתִּשָּׁפֵךְ מְרֵרָתִי,
וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וּלְקִינָה שִׁירָתִי.
ברנר אמר שיל"ג מחה בשירתו הסרקאסטית כנגד הדת ומנהיגיה מצד אחד, וכנגד הגולה והגיטו מצד שני.[10]
שירת יל"ג עשירה וכוללת אפוס תנכ"י רומנטי, פואמות מקראיות, אגדות, שירי עלילה סאטירים, בלדות, שירי הגיון, משלים, מכתבים, קינות, משא חזיון, תרגומים של ביירון, שילר, שייקספיר, פושקין ולסינג; שירי אל-מקמא"ת, רפסודות, ועוד.
על יצירותיו, שנושאיהן תנ"כיים נימנות הפואמות האפיות (שירי עלילה מקורות ימים ראשונים): "אהבת דוד ומיכל", "דוד וברזלי", "אסנת בת פוטיפרע". יצירות פיוטיות רומנטיות אלו מהוות המשך לשירת ההשכלה המקראית של שלום הכהן, אברהם מאפו, אד"ם הכהן ומיכ"ל; וחוברו גם בהשפעת האידיאליזם הרומנטי הנשגב של שילר. הפואמות ההיסטוריות "בין שיני אריות", "צדקיהו בבית הפקודות", ו"במצולות ים" הן קינות מתריסות על צער האומה בכל דורות גלותה.
בשנת 1854 חיבר את "הוי אח!", משא חזיון בארבעה מחזות, קינה לזכר ידידו, רע נעוריו, מיכ"ל; והוציאו לאור ברשות אביו בשנת 1876, במלאת חצי יובל לפטירתו.
בשנת 1859 פרסם יל"ג את ספרו "משלי יהודה", הכולל כמאה משלים, ברובם תרגומים ועיבודים של משלי איזופוס, פדרוס (Gaius Julius Phaedrus), לה פונטן, לסינג וקרילוב. כן פרסם ספר משלים בנוסף בשם "משלים קטנים לילדים גדולים" ברוח השקפת ההשכלה.
על שיריו הסאטירים הגדולים (שירי עלילה מקורות ימינו) נמנים "אשקא דריספק", "ושמחך בחגך", "קוצו של יוד", "שומרת יבם", ו-"שני יוסף בן שמעון". מהם "קוצו של יוד", פואמת המחאה הנוקבת על מצבה האומלל של האשה העברייה, ועל מעלליהם של הרבנים שטיפלו בגט שלה, הפכה לפסגת יצירתו, והיא גם הנקראת ביותר והנזכרת ביותר.
בשירו המפורסם "לְמִי אֲנִי עָמֵל?" הביע יל"ג את תסכולו הגדול מהעם, הדור הישן והדור החדש כאחד, המואסים בשירה ובשפה העברית .[11] בשנת 1866 התפרסם שירו "הָקִיצָה עַמִּי", שבו קרא ליהודים להשתלב בתוך החברה הכללית: ”עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ, / לָמָּה מִנֶּגֶּד לָהֶם תֵּלֶך אָתָּה?”. בייחוד זכתה לפרסום שורה מתוך השיר: ”הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ”.
במשך כעשר שנים פרסם יל"ג סדרת פיליטונים בעיתון "המליץ" בשם: "צלוחית של פלייטון".[12] הפיליטונים היו בעלי אופי חידתי ומשעשע ועסקו בנושאים קלילים ורציניים גם יחד. יל"ג הרבה לכתוב מאמרים וסיפורים. בשנתו האחרונה חיבר את ספר זיכרונותיו "על נהר כבר".
אגרותיו הרבות של יל"ג נחשבות פנינה ספרותית. יעקב פיכמן כתב על אמנות כתיבת האגרות של יל"ג, שלעיתים קרובות שומעים כביכול את בת צחוקו הטובה, שאינה אופיינית לכתבי המחאה שלו. באף יצירה שלו, טוען פיכמן, לא נמצאו פשטות הביטוי והטבעיות שבלשון כמו במכתביו.[3]
מקומו בהתפתחות הספרות העברית החדשה
ספרות ההשכלה היא חוליה בשרשרת הספרות העברית לדורותיה, המחברת בין שירת הרמח"ל לשירת חיבת ציון ולספרות העברית החדשה. יל"ג, כמחזיק בהשקפת תנועת ההשכלה בדור האחרון של המשכילים, לכאורה קרוב יותר לקודמיו מאשר לדורות הבאים. אלא שבפועל, התעסקותו הרבה בבעיות חיי השעה של דורו פרצה את הדרך לספרות הריאליסטית של מנדלי מוכר ספרים, האמן הגדול של הספרות העברית החדשה; והרחיקה את יצירתו מפסגת ספרות ההשכלה - "אהבת ציון" של אברהם מאפו.
לדעת יוסף חיים ברנר, גדול כוח הקפיצה של יל"ג מאד"ם הכהן מאשר זה של ביאליק מיל"ג.[10] כלומר, שירת יל"ג קרובה יותר ברוחה לשירה העברית החדשה מאשר לשירת ההשכלה. יעקב שטיינברג כתב שיל"ג "חדר על נקלה לחביונה של תקופה חדשה",[13] ואילו ביאליק התייחס לשילוב שבין היסוד הריאליסטי ביצירותיו ליסוד הציורי-אמנותי.[14]
שירי עלילה מקורות ימים ראשונים
מתוך "במצולות ים" |
|---|
| מאת יל"ג |
|
"אָתָא, בִּתִּי, אָתָא יוֹם הַמָּר, יוֹם קִצֵּנוּ, |
אהבת דוד ומיכל
לאחר שבנערותו החל לחבר אפוס הרואי על מלחמות דוד בפלשתים בעקבות האפוסים של טאסו ואריוסטו, הוציא יל"ג לאור בגיל עשרים ושבע את הפואמה הרומנטית, "אהבת דוד ומיכל" בהשפעת שירת מיכ"ל ושילר. האפוס מורכב משנים-עשר שירים, מעוטר במזמורי תהלים, ועוסק במאורעות שבספר שמואל מנקודת המבט של אהבת דוד ומיכל, שההשגחה העליונה, היא זו שנתנה בלבם למען עשות את כל המעללים. יחסית לאפוסים העבריים שקדמו לו, התוכן מקורי יותר, ויש שיפור בסגנון הבהיר והמצומצם, אלא שדרשות-מוסר דידקטיות והתפלספויות מופשטות, בנוסח אד"ם הכהן, מכבידות על הקריאה. ניכרת גם עדיין השפעת האפוסים האיטלקים בצורה הקבועה של בתי השירים, וברעיון שדוד הרחיק מאוהלו את מיכל העקרה מתוך החובה לארצו ולעמו. יוסף קלוזנר שיבח את הפואמה בצניעות פיוטית ובחגיגיות נעלה שיש בה.[2]
אף על פי שהפואמה נתקבלה בתרועת ששון אצל משכילי הדור, יל"ג החשיבה בבגרותו כ"מעשה נערות". כתב יעקב פיכמן: " שירה זו היא בת זמנה כל כך, שאי אפשר שלא לצרף אותה אל יצירת התקופה. לעומת זה. ליצירת גורדון עצמו כמעט שאינה מצטרפת. כל מה שיצר המשורר בתקופות הבאות היה, בצורתו ובתכנו, כנגד יצירת-נוער זו".[3]
אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע
השיר הרומנטי האפי "אסנת בת פוטיפרע" מיוסד על אגדת חז"ל שפוטיפר הוא פוטיפרע (מסכת סוטה י"ג, מדרש בראשית רבה פרשה פ"ט), ומתאר את קורות יוסף מעת הימכרו כעבד במצרים ועד עלייתו לגדולה. במרכזו אהבתם התמימה של יוסף ואסנת, וכנגדה התאווה הנואשת של זוליכה אשת פוטיפר. השיר מתאפיין ברוח שירית מיוחדת, בבינת אמן לבחור היטב מה להבליט ומה להבליע, בתיאורים ובשיחות מצומצמים הקולעים לעולמם הפנימי של הדמויות, בתמונות ססגוניות; ומשובץ במילים עבריות שמקורן מלשון גיפטית.
כתב יוסף חיים ברנר: " השיר הסיפורי רב-הערך הזה, שתכנו ידוע, חי כולו בשפתו הנפלאה, השוטפת, בציוריו הבולטים, הנאמנים, בפרקיו הקצרים המחוטבים, בו כבר למד גורדון הרבה גם אל דרכי משוררי-אירופה היותר מתוקנים. דעתו וידיעותיו מרובות והמכחול שבידו יינטה על הבד לכל אשר יחפוץ ובבטיחות מיוחדה".[10]
דָּוִד וּבַרְזִלַּי
האידיליה "דוד וברזלי", שנכתבה בהפסקות גדולות בשנים תרי"א-תרי"ז, מפגישה שני רעים בערוב יומם: דוד מלך ישראל וברזלי רועה הצאן. המשורר חותם את השיר במוסר השכל: "כי יתרון לאיכר עבד שדהו מנסיכי אדם מעשירי קרת".
הנושא של יתרון חיי הרועים הפשוטים הצנועים והשוקטים על חיי הקרת הרועשים והעשירים, היה חביב על משוררים משנים קדמוניות. בישראל, קודם ליל"ג, עסקו בו הרמח"ל במחזותיו, שלום הכהן במחזה "עמל ותרצה", יוסף האפרתי במחזה "מלוכת שאול", ואברהם מאפו ברומן "אהבת ציון". ביחס לקודמיו יש בשירו של יל"ג תוספת פשטות, ושל ריכוז בביטוי, ושל רוך בניגון.[3] אף על פי שיל"ג לא היה משורר טבע, יש בשירו ציורי טבע נאים, ונסוכה עליו מעין שלווה עליונה, כאילו חיברו רועה-צאן ישר-לבב ושבע ימים. לדעת יוסף קלוזנר, יל"ג הגיע ביצירתו זו לידי שלמות גמורה.[2]
בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת
האגדה הסאטירית החריפה "בין שני אריות" מתארת בפאתוס את חורבן ירושלים על ידי רומא, תוך קובלנה לאלוהי האומה שהסתיר פניו ממנה, ולמוריה ומדריכיה שהקשיחו את לב העם מחיי ארץ ולא הכינוהו לערוך מלחמה. גיבורי השיר האוהבים שמעון ומרתה נשבים על ידי הרומאים, מרתה העדינה נמכרת כאמה למטרונה רומאית, ושמעון נאלץ להילחם באריה כגלדיאטור בזירה הרומאית. שמעון מסמל את הגבורה היהודית הקדומה, מרתה את האמונה, והאריה את רומא. קריאתו של שמעון לאלוהי שמשון, שיהיה בעזרו, לא נענית, והוא מרוטש על ידי האריה. למראהו מתבוסס בדמו בין שיני אריות, יוצאת נפשה של מרתה.
יעקב פיכמן כתב על יצירה זו שהיא שירה דרמטית נשגבת כנגד אבדן הגבורה והתפארת.[3] וברנר כתב על שתי הפואמות האחרונות שהן כאילו עולות מעמקי נפשו של המשורר ויוצרות מעין צווחה ישראלית בוטה והטחה כלפי ההשגחה, שלא הייתה כמותה בספרות העברית.[10]
במצולות ים
אם בפואמה "בין שני אריות" הסיפור מאולץ-משהו כרישום של השקפת המשורר, הרי שבפואמה "במצולות ים" הסיפור מביע את קינת האומה בעומק גלותה. השיר פותח בתיאור מלא פאתוס של גירוש יהדות ספרד. אזי, מסופר על אניה השטה על פני הים התיכון, ובה המון יהודים מגורשים ונודדים, הנוסעים לבקש להם ארץ חדשה. ביניהם שתי נשים אבלות: אשת הרב מטורטונה, אבו שעם, שנשרף באש על ידי האינקוויזיציה, ובתה פנינה, נערה יפה וחכמה. רב החובל חושק בנערה ושולח את אחד המלחים להגיד לה, שאם לא תיאות להיות לו לסוכנת, יוריד את כל הגולים לאי שומם, שם ימותו ברעב. הנערה העברייה עונה לו, כי אם יביא את אחיה לחוף בטוח, אז תעשה כל אשר נפשו דורשת. רב החובל מביא את הנוסעים לחוף מבטחים, ולבו מלא תקווה שתאוותו תתמלא. בלילה פנינה ואמה מנדבות את נפשן כקרבן ומחליקות ממכסה הספינה המיימה. הפואמה נחתמת בקובלנה מרה של המשורר על "שופט תבל" המסתתר "בחושך סתרו" ואינו שם לב לדמעות העשוקים.[2]
לדעת ראובן בריינין, השיר "במצולות ים" הוא היותר מצוין בין כל שירי יל"ג במה שנוגע לאופן ההרצאה הסיפורית, לשלימות התמונה בכלל ולעיבוד החלקים בפרט.[15] גם יוסף קלוזנר וגם יעקב פיכמן התפעלו מהפואמה.[6][3]
צִדְקֻיָּהוּ בְבֵית הַפְּקֻדֹּת
בסאטירה הזועמת "צדקיהו בבית הפקודות" יל"ג הגיע לפסגת כוחו. הפואמה מהווה מעין מונולוג ארוך, מלא יגון-עולם וייאוש-עולם, של המלך צדקיהו בבית מאסרו. היא נכתבה בשנת תרל"ט, כאשר יל"ג היה במאסר לאחר שהלשינו עליו לפני הרשות וטפלו עליו עלילת-שווא, ואף איש לא עמד לימינו, למעט בנו וחתנו. בפואמה צדקיהו מלמד סנגוריה על המלכות כנגד הנבואה, עושה חשבון היסטורי ארוך של מחלוקת מלכות דארעא עם מלכות דרקיעא, ורב עם אלו אשר ויתרו על המדינה, החירות וכבוד האומה כדי לקיים את תורתה.[3]
שירים מקורות ימינו
שלושה בתים מהשיר "הקיצה עמי" |
|---|
| מאת יהודה ליב גורדון |
|
הָקִיצָה עַמִּי! עַד מָתַי תִּישָׁנָה? |
| "הכרמל", 18 באפריל 1866 (מקור: פרויקט בן-יהודה) |
קוצו של יוד
ערך מורחב – קוצו של יוד (שיר)
שירו המפורסם ביותר של יל"ג, "קוצו של יוד" פורסם לראשונה בשנת 1876. יל"ג מנציח בשיר את מאבקו בנוקדנות טרגית של רבנים שמחמת אות יו"ד אחת חסרה (הלל ולא הילל בכתיב מלא), הוא פסל את הגט, ובכך מנע את אושרה של אישה עברייה, והותירה עגונה. יל"ג חיבר את השיר כחלק ממאבקו הנוקב בממסד הרבני, וכמחאה כנגד מה שראה כעליבות חייה של האשה העברייה. במהלך הדורות השיר הפך לסמל של הביקורת בכפייה הדתית, ומילות הפתיחה של הפואמה: "אישה עברייה, מי ידע חייך?" שגורות עד היום גם כביטוי למאבק לשחרור האישה מכבלים חברתיים ודתיים שהוטלו עליה. "כאן נוסדה החילוניות היהודית" טוען אריאל הירשפלד.[16]
הקיצה עמי
- ערך מורחב – הקיצה עמי
השיר היווה מעין מניפסט אידאולוגי של תנועת ההשכלה היהודית. יל"ג פונה לעמו בשיר, ותובע ממנו לקום ולהשתלב בחבורת העמים האחרים באירופה, לאור ההתפתחויות החברתיות וההגותיות של התקופה. המשפט, ”הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ“, שמופיע בבית העשירי של השיר, הפך למשפט מפתח של תנועת ההשכלה.
הערכת שירתו והשפעתה
פייטן ולוחם
יל"ג נחשב לגדול משוררי ההשכלה. כאיש-אמת הביע את דעותיו בעוז ובתקיפות; עסק בנושאים ללא פניות, נלחם את מלחמתם של העשוקים ותיאר את מצוקתם בפאתוס רב. בשלילת הגלות, מתוך הכרה פנימית של רוח הלאום הישראלי הקדום ושל חשיבות המאור הכלל-אנושי, שימש ככוח דוחף לתנועה ציבורית ודאגה לגורלה של האומה וברצון בתיקונה, כמו גם בפאתוס הפיוטי ובצורה השירית המשוכללת. השפעתו ניכרת במיוחד על שירת ביאליק, שהעריצו וראה בו את רבו ומורו כל ימיו.[17] הרושם העז של שירתו הלוחמנית של יל"ג כמעט השכיח את שירתו הפיוטית מעשה ידי אמן. כישרונו הגדול של יל"ג לא היה רק בחיבור שירה לירית או דידקטית-סאטירית אלא גם בחיבור פואמות אפיות, כשרון בו עלה על קודמיו ועל עוקביו, ובא לידי ביטוי, לדוגמה, בפשטות של האידיליה "דוד וברזלי", בצלילות הביטוי ובציורים הנאים של "אסנת בת פוטיפרע", בעוז האפי ובאחדות ציור ודיבור של "בין שיני אריות".[3] שירי העלילה של יל"ג השפיעו על האידיליות של טשרניחובסקי.
ישראל חיים טביוב התפעל מסגנונו המלא רגש, מכישרונו לתאר טיפוסים ותמונות שונות, יפות מצד אחד ונלעגות ומשעשעות מצד שני, מיכולתו ליצור עולם מלא במילים ספורות"[18]
מאידך, סופרים כמו יהודה ליב לבנדה ומנשה מרגלית סברו שיל"ג בעל סגנון מצוין, אך כמשורר לא הגיע לדעתם, לרמתו של המשורר הרוסי נקראסוב, הם טענו שיצירות יל"ג הצטמצמו בעוגה הצרה של "מעיכת רבנים כפשפשים", בראיית הרבנות כעילת כל העילות של פגעיה וצרותיה של האומה הישראלית בגלות; בעוד הפייטן הרוסי הסתכל לתוך תוכם של חיי עמו, צופה ומביט לעמקי נשמתו.[6]
משורר ובלשן
יל"ג היה ראש המדברים של תנועת ההשכלה. בני דורו המשכילים העריצוהו, כינוהו "מלך המשוררים", ואמרו עליו: "מיהודה (הלוי) ועד יהודה (גורדון) לא קם כיהודה". בדור הבא עבר המרכז הספרותי העברי בהדרגה מווילנה ומאודסה לוורשה. משוררים חיברו בעיקר שירה לירית, ושירה לירית הייתה לאמת המידה שמבקרים העריכו שירה לפיה. לפיכך, לאחר שבשנת תרנ"ז (1897) מבקר הספרות ראובן בריינין קבע: "יל"ג הוא דברן, בעל לשון, מליץ, סופר נעלה, אשר למד ושנה הרבה, אבל איננו משורר", כלומר חסר רוח שיר לירית אמיתית (אם כי שיבח את שירי העלילה של יל"ג וכתב ש-״במצולות ים" אחת הפואמות היותר מצוינות בספרות העברית החדשה), אף על פי שבתחילה דבריו נחשבו כמעט כחילול הקודש, לא עברו אלא שנים ספורות ודעתו התקבלה כמעט על כל הלבבות, עד שבחוגי הקוראים והסופרים נהגו לומר שיל"ג לא היה משורר אלא בלשן, ושירתו נשתכחה. כעבור חמש-עשרה שנה התאוננו סופרים: "רק עשרים שנה עברו מיום מותו של גורדון, וכבר שכחו את גדול-משוררינו, שעמד בראש תקופה שלמה בספרותנו", אלא שקובלנתם לא הפיגה את השכחה. בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים נשמע קול קורא של ביאליק, פיכמן, יצחק למדן, יהודא בורלא, שלמה צמח, ואחרים, לשוב אל שירת יל"ג, יום מאה שנה להולדתו הוכרז בעיתונים כיום יל"ג, ואלפי אנשים התכנסו בתל אביב לכבד את זכרו. מנגד, אנשי "כתובים", ובראשם שטיינמן ושלונסקי, הסתייגו מהחגיגות ומהזדהות עם יצירתו של יל"ג, בהתנגדם ל-"שירה בכיינית" או ל-"שירה המצמצמת עצמה לשירה לאומית-אקטואלית". אלא שהקריאות לשוב לשירת יל"ג נשאו פרי, והוראת שירתו של יל"ג הונהגה בתוכנית לימוד הספרות בכל המגמות בבתי ספר בישראל. משנות הששים ואילך ספרות ההשכלה כבר אינה בקדמת הבמה, ואין מלמדים יותר את יל"ג.
סגנונו של יל"ג וצורת שירתו
כתב שמואל ליב ציטרון:[2]
- יל“ג היה הסופר העברי הראשון, שהתחיל להשתחרר מכבלי המליצה המקראית ולהשתמש בסגנון המשנה והתלמוד. בשעתו נחשב לרבים המעשה הזה אשר עשה יל”ג, כעין פריצת גדרי-ראשונים ומרידה במקובל מימות ר' משה חיים לוּצאטו ואילך.
- במקצוע הלשון והסגנון העברי ברא יל"ג, ממש, יש מאין. הוא היה בזמנו האמן היותר גדול של הלשון העברית. הוא היה שליט ובקי במכמני השפה, כפי שהלכה והתפתחה מראשית צמיחתה ושאב מאוצרותיה במלוא חפניו, מה שנתן לו את היכולת להפרות ולהעשיר את הסגנון העברי ולהשפיע על מהלך התפתחותו ברוח המודרניות.
הבחין חיים נחמן ביאליק:[14]
- בבוא גורדון לשאת משא על חיי עמו ועלילותיו, עזב מן הטעם ההוא בסגנון את הגמגום של ערפלי סתר ומליצות-חידות, את הלשון של זהירות וסגי נהור, אלא הגיד כל מה שבלבו במלא פיו, בדבור ברור ומפֹרש, דבור מפוצץ כפטיש וחותך כאיזמל.
- ובצורה – עזב את דרך-העקיפים של האליגוריה בעלת ההפשטות, זו שנתחבבה על הקודמים לו, ויט בשיריו הגדולים ובפואימותיו אל דרך הריאליות האמנותית, אל דרך התיאור של חיי העם, מראותיהם ועלילותיהם כעינם וכהויתם.
לשונו של יל"ג הלכה והתפתחה דרך כמה גלגולים, החל מהסגנון המקראי, דרך סגנון המשנה וכלה בסגנון מעורב בין מקרא ומשנה.
השפעתו הלשונית
יל"ג הפך את השפה העברית משפה מליצית, שהתאבנה וקפאה על שמריה, ללשון שירית מוצקה ורעננה, כזו שאיפשרה למשוררי ולסופרי הדורות הבאים להביע בה בבהירות ובפשטות את מחשבותיהם והגיוני לבם.
חיים נחמן ביאליק אמר עליו באספת “חובבי שפת עבר” באודסה למלאת עשרים שנה למות יל"ג, שהוא התיך את הלשון העברית בכור אש, לש אותה והפך אותה לחמר, שכולנו עושים ממנו כלים ודמויות. הוא היה הלוחם הגדול והשליט היחידי בשפה העברית. "תנו כבוד לארי המת של השירה החדשה, שזכרו חי גם עתה בקרבנו!"
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב בן ישעיהו מזא"ה, רבי יהודה המשורר, ב-"המליץ" תרנ"ג (1893) גליונות 90, 98, 101, 109, 110, 113, 142, 145
- יצחק יעקב וייסברג, יהודה ליב גארדאן, ותולדותיו, מקצת אגרותיו ודבריו האחרונים, נוסף עליהם משלו קונטרס כת"י ישן נושן, קייב: Бердичевъ (Тип. Я.Г. Шефтеля), תרנ"ג 1892.
- יצחק סובאלסקי, בקורת תהיה (ביקורת על הסיפורים של יל"ג), ב-"כנסת הגדולה", ורשה תר"נ, ע' 126–130.
- ליובל יל"ג מאה שנים להולדתו, קובץ מאמרים ב-"מאזנים", כ"א כסלו תרצ"א (1931).
- יעקב פיכמן, יהודה ליב גורדון (מאמר מקיף), ב-"כתבי יהודה ליב גורדון - שירה", דביר: תל אביב תשי"ט (1959).
- יעקב פיכמן, גרדן, בספרו "בבואות", מוריה: אודסה, תרע"ט (1919).
- פישל לחובר, יל"ג, בספרו "תולדות הספרות העברית החדשה", דביר 1936.
- ראובן בריינין, כל כתבי ראובן בן מרדכי בריינין, כרך ראשון ע' 3–64, 288-281; ועד היובל: ניו-יורק תרפ"ג (1922).
- שמעון ברנפלד, משורר ההשכלה: (למלאת עשרים שנה ליום מותו של יהודה ליב גורדון), אודסה: אחיאסף תרע"ג.
- מרדכי צבי מאנה, מכתב מס' 119, ב-"כל כתבי מרדכי צבי מאנע", ורשה: תושיה תרנ"ז (1897).
- מרדכי רבינזון, הסאטירה. יל"ג, בספרו "ספרותנו החדשה", וילנה תרפ"ג (1923).
- שמואל ליב ציטרון, יהודה ליב גורדון, בספרו "יוצרי הספרות העברית החדשה", וילנה: צנטרל, תרפ"ב.
- שמואל ליב ציטרון, גורדון וליוואנדה (לזכר מלאת עשרים שנה למות יל"ג), ב-"השילוח", 1 בדצמבר 1911
- יוסף חיים ברנר, אזכרה ליל"ג, ״הפועל הצעיר״ אדר-סיון תרע״ג.
- יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, חלק ד, חברה להוצאת־ספרים על־יד האוניברסיטה העברית, 1930.
- שלום שטרייט, י. ל. גורדון, בספרו "בעלות השחר", תל אביב: הדים, תרפ"ז.
- יוסף ליכטנבוים, יהודה ליב גודרון, בספרו "סופרינו: ממאפו ועד ביאליק", ע' 65–111, ירושלים : אחיאסף, 1950
- גדליה האלקושי, יהודה ליב גורדון: לחקר יצירתו, ירושלים תש"ד (1943).
- אברהם אברונין, מחקרים בלשון ביאליק ויל״ג, תל אביב : הוצאת ועד הלשון העברית, תשי״ג.
- חיים חמיאל, השפעת י. ל. גורדון על ביאליק, ב-"הצופה", ו' חשון תש"ח - 19 בדצמבר 1947.
- "לאור" בקורת חדישה לדוגמה, ב-"הארץ", 2 במאי 1947.
- אהרן זאב בן ישי, וי. ל. גורדון היכן הוא?, ב-"דבר", 18 ביולי 1958.
- בן-עמי פיינגולד, יל"ג בפרספקטיבה היסטורית, ב-"מאזנים" שבט-אדר תשמ"ב.
- דן מירון, בין תקדים למקרה: שירתו האפית של י״ל גורדון ומקומה בספרות ההשכלה העברית, מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך ב, תשמ״ג.
- עוזי שביט, תימא, אפקט, צורה וז'אנר בשירי העלילה של י"ל גורדון, בדפים למחקר בספרות, כרך 3, אוניברסיטת חיפה 1986.
- עוזי שביט, בעלות השחר: שירת ההשכלה, מפגש עם המודרניות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996.
- עוזי שביט, המהפכה הריתמית, ע' 22–30, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד תרמ"ג (1982).
- שמואל ורסס, צלוחית של פלייטון "וסממניה" - על אמנות הפילייטון של יהודה ליב גורדון (יל"ג), מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך ב, תשמ"ג.
- נורית גוברין, "י.ל. גורדון", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 95–124.
- אבנר הולצמן, המאבק על שימור הזיכרון התרבותי, ב-"מאזנים", אייר תשס"ב, אפריל 2002.
- יהודה פרידלנדר, בין הלכה להשכלה: מקומן של סוגיות הלכתיות במרקם סוגות ספרותיות, יל"ג: ע' 179–322, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד 2004.
- זיוה שמיר, הכול בגלל קוצו של יוד: על שיר אחד של יל"ג בראי היצירה העברית, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2014. [מהדורת פרויקט בן-יהודה]
- אליהו ציפר, קונקורדנציה לשירת יל"ג ומיכ"ל, הוצאת חצב, תשס"ד.
קישורים חיצוניים
- רשימת הפרסומים של יהודה לייב גורדון, בקטלוג הספרייה הלאומית
- ארכיון אוסף יהודה ליב גורדון, בספרייה הלאומית
- הצצה לארכיון של יהודה לייב גורדון, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
- יהודה לייב גורדון, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- יהודה לייב גורדון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- "יהודה לייב גורדון", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- מיכאל סטניסלבסקי, יהודה לייב גורדון, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- יהודה לייב גורדון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- זיוה שמיר, יהודה לייב גורדון, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
- יהודה לייב גורדון, דף שער בספרייה הלאומית
- יהודה לייב גורדון, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
כתביו
- כתבי יהודה לייב גורדון בפרויקט בן-יהודה
- כל שירי יהודה לבית גורדון, ספר א, ספר ב, ספר ג, ספר ד, ספר ה, ספר ו
- אגרות יל"ג, באתר Internet Archive
- שלום לוריא, שיחת חולין - שירים ביידיש של יהודה לייב גורדון, חוליות 1, חורף 1993
- י"ל גורדון, מכתבי סליחה מאת סופרים, לא היה ולא נברא, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2009
עליו ועל שיריו
- חיים נחמן ביאליק, על י.ל. גורדון, בפרויקט בן-יהודה
- שמואל ליב ציטרון, יְהוּדָה לֵיבּ גוֹרְדוֹן: מונוגרפיה, בפרויקט בן-יהודה
- שמואל ליב ציטרון, יְהוּדָה לֵיבּ גוֹרְדוֹן וְלֶוואַנְדָה, בפרויקט בן-יהודה
- משה ליב ליליינבלום, בקורת לכל שירי יהודה ליב גארדאן, בפרויקט בן-יהודה
- ראובן בריינין, יהודה ליבּ גורדון, (בתוך "כתבים נבחרים", ספריית פועלים, 1965: 'אבות'), בפרויקט בן-יהודה
- ראובן בריינין, שִׂרְטוּטִים (לצורתו הרוחנית של יהודה ליב גורדון), בפרויקט בן-יהודה
- ראובן בריינין, שירי העלילה של יהודה ליב גורדון, בפרויקט בן-יהודה
- י"ל פרץ, מה היה גארדאן, בלשן או משורר?, בפרויקט בן-יהודה
- יוסף חיים ברנר, אזכרה ליל"ג, בפרויקט בן-יהודה
- יהושע חנא רבניצקי, יהודה ליב גורדון, בפרויקט בן-יהודה
- דוד פרישמן, עשרים איגרות ליל"ג, בפרויקט בן-יהודה
- שלום שטרייט, י. ל. גורדון, בפרויקט בן-יהודה
- ישורון קשת, על דור ההשכלה (סמולנסקין–יל"ג), בפרויקט בן-יהודה
- שמואל טשרנוביץ, לשעה ולדורות, בפרויקט בן-יהודה
- אחד העם, תורה שבלב, בפרויקט בן-יהודה
- ידידיה יצחקי, אשקא דריספק" - בין החומרה ההלכתית לצורכי החיים: על שירתו האפית של י"ל גורדון - לוחם נמרץ ומר נגד הממסד הרבני, באתר עמותת חופש
- אריאל הירשפלד, האשה ונקודת ארכימדס - על שירו של י"ל גורדון "קוצו של יוד", באתר הארץ, 28 בנובמבר 2008
- יהודה ליב בן־אשר גאָרדאָן ז"ל, המליץ, 19 בספטמבר 1892
- הלל הלקין, היכן היא מולדת היהודים?, באתר מידה, 13 במאי 2016 (תרגום לעברית ממגזין "Mosaic")
- ברכה בן-שמאי, מערכת היחסים בין השירה והפובליציסטיקה ביצירתו של יהודה ליב גורדון, אוניברסיטת תל אביב
ביאורים
- כתב יד של שיר מהסוג הזה, פורסם על ידי מכון גנזים בבלוג שלו. שם השיר "אחזו לנו שועלים" (על פי לשיר השירים ב/ ט"ו). לעיון בכתב היד, ראו כאן.
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
