Loading AI tools
סופר מדע בדיוני אמריקאי-קנדי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם גיבסון (באנגלית: William Gibson; נולד ב-17 במרץ 1948) הוא סופר מדע בדיוני אמריקאי-קנדי. גיבסון טבע את המונח סייברספייס ב-1982 והקנה למושג זה פופולריות ברומן הביכורים שלו נוירומנסר משנת 1984. הוא תיאר עולם תקשורת רשתי עולמי שנים רבות לפני שהאינטרנט הפך לחלק משגרת החיים. גיבסון חזה היבטים חשובים של האינטרנט וה-World Wide Web, וביסס מושגי יסוד שלהם. גיבסון נחשב כאב-המייסד של התנועה הספרותית של הסייברפאנק.
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת. | |
 | |
| לידה |
17 במרץ 1948 (בן 76) קונווי, ארצות הברית  |
|---|---|
| שם לידה |
William Ford Gibson |
| מדינה |
ארצות הברית, קנדה |
| מקום מגורים |
ונקובר |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת קולומביה הבריטית, Emerson Preparatory School |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| סוגה |
מדע בדיוני, סטימפאנק, סייברפאנק, פוסטסייברפאנק |
| יצירות בולטות |
נוירומנסר |
| תקופת הפעילות |
מ-1977 |
| הושפע מ |
ויליאם ס. בורוז |
| פרסים והוקרה |
|
|
williamgibsonbooks | |
  | |
The Literary Encyclopedia הגדירה את גיבסון כ"אחד מסופרי המדע הבדיוני המעולים בצפון אמריקה". עד עתה פרסם גיבסון סיפורים קצרים, תשעה רומנים (אחד עם ברוס סטרלינג), ספר אומנות לא בדוי, וכמה מאמרים. גיבסון שיתף פעולה רבות עם אמנים, במאים, ומוזיקאים. הגארדיאן כינה אותו ב-1999 "הסופר החשוב ביותר בעשרים השנים האחרונות". סופרי מדע בדיוני רבים יחסו לו השפעה על כתיבתם. אף על פי שגיבסון שמר על אזרחות כפולה, מאז עזב את ארצות הברית בשנות השישים, הוא מתגורר בפועל בוונקובר שבקנדה.
ויליאם גיבסון נולד ב-1948 בקונוויי שבקרוליינה הדרומית ובמשך רוב ילדותו התגורר בווייטויל שבוירג'יניה, עיירת כורים קטנה בהרי האפלצ'ים, שם נולדו וגדלו הוריו. בילדותו, משפחתו נדדה לעיתים קרובות כתוצאה מתפקידו של אביו כמנהל בחברת בנייה גדולה. ב-1956 נחנק אביו של גיבסון למוות במסעדה במהלך מסע עסקים. אמו, שחששה לבשר לבנה את החדשות הרעות, שלחה אחרים להודיע לו על המוות.
אובדן אינו מופיע בלי שנלווים אליו יתרונות הסקרנות לאומן. טראומות גדולות שכיחות למדי בביוגרפיות של אומנים שאני מכבד.
ימים ספורים לאחר המוות החליטה אמו של גיבסון שהמשפחה תשוב מנורפוק שבוירג'יניה, לווייטויל. גיבסון תיאר מאוחר יותר את וייטויל כ"מקום בו מודרניות הייתה קיימת, אך היה חשש עמוק מפניה", וזקף את התחלת התעניינותו במדע בדיוני לתחושת הגלות הפתאומית. בגיל שלוש עשרה, רכש אנתולוגיה של ספרות דור הביט, וכך נחשף לכתיבתם של אלן גינסברג, ג'ק קרואק, ויליאם ס. בורוז; הוא הושפע במיוחד מבורוז, שפתח לפניו את עולם המדע הבדיוני.
גיבסון היה מתבגר ביישן ומגושם, כפר במודע בדת, ומצא מפלט בקריאת סיפורי מדע בדיוני וסופרים כמו הנרי מילר. בגיל חמש עשרה, נשלח לפנימיה פרטית בטוסון שבאריזונה. אמו, שאותה תיאר כ"דאגנית ומדוכאת", נותרה בווייטויל והלכה לעולמה כשמלאו לגיבסון 19. טום מדוקס העיר שגיבסון "גדל באמריקה מופרעת וסוריאליסטית כפי שג'יימס גראהם באלארד ראה אותה בדמיונו".
לאחר מות אמו נטש גיבסון את בית הספר לפני סיום הלימודים, והתבודד. הוא נדד לקליפורניה ואירופה, ואימץ דפוסי התנהגות של תרבות הנגד. ב-1967 בחר להגר לקנדה על מנת להימנע מלהיות מגויס למלחמת וייטנאם. לפני הגיוס הוא הודה בפני מראייניו כי מטרתו בחיים היא לנסות כל סם הזיות קיים. גיבסון הבחין ש"אכן עלה בידי להתחמק מהגיוס, מכיוון שהם מעולם לא טרחו לגייס אותי". לאחר השימוע שב לביתו ורכש כרטיס אוטובוס לטורונטו, ועזב זמן קצר לאחר מכן. בסרט התיעודי הביוגרפי "No Maps for These Territories" שנעשה עליו בשנת 2000, טען גיבסון שהשתמטותו מהגיוס נבעה מרצון לשכב עם ילדות הפרחים ולהשתמש בחשיש יותר מאשר מהתנגדות מצפונית לשירות הצבאי.
בטורונטו החליט גיבסון שהוא לא סובל את קהילת המהגרים של משתמטי גיוס אמריקאים שחייתה במקום משום שכיחותם של הדיכאון, ההתאבדות וההתמכרות לסמים קשים ולאלכוהול בקרב חברי הקהילה. הוא הופיע במהלך קיץ האהבה ב-1967 בקטע מתשדיר חדשות של CBS על תת-תרבות של ילדי הפרחים ביורקויל שבטורונטו. פרט לתקופת הוללות קצרה בוושינגטון הבירה, גיבסון שהה בטורונטו בשאר שנות השישים. הוא פגש שם צעירה מוונקובר שאיתה נסע לטיול באירופה. גיבסון ציין שהם שהו במהלך טיולם במדינות אירופאיות בעלות משטרים פשיסטיים, מכיוון שבהן שער ההמרה של המטבע היה נמוך, וכך הם יכלו להתקיים.
הזוג נישא והתיישב בוונקובר שבקולומביה הבריטית ב-1972. לאחר הולדת בנו הראשון, גיבסון טיפל בילד, בעוד אשתו מפרנסת את המשפחה ממשכורתה כמורה. בעקבות אפשרות לקבלת מלגת סטודנט, אם ישיג ציונים גבוהים בקולג' הוא נרשם לאוניברסיטת בריטיש קולומביה. הוא סיים שם, תוך כמה הפסקות בלימודים, תואר ראשון באנגלית, ב-1977. לימודי הספרות האנגלית, חשפו אותו לסוגים רבים של ספרות יפה. הוא זקף לזכות לימודיו רכישת רעיונות חדשים הקשורים לתרבות המדע הבדיוני ובכללם המודעות לפוסטמודרניות. הוא למד קורס על מדע בדיוני באוניברסיטת בריטיש קולומביה, וקורס זה המריץ אותו לכתוב את סיפורו הראשון "Fragments of a Hologram Rose".
גיבסון התחיל ללמוד לתואר מוסמך אוניברסיטה ושקל לכתוב תזה על סוגת Hard science fiction כספרות פשיסטית, אך הוא הפסיק את לימודיו, ובמקום זאת הרחיב את אוסף תקליטי הפאנק שלו. בתקופה זו הוא עבד בעבודות שונות, ובהן מתרגל בקורס היסטוריה של הקולנוע באוניברסיטה שבה למד. מאחר שלא מצא את מקומו בקרב קהילת מעריצי המדע הבדיוני בוונקובר ב-1980 או 1981, התיידד גיבסון עם מוזיקאי הפאנק והסופר ג'ון שירלי, שאותו ראה כ"נפש תאומה". השניים נעשו חברים וחברות זו נמשכה כל חייהם. שירלי שכנע אותו למכור את סיפוריו הקצרים המוקדמים ולהתייחס אל הכתיבה ברצינות.
גיבסון התוודע, דרך שירלי, אל ברוס סטרלינג ולואיס שיינר, שיהיו, מאוחר יותר, חלוצים בתנועת הסייברפאנק. סטרלינג ושיינר קראו את סיפוריו של גיבסון והבינו שהם "סיפורים פורצי דרך". גיבסון פגש את סטרלינג בוועידת מדע בדיוני בדנוור שבקולורדו בסתיו של 1981, שם הוא קרא את "Burning Chrome" - סיפור הסייברספייס הקצר הראשון שלו - לקהל בן ארבעה אנשים. הוא הצהיר, מאוחר יותר, שסטרלינג "הבין את הסיפור לגמרי". באוקטובר 1982 נסע גיבסון לאוסטין שבטקסס, לוועידת המדע הבדיוני ArmadilloCon, שבה הופיעו הוא, שירלי, סטרלינג ושיינר בפאנל שנקרא "מאחורי צל המראות: מבט אל מדע הבדיוני הפאנק". שיינר ציין לגבי האירוע, ש"הייתה תחושה של קבוצה מלוכדת". לאחר סוף השבוע בו דנו על רוק אנד רול, MTV, יפן, אופנה, סמים ופוליטיקה. גיבסון עזב את הקאדר בוונקובר והצהיר, ש"חבורה חדשה נוצרה".
כתיבתו המוקדמת של גיבסון התאפיינה בדרך כלל בסיפורים עתידנים על השפעתם של טכנולוגיות הקיברנטיקה והסייברספייס (מחשבים מדמי מציאות) על הגזע האנושי. הוא עסק ב"ערי שאנטי" (שכונות מאולתרות) של דור ההייטק, ממריצי הקלטות או שידור (יפותחו מאוחר יותר לחבילת "דמגור" המתוארת בדקדקנות בנוירומנסר), וערבוב של טכנולוגיה ובני אדם. מאפיינים אלה ניכרו כבר בסיפורו הראשון שיצא לאור, "Fragments of a Hologram Rose" בשנת 1977. חברו ועמיתו ברוס סטרלינג תיאר את יצירתו החדשנית של גיבסון, במבוא לאסופת הסיפורים של גיבסון "Burning Chrome" כ"הקומבינציה הקלאסית של גיבסון בערבוב חיים פשוטים עם הייטק".
בשנות השמונים הופיעו סיפוריו הקצרים של גיבסון בכתבי העת Omni ו-Universe II, שבהם שררה אווירה של סרט אפל, שהותירה הרגשה עגמומית. גיבסון התרחק, בעבודתו המוקדמת, מהמיינסטרים של המדע הבדיוני (שכלפיו הוא חש "רתיעה אסתטית"), ושאף להידמות לג'יימס גראהם באלארד. כשברוס סטרלינג החל להפיץ את סיפוריו, הוא הבחין ש"הקוראים התבלבלו. כלומר, הם לא הבינו את המשמעות של המשפטים בסיפור... המשלים הדמיוניים שהוא המציא היו מעבר לתפישתם השכלית של הקוראים."
בעוד לארי מקפריי העיר שהסיפורים הקצרים הללו הפגינו ניצוצות מיכולתו של גיבסון, עמיתו מבקר המדע הבדיוני דארקו סבין ציין שהם "ללא ספק היצירות הטובות ביותר של הסייברפאנק", המגיעות עד "קו האופק" של הסוגה. הנושאים שגיבסון פיתח בסיפורים הללו, "The Sprawl", "Burning Chrome" ודמותה של Molly Millions מהסיפור הקצר "Johnny Mnemonic" הגיעו לשיא ברומן הראשון שכתב, נוירומנסר.
ערך מורחב – נוירומנסרצבע השמיים מעל הנמל היה כצבעו של מרקע טלוויזיה, המכוונת לערוץ מת
— שורת הפתיחה של נוירומנסר, 1984. בתרגום דני פלג, הוצאת מעריב
נוירומנסר נערך בידי טרי קאר לסדרה של שלושה ספרים בשם Ace Science Fiction Specials שהציגה רומני ביכורים בלבד. גיבסון התחיל לכתוב כשהוא מלא פחדים. במהלך תהליך הכתיבה, שיכתב גיבסון את שני השלישים הראשונים של הרומן, והיה משוכנע ששמו יתפרסם לשימצה לאחר יציאתו לאור של הספר. אולם הספר הצליח הרבה מעל הצפוי.
הספר לא נחל הצלחה בן לילה, אלא התפרסם לאט, ונעשה להיט מחתרתי ששמעו סופר מפה לאוזן. הוא הפך לרומן הראשון שזכה ב"כתר המשולש" של פרסי המדע הבדיוני החשובים ביותר: פרס נבולה, פרס הוגו, ופרס פיליפ ק. דיק, ומכר לבסוף 6.5 מיליון עותקים ברחבי העולם.
לורנס פרסונס ב"רשימותיו לעבר המאניפסט של הפוסט-סייברפאנק" ב-1998 ציין את הרומן כ"אב הטיפוס לספרי הסייברפאנק". ב-2005 הטיים כלל אותו ברשימת 100 הרומנים הטובים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית מאז 1923, וטען ש"המילים אינן מצליחות לתאר באיזו מידה נוירומנסר היה רדיקלי כשהוא פורסם לראשונה". לפי המבקר לארי מקפארי, הצלחת הרומן נעוצה בחזון המקורי שלו, בפרוזה המשעשעת, בדימויים ובמטפורות הטכנולוגיים וברעיון המטריקס, שבו "מידע רוקד עם מודעות אנושית... זיכרון אנושי הוא מתומלל ונעשה מכני... מערכות מידע רב-לאומיות משתנות ומתרבות לתבניות חדשות ומפחידות שבהן מתמזגים יופי ומורכבות מעבר לכל דמיון, מיסטיקה ומעל הכול אל-אנושיות." גיבסון ציין, שנים אחר כך, לגבי האדם שהוא היה בזמן כתיבת הספר: "אני הייתי מזמין אותו למשקה, אבל לא הייתי מלווה לו כסף", והתייחס לרומן כ"ספר למתבגרים".
אף על פי שהרבה מהמוניטין של גיבסון נעוץ בספר נוירומנסר, יצירותיו המשיכו להתפתח מושגית וסגנונית. הרומנים הבאים השלימו את הטרילוגיה הראשונה שלו - הידועה בתור "טרילוגיית המשרעה"[1] - והם Count Zero מ-1986, רומן איטי השם דגש על הדמויות, ו-Mona Lisa Overdrive מ-1988, שבהם הגיע לשיא סגנונו הווירטואוזי (שאפיין גם את שני הספרים הקודמים), ושלארי מקפארי ציין כי הוא "כיבה את האורות" על ספרות הסייברפאנק.
לאחר השלמת טרילוגיית המשרעה, הספר הבא של גיבסון היה "The Difference Engine", רומן של היסטוריה חלופית שנכתב בצוותא עם ברוס סטרלינג. הרומן מוקם בבריטניה של התקופה הוויקטוריאנית אך המתקדמת טכנולוגית, ובו הסופר עזב את שורשי הסייברפאנק שלו. הספר היה מועמד לפרס נבולה לרומן הטוב ביותר ב-1991 ולפרס John W. Campbell Memorial Award for Best Science Fiction Novel ב-1992 ונחשב כרומן תשתית של סוגת הסטימפאנק (סוגה של מדע בדיוני שמשולבים בה יסודות של המהפכה התעשייתית של המאה ה-19).
הסדרה השנייה של גיבסון "the Bridge trilogy" הורכבה משלושה ספרים: Virtual Light מ-1993, "סיפור בלשים קומי אפל על רקע אורבני", Idoru מ-1996, ו-All Tomorrow's Parties מ-1999. הספרים הראשון והשלישי מוקמו בסן פרנסיסקו בעתיד הקרוב והבליטו את נושאיו הקבועים של גיבסון בתחומי הטכנולוגיה, הפיזיקה, וההארה הרוחנית בסגנון ארצי ועובדתי יותר מאשר הטרילוגיה הראשונה שלו. ב-Bridge trilogy, הרשעים של גיבסון התחלפו מתאגידים רב-לאומיים ו-בינה מלאכותית של ה-Sprawl trilogy לתקשורת - כלומר ל"טלוויזיה הצהובה" ולפולחן הידוענים. Virtual Light תיאר את "השלב הסופי של הקפיטליזם, שבו היוזמה הפרטית ומניעי הרווח מגיעים לשיאם הקיצוני". Mail & Guardian ו-Mail & Guardian טענו כי בספר Idoru גיבסון חזר לצורת כתיבתו המוכרת, בעוד שהמבקר סטיבן פול טען כי All Tomorrow's Parties ציין את התפתחותו של גיבסון מ"כתיבת מדע בדיוני גאוני לניתוח סוציולוגי מעוות של העתיד הקרוב".
...אני חשתי שניסיתי לתאר את ההווה שלא ניתן להעלותו על הדעת ואני מרגיש למעשה שהשימוש הטוב ביותר של מדע בדיוני כיום הוא חקירת המציאות העכשווית יותר מאשר ניסיון כלשהו לחקור אנה מועדות פנינו... הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות עם מדע כיום הוא לחקור את ההווה. כדור הארץ הוא כוכב זר כיום.
לאחר שכתב את All Tomorrow's Parties, אימץ גיבסון סגנון ריאליסטי יותר של כתיבה, עם סיפורים מתמשכים - "בדיה ספקולטיבית של העבר הקרוב." המבקר ג'ון קלוט פירש גישה זו כהכרה שהמדע הבדיוני המסורתי אינו אפשרי יותר "בעולם בעל הווה בלתי-יציב שאי אפשר להמשיך ממנו הלאה", ואפיין זאת כ"מדע בדיוני של המאה החדשה". הרומנים של גיבסון Pattern Recognition מ-2003, ו-Spook Country מ-2007, מוקמו שניהם "פחות או יותר באותו עולם בו אנו חיים כיום" - והביאו את כתיבתו של גיבסון לרשימת רבי המכר של המיינסטרים בפעם הראשונה. שני הרומנים נהיו טועים באותה סביבה והופיעו בהן אותן דמויות וביניהן הוברטוס ביגנד ופמלה מיינוורינג - עובדים של חברת השיווק המסתורית בלו אנט.
תופעה הייחודית לעידן זה הייתה ההתפתחות העצמאית של מועדוני המעריצים PR-Otaku ו-Node Magazine, שהוקדשו ל-Pattern Recognition ו-Spook Country בהתאמה. אתרים אלה עקבו אחר האזכורים ומרכיבי העלילה ברומנים באמצעות מקורות מקוונים כמו גוגל וויקיפדיה וזווגו את התוצאות, ביוצרם גרסאות היפרטקסט של הספרים. המבקר ג'ון סאטרלנד אפיין את התופעות הללו כ"שדרוג כללי של הדרך שבה מתבצעת ביקורת הספרות."
גיבסון משקיף על פיגועי 11 בספטמבר כ-Nodal point בהיסטוריה העכשווית, "חוויה מחוץ לתרבות", "במובנים מסוימים... ההתחלה האמיתית של המאה ה-21." ברומן "Pattern Recognition", שיבחה הביקורת את גיבסון בשל היותו הסופר הראשון שכתב על ההתקפה. לאחר שכתב 100 עמודים קודם להתקפה, הוא תיאר את השפעת הפיגועים על התפתחות הדמויות כ"ההרגשה המוזרה ביותר שחוויתי מעודי בכתיבה". נושא בולט בעבודתו המאוחרת של גיבסון היה בחינת השינויים התרבותיים שהתחוללו באמריקה לאחר פיגועי 11 בספטמבר, בכללם "אינפנטיליות חברתית". למרות זאת, כתב העת פרובידנס ציין, כי מוקד כתיבתו נותר "בצומת של פרנויה וטכנולוגיה."
שלושה מעשרה סיפוריו המוקדמים של גיבסון שקובצו מאוחר יותר באסופה Burning Chrome נכתבו בצוותא עם מחברים נוספים. "The Belonging Kind" משנת 1981 עם ג'ון שירלי; "Red Star, Winter Orbit" מ-1983 עם ברוס סטרלינג, ו-"Dogfight" משנת 1985 עם מיכאל סוואנוויק. גיבסון כתב קודם לכן מבוא לרומן "City Come A-walkin'" משנת 1980 של שירלי והשניים המשיכו לשתף פעולה כשגיבסון כתב את המבוא ל-"Heatseeker", אסופת סיפוריו הקצרים של שירלי מ-1989. שירלי שכנע את גיבסון לכתוב סיפור עבור סדרת הטלוויזיה "Max Headroom", לה כתב שירלי תסריטים אחדים, אולם רשת הטלוויזיה ביטלה את הסרטתה של הסדרה לבסוף.
"Red Star, Winter Orbit" היה שיתוף פעולה בין גיבסון לשירלי; ב-1990 הם חיברו יחדיו את הסיפור הקצר "The Angel of Goliad", אותו הם הרחיבו לרומן של היסטוריה אלטרנטיבית The Difference Engine, שראה אור באותה שנה. הם "הוזמנו לחלום בפרהסיה" (גיבסון) בוועידה משנת 1993 של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית שנסובה על נושאי טכנולוגיה וחינוך ("אנשי אל גור"), בה הם טענו כנגד הפער הדיגיטלי ועוררו "חרדה בכולם" בהציעם להעלות את כל בתי הספר ללימודים באופן מקוון, כשהחינוך יתבצע באינטרנט. בראיון משנת 2007, חשף גיבסון כי סטרלינג העלה רעיון ל"רומן מדעי שני שימשיך את הקודם לו, שהוא רעיון נפלא", אולם לא עלה בידו של גיבסון לחבור אליו לביצוע הרעיון כי הוא לא היה פנוי באותו הזמן.
ב-1993 הלחין גיבסון נעימה באלבום Technodon ושימש כזמר אורח ב-Yellow Magic Orchestra, הוא אף חיבר נעימה עבור הפסקול "Dog Star Girl" עבור האלבום "Debravation" של הזמרת דבי הארי.
מאמציו המוקדמים של גיבסון בכתיבת תסריטים לסרטים היו עיבודים לספריו "Burning Chrome" (ביחד עם קתרין ביגלו), ו-"Neuro-Hotel", אך הם לא הבשילו לתוצר מוגמר. בשנות התשעים המוקדמות הוא כתב גרסה מוקדמת של "הנוסע השמיני 3" (אותו הוא תיאר מאוחר יותר כטרקובסקאי), מרכיבים מעטים מזה עשו דרכם לתסריט הסופי.
שניים מסיפוריו הקצרים של גיבסון, שהתרחשו שניהם ביקום ה-Sprawl trilogy, עובדו בחופשיות לסרטים: הסרט הראשון היה "ג'וני נמוניק" משנת 1995, שגיבסון כתב לו את התסריט וכיכבו בו קיאנו ריבס, דולף לונדגרן וטקאשי קיטאנו. הסרט השני היה "New Rose Hotel" משנת 1998 וכיכבו בו כריסטופר ווקן, וילם דפו, ואסיה ארג'נטו. הסרט הראשון מבין השניים עשה היסטוריה בכך שהייתה השקה כפולה שלו בו-זמנית, הן כסרט והן כמשחק מחשב אינטראקטיבי על CD-ROM. הספר נוירומנסר שתוכנן זמן רב לעבדו לסרט, היה בתהליכי עיבוד נכון לשנת 2007. הרומן "Count Zero" עובד ביחד עם הבמאי מייקל מאן ל-"The Zen Differential" ו-"Mona Lisa Overdrive", הרומן השלישי מטרילוגית Sprawl Triology נדון אף הוא כאופציה ונקנה. הוכרז כי נערכת הפקת אנימה של Idoru בשנת 2006. ו-Pattern Recognition היה בתהליכי הפקה בידי הבמאי פיטר ויר, שלפי גיבסון אינו קשור עוד לפרויקט. גורל דומה נפל בחלקו של שיתוף הפעולה השנוי במחלוקת של גיבסון עם הבמאי היפני סוגו אישי ב-1991.
זירה נוספת בה לקח גיבסון חלק היא סדרת הטלוויזיה תיקים באפלה, הוא כתב ביחד עם חברו תום מדוקס, את הפרקים Kill Switch ו-First Person Shooter, ששודרו בארצות הברית ברשת הטלוויזיה של חברת הסרטים פוקס המאה ה-20 בשנים 1998 ו-2000. ב-1998 הוא תרם את המבוא לפרסום ה-Art of the X-Files. בשנת 2000 היה גיבסון נושאו של הסרט תיעודי "No Maps for These Territories" שביים מרק ניל. הסרט עקב אחר מסעו של גיבסון ברחבי צפון אמריקה ועסק בהיבטים שונים של חייו, עבודתו הספרותית ופרשנויות התרבות שלו. הסרט הציג ראיונות עם ג'ק וומאק וברוס סטרלינג, בסרט גם קראו בונו ודה אדג'. גיבסון הופיע בהופעת אורח קצרה במיני-סדרה "Wild Palms", הבמאי אוליבר סטון השתית את הרעיונות לסדרה מספריו של גיבסון, והוא הופיע לצידו של דאגלס קופלנד בסרט הקצר משנת 2002, "Mon Amour Mon Parapluie", שבו הם שיחקו זוג פילוסופים.
ג'ונתן נולאן כתב תסריט לסדרת טלוויזיה בשם "The Peripheral", על פי רומן באותו שם שכתב גיבסון ורשת HBO הפיקה את הסדרה.
הטקסטים של גיבסון שולבו במספר מיצגי אומנות. באוקטובר 1989, כתב גיבסון טקסט כזה בשיתוף פעולה עם רוברט לונגו, הבמאי לעתיד של סרטו "ג'וני נמוניק", שם המיצג היה "Dream Jumbo: Working the Absolutes" והוא הוצג ברויס הול, באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. שלוש שנים אחר כך תרם גיבסון טקסט מקורי ל-Memory Palace, מופע שהציג את קבוצת התיאטרון La Fura dels Baus ב-Art Futura '92 שבברצלונה, שהציג מיצגים של קרל סימס, רבקה אלן, ומארק פלינגטון ומוזיקה מאת פיטר גבריאל ואחרים. ב-Art Futura '92 פגש גיבסון בצ'ארלי אטאנס, שמאוחר יותר עיבד את ספרו "Burning Chrome" לבמה. תרומתו האחרונה של גיבסון הייתה בשנת 1997, שיתוף פעולה עם להקת המחול המודרני עטורת התהילה Holy Body Tattoo מוונקובר.
ב-1990 לקח גיבסון חלק ב-Visionary San Francisco, תערוכה במוזיאון לאמנויות מודרניות בסן פרנסיסקו שהציגה מ-14 ביוני עד 26 באוגוסט אותה שנה. הוא כתב סיפור קצר Skinner's Room, שהתרחש בעת שקיעתה של סן פרנסיסקו, שבה גשר שער הזהב של סן פרנסיסקו נסגר והשתלטו עליו מחוסרי בית - אתר בו גיבסון מיקם מאוחר יותר את ה-Bridge trilogy שלו. הסיפור היווה השראה לתערוכה של ארכיטקטים כמו מינג פונג וקרייג הודג'טס שראו בעיני רוחם את סן פרנסיסקו עתירת ממון מעל לסן פרנסיסקו הדלה והעלובה וגשרה הרעוע והיא ניזונה ממגדלי אנרגיה סולארית בני עידן ההייטק. תערוכת הארכיטקטים הציגה את הסופר על גבי צג, והוא שוחח בה אודות העתיד והקריא מתוך Skinner's Room. הניו יורק טיימס חלק לתערוכה שבחים כ"אחת מהשאפתניות והנערצות ביותר במאמציה לבנות ממלכת ארכיטקטורה וערים שהעפילה לפסגת היצירה של תערוכות במוזיאונים בעשור האחרון", על אף שכינו את תגובתם של מינג והודג'טס לגיבסון "עבודה רבת עוצמה, אולם קודרת ובמידה רבה צינית". גרסה שונה במקצת של הסיפור הקצר, הוצגה שנה מאוחר יותר ב-כתב העת למדע בדיוני "אומני".
יצירה של גיבסון שזכתה להכרה רבה הייתה "(Agrippa (A Book of the Dead" משנת 1992, שיר אלקטרוני אוטוביוגרפי למחצה בן 300 שורות שהיה חלק מפרויקט משותף עם האומן דניס אשבוך והמוציא לאור קווין בגוס הבן. הטקסט של גיבסון התמקד בטבעם האוורירי של הזכרונות (הכותרת התייחסה לאלבום תמונות ופורסמה במקור בתקליטון בן 3.5 אינץ' שחובר לגב ספר האומן). גיבסון ציין כי עיצובו של אשבוך "כלל לבסוף תקליטון מתכלה, כשהכוונה הייתה להציג את הטקסט פעם אחת ואז להשמיד עצמו). בניגוד לדיווחים הצבעוניים השיר מעולם לא הועתק על ידי האקרים, במקום זאת השיר הועתק ידנית מקלטת וידאו שהוצאה בגנבה לציבור במנהטן בדצמבר 1992, והופץ יום לאחר מכן על גבי הרשת בצורתה דאז; זהו הטקסט שעדיין מרבה להסתובב ברחבי הרשת.
גיבסון כתב באופן בלתי סדיר לכמה כתבי עת: לכתב העת Wired,להאובזרבר, Addicted to Noise, לכתב העת של הניו יורק טיימס ולרולינג סטון. הוא החל לכתוב בלוג בינואר 2003, שסיפר על אחורי הקלעים של הרומן פרי עטו Pattern Recognition, אולם צמצם את פעילותו בדצמבר אותה שנה מכיוון שהוא חשש שהדבר ישפיע באופן שלילי על הדחף היצירתי שלו. גיבסון חידש את הבלוג שלו באוקטובר 2004, במהלך תהליך כתיבתו של הרומן Spook Country ולעיתים מזומנות פרסם קטעים לא עוקבים מן הרומן לבלוג.
גיבסון נחשב בידי הגארדיאן ב-1999 כ"סופר החשוב ביותר בעשרים השנה האחרונות". במונחים של השפעה, גיבסון השיג לראשונה הכרה מצד הביקורת בצאת הרומן הראשון פרי עטו נוירומנסר. רומן זה זכה בשלושה פרסים חשובים לספרי מדע בדיוני - פרס נבולה, פרס פיליפ ק. דיק ופרס הוגו, הישג ש-Mail & Guardian תיארו כ"גרסת הסופר המדע הבדיוני של זכייה בד בבד של סופר הסיפורת בפרס גונקור, פרס מאן בוקר ופרס פוליצר באותה שנה עצמה". נוירומנסר זכה לתשומת לב ביקורתית וציבורית חסרת תקדים מחוץ לקהל קוראי המדע הבדיוני, כ"העלאה באוב של חיים בשלהי שנות השמונים", על אף שהאובזרבר ציין ש"לקח לניו יורק טיימס עשר שנים" להזכיר את הרומן.
עבודתו של גיבסון זכתה לתשומת לב בינלאומית ונקראה על ידי קהל קוראים רחב יותר מאשר מכורי מדע בדיוני. במילותיה של לורה מילר, "קוראים הבחינו בתובנות נבואיות מפחידות של החיים המודרניים והפנטזיה שלהם בתסריטים הפרנואידיים ביותר." המבקרים מיקמו אותו לעיתים בהקשר של חברה פוסט-תעשייתית ולפי איש האקדמיה דייוויד בראנד, בניית "מראה של יחסים טכניים-חברתיים המתקיימים בקנה מידה נרחב", וכגרסת הסופר של תרבות הצריכה הפוסטמודרנית. המבקרים גמרו עליו את ההלל בשל תיאוריו את הקפיטליזם המאוחר ו"כתיבתו מחדש הסובייקטיבית, עם המודעות האנושית וההתנהגות שנעשתה בעייתית בשל הטכנולוגיה." במונחים של הכרה, The Literary Encyclopedia זיהתה את גיבסון כ"אחד מסופרי המדע הבדיוני הצפון האמריקאים המוערכים ביותר".
ויליאם גיבסון - האיש שהפך אותנו לקוּלים.
— סופר הסייברפאנק ריצ'רד מורגן
בכתיבתו הבדויה הקצרה המוקדמת הוכתר גיבסון על ידי "The Literary Encyclopedia" כמי שחידש את פניו של המדע הבדיוני, סוגה שבאותה עת נחשבה ל"חסרת חשיבות", השפיע בדרכים של אסתטיקה פוסטמודרנית ופיתח תובנות חדשות בלימודים האקדמיים של המדע הבדיוני. במילותיו של הבמאי מריאן טרנץ', חזונו של גיבסון "הצית זיקים בעולם האמיתי" ו"קבע את הדרך שלפיה אנשים חשבו ודיברו" למידה חסרת תקדים בספרות המדע הבדיוני. פרסומו של הרומן נוירומנסר ב-1984 פגע בנקודה רגישה בלב התרבות, וגרם ללארי מקאפרי לזקוף לזכותו של גיבסון את השקתה של תנועת הסייברפאנק, כ"הסופר העיקרי האחד שהוא מקורי ומחונן וגרם לכל התנועה להראות ככזו".
הרומנים המוקדמים שלו הותירו את חותמם לפי האובזרבר בכך שהוא "תפש את הדור העולה ובא של סלאקרים והאקרים בצורת מפת דרכים." באמצעות הרומנים של גיבסון, מילים כמו "סייברפאנק", "גלישה ברשת", "אייס", "Jacking in", "שתלים עצביים", נכנסו לשימוש בתרבות הפופולרית, כפי שנכנסו רעיונות כמו מודעות נטו, אינטראקציה וירטואלית, ו"המטריקס". ב-Burning Chrome מ-1982, הוא טבע את המונח סייברספייס, בהתייחסו ל"הזיה מוסכמת של ההמונים: בתקשורת מחשבים.
באמצעות שימושו בנוירומנסר, המונח זכה להכרה כזו שהוא נהפך למעשה לחלק מה-World Wide Web במהלך שנות התשעים. האומן דייק בלייר ציין שגיבסון "תימצת במשפטים תאוריים את הלכי הרוחות הסובבים את הטכנולוגיות, יותר מאשר את הטכנולוגיה שלהם".
עבודתו של גיבסון השפיעה על מספר מוזיקאים פופולריים; אזכורים לכתיבתו ניתן למצוא במוזיקה של סטיוארט האם, בילי איידול, וורן זבון, Deltron 3030, Straylight Run וסוניק יות'. האלבום "זורופה" של U2 הושפע עד מאוד מ-נוירומנסר, והלהקה תכננה לגולל את הטקסט של נוירומנסר מעליהם בסיבוב הופעות, למרות שהדבר לא בוצע לבסוף. על כל פנים, חברי הלהקה סיפקו רקע מוזיקלי לגרסת הספר-קלטת של נוירומנסר. בנוסף, הופיעו בסרט התיעודי הביוגרפי No Maps for These Territories, אף שנושאו היה גיבסון. הוא גמל להם במאמרו מפברואר 2005 שכותרתו "עיר U2 של האורות המסנוורים" על סיפור ההופעות Vertigo Tour שלהם שפרסם בכתב העת Wired.
הסרט פורץ הדרך בסייברפאנק "מטריקס" משנת 1999, שאב השראה לדמויות ולסיפורים מ-"Sprawl trilogy". ניאו במטריקס דומה מאוד לבובי ניומרק (Count Zero), ומולי (Johnny Mnemonic, נוירומנסר). כמו טרנר ב-Count Zero, הדמויות במטריקס דאונלואד מפגינות בינה מלאכותית אשר שואפת לשחרר עצמה משליטה אנושית. למרות שגיבסון מיעט לדבר על הסרט בעת יציאתו לאקרנים, הוא תיאר אותו לאחר מכן כ"ייצוג ה"סייברפאנק" המוחלט".
"העתיד כבר כאן - הוא רק לא נפוץ במידה שווה."
ויליאם גיבסון, צוטט באקונומיסט, 4 בדצמבר 2003
ב-נוירומנסר, השתמש גיבסון לראשונה במונח "מטריקס" על מנת להמחיש את האינטרנט, שנתיים לאחר הולדת האינטרנט בשנות השמונים המוקדמות מתקשורת מחשבים של שנות השבעים. בהבנתו את ה"מטריקס", הוא ניבא את הרשת העולמית, אחת עשרה שנים לפני הופעתה של הWorld Wide Web, אף על פי שרעיונות קשורים תוארו במקום אחר. בעת כתיבת Burning Chrome לגיבסון הייתה "תחושה ש (האינטרנט) ישנה דברים, בדרך זהה לזו שהמכוניות עשו זאת". ב-1995 הוא זיהה את ההופעה, האבולוציה וההתפתחות של האינטרנט כ"אחד מן ההישגים האנושיים המרתקים וחסרי התקדים של המאה, סוג חדש של ציוויליזציה שבמונחים של חשיבות, הוא שווה ערך להולדתן של הערים, ובשנת 2000 הוא ניבא כי הדבר יוביל לגוויעתה של מדינת הלאום.
משקיפים טוענים שהשפעתו של גיבסון על הרשת היא הרבה מעבר לצפוי; לזכותו נזקפים יצירת האיקונוגרפיה של עידן המידע זמן רב לפני שהציבור הרחב אימץ את האינטרנט. בכתיבת Sprawl trilogy, לארי מקאפרי טוען כי גיבסון הניח את "היסודות המושגיים לגדילה המעריכית הממשית של הסביבה הווירטואלית במשחקי מחשב וברשת. באחרית הדבר להופעתו המחודשת של הספר נוירומנסר, מציע הסופר ג'ק וומאק כי ייתכן שחזונו של גיבסון לגבי הסייברספייס עורר השראה בדרך שבה האינטרנט (והרשת במיוחד) התפתח. לאחר פרסום הרומן ב-1984, הוא שאל "מה אם הצעד של העלאת הדברים על הכתב, הביאה למעשה להגשמתם?"
המלומד חוקר גיבסון טטיאני ג. רפטזיקו ציין בספרו Gothic Motifs in the Fiction of William Gibson, כיצד עלה במוחו רעיון הסייברספייס: חזונו של גיבסון עלה בדעתו כשהוא ראה נערים צעירים משחקים במכונות משחק. האינטנסיביות הגופנית של תנוחותיהם, והפרשנות המציאותית שהם העניקו למרחבים המוחלטים שהעניקו להם המשחקים הללו - כאילו שהם מרחבים אמתיים מאחורי המרקע - ניכרה במניפולציה של הממשי על ידי היצוג שלו.
בטרילוגיות שלו Sprawl ו-Bridge, זכה גיבסון להיות אחד מאלה שחקרו את הגעתו של עידן המידע והשפעתו על המבנה החברתי של הערים. לא כל התגובות לחזונו של גיבסון היו חיוביות, וחלוץ המציאות המדומה מארק פש פטר אותו כ"פנטזיות למתבגרים של אלימות והתפשטות הגשמיות". ב-Pattern Recognition נרקמת העלילה סביב קטעי צילום של סרטים שמוצגים באנונימיות באתרים שונים ברחבי האינטרנט. הדמויות ברומן מהרהרות אודות זהות הבמאי, מניעיו, שיטותיו והשראתו באתרים אחדים ברחבי הרשת, וחוזים את היווצרות ה-lonelygirl15 בשנת 2006 כחלק מתופעות האינטרנט. על כל פנים גיבסון הפריך מאוחר יותר את הרעיון שיוצרי lonelygirl15 קיבלו ממנו השראה. תופעה אחרת אותה צפה גיבסון הייתה פריחתן של תוכניות המציאות, כפי שמוזכר בספרו Virtual Light, שהציג גרסה סטירית משוערת של סדרת הטלוויזיה COPS.
לגיבסון מעולם לא הייתה זיקה מיוחדת למחשבים - עד 1996 לא הייתה לו כתובת אימייל או מודם, מאחר שהוא טען באותו זמן כי הדבר יסיח את דעתו מהכתיבה. חשיפתו הראשונה לאתר אינטרנט באה כשכתב את Idoru, כשמפתח האתרים, קריס הלקראו, שכנע אותו לבנות אתר בשבילו. אנקדוטה שמצוטטת לעיתים קרובות במובלע בתרבות סייבר ובמחלקות לאנגלית היא שנוירומנסר נכתב במכונת כתיבה. הסופר אישר שהרומן נכתב במכונת כתיבה נישאת ירוקה מדגם הרמס, משנת 1927, שנראתה לו כ"הטיפוס שארנסט המינגוויי השתמש בו. ב-2007 הוא אמר: "יש לי PowerBook G4 מודל 2005 בעל זיכרון של ג'יגה, ראוטר אלחוטי, זה הכול. אינני ממהר לאמץ טכנולוגיות חדשות. למעשה, מעולם לא התעניינתי במחשבים עצמם, איני בוחן אותם, אני מתבונן כיצד אנשים מתנהגים מסביבם. זה הולך ונעשה קשה יותר ויותר מכיוון שהכול הוא "מסביבם".
ספריו שתורגמו לעברית
רומנים
ספרות לא בדויה
ספורים קצרים
אתר האינטרנט הרשמי של ויליאם גיבסון (באנגלית)
ויליאם גיבסון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ויליאם גיבסון, ברשת החברתית Goodreads
William Gibson, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)לפי סדר כרונולוגי
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
