Loading AI tools
מצב הלכתי הפיך האוסר (טומאה) או מתיר (טהרה) אדם או חפץ למגע עם הקודש מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בהלכה, טֻמְאָה היא הגדרה למצב שבו נמצא אדם או חפץ בעקבות התרחשות מסוימת, שבגללו נאסר על אותו פרט טמא להתקרב לכל דבר קודש. טָהֳרָה[1] היא העדר הטומאה, על ידי הימנעות מהיטמאות או על ידי היטהרות מהטומאה לאחר שנוצרה, והיא תנאי לגישה אל הקודש. במשמעות רחבה יותר, גם הדברים הגורמים לטומאה, כגון בית קברות, נקראים "טמאים", והיעדר גורמים כאלו נקרא "טהרה".
כמה פרשיות במקרא עוסקות בהרחבה בטומאות ובהיטהרות מהן. בנוסף להן, עוסק בכך גם סדר שלם מששת סדרי המשנה – סדר טהרות. הטומאה נוצרת ממקורות שונים, שהמרכזיים שבהם קשורים למוות של אדם או בעלי חיים, או להפרשות הקשורות באובדן פוטנציאל לחיים (כגון הזב, הנידה וכו'), ומהם היא יכולה לעבור לבני אדם אחרים או לחפצים ומזון. ניתן להיטהר מן הטומאה על ידי מעשה מסוים, כמו טבילה במקווה, אך פעמים שתהליך ההיטהרות מורכב יותר ודורש משך זמן ומעשים נוספים.
הלכות הטומאה והטהרה השפיעו רבות על חיי עם ישראל, כיחידים וכחברה, בתקופת קיומו של בית המקדש, ובמידה פחותה יש להן השלכות גם על החיים היהודיים עד ימינו, כדוגמת האיסור לכהן להיטמא למת.
קיימות דרגות חומרה שונות של טומאה. בהעברת הטומאה, האדם או החפץ שנטמא מקבל דרגת טומאה נמוכה יותר. כאשר טומאה נמוכה זו עוברת שוב הלאה, האדם או החפץ שנטמא מקבל דרגת טומאה נמוכה אף יותר, עד לדרגת הטומאה הנמוכה ביותר שאין בכוחה לטמא הלאה דבר נוסף.
ההבחנה העיקרית בדירוג הטומאות נעשית בין אב הטומאה – המסוגל לטמא אדם, כלים, אוכל ומשקה – לבין ולד הטומאה, המטמא אוכל ומשקה בלבד.[2] ה"ולד" הראשון הנוצר מאב הטומאה נקרא "ראשון לטומאה". כאשר ראשון לטומאה נוגע במשהו אחר ומטמאו, הדבר הנטמא מוגדר כ"שני לטומאה", וכן הלאה עד השלישי והרביעי, כל אחד בדרגת טומאה פחותה יותר. כל הדרגות, מן הראשון ועד הרביעי, נקראות "ולד הטומאה". להלן דרגות הטומאה, מן החמור אל הקל[3].
ישנם גם הבדלים במשך הטומאה. חלק מהטומאות יכולות לחלוף לאחר יום וחלקן מצריכות המתנה של ימים או שבועות אחדים.
היכולת הפוטנציאלית של אדם או חפץ מסוים להיטמא, אם וכאשר ייווצר מגע בינו לבין גורם מטמא, נקראת קבלת טומאה[7]. לעומת זאת, דבר שאינו מקבל טומאה הוא דבר שאינו יכול להיטמא ולעולם יישאר טהור, גם אם בא במגע עם דבר טמא.
הדברים המקבלים טומאה מתחלקים לארבעה סוגים:
ככלל ניתן לומר, שהדברים המקבלים טומאה הם החפצים השייכים לעולמו של האדם, ולא חפצים שלא מיועדים לשימוש, כמו: כלים שבורים, אבנים, חומרים מן הצומח שלא הוכנו לאכילה או לשימוש כלשהו.[11] כלים העשויים מאבן, אינם מקבלים טומאה כלל. זוהי הסיבה לשכיחותם של כלי אבן בחפירות הרובע ההרודיאני בעיר העתיקה בירושלים: המגורים בקרבת בית המקדש חייבו את התושבים להיזהר מטומאה, והדרך הנוחה ביותר היא להשתמש בכלים שאינם מקבלים טומאה כלל. גם בעלי חיים אינם מקבלים טומאה בהיותם בחיים.[12]
מקורות הטומאה מתחלקים לארבעה סוגים עיקריים:
התורה קבעה מערכת כללים מפורטת לאבחון נגע הצרעת המופיע באדם, בבגדים או בבתים. השלב הראשון באבחון הצרעת נקרא "הסגר" והשלב השני נקרא "החלט" ובו נקבע באופן סופי אם הנגע טמא.
ישנן דרכים שונות בהן ניתן להיטמא מהדברים המטמאים. דרכי ההיטמאות אינן זהות בכל הגורמים המטמאים והנטמאים, והדבר תלוי בסוג המסוים של הדבר המטמא והנטמא:
בכל אלה, אין כל הבדל בשאלה האם הקשר בין הנטמא למטמא היה בכוונה או לא, והאם קשר זה היה יזום על ידי הגורם המטמא או על ידי הנטמא.[31]
אדם שנטמא, מוטלות עליו מגבלות הלכתיות מסוימות כל עוד הוא טמא: אסור לו להיכנס לבית המקדש, וכן לאכול מאכלים שנחשבים לקדושים. המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים (מן הקל אל החמור והמקודש):
את החולין מותר לאכול בטומאה, אך את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "אוכל חולין בטהרה", וראו להלן). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו יהיה טמא, ולא תהיה לו ברירה אלא לאכול אוכל טמא.[32]
מי שהיה טמא, וטבל במקווה – נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא טבול יום). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום – יהיה מותר לו גם לאכול תרומה, אם ממשפחת כהנים הוא. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש, אבל ישנם כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע. ראו להלן: הדברים המטמאים) שקבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קורבנם הם מוגדרים כמחוסר כיפורים, ואסורים לאכול קרבן או להיכנס לבית המקדש.[33]
התורה מחשיבה מאוד את טהרת המקדש והקרבנות, ואדם שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (=קרבנות) בהיותו טמא – חייב כרת. עוון זה נקרא בלשון חז"ל "טומאת מקדש וקדשיו" (קודשיו = הקרבנות). מי שעבר על איסור זה בשוגג – מביא קורבן חטאת.[34] מלבד זאת, קבעה התורה שהציבור צריך להביא קרבנות חטאת בתאריכים קבועים, כדי לכפר על טומאות שהתרחשו במקדש.
חז"ל גזרו דברים שונים לרשימת הדברים המטמאים, והחשיבו אותם כ"אב הטומאה". בדרך כלל, הדבר נועד להטיל סייגים כדי לוודא את קיומן המלא והתקין של הלכות הטומאה הכתובות בתורה. אולם לעיתים רצו חכמים להשיג בעזרת הטומאות שחידשו אפקט מסוים, שהתועלת בו איננה קשורה להלכות טומאה וטהרה.
בנוסף גזרו חכמים כמה חידושים שאינם נחשבים כ"אב הטומאה". כפי שכבר צוין, בדרך כלל מטרתן של ה"גזירות" לוודא את קיומן התקין של הלכות טומאה האמורות בתורה שבכתב, אבל לעיתים ה"גזירות" נועדו להשיג מטרות אחרות, כדלקמן.
.JPG)
על פי התלמוד, ארבע הגזירות האחרונות הם חלק מקבוצת הלכות מיוחדת המכונה שמונה עשר דבר, שמונה עשרה גזירות שנקבעו במעמד מיוחד של בית שמאי ובית הלל.[41]
ככלל, לטומאות שקבעו חכמים מעמד שונה מן הטומאות האמורות בתורה: הנטמא בהן ונכנס למקדש או אוכל קדשים אינו מביא קרבן על כך. כמו כן, הנטמא בהן יכול להיטהר מיד בטבילה, ובדרך כלל אינו צריך להמתין עד שקיעת השמש ("הערב שמש").[42] בדרך כלל, גם אין שורפים תרומה או קורבן שנטמאו בטומאה זו, אלא משאירים אותם כמות שהם עד שייפסלו מאכילה באופן אחר ויישרפו.[43]
ערך מורחב – דרכי היטהרות מטומאהתהליך הטהרה הבסיסי שעל ידו נטהרים מרוב הטומאות נעשה על ידי טבילה במקווה או במעיין לאחר היפרדות מהגורם המטמא, והמתנה עד הערב. בטומאות הקלות, כגון אדם הנוגע בשרץ או בנבלה, ניתן לטבול במקווה ולהיטהר מיד עם ההיפרדות מן הגורם המטמא. טומאות אלה נקראות "טומאת ערב", כי ניתן להיטהר מהן בערבו של אותו יום בו האדם נטמא.
בטומאות החמורות (טומאת מת, נידה, זב, זבה, יולדת, ומצורע) תהליכי הטהרה הם מורכבים יותר, וכוללים אלמנטים נוספים:
קיימים סטטוסים הלכתיים שונים למי שהתחיל בתהליך הטהרה אך עדיין לא השלים אותו: טבול יום הוא הסטטוס של אדם או כלי שזה עתה עברו את הטבילה המטהרת, שעדיין נשארת עליהם טומאה מסוימת עד הערב. דרגת הטומאה שלו היא כ"שני לטומאה", שאסור לו לאכול תרומה והוא אף מטמא אותה במגעו. מחוסר כיפורים הוא הסטטוס של ארבעת סוגי הטמאים שחייבים להביא קורבן (זב, זבה, יולדת ומצורע), שהשלימו את כל תהליך הטהרה מלבד הבאת הקורבן. עד הבאת הקרבן אסור להם להיכנס לבית המקדש ולאכול מן הקרבנות.
תהליכי הטהרה קיימים רק עבור אדם שנטמא וכן עבור רוב סוגי החפצים שנטמאו. לעומת זאת מזון או משקה שנטמאו, וכן כלים העשויים מחרס שנטמאו – אינם יכולים להיטהר על ידי תהליכי טהרה, והם נשארים טמאים עד שהם שיעברו תהליך שישנה אותם באופן מהותי כגון שבירת הכלי או זריעה באדמה. בדרך זו ניתן לטהר גם מים על ידי הצמדתם למאגר מים (הצמדה זו נקראת "השקה"), ובכך הם נעשים כחלק ממנו.
גישות שונות הופיעו במחשבת ישראל בניסיון למצוא פשר וטעם ברעיון הטומאה. יש שהבחינו בין טומאת הגוף לטומאת הנפש, בין טומאה מוחשית לטומאה רוחנית, ויש שהציעו רעיונות מוסריים העולים מהעיסוק בטומאה ובטהרה.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי כותב, לאחר משפט של הסתייגות מן היכולת להבין לאשורם את טעמי המצוות בכלל ומצוות אלו בפרט, שהיסוד המשותף לכל מיני הטומאות הוא המוות. גם הצרעת היא מיתה מסוימת לאיבר הנגוע בה, וכן זרע היוצא מהגוף ומאבד את פוטנציאל ההולדה שבו. המוות משפיע לרעה על האדם מבחינה נפשית, וככל שהאדם עדין יותר – כך הוא מושפע לרעה גם מצורות קלות יותר של דמיון למוות.[44]
הרמב"ם במשנה תורה (סוף הלכות מקוואות) מגדיר את הלכות הטומאה והטהרה כ"גזירת הכתוב" ללא סיבה המובנת לבני אנוש. לעומת זאת, בספרו מורה נבוכים (חלק שלישי, פרק מז) הרחיב הרמב"ם במתן נימוקים להלכות אלו. לדעתו, הזהירות מן הטומאות כשלעצמה איננה מקנה לאדם יתרון רוחני כלשהו, אלא שיש לזהירות זו אפקט תועלתי ומעשי: הלכות הטומאה נועדו להרחיק את האדם מבית המקדש, וזאת מסיבה פסיכולוגית, שכן ככל שביקוריו של האדם במקדש יהיו נדירים יותר – כך תהיה התרשמותו חזקה יותר, ולמקדש תהיה השפעה יותר משמעותית על התנהגותו.
הרמב"ם מוסיף, שהתורה רצתה גם להרחיק את האדם מדברים מאוסים. בכיוון זה הרחיב רבי יצחק אברבנאל בפירושו לויקרא פרק יא, כיצד דירוג הטומאות לחמורות יותר וקלות יותר קשור לנזק הסביבתי הטבעי שנגרם מהן. במקומות אחרים כתב הרמב"ם, שהיתרון בזהירותם של ה"חברים" מלהיטמא (ראו להלן) הוא, שעל ידי כך נאלצו להתרחק מחברתם של עמי הארץ, ובדידות זו איפשרה להם להגיע להישגים רוחניים.
האנתרופולוגית מרי דאגלס שעסקה בהלכות הטומאה והטהרה בספר ויקרא על בסיס השוואה לתרבויות שונות, הגיעה למסקנה שהטומאה היא ביטוי של אנומליה וחוסר סדר – אחת מן הדרכים להתמודד עם תופעות לא רגילות הגורמות לאדם חוסר נחת בולט היא באמצעות הרחקתו של המושא האנומלי והגדרתו כטמא.[45] הרב אברהם יצחק הכהן קוק כותב דברים דומים: ”המוות הוא חזיון שוא. טומאתו היא שיקרו. מה שבני אדם קוראים מוות – הרי הוא רק תגבורת החיים”.[46] כלומר, הטומאה מבטאת את היחס האנושי הירוד אל המוות – יחס שלאמיתו של דבר אינו נכון, וזאת בשל הישארות הנפש. בהמשך כותב הראי"ה, שהכהנים מוזהרים שלא להתקרב למתים כדי שלא יתרשמו יתר על המידה ממחזהו המטעה של המוות (לא מפני עוצמתה האמיתית של הטומאה, אלא מפני השקר שבה).
בתנ"ך מופיע השורש טמ"א בהקשרים רבים, לציון שלילתו של מעשה מסוים. כך לדוגמה משתמשת התורה בביטוי זה בגנותה את הרצח: ”וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ” (במדבר ל"ה, ל"ד), את הניאוף: ”וְאֶל-אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה-בָהּ” (ויקרא י"ח, כ') (ובאופן דומה בבמדבר, ה', י"ג) וכן עבודה זרה: ”כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת-מִקְדָּשִׁי” (ויקרא כ', ג'). בדוגמאות שלעיל אין המושג "טומאה" מורה כי קיימת טומאה ממשית על אדם או חפץ כלשהו, אלא זהו ביטוי מופשט, אשר נועד להבליט את חומרת המעשה ואת הצורך להימנע ממנו מן ההיבט המוסרי. גם בעל חיים האסור באכילה (כמו חזיר) נקרא ”טמא” (ויקרא, י"א, ז'), ברם אין פירוש הדבר שיש עליו (בהיותו חי) "רוח טומאה" כלשהי, או כי מי שנוגע בחזיר – עוברת אליו טומאה בגלל נגיעה זו. כינויו "טמא" בא רק לציין את האיסור לאוכלו. ההיטהרות מטומאה זו היא תהליך רוחני-פנימי של תשובה, כפי שנכתב בספר תהילים: ”לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי” (נ"א, י"ב).
בכינוי מושאל משמשת גם הטומאה בספרי המוסר, הקבלה והחסידות ככינוי למרחק נפשי של יהודי מהבורא, הנוצר על ידי עבירות ומעשים רעים. המלבי"ם מגדיר את הטומאה במובן המוסרי כ"טומאת הנפש", לעומת הטומאה במובן ההלכתי המדויק, שהיא "טומאת הגוף".[47] לדעתו, קיימת הבחנה בסגנון התורה בין שני הסוגים הללו: כאשר מדובר על טומאה במובן של ליקוי מוסרי, משתמשת התורה במונח "להיטמא ב...", כדי להדגיש את העוון המטמא (כמו "לטמאה בה" שהוזכר לעיל). לעומת זאת, לשון טומאה סתמית, בלי התוספת "ב..." (כמו: ”כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא” (ויקרא י"א, ל"ג)), נאמרה על הטומאה ההלכתית.
ההקשר המיוחד של הטומאה כמושג הלכתי, הוא היותו של חפץ או אדם מסוים במצב של טומאה, זמנית או קבועה. טומאה זו נוצרת בגלל התרחשות מסוימת, והיא ניתנת להעברה מדבר אחד לדבר אחר. כך, למשל, נבלה של בעל חיים נקראת "טמאה" ואדם הנוגע בה נעשה טמא בגלל הנגיעה בה.[48] טומאה זו היא כעין מציאות ממשית של רוח טומאה, אשר קיימת בחפץ עצמו, וניתן להעבירה לחפץ אחר או לסלקה לחלוטין (זהו הסבר פשטני, לצורך ההגדרה הראשונית של המושג וההבדל בינו לבין הקשרים אחרים של "טומאה"; וראו להלן: מהות הטומאה).
ככלל, אין לטומאה זו משמעות מוסרית: יכול אדם להיות צדיק וישר, אבל הוא טמא מפני שנגע בדבר שטימא אותו. לפעמים גם מעשה של מצווה עשוי לטמא את האדם, למשל השתתפות בלוויה או שרפת פרה אדומה. לפיכך, אין התורה מתייחסת אל הטמא כאדם שלילי – אלא שהוא מוגבל, כתוצאה מטומאה זו, מלבוא לבית המקדש ולנגוע בבשרו של קורבן או בתרומה. ההיטהרות מטומאה זו מושגת על ידי מעשה המסלק את הטומאה, בדרך כלל – טבילה במקווה.
גישה אחת סוברת, שהטומאה שחלה על אדם או חפץ היא מציאות ממשית – ישות רוחנית מסוימת, אף כי היא בלתי נראית ואינה מושגת לחושים. על פי דרך זו ניתן אף לומר, שההלכות האמורות בטומאה נועדו רק לחשוף את המציאות הקיימת ממילא בטבעו הרוחני של העולם. לפי השקפה זו, רוח הטומאה עלולה לגרום נזקים לנפשו של מי שבא עמה במגע, ושמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה. ביטויים לתפיסה זו ניתן למצוא בכתבי כמה מן הראשונים.[49]
השקפה זו פותחה על ידי רבי עובדיה ספורנו. במאמרו "כוונות התורה"[50] כותב ספורנו כי השדים ניזונים מן הטומאות, ובפרט מטומאת מת, ומטרת ההרחקה מן הטומאות היא להרחיק את השדים הנספחים אליהם מן הקודש והמקדש. על פי דרכו הסביר מדוע בימי הבית השני הירבו חז"ל להוסיף גזירות בענייני טומאה וטהרה (ראו להלן: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים), שכן בתקופה זו רבו השדים. מדבריו עולה, שהטומאות שגזרו חכמים אף הן משקפות מציאות קיימת, הגורמת לשדים להסתפח אליהן, אלא שבזמן מתן תורה הייתה זו מציאות זניחה, שניתן היה להתעלם ממנה, ואילו בתקופת בית שני הייתה מציאות השדים מפותחת יותר, ולכן דרשה טיפול והתייחסות.
במדרש ובתלמוד הבבלי והירושלמי, יש מקרים בהם מוזכרים "מזיקים", "שדים", רוח רעה ועוד, גם בהקשר של מחלות גופניות ומחלות נפשיות, ובתורה הטומאה מוזכרת בהקשר עם נגעים – הנקראים צרעת, בעור בשיער וגם בטיח הבתים. יש המזהים נגעים אלו עם תופעות מוכרות ומחלות הקיימים בימינו.
לדעת השומרונים וגם הקראים, הטומאה והטהרה המוזכרים בתורה ניתנים להעברה בעזרת רחצה במים, ולכן מזוהים עם ניקיון וכללי היגיינה. עם זאת, הם מחמירים מאוד לגבי טומאת האשה הנידה, ונדרש ממנה להיכלא במקום סגור בימי הנידות, הקצרים. גישה זו דומה במידה רבה לגישת הטומאה כמציאות קיימת.
לעומתם הפרושים ראו בטהרה מעשה טקסי שיש לו כללים מפורטים, ביניהם גודלו של מקווה המים, מקור מימיו, ניקיון הטובלים בהכנסם לטבילה הטקסית ועוד. ייתכן, אמנם שרק באמצעות טקס זה מתאפשרת העברת הטומאה וההיטהרות, אך ייתכן גם שמהות הטומאה היא מהות סמלית.
גישה שנייה סוברת, שאין צורך להניח את דבר קיומה הממשי של רוח טומאה, ועניין הטומאה הוא ריחוק, לרוב כביטוי סמלי של רעיון כלשהו. כך סבר הרמב"ם, שהטומאה איננה ישות רוחנית מציאותית, אלא הגדרה הלכתית גרידא, וכפי שכתב בסיום "ספר טהרה" בחיבורו הגדול משנה תורה: ”דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות – מכלל החוקים היא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא... כיוון שטבל – טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר.” (משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות מקואות, פרק י"א, הלכה י"ב)
בספרות חז"ל קיים מקור קדום לתפיסה עקרונית זו על מהות הטומאה, בשמו של רבן יוחנן בן זכאי:
שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין (=מעשים אלו שאתם עושים) נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת – מזין עליו שתיים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית (=דיבוק) מימיך? אמר לו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין (=גזעים) ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו – רוח טומאה... מזין עליו... והוא בורח! לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה – דחית בקנה (=ענית לו תשובה מתחמקת לפי רמת הבנתו), לנו – מה אתה אומר?! אמר להם: חייכם! לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: ”זאת חוקת התורה” (במדבר י"ט, ב').
מן הפרשנים בעת החדשה הלך בכיוון זה הרש"ר הירש,[51] באומרו: ”כל שורה בהלכות טומאת המגע מעידה, שהטומאה איננה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, אלא הנושאים הנידונים בהלכות אלה מייצגים תפיסות ומושגים.” הרש"ר הירש מסתמך על ההבחנות הדקות בהלכה בין מיני הכלים המקבלים טומאה, חלקן אף תלויות במחשבת האדם על הכלי; ומכאן הסיק, שהדבר הקובע האם הטומאה תחול או לא תחול במקום מסוים הוא יחסו של האדם לדבר, ולא המציאות כשלעצמה.
בתורה נאמר על בעלי החיים האסורים באכילה: ”מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ח'). מפסוק זה ניתן להבין שהתורה אוסרת על האדם לנגוע בנבלה, כדי שלא ייטמא, ומכאן שיש איסור כללי להיטמא; וכך אכן תופסים זאת הקראים. חז"ל קבעו כי אין כל איסור להיטמא. ראיה לדבר, מכך שהתורה אסרה במיוחד על הכהנים והנזירים להיטמא בטומאת מת.[52] מכאן ניתן ללמוד, שכל ישראל מותרים להיטמא בכל טומאה שהיא, ואף כהן ונזיר מורשים להיטמא בשאר הטומאות מלבד טומאת מת. התורה התירה שימוש בחֵלֶב של נבלה לכל מלאכה;[53] לפיכך קובעת ההלכה כי אין איסור להיטמא, וכי מי שנטמא לא חייב להיטהר; האיסור הוא רק לאכול קודש או להיכנס לבית המקדש כל עוד האדם טמא. את הפסוק: "בנבלתם לא תגעו" פירשו חז"ל, שאכן קיים איסור להיטמא, אך זאת דווקא לקראת העלייה לרגל, בזמן שבית המקדש היה קיים, וכדי שיוכלו כל ישראל להיכנס למקדש ולאכול קדשים.[54]
כך סיכם זאת הרמב"ם:
כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות – אינו אלא לעניין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה, אבל החולין – אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאים... וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן, שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת, מכלל שכל העם מותרין, ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת. כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה 'ובנבלתם לא תגעו' – ברגל בלבד.
דברים דומים כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, בתגובה לדברי "מלך כוזר", שצידד בעמדה הקראית, באומרו: "טובה בעיני דרך הקראים להיזהר מן הטומאות". על כך משיב ה"חבר":[55]
הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה: לא ימצא האחד מהם כי אם בהמצא חברו, ומקום שאין קדושה – אין טומאה. הטומאה אינה כי אם עניין האוסר על בעליו לנגוע בדבר מן הדברים שבקדושה... ורוב הדברים האלה תלויים היו בשכון השכינה בתוכנו, אולם כיום חסרנוה.
יש לסייג את הדברים: על אף שבדרך כלל אין חיוב פורמלי להיות טהור, מבחינה מעשית יש צורך להיזהר מטומאה כדי לקיים את הלכות התרומות והמעשרות והפרשת חלה באופן תקין. מצוות הפרשת חלה, לדוגמה, כוללת שני מרכיבים: האחד – להפריש ולהפריד בין החלק המיועד לכהן לבין שאר העיסה. השני – לתת את החלה לכהן, על מנת שהוא יאכל אותה. הכהן רשאי לאכול את החלה רק אם הוא טהור והיא טהורה, ולכן חובה על מי שמפריש חלה לשמור על עצמו בטהרה, כדי שלא יטמא את החלה בזמן שהוא מפריש אותה, ורק אם יביא לכהן חלה טהורה – קיים את המצווה במלואה. בימינו, כאשר הכהנים טמאים וגם המזון טמא (מפני שאין לנו אפשרות להיטהר מטומאת מת, כפי שיוסבר בהמשך), המצווה מתקיימת באופן חלקי בלבד: מפרישים את החלה, כדי שיהיה מותר לאכול את שאר העיסה, אבל לא נותנים את החלה לכהן, אלא שורפים אותה, בלית ברירה.[56]
כך גם הפרשת תרומה: הדין המקורי הוא להפריש ולו משהו מהפירות ולתת אותם לכהנים (חז"ל העמידו את התרומה על כ-2%), והם יאכלו אותם בטהרה.[57] מכיוון שהכהנים בימינו בחזקת טמאים, אנו מפרישים מעט מאוד כתרומה, רק לצורך המינימלי הנדרש כדי ששאר הפירות יהיו מותרים באכילה, ואת התרומה משליכים.[58]
אם כן, על אף שאין חובה על האדם להיות טהור בדרך כלל, הטהרה חיונית כדי לקיים כמה ממצוות התורה כהלכתן. אלא שלצורך זה, מספיק שאחד מבני המשפחה יהיה טהור בזמן טיפולו בבצק או בפירות, והוא יבצע את הפרשת החלה והתרומה ויתן אותם לכהן. הכהנים עצמם היו צריכים להקפיד על טהרתם, כדי שיוכלו לאכול את החלה והתרומה.[59] ואכן, מכמה מקורות נראה שהכהנים הקפידו יותר על חיי הטהרה.[60]
אף כי הטהרה איננה חיוב הלכתי, כמה מקורות בדברי חז"ל משבחים את הטהרה כמעלה מומלצת. כך נאמר בתלמוד הירושלמי בשם התנא רבי פנחס בן יאיר: ”טהרה מביאה לידי קדושה”.[61] במדרש תנא דבי אליהו נאמר על הפסוק ”והתקדשתם והייתם קדושים” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ד): "מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה. אמרו: לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה, אלא לכהנים וללויים ולישראל כולן".[62]
המקרא מספר, שבזמן שהיו בני ישראל במדבר סיני, נאמר למשה רבנו: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ".[63] כך אמנם נעשה: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".[64] הדבר היה בחודש ניסן בשנה השנייה ליציאת מצרים, בסמוך להקמת המשכן, וכחלק מהתארגנות שבטי ישראל במחנה.[65]
באותו חודש,[66] נאמרה לבני ישראל המצווה להקריב את קרבן הפסח, ואז התעוררה בעייתם של הטמאים, המנועים מלהקריב את הקרבן: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?".[67]
דוגמה לקיום הלכות מצורע אירעה לישראל במדבר במעשה מרים הנביאה, שהצטרעה בעקבות אמירת לשון הרע על משה רבנו. מרים שולחה אל מחוץ למחנה למשך שבוע עד שהתרפאה, ובינתיים התעכב העם כולו מן הנסיעה לארץ ישראל.[68]
בפרשת חוקת מובאת המצווה שנצטוו בני ישראל לשרוף פרה אדומה על ידי אלעזר בן אהרן הכהן, ולהכין ממנה את האפר שבעזרתו יטהרו את הטמאים למת. מסדר הפרשיות ניתן להבין שהדבר נאמר בשנה הארבעים לאחר יציאת מצרים, שנה לפני כניסתם של בני ישראל לארץ,[69] אך לדעת חז"ל, היה זה מיד לאחר הקמת המשכן, ופרשה זו נכתבה שלא במקומה הכרונולוגי.[70] עדות לכך מפרשת בהעלותך, שעל פי סדר הפרשיות התרחשה בסמוך להקמת המשכן, ובה כבר הוזכרה טהרת הלויים ב"מי חטאת",[71] הם המים המעורבים באפר הפרה האדומה, הנקראת אף היא "חטאת".[72]
ביטוי נוסף לקיומם של הלכות הטומאה בזמן היות בני ישראל במדבר, הוא המעשה המסופר בתורה על הלוחמים במלחמת מדין. בשובם מן המלחמה, נצטוו הלוחמים על ידי משה ואלעזר הכהן, שאז כבר היה כהן גדול במקום אהרן אביו, להמתין במשך שבוע מחוץ למחנה. במשך שבוע זה נטהרו מטומאת ההרוגים במלחמה, וטיהרו גם את בגדיהם והשלל שעמם.[73]
לאחר כניסת בני ישראל לארץ, אין במקרא אזכור לקיומן של הלכות טומאה וטהרה במשך מאות שנים, בספרים יהושע ושופטים. אין בכך כדי להתמיה. המקרא בספרים אלו, וגם בספרי שמואל ומלכים, מתאר את ההתרחשויות המרכזיות בחיי העם, ללא אזכור קיומן של מצוות בסיסיות, ורק מעט מהן הוזכרו לפי ההקשר הנצרך לסיפורי המקרא. מקור אחד מסופק קיים בציווי לאימו של שמשון: "ואל תאכלי כל טמא"[74]: יש שפירשו שהכוונה לדברים האסורים לנזיר דווקא,[75] ויש שפירשו שהכוונה לזהירות מכל דבר המטמא.[76]
לעומת זאת בספר שמואל, המקיף את ימי שאול המלך ודוד המלך, מוזכרת שמירת הטהרה כדבר שבשיגרה. כך מסופר על תגובתו של שאול המלך להיעדרות דוד מן הסעודה בבית שאול לכבוד ראש חודש[77]: "וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר". כלומר: כנראה דוד נטמא, אולי ב"מקרה לילה", ולכן לא בא לסעודה, כדי שלא לטמא אותה. למחרת, כשדוד נעדר בשנית, הבין שאול שיש סיבה אחרת להיעדרותו, כי הרי יכול היה להיטהר ולבוא.[78] הפרשנים דנים האם מדובר היה באוכל של חולין, וגם אותו נזהרו לאכול בטהרה, או שלכבוד ראש חודש הקריבו קרבן שלמים, שאכילתו בטהרה היא חובה.[79]
בשעה שדוד בורח מפני שאול, ומגיע לנוב, הוא מבקש לחם מאחימלך הכהן הגדול, ומקבל ממנו "לחם קודש", ובתנאי ש"נשמרו הנערים אך מאשה".[80] דוד משיב שאכן כך הוא, שכן כבר יצאו לדרכם מתמול שלשום, וגם כליהם טהורים.[81] עוד מסופר בספר שמואל אודות בת שבע, שהייתה "מתקדשת מטומאתה" בשעה שנלקחה לבית דוד.[82]
עדות לקיומן של הלכות מצורע מתקבלת גם מספר מלכים. בזמן המצור של ארם על העיר שומרון בימי המלך יהורם בן אחאב, היו ארבעה מצורעים בשער העיר.[83]
מצורע אחר שהתפרסם הוא עוזיהו מלך יהודה, שנכנס להיכל כדי להקטיר קטורת, בניגוד להלכה האוסרת על מי שאינו כהן לעשות כן, ונצטרע בו במקום. הוא נאלץ לעזוב את ירושלים ולהתגורר במקום מבודד ("בית החפשית") עד סוף ימיו, ויותם בנו מילא את מקומו.[84] לאחר פטירתו, נקבר בשדה הסמוך לקברי המלכים.
עם עלות חזקיהו המלך על כיסא מלכותו, פתח במבצע מקיף לטהרת המקדש, הכהנים והעם, לאחר ההזנחה בימי אביו אחז.[85] הוא קיווה להספיק לטהר את העם לקראת הקרבת קרבן הפסח, אך רבים מהעם, בפרט משרידי עשרת השבטים שגלו תקופה קצרה לפני כן, לא הספיקו להיטהר[86]: "מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ, כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב, כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר: ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד". אירועי חג הפסח והטהרה לקראתו היו פתיח למהלך מקיף של שיבה לקיום התורה בישראל, עד שאמרו חז"ל, שבימי חזקיהו: "בדקו מדן ועד באר שבע – ולא מצאו עם הארץ; מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה".[87]
עם שיבת ציון בראשית ימי הבית השני, היה צורך לשחזר את מסורת חיי הטהרה. מן הכתובים נראה שהכהנים התרשלו בדבר, וחגי הנביא ערך להם מבחן על הלכות אלו, ומשכשלו בו – קבע שקרבנותיהם טמאים.[88]
לטהרה מטומאת מת השתמשו ישראל באפר פרה אדומה שלקחו עמם למשמרת בבבל,[89] ומלבד זאת נעשו בימי הבית השני שמונה פרות אדומות, הראשונה שבהן בפיקוחו של עזרא הסופר.[90]
ברבות השנים, הקושי בקיומן של הלכות טומאה וטהרה יצר הבדלי מעמדות בין החברים לבין עמי הארץ: ה"חברים" הקפידו על קיום הלכות הטהרה במלואן, ואף חלקם השתדלו לאכול את מזונם הרגיל ("חולין") בטהרה, בעוד עמי הארץ שמרו על דברים בסיסיים בלבד. הדבר גרם לכך שהחברים נאלצו שלא לנגוע בבגדיו של עם הארץ, מחשש שנטמאו כ"משכב ומושב" (ראו לעיל: דרכי ההיטמאות: משכב ומושב הזב),[91] והיו מהלכים בצידי הרחוב, כדי שלא להתחכך בעוברים ושבים.[92] ריחוק זה היה בין הגורמים לשנאה כלפי ה"חברים", שנחשדו בהתנשאות.[93] על חומרת הטומאה שיוחסה לעמי הארץ חלוקות הדעות,[94] וככל הנראה לא החמירו להחשיבם כ"אב הטומאה" המטמא אדם במגעו.[95]
בזמן העלייה לרגל הקלו חכמים להחשיב את עמי הארץ כטהורים, הן משום שעמי הארץ אכן השתדלו יותר להיטהר לקראת העלייה למקדש,[96] והן כדי לשמור על אחדות האומה, "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו".[97] כמליצה אמרו חז"ל: "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים", כלומר, מחשיבה את כולם כמעמד של "חברים".[98] מכל מקום, לאחר הרגל היו הכהנים מטהרים את כל כלי המקדש, מחשש שנטמאו במהלך החג.[99] הצדוקים לגלגו על כך, כמסופר בתלמוד הירושלמי: "פעם אחת הטבילו את המנורה. אמרו צדוקים: ראו פרושים מטבילין גלגל חמה!".[100]
בשלהי תקופת בית שני, הייתה ההקפדה בטהרה בבית המקדש ברמה גבוהה יחסית להקפדה על מצוות אחרות ביהדות, וחז"ל ראו זאת כשיבוש של סולם הערכים היהודי. כך מסופר בתלמוד:
מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש (כדי לזכות באחת מעבודות המקדש), קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו – נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו!... 'כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושופטיך...', אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין! (כלומר, מהרו והוציאו את הסכין מגופו, בטרם ימות בני ותיטמא הסכין.) ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.
התלמוד מסיק, שההקפדה על טהרת הכלים כשלעצמה הייתה ראויה, אבל הייתה זו זילות של שפיכות דמים.
יוסף בן מתתיהו מתאר את כת האיסיים שהתקיימה בתקופה זו, וניהלה אורח חיים מחמיר בנושאי טהרה.[101] הם נהגו, למשל, לטבול אחרי הפרשת צרכים. בספרות התנאים אין התייחסות מפורשת לנוהגי הטומאה של כת זו, בניגוד לצדוקים והכותים.[102]
לאחר חורבן בית המקדש (70 לספירה) וביטול עבודת הקרבנות, פחתה בהדרגה השמירה על הלכות הטהרה. אמנם עדיין היה צורך להיטהר לצורך קיום מצוות התרומות והמעשרות (ראו לעיל: חובת הטהרה), אבל בהדרגה הידלדל מאגר אפר הפרה האדומה, ובהיעדר מקדש – לא ניתן היה לעשות פרה אדומה נוספת. תהליך זה לא היה חד ומהיר, אלא התמשך כמאתיים שנה לפחות. בזמן התנאים שלאחר החורבן עדיין נשמרה הטהרה בקפדנות רבה, ואף הוסיפו בה סייגים.[103] במקורות מסופר על אישים מרכזיים ששמרו על הלכות הטהרה בביתם ואף עסקו בהוראה למעשה לזולתם, כמו רבן גמליאל,[104] רבן שמעון בן גמליאל הזקן[105] ורבי יהודה הנשיא.[106]
גם בזמן האמוראים הננו מוצאים שמירת טהרה, אם כי הייתה כנראה נחלתם של יחידים בלבד: רבי אמי ורבי אסי, שהיו כהנים, היו אוכלים תרומה.[107] בתלמוד הירושלמי נאמר, שרבי חייא הורה לרב, אחיינו: "אם אתה יכול לאכול במשך כל השנה חולין בטהרה – אכול, ואם לא, תהא אוכל שבעה ימים בשנה".[108] על פי הפרשנות המקובלת, הכוונה לשבעה ימי חול בין ראש השנה לבין יום הכיפורים, מלבד הזהירות בטהרה בראש השנה ויום הכיפורים עצמם (ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תר"ג). ב"משך חכמה" לרבי מאיר שמחה מדווינסק (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ"ב) סובר שהכוונה לשבעה ימים טובים בשנה. העדות המאוחרת ביותר על קיום הלכות הטהרה היא זו של האמורא עולא (המאה השלישית), המספר על כך שבזמנו עדיין "ה"חברים" (שומרי הטהרה, ראו לעיל) מטהרים בגליל",[109] כנראה באמצעות אפר הפרה האדומה שנשמר בידי כהנים תושבי הגליל.[110] ואמנם, בחפירות ארכאולוגיות בעיר ציפורי נמצאו כלי אבן (שאינם מקבלים טומאה) שתוארכו עד לתקופה הרומית המאוחרת במאה הרביעית לספירה.[111][112]
בדורות האחרונים, התווסף למקורות ההלכתיים ממצא ארכאולוגי עשיר ומגוון המעיד על שמירה על טהרה בקרב הציבור היהודי בשלהי תקופת הבית השני. המחקר השיטתי בנושא זה בא בעקבות החפירות הנרחבות בעיר העתיקה של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. מדובר בשני סוגי ממצאים עיקריים:
כל עוד בית מקדש עומד בחורבנו אין צורך בקיום הלכות הטהרה במלואן. יתירה מזו: גם אין אפשרות לקיים אותן כהלכתן, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה. די לו לאדם שיוולד בבית חולים, ובמהלך שהותו שם יהיה במקום מת (ואפילו הפלת עובר) – נטמא אדם זה עד סוף ימיו, ללא אפשרות להיטהר מכך. עם זאת, קיימים כמה תחומים בהלכה בהם יש יישומים של הלכות הטומאה והטהרה גם בימינו.
טהרת המשפחה – מבין אבות הטומאות שקבעה התורה, חשובות במיוחד הנידה והזבה, מפני שהתורה קבעה להן גם איסור בקיום יחסי אישות. מחשש לטעויות בחישוב ימי הנידה, נקבע שכל אשה הרואה ולו טיפת דם אחת נחשבות כזבה, ועליה לשמור "שבעה נקיים" לאחר תום הדימום, ורק אז יכולה היא להיטהר. מלבד ההגבלה על קיום יחסי אישות, מופיעות בהלכה "הרחקות" שונות, שנועדו לצמצם את החשש לגלישה לאיסור התורה, אך אין כוונתן להימנע מלהיטמא מחמת הנידה.[113] במקורות שונים מצוין מנהג מתקופת הגאונים בארץ ישראל להיזהר ממגע במשכב הנידה ומושבה גם בזמן הגלות, כזכר לדיני הטהרה, אך בהלכה המאוחרת יותר מנהג זה לא התקבל.[114]
השלכה צדדית מהלכות נידה נוגעת להלכות כלים המקבלים טומאה. על פי הדין, אשה שמוצאת כתם החשוד כדם שיצא מגופה – נחשבת כנידה, בתנאים מסוימים, ובהם התנאי, שכתם זה יתגלה על דבר שמקבל טומאה. אם נמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה – האשה טהורה.[115] סביב זה דנו הפוסקים על אביזרי היגיינה וריהוט הקיימים בימינו, האם הם מקבלים טומאה.[116]
טומאת כהנים – כאמור (לעיל: חובת הטהרה), התורה אסרה על הכהנים להיטמא למת. איסור זה אינו תלוי דווקא בהיותם עובדים בפועל בבית המקדש, ולכן הוא נוהג גם בימינו (גם כהן שכבר נטמא וטרם נטהר – אסור להיטמא שנית[117]). לכן, כהנים נמנעים מלהיכנס לבית קברות. בעקבות זאת, מקובל לקבור כהנים בחלקה מיוחדת שמאפשרת גישה נוחה של בני המשפחה עד סמוך לקבר. כניסתם לבתי חולים מעוררת בעיה, מפני שכיחות הנפטרים בהם, והפסיקה ההלכתית המקובלת היא שעל הכהנים להשתדל להימנע מכניסה לבית חולים שלא לצורך.[118] בבתי חולים שונים קיימים הסדרים מיוחדים או למתן התראה לכהנים על נוכחותו של מת, או לחציצה בפני הטומאה: אם יש מת בבניין, והכהן נמצא בחדר פנימי (שהמת לא אמור לעבור דרכו בהוצאתו אל מחוץ לבניין) שדלתו סגורה – הכהן לא נטמא; בכמה בתי חולים הותקנו במסדרונות דלתות כפולות, כדי לוודא שתמיד אחת מהן תהיה סגורה. שאלה מיוחדת התעוררה על טיסה של כהנים, בגלל מעבר המטוס מעל בתי קברות או בגלל הובלת נפטרים בתא המטען.[119]
נטילת ידיים לסעודה – לפני אכילת לחם קיימת חובה ליטול ידיים, כלומר, לשפוך מים מכלי על כפות הידיים. הלכה זו במקורה נועדה לכהנים האוכלים תרומה, והידים הטמאות מטמאות את התרומה, ולפיכך עליהם לטהר את הידיים לפני האכילה (ראו לעיל: הלכות שהוסיפו חכמים: טומאת ידיים). ההלכה הרחיבה את החיוב לכל יהודי האוכל לחם, גם אם אינו כהן, כדי לשמר ולהזכיר לכהנים את חובתם לגבי תרומה.[120] סעיף מיוחד בהלכה זו, שאינו ידוע לרבים, הוא הצורך ליטול ידיים לפני אכילת כל מאכל רטוב ("דבר שטיבולו במשקה", גם אם אינו לחם). דין זה שנוי במחלוקת, האם חובה לקיימו גם בימינו, ועל פי הדעה המקובלת יש ליטול ידיים ללא ברכת "על נטילת ידיים".[121] סביב הלכה זו התפתח דיון נרחב בפוסקים בשאלה מה נחשב "אוכל" ומה "משקה" במקרים גבוליים (גלידה, מאפה עם דבש, קרח, ועוד).[122]
כשרות הסכך לסוכה – בהלכות סוכה קיים דין, שסכך כשר רק אם הוא עשוי מדבר שאינו מקבל טומאה.[123] סביב הלכה זו התפתח דיון נרחב על חפצים מסוימים, האם הם מקבלים טומאה.[124]
כניסה להר הבית בימינו – קיימת הבחנה בין הטמאים ממקור טומאה חיצוני, כמו טמא מת, לבין הטמאים מחמת דבר היוצא מגופם: טמא מת וכדומה רשאים להיכנס להר הבית, אבל לא לעזרה ולחלקים מסוימים סביבה (החיל ועזרת נשים). לעומת זאת, הטמאים מחמת דבר היוצא מגופם, כמו בעל קרי ונידה, אסורים להיכנס להר הבית. בימינו ניתן להיטהר מכל הטומאות על ידי טבילה במקווה או מעיין, פרט לטומאת מת, בהיעדר אפר פרה אדומה. לפיכך, ניתן להיטהר מכל הטומאות המונעות מלהיכנס להר הבית, ובלבד שיזהר האדם שלא להיכנס למרכז הר הבית, המזוהה כמקום העזרה המקורי, שאסור לטמא מת. הנושא שנוי במחלוקת בין הפוסקים בדורנו, ורובם שוללים את העלייה להר, אם בגלל חוסר ודאות לגבי זיהוי מקומה הקדום של העזרה, ואם מחשש שאנשים לא יקפידו על ההבדלה בין התחומים השונים בהר.[125]
בנוסף, ישנם מנהגים שונים לטבילה ללא צורך הלכתי מובהק אלא לשם תוספת טהרה וקדושה. טבילה מסוג זה נפוצה אצל גברים בכל בוקר לפני תפילת שחרית, וכן בערב שבת. נוסף על כך, מנהג נפוץ אצל רוב שומרי המצוות הוא הטבילה בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, בעיקר אצל גברים (ואף יש פוסקים שהתייחסו לטבילה בערב יום כיפור כחובה) אך יש קהילות שבהן נהגו שגם הנשים יטבלו לקראת יום כיפור (ללא קשר לטבילה לשם היטהרות מטומאת הנידה). רבים טובלים גם לפני שלוש הרגלים.
ערך מורחב – סדר טהרותבתורה מרוכזות הלכות טומאה וטהרה בעיקר בספר ויקרא, בפרשיות שמיני – תזריע – מצורע, וכן בספר במדבר, בפרשת חוקת.
במשנה הוקדש לכך סדר טהרות כולו, ומלבדו פזורות הלכות טומאה וטהרה במסכתות רבות. לסדר טהרות כולו קיימת גם תוספתא. במדרשי ההלכה מוסבר הקשר בין פסוקי התורה שבכתב לבין הלכות הטהרה בתורה שבעל פה, בספרא לפרשיות הנ"ל בספר ויקרא ובספרי וספרי זוטא לפרשת חוקת.
אין תלמוד בבלי לסדר טהרות, מלבד למסכת נידה, מפני שהיא עוסקת רבות בנושאי טהרת המשפחה, שאקטואליים בכל זמן ומקום. עם זאת, סוגיות רבות ברחבי התלמוד עוסקות בהלכות טומאה וטהרה. התלמוד מציין את הקושי המיוחד בלימוד הלכות הטומאה והטהרה, ואף מספר על חכמים מבין האמוראים שלא היו בקיאים בהם, והתקשו בהבנת משניות בסדר טהרות. התלמוד הירושלמי בסדר טהרות, כפי שהוא מצוי בידינו, כולל שלושה פרקים בלבד מתוך מסכת נידה, וכנראה יתר שבעת הפרקים אבדו.
בימי הביניים נכתבו חיבורים מועטים בלבד שמוקדשים לנושאי טהרה (מלבד טהרת המשפחה). יחיד ומיוחד היה הרמב"ם, שבמסגרת הקודקס ההלכתי המקיף, "משנה תורה", כלל גם את "ספר טהרה" המסכם את הלכות טומאה וטהרה. גם בימינו הלכות טומאה וטהרה לרוב אינן נלמדות הלכה למעשה. עם זאת, ניכרת פריחה יחסית בעיסוק בהלכות טומאה וטהרה בהשוואה לדורות קודמים: הוקמו כוללים שזהו הנושא המרכזי בלימודיהם, ונכתבו עשרות ספרים הדנים בהלכות טומאה וטהרה.
בגלל מורכבות הנושאים והקשרים הפנימיים ביניהם, נציין כמה דוגמאות שכיחות כיצד מתיישמות ההלכות הנ"ל בפועל:
א. אדם טהור הולך ברחוב ונעלו פוגעת בעכבר מת. העכבר הוא "אב הטומאה", ומטמא את הנעל שנגעה בו והופך אותה ל"ראשון לטומאה". האדם נשאר טהור, כי גם אם הזיז את העכבר – הרי שרץ אינו מטמא במשא, אלא רק בנגיעה בו. גם הנעל הטמאה איננה מטמאת את האדם הנוגע בה, כי אדם מקבל טומאה רק מ"אב הטומאה", והנעל, כאמור, היא רק "ראשון". אילו היה זה חתול מת – האדם היה נטמא, כי הזזה קלה של נבלת החתול נחשבת כ"משא". מאידך, אם הייתה זו צפרדע – גם הנעל הייתה טהורה, כי בשרצים הקטנים טימאה התורה רק שמונה מינים מסוימים (לעיל: הדברים המטמאים).
ב. סיפור שמופיע בתלמוד:[126] פעם נאלץ הכהן הגדול לצאת מבית המקדש בעיצומה של עבודת יום הכיפורים, כדי לשוחח עם "הגמון אחד", שאינו יהודי. במהלך השיחה ניתז רוק מפיו של ההגמון על בגדי הכהן הגדול, ולכן מינו לאלתר כהן גדול אחר, שימשיך להקריב את קרבנות יום הכיפורים. הסיבה: גוי נחשב כזב (מדרבנן), והרוק שלו הוא אב הטומאה. הבגד שעליו ניתז הרוק נטמא באופן ישיר ממגעו של הרוק, אבל גם הכהן הגדול עצמו נטמא, על אף שהרוק לא נגע בו, כי הוא נשא את הרוק. גם אם הכהן הגדול יטבול מיד – לא יטהר לגמרי עד שקיעת החמה (ראו להלן: דרכי היטהרות), ולכן לא היה מנוס מלהחליפו.
ג. אשה נידה יושבת על כיסא, ואחר כך קמה ובעלה ישב עליו. הכיסא הוא "אב הטומאה", כדין "משכב ומושב" (לעיל: דרכי הטומאה: משכב ומושב הזב). הבעל נטמא בישיבתו על הכיסא, אפילו אם גופו לא נגע בכיסא, וגם בגדי הבעל נטמאו, אפילו אם לא נגעו בכיסא, כדין היושב על משכב, שנטמא הוא וכל כלי שיגע בו באותה שעה (ראו לעיל: דרכי היטמאות: טומאה בחיבורין).
ד. שרץ נפל לתוך כלי חרס, ובו מאה תפוחים, והשרץ נגע באחד התפוחים ולא נגע בדפנות הכלי – כל התפוחים טמאים, בדרגת "שני לטומאה". הסיבה: השרץ הוא אב הטומאה, וכלי חרס מיטמא בכניסת טומאה לחללו ("אוויר כלי חרס") ונעשה "ראשון לטומאה", והכלי גם מטמא את כל האוכל שבתוכו, גם אם לא נגע בדפנותיו. אילו היה זה כלי מתכת או עץ – הכלי היה טהור, ורוב התפוחים היו טהורים. רק התפוחים שנגעו פיזית בשרץ היו "ראשון לטומאה", והתפוחים שנוגעים בהם היו "שני לטומאה", ובזאת הייתה מסתיימת שרשרת הטומאה (אלא אם כן מדובר בתפוחים של תרומה, בהם השרשרת מתארכת עוד שלב. ראו לעיל: דירוג הטומאות). אם התפוחים לא נשטפו מעולם – הם טהורים, כי לא הוכשרו לקבל טומאה (ראו לעיל: הדברים הנטמאים: מאכלים).
ה. אדם טהור שלא הקפיד לשמור את ידיו מלנגוע בדברים טמאים, ונגע בתפוח של חולין – התפוח טהור, מפני שידים אלו, שלא נשמרו לגמרי, נחשבות כ"שני לטומאה", וטומאה קלה בדרגה זו איננה מטמאת אוכל של חולין. ברם, אם התפוח היה רטוב בשעת הנגיעה בו – התפוח נטמא, ואם היו ערימת תפוחים רטובים – כולם טמאים, כי הידיים ה"שניות לטומאה" מטמאות משקה, והמשקה נהיה "ראשון לטומאה" (ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים: טומאת משקין), והמשקה שעל התפוח נטמא מידי האדם וטימא את התפוח ועשאו "שני", ותפוח זה טימא את המשקה שעל התפוח שלצידו ועשאו "ראשון", ומשקה זה טימא את התפוח הבא ועשאו "שני", וחוזר חלילה.[127]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.JPG)
