Remove ads
המרכז הספרותי העברי בוורשה שימש כמרכז ספרותי של יהדות פולין וכסניף ספרותי חשוב של יהדות אוקראינה וליטא. המרכז פעל בעיקר בין שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה, משך אליו סופרים עבריים מרחבי העולם, והייתה לו חשיבות מרכזית בכינון הספרות העברית החדשה. עם חבריו נמנו נחום סוקולוב, י. ל. פרץ, דוד פרישמן, בן אביגדור, הלל צייטלין, שמואל לייב גרדון, מגנוס קרינסקי, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הירש דוד נומברג, אברהם רייזן, אהרן ליבושיצקי, יצחק אלתרמן, יוסף קלוזנר, פישל לחובר, דוד צמח, שלום אש, ואחרים.
Remove ads
משנות ה-80 של המאה התשע-עשרה ועד למלחמת העולם הראשונה, פעלו בוורשה הוצאות הספרים העבריות העיקריות של התקופה, ולצדן מאות בתי דפוס עבריים שהדפיסו ספרי קודש, עיתונים, כתבי עת וספרי לימוד. תעשייה זו משכה לורשה מאות משכילים עבריים, שמצאו בה את פרנסתם, ביניהם עשרות סופרים עבריים. הסופרים העבריים, שהתגוררו בורשה במשך שנים רבות או ששהו בה תקופה קצרה, יצרו את מה שנקרא מאוחר יותר "נוסח ורשה".[1]
בשנת תרכ"ב (1862) החל לצאת לאור בוורשה עיתון "הצפירה" שפרסם מאמרים העוסקים במדע. בשנת תר"ם (1880) מספר כל המנויים על העיתונים והיומונים העבריים בעולם היהודי כולו הגיע ללא יותר מאשר ארבעת אלפים. ספרים היו נמכרים במידה פחותה יותר, עד שסופרים, או סוחרים בספרים, היו מחזרים על הפתחים על מנת למכור את ספריהם. משהחל נחום סוקולוב להיות הכותב העיקרי של עיתון "הצפירה", ומשנעשה לעורכו בפועל, "הצפירה" השתנה בהדרגה משבועון משכילי מדעי לעיתון יומי העוסק בענייני דיומא. המאמרים של סוקולוב כבשו את העולם היהודי, הקוראים היו מפלפלים בהם כמו שלומדים דף גמרא, ו-"הצפירה" נהיה לעיתון העברי הפופולרי ביותר. סוקולוב פיתח וחיזק את הצד הספרותי של העיתון. לצד סופרים ותיקים שכתבו בעיתון, כגון י"ל פרץ, טביוב, ולוינסקי; פתח את שעריו לסופרים צעירים, כגון ברדיצ'בסקי, פיארברג, וקלוזנר. גולת הכותרת היה מדור הפיליטונים "ראש הומיות", שחוברו על ידי נפתלי הרץ נימנוביץ, ובהמשך מדור הפיליטונים "משבת לשבת" שחוברו על ידי סוקולוב בכינוי "אורח לשבת", וסדרת הפיליטונים "אותיות פורחות" שחיבר דוד פרישמן. "הפיליטון", כתב פרישמן, "הוא רק צורת שירה חדשה... מתוך הפיליטון מדבר אלינו, קודם לכל, משורר". סוקולוב ופרישמן ייסדו בשנת תרמ"ה (1884) את ספר השנה "האסיף", המאסף הראשון בספרות העברית החדשה. בפתח השער נכתב כי מטרתו: "להאיר את התורה באור המדע, ולהלביש את המדע באדר היקר, ברוח לאום ישראל ותורתו, לבטל את המפלגות הנפרדות, מפני הכלל, ולחזק בדק בית הספרות שהייתה בעת האחרונה כעיר פרוצה אין חומה".[2] הכרך הראשון של "האסיף" נמכר תוך חודשים ספורים בעשרת אלפים עותקים בקירוב. בעקבות "האסיף" נוסדו בורשה המאספים השנתיים "כנסת ישראל", "אוצר הספרות", "כנסת הגדולה", "החץ", ואחרים. כך הספרות העברית החדשה הפכה מתחום שהיה במשך שנים רבות נחלת מעטים לספרות עממית; ולסופרים העבריים היה לראשונה קהל קוראים נרחב.[3]
מתוך "מנגינות הזמן" |
|---|
| מאת י. ל. פרץ |
|
וַאֲנִי חֲלוֹם זָהָב |
| (יצא לאור ב-"האסיף", כרך ג) |
כתב אברהם לוינסון: "כמו פרישמן, שנכנס לביקורת הספרותית העברית בקריאת-'בראשית' שלילית 'תוהו ובוהו', כך נכנס סוקולוב לפובליציסטיקה העברית בקריאת-'בראשית"'חיובית: 'יהי אור!'. זה לעג, הצליף, התקיף את התוהו-ובוהו של הספרות הבטלנית, וזה – ביאר, פירש, הסביר, הפיץ אור במחשכי החיים והתרבות. דרכו היתה: 'לצרף, לברר וללבן' (כותרת מאמרו בכרך ב' של 'האסיף'), וביתר דיוק: 'רוח אהבת התורה והמדע, רוח שאוף והלוך קדימה, מבלי נדח גרזן על אלוני-קדומים אשר בצילם אנו חוסים זה שנות אלפים, רוח ביקורת מתונה בלי פריצות וזדון ורוח שלום והתרוממות והתנשאות מעל שפלות ריבי הכיתות אל מרום נקודת הכלל. זוהי שיטתנו אשר במעוזה נחזיק. כנס על הגבעה הצגנוהו ב’האסיף' להורות נתיבו ומטרתו'.[4]
כתב נחום סוקולוב על "האסיף": "אחד הגורמים המסייעים להצלחת מכירה גדולה זו היה המחיר הזול הקיצוני. זה היה ספר של הרבה מאות דפים, כולו חומר חדש ולא ספר 'רומ"ל' שניתן להעתקים ללא מספר מוגבל מתוך לוח דפוס מוכן ומוטבע באותיות. כל מחיר ספר היה רו"כ אחד. 'האסיף' השני היה גדול עוד יותר מהראשון: כמעט הוכפל בכמות. נוספה לו עוד תשורה 'ארץ חמדה'. זאת הייתה גאוגרפיה של ארצנו, שכתבתי בחפזון גדול עם כמה וכמה שגיאות הכתב והדפוס שאתקן אם תהיה מהדורה חדשה, אבל גאוגרפיה כמעט ראשונה. נוספה לו עד גם מפה יפה של ארצנו, עדיין לא בכתב עברי כי לזה עוד 'לא איכשר דרא' אז, אלא בכתב רומי, אבל אחת היותר מעולות שהיו אז בעולם. מפה של קיפרט שקניתי במספר גדול מאד. הכרך הזה בצירוף התשורות נמכר תיכף במספר חמשה עשר אלף. אמנם יצאתי נקי מכל נכסי, כי ההוצאות עלו בהרבה על ההכנסות, אבל כלפי חוץ היה זה ניצחון כביר. לאו מילתא זוטרא היא, שחמשה עשר אלף מפות של א"י הוכנסו לבתי יהודים באלפי ערים זעירות, לתוך רחובותיהן וסמטאותיהן וחומר ספרותי כביר וחדש".[3]
Remove ads
בשנת תרנ"א (1891) בן אביגדור הוציא לאור בוורשה את סדרת הספרים "ספרי אגורה", ספרי כיס במחיר מוזל, שזכתה לתפוצה המונית אצל יהודי מזרח אירופה. בשנת תרנ"ב (1892) השתתף בייסוד הוצאת הספרים "אחיאסף", ובשנת תרנ"ו (1896) ייסד את הוצאת הספרים "תושיה". בהוצאות אלו החל המהלך החדש בספרות העברית, ומסוף שנות ה-90 בן-אביגדור היה למו"ל העיקרי של רבים ממיטב הסופרים העבריים של התקופה: ביאליק, ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, גנסין, ברנר, שופמן, חוה שפירא, זלמן שניאור, ורבים אחרים. במסגרת סדרת "הביבליותקה הגדולה" של "תושיה" יצאו לאור ספרי עיון וספרי שירה וספרות מקוריים בעברית וספרים מתורגמים מספרות העולם.
כתב יוסף חיים ברנר: "לבן־אביגדור המו"ל, לבן־אביגדור מעל 'ספרי־אגורה', לבן־אביגדור הסולל נתיבה לספרותנו 'לכל בית בישראל', חייבים לרחוש תודה לא רק חצי מנין מסַפּרינוּ אשר אתנו כיום, כי אם כל משוררינו, סופרינו וקוראינו. כל אלה שיודעים, כמה קשה היא העבודה, אשר עלתה בידו לעשותה; כמה קשה הוא להביא לשוק־הספרים העברי אפילו ספר אחד – לא רק עשרות ומאות, כאשר הביא בן־אביגדור, ברוך יהיה!".[5]
אמר הלל צייטלין: "בן־אביגדור – זה לא מו"ל בעלמא. כאן יש אהבה ומסירות־נפש. זהו מסוג האנשים המסייעים ליצירה, ועתיד הוא להיות מילדת גדולה לספרותנו. הזהרו בכבודו של בן־אביגדור. זהו איש־המעשה בעולם־הרוח".[5]
Remove ads
.jpg)
י. ל. פרץ ודוד פרישמן, הסופרים המשפיעים ביותר בוורשה, לא היו ציונים. גם נחום סוקולוב הסתייג מהציונות, אלא שלאחר שסיקר בשביל "הצפירה" את הקונגרס הציוני הראשון, נהיה ציוני נלהב, ובהמשך עוזרו של הרצל, מזכיר כללי של ההסתדרות הציונית, חבר הוועד הפועל הציוני, וראש התנועה הציונית. בחירתה של ורשה כאחד מהמרכזים של התנועה הציונית, הביאה להקמת מפעלי חינוך ואגודות ציוניות בעיר. הפעילות העניפה כללה גני ילדים ובתי ספר שבהם שפת הלימוד היא עברית, ספרים רבים ללימוד השפה העברית, לקטי ספרות ילדים מקורית ומתורגמת מאת מיטב סופרי התקופה, עיתונים ספרותיים בעברית לילדים ולנוער. בגני-ילדים אלו התחנכו כילדים המשוררים הישראלים יונתן רטוש ונתן אלתרמן. על המחנכים והמורים לעברית שפעלו בורשה נמנו שמואל לייב גורדון, ישראל חיים טביוב, מגנוס קרינסקי, נתן מיליקובסקי, זלמן יהודה יפה, ישראל אליהו הנדלזלץ, ישראל בנימין לבנר, יצחק אלתרמן, יחיאל היילפרין, חיים אהרן קפלן, שניאור זלמן פוגצ'וב, ניסן טורוב, יצחק קצנלסון, רפאל גוטמן, יעקב פיכמן, ועוד. ספרי לימוד העברית נערכו על פי השיטה הטבעית ולא בשיטת התרגום הישנה, ובהדרגה הושם גם דגש על לימוד דרכי הסגנון הספרותי בכלל ותורת הספרות לכל חלקיה.
על התנועה העברית בוורשה בשנים 1906–1907, כתב אברהם לוינסון: "מרכז התנועה העברית בוורשה הייתה הסתדרות 'חובב שפת עבר', ששימשה בית ועד לסופרים, מורים ועסקנים ציוניים. כאן נשאו דברם פרישמן ויהודה איש-ספרא, ד"ר טוביה הינדס, הקדוש דובניקוב שנרצח בחברון, יחיאל הלפרין, נח פינס ואחרים. אולם הרוח החיה בהסתדרות זו היה שמואל לייב גורדון. בעֵרנותו הציבוּרית, בקנאותו העברית, בלשונו הרהוטה הטבעית, במבטאו המדוקדק – השפיע על הציבור, משך את לב הנוער, נסך עוז ורעננות על קהל שומעיו".[4]
Remove ads
הפריחה הספרותית העברית בוורשה הגיעה לשיאה בעשור הראשון של המאה ה-20. בשנים 1893–1904 יצא לאור האלמנך הספרותי "לוח אחיאסף", שאיגד דברי ספרות ומאמרים שחיברו סופרי אודסה ו-ורשה שהיו קשורים להוצאת "אחיאסף", על מנת להוות תשתית לתרבות עברית עממית. בשנים 1903–1905 יצא לאור העיתון היומי "הצופה" שביטא השקפה ציונית ועסק במה שמתרחש במערב אירופה. על כותביו הקבועים נמנו הסופרים י. ל. פרץ, אלחנן ליב לוינסקי, ושמחה בן-ציון; ומבקרי הספרות יוסף קלוזנר וראובן בריינין. כמה וכמה סופרים עבריים פרסמו בו את ביכורי יצירתם. העיתון אף יזם את תחרות הסיפור הקצר הראשונה בתולדות הספרות העברית. בשנים 1901 ו-1904 יצא לאור בוורשה, והודפס בקרקוב, השבועון הספרותי "הדור" בהוצאתו ובעריכתו של דוד פרישמן. השבועון יצא כנגד המליצה המקושטת והרטוריקה הריקה שהיו נפוצים בספרות ההשכלה, מתוך כוונה לתת למקום לדברים ברורים, מדויקים ומצומצמים. פרישמן גייס לכתב העת את מיטב היוצרים והמבקרים של התקופה, בהם: מנדלי מוכר ספרים, חיים נחמן ביאליק, יעקב פיכמן, אורי ניסן גנסין, יהודה שטיינברג, שמחה בן-ציון, יוסף קלוזנר, ראובן בריינין, הלל צייטלין, שמעון ברנפלד, מ.ל. ליליינבלום, י. ח. רבניצקי, י. ח. טביוב, ועוד רבים אחרים, ופרישמן עצמו. כתב העת לא התמקד רק בנושאים יהודיים, אלא גם פתח צוהר אל התרבות האירופאית. המשורר והמחנך שמואל לייב גורדון ייסד וערך את עיתון הילדים המצויר בעברית "עולם קטן" (יחד עם בן אביגדור), את הירחון המצויר לבני הנעורים "נעורים", ואת הירחון לענייני חינוך "הפדגוג". בשנת 1904 ייסד מגנוס קרינסקי ברחוב דלוגה את הוצאת הספרים "האור"[6] בה יצאו ספרי לימוד עבריים בעריכתו. מערכת כתב העת "השילוח", מיסודו של אחד העם, עם עורכה יוסף קלוזנר, העותקה מאודסה לוורשה, ובשנת 5–1904 ביאליק שימש העורך של מדורה הספרותי. בשנת 1908 הקימו פישל לחובר ודוד צמח את הוצאת הספרים "ספרות", שבמסגרתה יצאו לאור המאסף הספרותי "ספרות" והשבועון הספרותי "רשפים" בעריכת דוד פרישמן (בו התפרסו יצירות של קצנלסון, ברדיצ`בסקי, צייטלין, שניאור, לחובר, פרישמן, ואחרים), וספרים מאת הלל צייטלין, צ"ז וינברג, בר-טוביה, אורי ניסן גנסין; "ספר התשורה" - אנתולוגיה מצוירת לבני הנעורים, וחמשת הכרכים של כתבי פרישמן. בתחילת העשור ורשה משכה אליה משוררים צעירים שהתגוררו בה במשך מספר שנים ותרמו לפעילות הספרותית, ביניהם יעקב פיכמן, זלמן שניאור, יעקב לרנר, יעקב שטיינברג, ואחרים.
Remove ads
בוורשה פעלו חבורות ספרותיות, שלכל אחת מהן היו "בתים ספרותיים" בהם היו נפגשים חבריה, ואשר אליהם נהרו מאות סופרים עבריים מרחבי העולם, שהגיעו לוורשה, לביקור קצר או ארוך, ליהנות מרוחה הבוהמיינית ומאקלימה המערבי והמודרני, לשאוב השראה מסופריה, ולקבל חוות דעת על יצירותיהם ולהוציאן לאור.
החבורות הבולטות היו זו של י. ל. פרץ וחסידיו, ודוד פרישמן על מעריציו. כתב נתן גרינבלט: "פרץ איש הפתוס, בעל המזג הסוער, כולו תנועה, קפיצה, סילוד, התלהבות, חגיגיות וחסידות - היסוד הדינמי שביהדות פולין. פרישמן, הצנוע, העומד מן הצד, הספקן ובעל האירוניה, הלוחם נגד כל מיני חנופה, שקר וצביעות המתגלים בכל השטחים הציבוריים והספרותיים. זה האיש הקבוע והמוצק, התקיף והאיתן בעמידתו הרוחנית הבודדת - היסוד הסטטי שביהדות פולין".[7]
י. ל. פרץ היה סופר גאוני, שיצירותיו נסובו סביב אוירה חסידית עממית פלאית, שהייתה קיימת בחזונו יותר מאשר במציאות. בביתו שברחוב ציגלה, הנהיג חצר שהייתה מעין בית דין, בו נשפטו לשבט או לחסד פרחי סופרים שהגישו בידיים רועדות את ביכורי יצירתם.[1] הסופרים היו מתאספים אחת בשבוע אצל פרץ. הזקנים היו ראשי המדברים. גברת פרץ הגישה תה ומרקחת. הזקנים נהנו מן המרקחת, הצעירים רק מן התה. פרץ עצמו היה אופטימי מטיבו והיה נוסך תקווה בבני שיחו.[8] כתב פישל לחובר: "האינטלקטואליסט פרץ, בעל החוש האמנותי הגדול, שהיה שואב מכל המקורים ושפך על כל זה רוח של מקוריות, היה, מה שמחייב טבע הדבר, בעל סגנון לשוני מובהק. כמדומני, שביהודית היה פרץ מבעלי-הסגנון המובהקים ביותר. לא לחנם מונים קנאי היהודית בעיקר את שנותיה של הספרות היהודית מפרץ, כי רק אצלו הגיעה השפה הזאת ראשונה למעלת שפה ספרותית וקיבלה צורה של שפה ספרותית אמיתית".[9]
מתוך סופרים" |
|---|
| מאת דוד פרישמן |
|
בתוך עמים אנחנו יושבים אשר יש להם ספרות. ובכל יום ויום עלי לראות את אשר הם כותבים ואת אשר אנחנו כותבים. ולא עוד אלא שגם המעט הזה שאנחנו כותבים, אינו אלא מלאכותי. כשאבוא לספּור על-פי ראשי אצבעות ידי את בעלי הכישרונות באמת אשר בתוכנו, אני מתירא שמא אצבעות אחדות לא תעלינה כלל במנין. וגם בעלי-הכישרונות המעטים והספורים האלה הלא אינם אלא מתחילים: עופות דקים שעדַין לא נתחזק קולם, והספרות שלהם היא ספרות דקה: שירים אחדים, ספורים קטנים אחדים, וכדומה; |
דוד פרישמן היה משורר, מבקר ומתרגם מחונן. פרישמן ביקר בחריפות את הסגנון והתוכן של הספרות העברית וטען שעל הסופרים העבריים ללמוד טעם טוב מהספרות היפה האירופאית, ולהכניס לספרות העברית את האנושיות הכללית, את החיים ואת האמנות. הוא השפיע על הסופרים הצעירים, ועל שומעי לקחו נמנה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. למרות ההבדלים הגדולים שבינו לבין אחד העם, הצעירים הרגישו שבמבחינה פנימית הן אחד העם והן פרישמן נוקטים במסות המבריקות שלהם באותו קו מוסרי.[8] כתב מיכה יוסף ברדיצ'בסקי על פרישמן: "קולו היה הקול־הקורא הראשון להדרך החדש בספרוּתנו, שקראו לו גם 'המהלך החדש'. הוא הודיע לנו, כי יש שירה ויש עולם, ושיש אגדה, כי יש ביקורת ויש משפּט והערכה לסופרים וספרים. הוא הודיע ויורה אותנו דעת טעם חדש וצוּרה חדשה, סגנון חדש ורוּח חדשה. הוּא הורה לכתוב ולשיר, לבקר ולנתח, לדון ולשקול".[10]
כתב יעקב פיכמן על פרץ ופרישמן: "השמחה על היצירה הצבעונית, הפרגמנטית, על איבי שירה ומחשבה, - כל זה היה משותף לשני היריבים, שהיו עוינים זה את זה אולי לא כל כך מפני הניגודים שבהם, כי אם דווקא מפני חולשותיהם המשותפות. לפי כל תכונותיהם היו שניהם אנשים שבצמאונם ליצירה נתבטא עצם כוחם ליצירה, נתבטאה מהותם החיובית ביותר. הם זרעו חזון, והרעיבו לחזון. בסביבתם נתלהטו הרוחות. על כן יקרו שניהם, כל אחד בדיוקנו המיוחד, לבני הדור שקם אז עם דמדומי התקופה".[8]
בתים ספרותיים פחות שיפוטיים היו הויעודים בביתו של הלל צייטלין, סופר חסידי מקורי רחב אופקים; אולמות בית הספר של המחנך יצחק אלתרמן, שעל אורחי ביתו היו נמנים י. ל. פרץ, חיים נחמן ביאליק, חנא רובינא, ויחיאל היילפרין; ובית יוסף קלוזנר ואשתו שהיו מארחים אצלם לתה ועוגות ומטעמים ביתיים את י.ל. פרץ, שלום אש, נומברג, פרישמן, ברקוביץ, שטיינברג, יעקב פיכמן ושניאור.
בימי הקיץ היו הסופרים מתאספים בקייטנות השונות שבעיבורי ורשה, שם נוצר מעין הווי ספרותי קייטני מיוחד.[1]
להלן דוגמאות להשפעת המרכז הספרותי של ורשה על צמיחת הספרות העברית החדשה:
כתב גרשום שופמן: "כשבאתי לורשה באביב תרס"א, וחמש הנובילות הראשונות שלי בצקלוני, היה כוכב הספרות העברית בעלייתו. אברהם רייזין, זמן מועט אחרי היכרותנו, מוכרח היה לבקשני, שאתרגם סקיצה אחת שלו לעברית, כדי שיוכל להדפיסה ב'הצפירה'. תרגוּמי זה, אגב, היה מעשה ידי, שראיתיו בדפוס בראשונה.... כן, הייתה 'הצפירה', היה 'הדור' ועוד ועוד, ועל הכל – 'תושיה', 'תושיה'!.. באחת הקומות שבבית רודה ש. ל. גורדון ב"העולם הקטן" שלו, וסח עמי בינתיים על טיב הסיפורים הראשונים הללו שלי, שגיסו בן־אביגדור כבר קיבלם לדפוס, ושהוא, גורדון, קראם בכתב־היד אף הוא. העירני בייחוד על מיעוט ה"הנדלונג" (העלילה) שבסיפורי... והנה אני עולה גם אליו, אל הארי שבחבורה. מוזר היה לשמוע את המלים 'פּאן פרץ' מפי ה'סטרוזש' הפולני (בקי בספרותנו, כביכול…), בהראותו לי את המעון. הדבר היה בימי חגיגת החמישים שלו. פרץ הפתיע בצעירותו, בקלות פסיעותיו... קראתי לפניו מתוך כתב־היד את סיפורי הראשון 'הערדל'. באמצע קריאתי בא דינזון ואחר־כך – נומברג. פרץ הקשיב, ולבסוף הביע את אי רצונו, בהתעכבו בייחוד על הלשון והסגנון: – זהו תרגום מרוסית – התמרמר – אין זה עברית לחלוטין. אילו הייתי אני במקום בן־אביגדור, לא הייתי מקבל את זה לדפוס. וכו' וכו'. בצאתי מלפניו על מנת שלא לשוב אליו עוד, נטפל אלי נומברג והתאמץ 'לתקן' מצב־רוחי ולהשיב לבי על רבו האהוב".[11]
כתב יעקב פיכמן: "כשנכנסתי לפני שנים מעטות לשערי אודסה היה לבי כולו נפעם מצפייה. לגדולי אודסה, שהלכתי לקבל את פניהם, היה גובה ויראה. שמות כדרבנות: מנדלי, אחד-העם, ביאליק... לזכרם בלבד הלב נתמלא חששות רבים. בוורשה לא ידעתי בעצם אל מי פני מועדות. פרץ, פרישמן, סוקולוב, - כולם היו יקרים וזרים כאחד. אפילו פרישמן היה רחוק בשיעור-מה. הלב היה מכוון כאן בעצם לא כלפי אישים מסוימים, כי אם כלפי ה ע י ר ע צ מ ה - עירה של הספרות העברית הצעירה, מקום 'תושיה' ו-'אחיאסף', 'הצופה' ו'הצפירה'... ביקרתי את עורכו של 'עולם קטן' בטרם דרכו רגלי על ספו של עורך 'השלח', אף שלחוברות ירוקות אלו היה עתה ריח נעורים חדש, שקירב את הטירון ונטע בו ביטחון. כמדומני, שעוד בו ביום הייתי במערכת 'הצופה' וקשרתי ידידות ראשונה עם לודיפול, עם נומברג, ועוד בו ביום, נדמה לי, נזדמנו לי שטיינברג ושניאור, שאף הם באו כמוני מן הדרום, - כמוני נמשכים אל המרכז הספרותי השוקק. לא עברו ימים מעטים, והייתי אורח קבוע בבית-הקפה הצר והמפוחם של קוטיק. שם ישבנו על כוס קהוה עם אש ועם רייזין, עם ליפמן-לווין ועם י. א. ליזרוביץ. לכולם היו פנים שוחקות, אף שהעוני נתן אותותיו בכל פינה שפניתי... הבוהימה היא שמשכה למטרופולין של פולין. משכה 'הרוח הקלה' שעשתה את כולנו - את הפולנים והליטאים והאוקראינים - כת אחת... אותה שעה צררה עוד הרוח את כל החבורה, וכל האוויר היה שרוי להיטות זו שבנוער - בת קולם של ה'חץ' ו'עלי החג' של פרץ, בושמם הדק של גליונות 'הדור' לפרישמן".[7]
Remove ads
אודסה וורשה היו המרכזים של הספרות העברית החדשה. אם סופרי אודסה אחזו באמת בניין אמנותית מוקפדת ובגישה למדנית-מסורתית-כבדת יסודות; הרי שאצל סופרי ורשה גילוי הרוח הפנימי היה חשוב יותר, כן הייתה ורשה פתוחה לרוחות חדשות. בעוד "נוסח אודסה" היה מחמיר תוך דגש על סגנון אמנותי-שכלתני-תיאורי, הרי ש"נוסח ורשה" היה חופשי ופנה יותר אל הצד הנפשי-ניגוני-רגשי, מה שמשך אליו את הסופרים הצעירים, ושימש יסוד משחרר בספרות העברית החדשה.
כתב יעקב פיכמן:[8]
- אמנותו של פרישמן בשירה, בקדושת הליריזם, לא פגה מעולם... אולי דווקא משום שהיה בעל שטח מצומצם יותר - שירא עוד את השרבוב השירי של ההשכלה, ולא האמין ב"גוש" של פואימה: שמשא נפשו הייתה השורה הלירית הצרופה, "הקול הנקי". אנשי אודסה (אפילו משורריה) ראו את השיר הלירי כמטען קל, כ"קינוח סעודה". וכאן אפילו אדם כנומברג, שהיה כל ימיו מצוי בחוגו של פרץ, זה שתבע פתוס ולא הסתפק בליריציזם בלבד - היה לפי כל הבחנתו השירית, ממשיכו של קו פרישמן. אפילו רייזין לא התלהב אלא ל"צחות לירית".
- באודסה לא רק לאחד-העם, כי אם גם לביאליק היה השיר קודם כל חשבונו של עולם, בעוד שלפרץ ולפרישמן היה קודם כל ניגונו של עולם... בניגוד לאודסה של מנדלי, ביאליק וטשרניחובסקי, שתבעה גם מן השירה הלירית ממשות, בליטה, אחיזה ב"גופו של עולם", היו חוששים כאן ביותר לכובד, ל"חומר", שמא יערבבו את הקולות ויעכרום. מבחינה זו הייתה אודסה "רבנית", צוננת קמעה, בעוד שוורשה הייתה "חסידית", אוורירית, נגינתית.
- מנדלי, ביאליק וטשרניחובסקי חפצו לשייש את הכתב העברי. וורשה, שהתקוממה לכל פסלות, לא האמינה אלא בניע הלב, בזיע הלב. היא ויתרה על כל מחצבי השיש העתיק לשם פריחה, לשם התלהבות, לשם התנערות שאינה פוסקת. אודסה הייתה מעודדת; וורשה - ממרדת.
כתב יוסף קלוזנר: "בשעה שהמרכז האודיסאי דאג להעמיק את תכנה של הספרות העברית על ידי חדירה לאוצרותיה המקוריים וחשיפתם, על ידי הפצת הרעיונות היהודיים המיוחדים שבהם והארתם ברוחה של התרבות האירופית החדשה, שאף המרכז הוורשאי להרחיב את תכנה של הספרות העברית, על ידי הכנסתה של התרבות האירופית גופה לתוך הספרות העברית, ומתוך כך לבטל או, לכל הפחות, להקטין, את המחיצה שבין יהדות לאנושיות; יתר-על-כן: המרכז הוורשאי עשה עיקר גדול לעצמו את הכנסתן של הצורות האירופיות ושל דרכי-התיאור האירופיות לתוך ספרותנו. ולא זו בלבד. בשעה שהיצירה העברית "האודיסאית" היא רצינית, עיונית, מגובשת ומכונסת לתוכה, היצירה העברית "הוורשאית" היא קלה יותר, עליזה יותר, רחבה יותר ושופעת חום וחיים יותר. כמעט הייתי אומר, שהספרות העברית באודסה היה בה מיסוד-ההלכה, ואילו הספרות העברית בוורשה היה בה מיסוד-האגדה".[7]
Remove ads
כיבוש ורשה על ידי הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, כל שכן הקמת הרפובליקה של פולין לאחר המלחמה, ניתקה את ורשה מיהדות אוקראינה ורוסיה הלבנה. אמנם הפעילות של הוצאת "שטיבל" הגדולה בוורשה, ספרי הרבעון הספרותי "התקופה" מיסודו של דוד פרישמן, הפעילות העניפה של רשתות החינוך "תרבות" ו-"יבנה", והמשך התגוררותם של משוררים עבריים בוורשה, הביאו לפריחה ספרותית מחודשת של העיר בתחילת שנות ה-20. אלא שלאחר שעיתון "הצפירה" נסגר, והתעשייה המו"לית והעיתונאית הוורשאית שקעה, רוב המשכילים והסופרים העבריים, שניזונו ממנה, עזבו את ורשה ועלו לארץ ישראל. למרות ירידתו מגדולתו, המרכז הספרותי העברי בורשה המשיך להתקיים, ובשנות השלושים העמיד סופרים מבטיחים חדשים, כגון בר פומרנץ, אהרן צייטלין, מלכיאל לוסטרניק ומשה בסוק.[1]
כתב יצחק גרינבוים: "כמו בכל התקופות של תמורות עמוקות, בחיי הציבור גבר העיתון על הספר, הנאום על המאמר. נתהדק הקשר בין הקברניטים לבין ההמונים ההולכים אחריהם וכולחם במתכוין שולא במתכוין הרסו ויצרו, שמרו וחידשו, התנגשו ונאבקו, ניצחו וניתקדמו, הוכו ונסוגו. מערבולת של מלחמה - מבחוץ ומבפנים - היו חיי היהודים בפולין בתקופה קצרה זו ותוך כדי מלחמה זו נוצרו ערכים חדשים, נתגבש יחס חדש אל העולם החיצוני והפנימי ונקבעו צורות חדשות לחיי הפרט והכלל. לפיכך גדל ערכו של המרכז היהודי שבפולין. לפיכך מכאיב כל כך חורבנו. לא בתור מצבת עבר, אלא בתור בית יצירה, בית ניסיון לקביעת תוכן חדש וצורה חדשה לחיי הגולה, על צדו של היישוב היהודי בא"י, היוצר חיים חדשים מתוך התערות באדמת המולדת וכיבושה בעבודה, המעמיד את חיי הכלל והפרט על המלחמה בעד עצמאות לאומית והשליטה בגורלו - עמד המרכז היהודי שבפולין השולח את מיטב בניו לשדה היצירה והמלחמה הזאת, המנסה להגשים בחייו את האידיאל של חיים לאומיים בגולה, החיה את חייה המיוחדים, המפתחת את תרבותה ואת ערכיה שלה".[7]
הבקר אור, שנה שביעית, תרמ"ו (אברהם בר גוטלובר)
האסיף, שנה שלישית, תרמ"ז (נחום סוקולוב)
כנסת ישראל, שנה ראשונה, תרמ"ז (שאול פנחס רבינוביץ)
אנציקלופדיה האשכול, חוברת ראשונה, תרמ"ח (יצחק גולדמן)
חיים זליג סלונימסקי, מאמרי חכמה, תרנ"א (יוסף יהודה ליב זאסניץ)
ראובן בריינין, מגבורי ישראל, תרנ"ב (בן אביגדור)
לוח אחיאסף לשנת תרנ"ד
שאול פנחס רבינוביץ, מוצאי גולה, תרנ"ד (אחיאסף)
כל כתבי מרדכי צבי מאנה, תרנ"ז (תושיה)
שמעון ברנפלד, חשבונה של ספרותנו, תרנ"ט (אחיאסף)
כנור ציון, תר"ס (תושיה)
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מחניים, תר"ס (תושיה)
יוסף קלוזנר, יהדות ואנושיות, תר"ס (תושיה)
חיים נחמן ביאליק, שירים, תרס"ב (תושיה)
אברהם מאפו, אהבת ציון, תרס"ג (ר' ישראל ראזומאיוקי)
יהודה גרזובסקי, ארץ ישראל, תרס"ג (תושיה)
ספר היובל לכבוד נחום סאקאלאוו, תרס"ד (בדפוס שולדברג)
יהודה שטינברג, ספורי חסידים, תרס"ד (תושיה)
י. ח. טביוב, עדן הילדים, תרס"ה (תושיה)
ה. ד. נומברג, ספורים, תרס"ה (תושיה)
זלמן שניאור, עם שקיעת החמה, תרס"ז (תושיה)
בן אביגדור, דון מיגואל, תרס"ז (תושיה)
אהרן יעקב שפירא, מורה נבכי לשון, תרס"ט (לוין-אפשטיין)
יצחק קצנלסון, דמדומים, תר"ע (תושיה)
כל שירי ר' שמואל הנגיד, בעריכת חיים בראדי, תר"ע (תושיה)
גצל זיליקוביץ, ציורי מסע, תר"ע (תושיה)
מגנוס קרינסקי, הסגנון העברי, תר"ע (האור)
י. ברשדסקי, כתבים אחרונים, תר"ע (תושיה)
הלל צייטלין, כתבים נבחרים, תרע"א (תושיה)
יעקב פיכמן, גבעולים, תרע"א (תושיה)
רבנו משה בן מימון, לקטים נבחרים על ידי מ. ב. לובניק, תרע"א (תושיה)
אליעזר מאיר ליפשיץ, ר' שלמה יצחקי, תרע"ב (תושיה)
שמואל רוזנפלד, ר' ישראל סלנטר, תרע"א (תושיה)
דוד שמעונוביץ, סער ודממה, תרע"ב (תושיה)
פרחים, כרך ראשון, תרע"ג (תושיה)
התקופה, ספר תשיעי, תרפ"א (שטיבל)
![Thumb](#/media/קובץ:כתבי_הרמב"ם_ורשה.jpg)
ספרי הזכרונות למר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית, תרנ"ט (י"ח. טביוב)
ק. פלמריון, השמים, תרנ"ט (מיכל וועבער)
שלמה מימון, תולדות שלמה מימון, תרנ"ט (י. ח. טביוב)
פרנקלין הנרי גידינגס, יסודי הסוציולוגיה, תרס"א (יעקב טפליצקי)
רבינדראנת טאגורי, הירח העולה, תרפ"ב (דוד פרישמן)
ר. ו. אמרסון, אנשי מופת, תרפ"ג (י. ל. ברוך)
היינריך הינה, ספר השירים, תרפ"ד (יצחק קצנלסון)
מוריס מטרלינק, מחיי הדבורים, תרפ"ה
- יעקב פיכמן, רוחות מנגנות: סופרי פולין, ירושלים: מוסד ביאליק, 1952.
- מאזנים, כרך יא, חוב' ג-ד (חוברת פולין), בעריכת יעקב פיכמן, בסיוע מוסד ביאליק, תמוז-אב ת"ש (1940)
- דן מירון, תרבות עברית חדשה בורשה, בתוך "זמן יהודי חדש" כרך שלישי, ע' 346–349, ספריית פוזן לספרות יהודית, 2007.
- נתן כהן, ספר, סופר ועיתון: מרכז התרבות היהודית בוורשה, 1918-1942, ירושלים: הוצאת מאגנס 2003
- אסתר לפון קנדלשיין, ספרי אגורה: סיפורה של הוצאת בן-אביגדור בוורשה 1896-1891, הוצאת רסלינג, 2024
- נחום סוקולוב, "אישי היום", באתר פרויקט בן-יהודה
- נחום סוקולוב, הרץ נימנוביטש (הנ"ץ), באתר פרויקט בן-יהודה
- נחום סוקולוב, דוד פרישמן, באתר פרויקט בן-יהודה
- נחום סוקולוב, יצחק לייבוש פרץ, באתר פרויקט בן-יהודה
- דוד פרישמן, "רק" פיליטוניסטן, באתר פרויקט בן-יהודה
- דוד פרישמן, מכתבים על הספרות: מכתב שנים עשר, באתר פרויקט בן-יהודה
- יעקב פיכמן, נוסח פולין, באתר פרויקט בן-יהודה
- בן אביגדור, אל חובבי שפת עבר וספרותה, באתר פרויקט בן-יהודה
- גרשום שופמן, ורשה בשנת תרס"א, באתר פרויקט בן-יהודה
- אברהם לוינסון, ורשה, באתר פרויקט בן-יהודה
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads