הגיית העברית

הגיית העברית היא האופן שבו העברית באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של השפה העברית השתנתה במהלך אלפי שנות קיומה ובנוסף קיימים הבדלי הגייה בין אזורי מגורים שונים של העושים שימוש בשפה. מאז החייאת השפה העברית וביתר שאת עם הקמת מדינת ישראל, מקובלת ההגייה הישראלית.

בתקופת הביניים של העברית התקיימו מספר דרכי הגייה:

• הגייה ספרדית, שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם.
• הגייה אשכנזית, שהתקיימה אצל יהודי אשכנז הנחלקת ליהודי הריין (פרנקפורט ואמשטרדם), צפון אשכנז ואנגליה, פולין, ליטא וגליציה
• הגייה תימנית, שהתקיימה אצל יהודי תימן ונחלקת להגייה צנענית המקובלת ברוב תימן ולהגייה שרעבית בעיקר במחוז שרעב (ההבדלים הם בעיקר ב-ג ו-ק וכן בביטוי החולם).

בתוך ההגיות הנ"ל, יש הבדלים מסוימים בהתאם לאזורים. הגיות אלה לא שימשו לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצורכי תפילה וטקסים דתיים, ובמהלך לימוד תורה, אם כי היו קהילות בעת החדשה בצפון אפריקה, ובין חצרות החסידות במזרח אירופה שהקפידו לדבר בעברית בימי שבת ומועד על פי כתבי האר"י.^[1] חלקים מן הלשון העברית, בעיקר מילים וביטויים, חדרו ללשונות היהודיים, יידיש לאדינו וערבית יהודית, וכן שפות יהודיות מקומיות כמו גאורגית יהודית וצרפתית יהודית.

במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים באותם זמנים, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא, אף על פי שבהגייתה יש רק חמש תנועות בניגוד להגייה האשכנזית שיש בה שבע תנועות כמו בהגייה הטברנית. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית קיימת בעברית ישראלית.

הגיית העיצורים בעברית

הגיית העיצורים בעברית המודרנית בהתאם להשפעות שספגה ובהשוואה לעברית הטברנית והעתיקה:

• בהשפעת ההגייה האשכנזית, נעלמו אצל רוב ילידי ישראל העיצורים הלועיים חי"ת ועי"ן, שהיו קיימים בעברית הטברנית והעתיקה ולכן עי"ן נהגית לרוב כאל"ף או שאינה נהגית כלל, וחי"ת נהגית לרוב ככ"ף רפה. העיצור רי"ש בביצועו המכתשי (כלומר תוך הרטטת חוד הלשון) נעלם כמעט לגמרי בקרב ילידי הארץ, ובמקומו מקובל היגוי הרי"ש בווילון (החיך הרך) או בענבל. קשה לדעת מה היה היגוי הרי"ש בעברית הטברנית, אולם משערים כי בעברית העתיקה היא נהגתה, כמו בערבית כיום, כעיצור מכתשי.
• בהשפעת ההגייה הספרדית, קיימת בעברית המודרנית הבחנה בין דגוש לרפה לגבי העיצורים בי"ת, כ"ף, פ"ה. בהגייה האשכנזית הייתה גם הבחנה בין ת"ו דגושה לת"ו רפה. בעברית הטברנית ההבחנה בין דגוש לרפה, שסומנה בדגש קל, הייתה קיימת לא רק לגבי העיצורים בי"ת, כ"ף, פ"ה אלא גם לגבי גימ"ל, דל"ת, ת"ו. בעברית המקראית, לעומת כל אלה, לפי רוב ההשערות, כלל לא הייתה קיימת הבחנה בין דגוש לרפה ולכל העיצורים הללו הייתה רק הגייה אחת.
• בהתאם להגייה האשכנזית ולמרבית דוברי ההגייה הספרדית, העיצורים הנחציים טי"ת, צד"י וקו"ף נעלמו לגמרי בעברית המודרנית כך שטי"ת נהגית כת"ו, קו"ף נהגית ככ"ף דגושה וצד"י נהגית כ"תְס". האות ו"ו נהגית כחוכך שפתי שיני v, והגיית w שהייתה בעבר עבור עיצור זה קיימת כיום רק במילים שאולות.
• בעברית המודרנית נשמרת ההבחנה העתיקה בין שי"ן ימנית לשי"ן שמאלית. שי"ן שמאלית נהגית בדיוק כמו סמ"ך, תופעה שמקורה, כנראה, בעברית המשנאית.
• בהשפעת שפות אירופיות ובמידה פחותה גם בהשפעת הניבים של השפה הערבית נוספו לעברית המודרנית עיצורים שלא קיימים בעברית הטברנית והעתיקה: (ʒ) עבור האות זי"ן גרושה ז' כמו העיצור הראשון במילה ז'אנר, (dʒ) עבור האות גימ"ל גרושה ג' כמו העיצור הראשון במילה ג'חנון, (tʃ) עבור האות צד"י גרושה צ' כמו העיצור הראשון במילה צ'אט.

פרוטו שמית	IPA	עברית					דוגמה	ערבית
		אות		מקראית	טברנית	ישראלית
*b	b	ב	ḇ/b	/b/	/v/, /b/	/v/, /b/	בית	ب
*d	d	ד	ḏ/d	/d/	/ð/, /d/	/d/	דב	د
*g	ɡ	ג	ḡ/g	/ɡ/	/ɣ/, /g/	/ɡ/	גמל	ج
*p	p	פ	p̄/p	/p/	/f/, /p/	/f/, /p/	פחם	ف
*t	t	ת	ṯ/t	/t/	/θ/, /t/	/t/	תחת	ت
*k	k	כ	ḵ/k	/k/	/χ/, /k/	/χ/, /k/	כוכב	ك
*ṭ	tʼ	ט	ṭ	ṭ	/tˤ/	/t/	טבח	ط
*q	kʼ	ק	q	q	/q/	/k/	קבר	ق
*ḏ	ð	ז	z	/ð/	/z/	/z/	זכר	ذ
*z	z			/z/			זרק	ز
*s	s	ס	s	/s/	/s/	/s/	סוכר	س
*š	ʃ	שׁ	š	/ʃ/	/ʃ/	/ʃ/	שׁמים
*ṯ	θ			/θ/			שׁמונה	ث
*ś	ɬ	שׂ	ś	/ɬ/	/s/	/s/	שׂמאל	ش
*ṱ	θʼ	צ	ṣ	ṱ	/sˤ/	/ts/	צל	ظ
*ṣ	sʼ						צרח	ص
*ṣ́	ɬʼ						צחק	ض
*ġ	ɣ	ע	ʻ	/ʁ/	/ʕ/	/ʔ/, -	עורב	غ
*ʻ	ʕ			/ʕ/			עשׂר	ع
*ʼ	ʔ	א	ʼ	/ʔ/	/ʔ/	/ʔ/, -	אב	ء
*ḫ	x	ח	ḥ	/χ/	/ħ/	/χ/	חמשׁ	خ
*ḥ	ħ			/ħ/			חבל	ح
*h	h	ה	h	/h/	/h/	/h/, -	הגר	ه
*m	m	מ	m	/m/	/m/	/m/	מים	م
*n	n	נ	n	/n/	/n/	/n/	נביא	ن
*r	ɾ	ר	r	/ɾ/	/ɾ/	/ʁ/	רגל	ر
*l	l	ל	l	/l/	/l/	/l/	לשׁון	ل
*y	j	י	y	/j/	/j/	/j/	יד	ي
*w	w	ו	w	/w/	/w/	/v/	ורד	و
פרוטו שמית	IPA	אות		מקראית	טברנית	ישראלית	דוגמה	ערבית

ייצוג	הגייה
	ישראלית	אשכנזית	ספרדית	תימנית	טברנית	משוחזר
						משנאית (לשון חז"ל)	מקראית
א	[ʔ, -]	[ - ]	[ʔ, -]				ʔ
בּ	b						b
ב	v	[v~v̥]	[b~β~v]	v	v	β
גּ	ɡ	[ɡ~ɡ̊]	ɡ	dʒ	ɡ		ɡ
ג			[ɡ~ɣ]	ɣ
דּ	d	[d~d̥]	[d̪~ð]	d̪			d̪
ד				ð
ה	[h~ʔ, -]	[h, -]					h
ו	v	[v~v̥]	v	w
ז	z	[z~z̥]	z
ח	[χ~ħ]	x	ħ				[ħ, χ]
ט	t	t	[t̪]	[t̴̪][א]		[t̪ˤ][ב]	[t̪ʼ][ג]
י	j
כּ ךּ	k						k
כ ך	χ	χ
ל	l	[l~ɫ]	l
מ ם	m
נ ן	n		n̪
ס	s
ע	[ʔ~ʕ, -]	[ - ]	[ʕ, ŋ, -]	ʕ			[ʕ, ʁ]
פּ ףּ	p						p
פ ף	f					ɸ
צ ץ	t͡s			[s̴][א]		[sˤ][ב]	[sʼ, ɬʼ, θʼ][ג]
ק	k			ɡ, ɢ, q	q		kʼ[ג]
רּ	לא קיים		לא ידוע	קיים (נדיר)		לא ידוע
ר	ʁ	ɹ~ʀ	r~ɾ		ɾ
שׁ	ʃ
שׂ	s						ɬ
תּ	t	t	t̪				t̪
ת		s	θ

הערה: ברוב הקהילות בעלות ההגייה הספרדית לא הבדילו בין ת' דגושה לרפויה ואת כולם ביטאו כ-t. אצל חלק מיהודי עיראק ביטאו ת' רפויה כ-θ, כלומר כ-th אטומה או ث הערבית.

ייצוגים חדשים לעיצורים בעברית
ייצוג	הגייה ישראלית
ג׳	dʒ
ד׳	ð
‏(וו), ו׳ (לא רשמי)[ד]	w
ז׳	ʒ
ע׳	ɣ
צ׳ ץ׳	t͡ʃ
ת׳	θ

• בהגיית השפה הפרוטו שמית, היה קיים עיצור שיני, חוכך, קולי [ð] עבור האות ז במילים כמו זהב וכזב, עיצור מכתשי, מחוכך שורק, קולי [dz] עבור האות ז במילים כמו מאזנים, עיצור שיני, חוכך, אטום [θ] עבור האות שׁ במילים כמו שנה, ושמונה (θamaːn) ושלושה עיצורים עבור האות צ, עיצור מכתשי, חוכך שורק, מסודק [sʼ] במילה כמו צרח, עיצור שיני, חוכך, מסודק [θʼ] במילה כמו צל ועיצור מכתשי, חוכך צדי, מסודק [ɬʼ] במילה כמו ארץ. בתקופת העברית המקראית התמזגו העיצורים (/θ/ /ð/) עם (ז-/z/ שׁ-/ʃ/) והעיצורים (/ɬʼ/ /sʼ/ /θʼ/) עם (צ-/sʼ/).

פרוטו-שמי	עברית	ארמית	ערבית	דוגמאות
				עברית	ארמית	ערבית	משמעות
*/ð/	*/z/ ז	*/d/ ד	*/ð/ ذ	זהב	דהב	ذهب	'זהב'
*/z/1		*/z/ ז	*/z/ ز	מאזנים	מאזניא	موازين	'מאזנים'
*/ʃ/	*/ʃ/ שׁ	*/ʃ/ שׁ	*/s/ س	שׁנה	שׁנה	سنة	'שנה'
*/θ/		*/t/ ת	*/θ/ ث	שלושה	תלתא	ثلاثة	'שלוש'
*/θʼ/1	*/sʼ/1 צ	*/tʼ/ ט	*/ðˤ/ ظ	צל	טללא	ظل	'צל'
*/ɬʼ/1		*/ʕ ע	*/ɮˤ/ ض	ארץ	ארעא	أرض	'ארץ'
*/sʼ/1		*/sʼ/ צ	*/sˤ/ ص	צרח	צרח	صرخ	'צרח'

1. יכולים להיות גם עיצורים מחוככים (/dz/ /tɬʼ/ /ʦʼ/ /tθʼ/)

בהגיית העברית המקראית היו שני עיצורים אפשריים לאותיות עי"ן וחי"ת. עיצור עינבלי ועיצור לועי. דוגמה לאות ע - מערב (maːʁrab) ועבד (ʕabad), ודוגמה לאות ח - חמשׁ (χamʃ) ומלח (malaħ). אך בסביבות השנים 200 לפנה"ס העיצורים העינבלים (ע-/ʁ/ ח-/χ/) התמזגו עם העיצורים הלועיים שלהם (ע-/ʕ/ ח-/ħ/) וכבר לא ניתן היה לשמוע את העיצורים הענבליים בעברית המקראית.

פרוטו-שמי	עברית	ארמית	ערבית	דוגמאות
				עברית	ארמית	ערבית
*/χ/	*/ħ/ ח	*/ħ/ ח	*/χ/ خ	חֲמִשָׁה צרח	חַמְשָׁא צרח	خمسة صرخ
*/ħ/			*/ħ/ ح	מלח	מלח	ملح
*/ʁ/	*/ʕ/ ע	*/ʕ/ ע	*/ʁ/ غ	עורב מערב	עראב ערב	غراب غرب
*/ʕ/			*/ʕ/ ع	עבד	עבד	عبد

העיצור מכתשי, חוכך צדי, אטום [ɬ] היה קיים בהגיית העברית המקראית כאות שׂ שמאלית. בתקופה המאוחרת של העברית המקראית העיצור /ɬ/ התמזגה עם /s/. בעברית משנאית ובכל קריאות המסורת היהודיות מבטאים את האות שׂ שמאלית כ-/s/. רק בעברית שומרונית התמזגה העיצור /ɬ/ עם /ʃ/. השפות השמיות היחידות שבהן שרד העיצור /ɬ/ הן השפות הדרום ערביות המודרניות.

חוק הבג"ד כפ"ת ([b ɡ d k p t] ל[v ɣ ð χ f θ]) התפתח במהלך תקופת העברית המקראית, בעקבות ההשפעה החזקה של השפה הארמית. ייתכן שהחוק התפתח קודם בעיצורים האטומים עקב העובדה שבתעתיקי השמות בתרגום השבעים, שם האותיות בג״ד מתועתקות תמיד בביצוע הסותם ${\displaystyle \!\,\beta \gamma \delta }$, ואילו האותיות כפ״ת מתועתקות לעיתים בביצוע הסותם ${\displaystyle \!\,\kappa \pi \tau }$ ולעיתים בביצוע החוכך ${\displaystyle \!\,\chi \phi \theta }$, אך ביוונית אין כלל תעתיק אפשרי לביצוע החוכך של בג"ד.

כמו בשפות השמיות האחרות ההגייה של האות רי"ש הייתה עיצור מכתשי, מקיש [ɾ] ושל האות וי"ו הייתה עיצור וילוני שפתי, מקורב [w]. בעקבות ההשפעה של השפות האירופיות הפכה ההגייה של האות וי"ו לעיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי [v] ושל האות רי"ש לעיצור ענבלי בעברית המודרנית.

המקרא מראה לפעמים הבלעות פונטיות ושינויים בהגייה. יש בו מילים הנכתבות בקיצור ובבליעת עיצורים. למשל, "למרות" (ישעיהו ג ח) במקום "להמרות", "לשמיע" (תהלים כו ז) במקום "להשמיע", "תומים" במקום "תאומים" (בראשית כה כד), "לגיד" (מלכים ב ט טו) במקום "להגיד", "חמה" (איוב כט ו) במקום "חמאה". במילה "מאתיים" האל"ף שותקת אבל כנראה נשמעה במקור. התנ"ך מראה חילופים בין עי"ן לאל"ף. למשל, משערים שהמילה "פתאום" באה מהשורש "פ-ת-ע". כתוב גם "מתאב" (עמוס ו ח) במקום "מתעב" ו"מגואל" בא מ"גועל". משערים שה"א הידיעה לא נבלעה במקור אחרי מילות היחס היות שבתנ"ך יש דוגמאות לכך. למשל, כתוב "ה' בהשמיים חסדך" (תהלים לו ו), "ויהי כהיום הזה" (בראשית לט יא), "ויבדילם אמציהו להגדוד" (דברי הימים ב כה י).

הגיית התנועות בעברית

התנועות בעברית ביתר דיוק. כך לדוגמה a היא מרכזית ולא קדמית

בעברית ישראלית קיימות חמש פונמות תנועיות.

ההגיה האשכנזית היא מלעילית כללית וההגייה הספרדית (וגם התימנית) היא דקדוקית. הגיית התנועות בעברית המודרנית בהתאם להשפעות שספגה ובהשוואה לעברית הטברנית והעתיקה:

• התנועות בעברית המודרנית נהגות על פי ההגייה הספרדית ולכן אין בה הבחנה בין תנועות ארוכות לקצרות אצל רוב הדוברים. יש עדויות שבעברית הקדומה הייתה הבחנה באורך התנועות, אולם הבחנה זו לרוב נעלמה. בעבר הייתה מקובלת הדעה שהניקוד הטברני מסמן הבחנה באורך התנועות, אולם כיום מרבית החוקרים סבורים שהניקוד הטברני אינו מבחין בין תנועות ארוכות לקצרות, וכי הבחנה זו נעלמה בשלב מוקדם יותר של העברית.
• בעברית המודרנית, בשל השפעת ההגייה הספרדית, יש לסימן הקמץ שתי וריאציות הגייה שונות, בהברה סגורה בלתי מוטעמת הקמץ נהגה כתנועת o פתוחה ומכונה "קמץ קטן" או "קומץ", בשאר המקומות הוא נהגה כתנועת a ומכונה "קמץ גדול". הבחנה זאת אינה קיימת בניקוד הטברני ולפיכך מניחים כי בעברית הטברנית נהגה קמץ כתנועת o פתוחה מוארכת. אשכנזים ותימנים לא נהגו להבחין בין קמץ גדול לקמץ קטן, והגו את שניהם כתנועת o.
• בהגייה האשכנזית היו מקובלים דיפתונגים, שלא היו מקובלים בהגייה הספרדית, ונעלמו ברובם מהעברית המודרנית. כך, למשל, המילה "מוֹסֵר" נהגתה בקרב האשכנזים "מוֹיְסֵר". שריד לדיפתונגים האלה אפשר עדיין לשמוע (אצל חלק מהדוברים) במילים כגון "כיצד", "היכן", "היטב" בעברית מודרנית, שבהן האות יו"ד נשמעת היטב.
• הטעם של המילה הוא על-פי ההגייה הספרדית המתאימה ברוב המקרים לטעם המסומן בניקוד הטברני. יוצאים מכלל הם שמות של חגים כגון חנוכה, פורים, שמות פרטיים מסורתיים. יוצאי דופן אלה שימרו את הטעם האשכנזי אצל רוב הדוברים. מילים שאולות משפות אחרות מבוטאות לרוב במלעיל, וחלקן אפילו במלעיל דמלעיל כגון "מוזיקה", "חסקה". בנוסף ליוצאי דופן אלה, התפתחו בעברית מודרנית שינויים בטעם של צורות מסוימות: צורות פועל כמו הלכתם, אכלתם וכדומה נהגות במלעיל ולא במלרע מתוך אנלוגיה לצורות הלכתי, הלכת וכולי. מילים כגון: כובע, ארבע, אצבע נהגות במלעיל במקום במלרע מתוך אנלוגיה למילים כגון: כורח, שובע.

הסימון העברי		הגייה
שם התנועה	סימן מייצג	ישראלית	אשכנזית	ספרדית	תימנית	טברנית	משוחזר
							משנאית (לשון חז"ל)	מקראית (מאוחרת)
שווא נח	ְ	אין תנועה, לפעמים נהגה e̞ על מנת למנוע רצף עיצורים	אין תנועה	אין תנועה	אין תנועה	אין תנועה	אין תנועה	אין תנועה
שווא נע	ְ	לרוב לא נהגה, לעיתים e̞	לרוב לא נהגה, לעיתים ɛ	ɛ ~ e̞	ראו ערך שווא נע	ראו ערך שווא נע	ראו ערך שווא נע	ראו ערך שווא נע
פתח	ַ	a ~ ä ~ ɐ	ä ~ ɑ	a ~ ä	æ	ä ~ ɑ	a	a ~ æ
חטף פתח	ֲ
קמץ גדול	ָ		o ~ u	ä(ː)	ɔ ~ ɒ ~ ʌ ~ ɐ	ɔ	ʌː ~ ɑː	ɑː
קמץ קטן	ָ	o̞	ɔ	ɔ			ɔ	o ~ ʊ
חטף קמץ	ֳ
צירי	ֵי	e̞, eɪ ~ ej	e ~ eɪ ~ äɪ	e(ː)	e	e	eː	eː
סגול	ֶ	e̞	ɛ	ɛ ~ e̞	æ	ɛ	ɛ	ɛ ~ e ~ ɪ
חטף סגול	ֱ
חיריק	ִ	ɪ ~ i	i	e ~ ɪ ~ i	i	i	ɪ ~ i	לרוב ɛ ~ e ~ ɪ , בחלק מהמקרים נהגה a ~ æ
חיריק מלא	‏ ִי	i(ː)	iː	iː
חולם	ׂ וֹ	o̞	oɪ ~ øɪ ~ eɪ ~ əʊ ~ ɐʊ ~ ɑʊ ~ oʊ	o(ː) , בחלק מהמקרים o(ː) ~ u(ː)	ɶ ~ ɤ ~ œ	o	oː	oː
קובוץ	ֻ	ʊ ~ u	u ~ ʉ ~ y ~ i	o ~ ʊ ~ u	u	u	ʊ ~ u	o ~ ʊ
שורוק	וּ			u(ː)	əʊ		uː	uː ~ ̜uː ~ ɯː
o ~ ʊ ~ u				ʊ ~ u			uː

ראו גם

• רשימת עיצורים, רשימת תנועות
• אלפבית פונטי בינלאומי (IPA)
• אלפבית עברי
• פונטיקה, פונולוגיה, פונמה
• ניקוד
• כתיב עברי
• חוק פיליפי
• התעתיק מלועזית לעברית
• הגייה ישראלית

לקריאה נוספת

• שפת אמת • שפתי כהן - מבטא לשון הקודש כהלכה, בנציון הכהן, ירושלים תשמ"ז. (הספר דן בשורשי המבטא של העדות השונות, ומנסה להתחקות אחר ההגייה שנהגתה בפי חז"ל)

קישורים חיצוניים

• ישי נוימן, מוצאה של הדו-תנועה ey בעברית בת-זמננו והגורמים המתנים את תפוצתה, העברית שפה חיה, כרך ו', 2012, עמודים 237–260.
• הקלטות של הגיית האותיות, באתר מקראות.נט.

ביאורים

1. מוולן או מלועלע.
2. מלועלע.
3. יש אומרים שזהו עיצור מסודק, אך סביר להניח שהוא מלועלע.
4. כללי התעתיק של האקדמיה ללשון העברית קובעים כי העיצורים [v] ו-[w] ייוצגו שניהם על ידי האות ו'. לעיתים ה-ו' מוכפלת, אך לא לציון האבחנה בין [w] ל-[v], אלא כדי לציין בכתיב חסר הניקוד את הפונמה /v/ כאשר היא מופיעה באמצע המילה. לעומת זאת, ו' אחת באמצע המילה מציינת בכתיב חסר הניקוד את הפונמות /u/ או /o/. כדי להגות מילים זרות ומושאלות הכוללות את ההגה [w], קוראי העברית נאלצים אפוא להסתמך על היכרות מוקדמת עם המילה ועל ההקשר.

הערות שוליים

1. הלשון העברית בישראל ובעמים, שמעון פדרבוש, מוסד הרב קוק

אלפבית פונטי בין-לאומי