Loading AI tools
מכשיר כתיבה מכני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מכונת כתיבה היא מכשיר המשמש לכתיבה באופן מכני, על יד הטבעת גופנים מוכנים מראש על תווך, בדרך כלל נייר, על ידי הקשה. בדרך כלל הגופן הוא תבליט על זרוע מתכת, וההטבעה נעשית על ידי לחיצת התבליט, דרך סרט בד ספוג דיו, כנגד הנייר, שנשען בצידו האחורי על תוף גומי קשיח.
תיכונים שונים של מכונות כתיבה החלו להופיע מאמצע המאה ה-16, ולקראת סוף המאה ה-19, אחרי מאות המצאות ושכלולים של ממציאים רבים, התעצבה צורת המכונה לצורה ששרדה עד שמכונת הכתיבה הוחלפה בהדרגה על ידי מחשבים ומדפסות.
החל מסוף המאה ה-19 הפכה מכונת הכתיבה למכשיר חיוני בפעולתו של כל משרד – שנייה בחשיבותה כמכונת משרד רק לטלפון, ולפעמים אף חשובה יותר. במהלך המאה ה-20, נחשבו הפעלה וכתיבה במכונת כתיבה למיומנויות חשובות, שנלמדו בבתי ספר – הן כמקצוע חובה או בחירה בבית ספר תיכון, והן בבתי ספר מיוחדים שלימדו כתיבה במכונה, כמקצוע יחיד או לצד מיומנויות עבודות משרד נוספות.
כתיבה במכונה כמקצוע היה בדרך כלל עיסוק שכמעט רק נשים פנו אליו, ובעברית נקרא "כתבנית". עבור כמעט כל עובד משרד, או פקיד, כתיבה במכונה הייתה מיומנות חיונית.
מכונות כתיבה היו נפוצות גם מחוץ לסביבה משרדית, בדרך כלל לשימוש ביתי, פעמים רבות בשירות אנשים שכתיבה היא מקצועם כמו עיתונאים, סופרים, כותבי מחזות ותסריטים וכן הלאה.
החל מאמצע המאה ה-20 הופיעו מכונות כתיבה חשמליות. פעולת הכתיבה עדיין הייתה מכנית, אך ההקשה של תבליט הגופן על הנייר לא התבצעה בכוח שרירי המפעיל, אלא בכוח מנוע חשמלי, או על ידי מנגנון אלקטרומכני. השימוש במכונות כאלו קל ונוח יותר, ואיכות ההדפסה טובה יותר, בזכות האחידות.
לקראת סוף המאה ה-20 שימוש במחשבים, תוכנת עיבוד תמלילים, ומדפסות, דחק את רגלי מכונת הכתיבה. שימוש מצומצם במכונות כתיבה לצורך מילוי טפסים מוכנים, בייחוד כשנדרשו מספר עותקים, בעזרת נייר פחם, עדיין נותר, אבל גם זה הצטמצם והלך, כשמשרדים שונים צמצמו את השימוש בטפסים שדורשים שימוש כזה. החל מתחילת המאה העשרים ואחת נדיר למצוא מכונת כתיבה בסביבה משרדית, ורוב המכונות שעדיין בשימוש הן בידי אספנים, מוזאונים, או אנשים שכתיבה היא מקצועם, ומעדיפים לכתוב במכונה.
דפוס בעזרת אותיות בדידות (Movable type (אנ')) הומצא בסין, במאה ה-11, פותח בקוריאה במאה ה-14, בשימוש באותיות יצוקות ממתכת, והגיע לאירופה במאה ה-15, עם המצאותיו של יוהאן גוטנברג, שבדרך כלל נחשב בעולם המערבי כ"ממציא הדפוס". בשיטת דפוס זו, המכונה לעיתים דפוס בלט, תהליך הדפוס מתבצע בשני שלבים: בשלב הראשון יש להכין את דף הדפוס, על ידי שיבוץ גופני מתכת במסגרת שגודלה כגודל הדף, ובסיום השיבוץ הידוק המסגרת לכדי גוף קשיח אחד, שמכונה בדרך כלל "גלופה". בשלב השני, משתמשים בגלופה כדי להדפיס את הדפים, על ידי מריחתה בדיו, והידוקה לדף נייר. יתרונה של שיטה זו הוא שאחרי הכנת הגלופה, תהליך ההדפסה הוא פשוט ומהיר יחסית, ומאפשר הכנת עותקים רבים. הדפוס שינה את העולם, ומלומדים רבים רואים בהתפשטות הדפוס גורם מכריע בשינויים שעברו על העולם וקיבלו את השם רנסאנס.
במרוצת השנים פותחו שכלולים רבים מספור לטכנולוגיית הדפוס, הן בשלב הכנת הגלופה, והן בשלב השימוש בה כדי לייצר עותקים של הדף המודפס.
שיטה זו דורשת עמל וזמן רב, והיא אינה מתאימה כאשר נדרש עותק יחיד. במאות השנים הבאות, המשיכו להשתמש לכתיבה ידנית בקולמוסים, עטים, ועפרונות, לכתיבת כתבי יד, מכתבים, חוזים, ומסמכים אחרים כאשר לא היה צורך במספר עותקים גדול דיו כדי להצדיק שימוש בדפוס.
אנשים רבים ניסו למצוא טכניקה שמנצלת חלק מהרעיונות של הדפוס, לייצר בצורה קלה יותר דפים שייראו כמו דפים שיצאו מבית הדפוס. חלק מההמצאות הללו מפורטות להלן:
בשנת 1575, מדפיס איטלקי בשם פרנצסקו רמפנצטו (Francesco Rampazetto) המציא מכונה בשם scrittura tattile, להדפסת אותיות על נייר[1].
ב-1714, האנגלי הנרי מיל (Henry Mill) רשם פטנט בבריטניה, למכונה, שלפי הפטנט נראית דומה למכונת כתיבה מודרנית. לפי הפטנט מיל הצליח לייצר את המכונה[2].
בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19, הומצאו ונבנו מספר מכונות כתיבה באיטליה, על ידי אגוסטינו פנטוני (1802), פלגרינו טורי (אנ') (1808), ופייטרו קונטי (1823).
ב-1829 הוציא האמריקאי ויליאם אוסטין ברט (אנ') פטנט למכונת כתיבה, וכנראה בנה מכונה אחת או יותר. מכונה זו הייתה מבוססת על חוגה, ולא על מקלדת (בדומה למכונות בנות ימינו להדפסה על סרטים (אנ')), והשימוש בה היה אטי. ברט לא מצא משקיע, והמכונה לא יוצרה באופן מסחרי.
לקראת אמצע המאה ה-19, הצורך בצורת כתיבה ממוכנת הלך וגבר. אחרי המצאת הטלגרף, נמצא שטלגרפיסטים וקצרנים יכולים לכתוב בקצב עד כ-130 מילים בדקה, בעוד שכתיבה ידנית מוגבלת לכ-30 מילים בדקה.
בין 1830 ל-1870, ממציאים רבים בעולם, בעיקר באירופה ובארצות הברית, המציאו מכונות ומתקנים שונים לכתיבה ממוכנת.
בין הממציאים הללו אפשר למנות את צ'ארלס תרבר האמריקאי (1843), ג'וזפה רביצה האיטלקי (1855), הכומר הברזילאי פרנציסקו ז'ואאו אזבדו (1861), שקיבל על המצאתו מדליית זהב מהקיסר פדרו השני, ג'והן פראט האמריקאי (1865), ופיטר מיטרהופר מדרום טירול (כיום נפה באיטליה).
ב-1865, הכומר הדני רסמוס מאלינג-הנסן בנה את "כדור הכתיבה של הנסן" – מכונת הכתיבה הראשונה שיוצרה ונמכרה באופן מסחרי, החל ב-1870. בעזרת מכונה זו, ניתן היה לכתוב מהר יותר מכתיבה בעט על נייר. בכמה מהדגמים עשה הנסן שימוש בסולנואיד חשמלי לטיפול בנייר (אם כי לא לפעולת ההדפסה עצמה), ודגמים אלו יכולים לטעון לראשוניות גם כ"מכונת כתיבה חשמלית". ממציאים אחרים, ביניהם פרנק הייבן הול האמריקאי (אנ'), ייצרו דגמים משלהם המבוססים על כדור הכתיבה, והכילו שיפורים ושכלולים נוספים.
ב-1868 הומצאה בארצות הברית מכונת הכתיבה הראשונה שזכתה להצלחה מסחרית משמעותית, בידי כריסטופר לתם שולס (אנ'), פרנק הייבן הול (אנ'), קרלוס גלידן (אנ'), וסמואל וו. סול (אנ'), במילווקי, ויסקונסין. אב הטיפוס נבנה על ידי מכונאי בשם מתיאס שוואבאך. מכונה זו רושמת לזכותה כמה חידושים: היא המכונה הראשונה שהצליחה מסחרית, היא המכונה שהציגה לעולם את סידור המקלדת QWERTY, שנהוג עד היום, והיא המכונה עבורה הומצאה המילה האנגלית Typewriter (מכונת כתיבה), שמשמש בהוראה זו עד היום. הממציאים מכרו את המצאתם לחברת רמינגטון, שנוסדה ב-1845 כיצרנית נשק, ומאוחר יותר החלה לייצר גם מכונות תפירה. רמינגטון רכשה את הפטנט משולס, גלידן וסול ב-1873, ייצרה את המכונה, ומכרה למעלה מ-5,000 עותקים מהדגם הראשון. רמינגטון המשיכה לפתח דגמים נוספים, בהם הוצגו שיפורים ושכלולים נוספים – אחד החשובים בהם היה מקש ה-Shift, שהכפיל למעשה את מספר התווים שניתן להדפיס בעזרת מספר מקשים נתון, ואיפשר לראשונה למכונת הכתיבה להדפיס אותיות לטיניות גדולות וקטנות[3]. ב-1886 רמינגטון מכרה את חטיבת מכונות הכתיבה (עם הזכות להשתמש בשם "רמינגטון") לחברה בשם "Standard Typewriter Manufacturing", שזמן מה אחרי כן אכן שינתה שמה ל-"Remington Typewriter Company". חברה זו המשיכה לייצר מכונות כתיבה, וב-1927 התמזגה עם חברת "ראנד" ליצירת "רמינגטון ראנד" (אנ') שהמשיכה לייצר מכונות כתיבה, ומאוחר יותר הייתה אחת מחברות המחשבים הראשונות. רמינגטון ראנד המשיכה לייצר מכונות כתיבה עד לשלהי המאה ה-20, והרחיבה את פעולתה לתחומים נוספים, שהעיקריים בהם נשק קל, מכונות חישוב, ומחשבים.
חברות נוספות נכנסו לתחום, ורובן, בזכות הצלחת מכונות הכתיבה של רמינגטון, אימצו את מקלדת ה-QWERTY, שכאמור נותרה סטנדרט עד היום. לקראת סוף המאה ה-19 הוצג מקש ה-TAB (טבולטור), שלמעשה היה החידוש המשמעותי האחרון שקיבע סופית את תכנון מכונת הכתיבה, בצורתה המוכרת. חידושים נוספים שנוספו במהלך השנים כוללים:
החל מ-1910 בערך, כמעט כל מכונות הכתיבה הידניות של כל היצרנים נשמעו לסטנדרט שהתגבש, ובאופן עקרוני, פעלו באופן זהה למעשה, המתואר בסעיף "מבנה המכונה" להלן, עם מספר קטן של יוצאי דופן, כמו מכונת האינדקס.
במכונה עם גוף כתיבה יחיד, יש אלמנט יחיד ("גוף הכתיבה"), שמכיל את כל התווים שהמכונה יכולה לכתוב, ופעולת הכתיבה מתבצעת על ידי מיצוב האלמנט הזה באופן שהתו הרצוי עליו יהיה ב"עמדת כתיבה", ואז האלמנט כולו מוטח לכיוון הדף, כך שהתו שנבחר הוא שפוגש את הדף, בדרך כלל דרך סרט הדיו, ומטביע בו את חותמו.
יתרונה של שיטה זו הוא פשטות – ב"בליק", למשל (ראו להלן), היו פחות ממחצית החלקים לעומת התיכון הסטנדרטי, והיא הייתה קלה וזולה יותר מהמכונות האחרות בדורה. יתרון נוסף הוא שבתיכון זה, לא קיימת כלל בעיה הנפוצה בתיכון הסטנדרטי, כאשר המקש הבא מוקלד לפני שהמנוף של התו הקודם חזר למקומו, וכתוצאה מכך המנופים "מתנגשים" והמכונה נתקעת.
מצד שני, תיכון זה דורש שכל הקשת מקש תבצע יותר עבודה – יש להביא את גוף הכתיבה למיצוב הנכון, ואז "לזרוק" אותו לפנים, לעומת התיכון הסטנדרט, בו כל האנרגיה של ההקשה, מעבר להפסדים מכניים של חיכוך, מושקעת בהטבעת התו על הנייר. יתרון נוסף של התיכון הוא שעל ידי החלפת גוף הכתיבה, ניתן לשנות את הגופן בו המכונה כותבת, וברוב המכונות מסוג זה, החלפת גוף הכתיבה היא פעולה פשוטה.
מכונות כאלו נבנו החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, כשכמה מהן זכו להצלחה מסוימת, אבל הצלחת ושיפור המנגנון הסטנדרטי, הביא למעשה להיעלמותן, עד שהופיעו מכונות כתיבה ממונעות.
_-_DSC06623.JPG)
במכונות הללו, גוף הכתיבה הוא בדרך כלל גליל, ומיצובו מתבצע בעזרת סיבובו והזחתו לאורך צירו. המכונה המצליחה ביותר עם גוף כתיבה יחיד היא ה"בליקנסדרפר" (אנ'), שהופיעה ב-1893, ועד שנות ה-20 של המאה ה-20 מכרה כ-200,000 מכונות מדגמים שונים. משתמשי המכונה כינו אותה בשם חיבה "בליק", שם שנכנס לשימוש גם בחומר הפרסומי של החברה. בזכות הפשטות (בבליק יש פחות ממחצית החלקים שיש במכונה "סטנדרטית"), המכונות הללו היו קלות וזולות יותר מהמכונות הסטנדרטיות בדורן, והבליק בדרך כלל נחשבת למכונת הכתיבה הניידת הראשונה, לפחות בין המכונות שמצוידות במקלדת.
גוף הכתיבה של הבליק הוא כאמור גלילי, כשסביבו שלוש "טבעות" של תווים: בשתיים מהן האותיות הקטנות והגדולות, ובשלישית ספרות ותווים מיוחדים. בחירת הטבעת נעשה על ידי שני מקשים מיוחדים, בדומה למקש ה"שיפט" בתיכון הסטנדרטי – "שיפט" מחליק את הגליל לטבעת עם האותיות הגדולות, ו" אבל עם שלושה מצבי שיפט במקום שניים. באופן זה יכולה הבליק להדפיס את כל התווים שיכולה מכונת כתיבה סטנדרטית, בעזרת 28 מקשים + שני מקשי "שיפט" בלבד (סימני הפיסוק הנפוצים ביותר, נקודה ופסיק, מופיעים בטבעת של האותיות, ואינם דורשים שיפט, ולכן 28 מקשים, כשיש רק 26 אותיות בשפה האנגלית). הבליק לא השתמשה בסרט בד טבול דיו, כמקובל, ובמקומו יש בה זרוע שמחזיקה גליל קטן שמושח דיו ישירות על התו המתאים בגוף הכתיבה, לפני שזה מקיש על הנייר ומעברי אליו את הדיו. סידור האותיות במקלדת הבליק מכונה "מדעי", (מקלדת QWERTY, הייתה זמינה בהזמנה מיוחדת), בו האותיות הנפוצות ביותר בשורה התחתונה. בנוסף ל-28 המקשים של האותיות ושני סימני פיסוק, יש בצד שמאל שני מקשי "שיפט" – אחד לאותיות גדולות, והשני לסמלים, ומקש רווח בצורת T (בדגמים מסוימים מתפרק כשרוצים לטלטל את המכונה) בתחתיתו.
מקשי ה"שיפט" גורמים להחלקת גוף הכתיבה על צירו, להבאת ה"טבעת" הנכונה את מול גליל הגומי בעגלה, ושאר המקשים מסובבים את הגליל לגזרה המתאימה, ואז מטיחים אותו כלפי מטה, כשבדרך, גליל הדיו מושח בדיו את המשבצת הנכונה על גוף הכתיבה. גוף הכתיבה מוחלף בקלות, ורבים מהמשתמשים החזיקו שניים, שלושה, או אף שישה גופי כתיבה שונים לצרכים שונים (ואפילו לשפות שונות).
הבליק מתייחדת גם בכך שמכונת הכתיבה הממונעת הראשונה הייתה בליק – במכונה זו, שהופיעה ב-1902[4], הן תנועת העגלה לשורה חדשה, והן הפעלת גוף הכתיבה, התבצעו בצורה ממונעת. המכונה לא הצליחה מסחרית, ומספר מכונות קטן בלבד נמכרו. כיום, חובבים ואספנים רבים מחזיקים "בליק" במצב עבודה, אבל ידוע רק על מספר זעום של בליק חשמלית, ואולי רק אחת מהן במצב עבודה. הסיבות לכישלון אין ברורות. מקובל לחשוב שאחד המכשולים היה חוסר זמינות וחוסר סטנדרטיזציה של אספקת החשמל בסביבה המשרדית: גם במשרדים שהוארו בתאורה חשמלית, פעמים רבות לא היו מתקנים חשמליים אחרים, וברבים מהם לא היו שקעים חשמליים, שהפכו לסטנדרט רק בשנים הבאות, ובמקומות בהם הייתה אספקת חשמל סדירה, היא לא הייתה סטנדרטית – מלחמת הזרמים אך זה הסתיימה, ואפשר היה למצוא זרם ישר, זרם חליפין, במתחים שונים, ואפילו אין-זרם, בכל משרד.
מכונת האינדקס, שהוצגה ב-1880, לפעמים לא נחשבת "מכונת כתיבה", משום שאין לה מקלדת: במקום מקשים שמפעילים מנופים שמקישים על הנייר, המפעיל הזיז מחוון ("אינדקס") מעל לאות שרצה להדפיס, ואז לחץ על מנוף להדפסת האות. הזזת המחוון סובבה גליל, והזיזה אותו לאורך צירו, כך שהגופן המתאים על היקף הגליל הוצב מעל הנייר, והלחיצה על המנוף ביצעה את ההדפסה. חסרונה העיקרי של מכונת האינדקס הוא אטיות ההדפסה: מפעיל מיומן של מכונה כזו מדפיס במהירות שנופלת בהרבה ממהירות ההדפסה של קלדן מיומן על מכונה המצוידת בלוח מקשים. יתרונה הוא פשטותה המכנית[5]. הפשטות מאפשרת לייצר מכונות זולות, קטנות, וקלות הרבה יותר מהמכונה הסטנדרטית, ובזכות יתרונות אלו זכו מכונות האינדקס להצלחה בשנים הראשונות, בין השאר בשימוש אנשים דוגמת אנשי מכירות, שהיו זקוקים למכונת כתיבה מיטלטלת. עם הזמן הופיעו מכונות סטנדרטיות קלות וקטנות יותר ויותר, ששחקו את יתרון הגודל, ובמקביל, עם התפשטות תפוצת מכונות הכתיבה, נוצר גם שוק יד שנייה, ולקראת אמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 מכונות האינדקס נדחקו לשוליים, ונותרו מאז בחזקת "קוריוז", אם כי אחרונת היצרניות, חברת AEG הגרמנית, המשיכה לייצר מכונות כאלו עד 1934.
ב-1900 יצאה חברת אנדרווד האמריקאית עם דגם מספר 5. מכונה זו בדרך כלל נחשבת למכונת הכתיבה המודרנית הראשונה, ובעשרים השנים הבאות נמכרו ממנה כשני מיליון מכונות – מספר דומה לסך כל המכונות שמכרו כל שאר היצרנים. התיכון הבסיסי (שמתואר להלן בפרק "תיאור") התקבע, ובמהלך 70 השנים הבאות, כמעט כל המכונות שיוצרו בעולם נבנו לפי תיכון זה. יצרניות מכונות כתיבה צצו, נקנו, התאחדו והתפרקו. עשרות, ואולי מאות חברות בעולם ייצרו ורבות מהן ייצרו רק מכונות כתיבה. בארצות הברית בלטו רמינגטון, אנדרווד, סמית קורונה, ואחרים, באיטליה אוליבטי, בגרמניה אולימפיה, מרצדס, ועוד. במשך הזמן, וביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה, נוספו ליצרנים המבוססים חברות אלמוניות יחסית, שייצרו ומכרו מכללים למכונות כתיבה, ומאות, אולי אלפי חברות גדולות וקטנות, רכשו את המכללים הללו, שיכנו אותן בגוף, ומכרו אותן בשווקים מקומיים. כמעט ללא יוצא מן הכלל, לכל המכונות הללו, החל באנדרווד מס.5, היה אותו התיכון. סידור האותיות במקלדת היה כמעט ללא יוצא מהכלל QWERTY, או הסטנדרט המקביל בשפה אחרת, סידור שמכונת הכתיבה המנוחה הורישה למקלדות המחשבים, שעדיין משתמשות בו ב-2019. נפתחות סדנאות עצמאיות, שאינן קשורות ליצרן מסוים דווקא, לתיקון ושיפוץ מכונות כתיבה, בדומה למוסכים שמשרתים מכוניות של יצרנים שונים. בדומה למכונית, הסטנדרטיזציה אפשרה לרכוש מיומנות ב"הפעלת מכונת כתיבה", ללא תלות ביצרן או דגם מסוים. מיומנות הכתיבה במכונה נלמדה ברוב המדינות המפותחות בבתי ספר, כמקצוע חובה או בחינוך משלים. מוסדות הסמכה לימדו והעניקו תעודות המעידות לא רק על סיום קורס כלשהו, אלא גם מפרטות את קצב ההקלדה, נתון שיכול להיות משמעותי בקבלה לעבודה. נוצר מקצוע חדש, מפעיל מכונת כתיבה, שבדומה להפעלת מרכזיית טלפונים אוכלס כמעט אך ורק על ידי נשים, וכונה "כתבנית". בתפקידים אחרים, כמו מזכיר (גם כאן, כמעט תמיד "מזכירה"), הפעלת מכונת הכתיבה לא מהווה את מכלול התפקיד כולו, אך היא עדיין חלק חשוב ממנו, באופן שללא המיומנות הזו, לא ניתן למעשה לבצע את התפקיד. בעזרת מכשירים כמו דיקטפון למשל, דורות של מזכירות תיעתקו מזכרים ומסמכים, חשובים יותר או פחות, שהוכתבו על ידי מנהלים (כמעט כולם גברים). מכונת הכתיבה הייתה פריט כה סטנדרטי בסביבה משרדית, שקשה לתאר משרד כלשהו במאה ה-20 בו אין מכונות כתיבה – למעשה, אפשר לצפות שכמעט על כל שולחן במשרד כזה תימצא מכונת כתיבה, ולצידה טלפון – כשם שבעשורים הראשונים של המאה ה-21, אפשר לצפות למצוא עליו מחשב – נכדו או נינו של המחשב שהוציא את מכונת הכתיבה לגמלאות.
לצד הסטנדרטיזציה הכמעט מוחלטת במבנה מכונות הכתיבה הידניות, הופיעו תיכונים נוספים, למכונות כתיבה חשמליות.
ניתן לחלק את מכונות הכתיבה החשמליות לשני סוגים: מכונות "ממונעות", בהן מנוע חשמלי מספק כוח למערכת מכנית לחלוטין, ומכונות "אלקטרוניות", בהן מעגלים אלקטרוניים מפעילים את מערכות המכונה.
במכונות האלקטרוניות, שהחלו להופיע בשנות ה-70 של המאה ה-20, המקלדת מתפקדת באופן דומה למקלדת מחשב, ומייצרת סיגנלים למערכות האלקטרוניות, ולעומת זאת, במכונות הממונעות, הקשה על מקש גורמת לסדרת פעולות מכניות.
הבליקנסדורפר החשמלית הייתה מכונה ממונעת, וכמוה גם אחת ממכונות הכתיבה המוצלחות של כל הזמנים, ממנה יוצרו ונמכרו למעלה מ-13 מיליון מכונות – מכונת הכתיבה הכדורית של חברת IBM. בין הבליק החשמלית לכדורית, מכונת הכתיבה הממונעת הנפוצה, והראשונה שהצליחה מסחרית, נבנתה לראשונה ב-1914, וייצור מוצלח מסחרית החל ב-1929, בשם "מכונות כתיבה אלקטרומטיק" (Electromatic Typewriters). החברה נקנתה ב-1928 על יד ג'נרל מוטורס בה יוצר הדגם המוצלח הראשון, וזו מכרה את חטיבת מכונות הכתיבה לחברת IBM ב-1933. יצרנים נוספים נכנסו לתחום, וב-IBM, מכונות כתיבה חשמליות הייתה לחטיבה חשובה – ב-1958, כ-8% מהכנסות IBM היו ממכונות כתיבה חשמליות.
במחצית השנייה של שנות ה-50 החל ב-IBM פרויקט לפיתוח דגם חדש של מכונת כתיבה – הכדורית, שהוצגה ב-1961, והייתה המכונה הממונעת המוצלחת ביותר ואולי אפילו מכונת הכתיבה המוצלחת ביותר של כל הזמנים. הכדורית כבשה 75% מהשוק העולמי של מכונות כתיבה חשמליות[6],. אף על פי שמדובר במכונה חשמלית, פעולתה של הכדורית היא מכנית טהורה, והפריט החשמלי היחיד בה הוא המנוע החשמלי המניע את פעולתה. כל שאר הפעולות מבוצעות בעזרת שילוב וניתוק מצמדים, תמסורות, ומנגנונים מכניים נוספים. למעשה, אם יוחלף המנוע החשמלי של הכדורית, למשל במנוע קיטור, המכונה תמשיך לפעול ללא שינוי, ובלבד שמקור הכוח יסובב את הגלגלת בקצב קבוע הזהה למהירות הסיבוב של המנוע החשמלי. אף על פי שייצור המכונה על דגמיה השונים תם ב-1986, בזכות איכות הייצור הגבוהה נותרו מכונות רבות כאלו שעדיין בשימוש, וניתן עדיין לרכוש מכונות משומשות במצב עבודה טוב, מכונות "מחודשות", חלקי חילוף[7], סרטי דיו, וכדוריות. קיום השוק הזה מעיד שמספר לא מבוטל של אנשים ממשיכים להשתמש במכונות הללו לצרכים שונים, יותר מ-30 שנה אחרי שהמכונה האחרונה ירדה מפס הייצור. מקלדת הכדורית נחשבה למופת של הנדסת אנוש ומודל לחיקוי, ומספר שינויים במקלדת זו לעומת מקלדת מכונת הכתיבה הסטנדרטית (למשל שינוי הייעוד של Shift+2 מ-" (מירכה כפולה) במכונת כתיבה, לכרוכית, כלומר @ בכדורית), השפיע על מיפוי המקשים הנהוג כיום במקלדת מחשב.
במשך השנים מספר חברות נוספות ייצרו ומכרו מכונות ממונעות, ביניהן אנדרווד האמריקאית, ואוליבטי האיטלקית.
לעומת המכונות הממונעות, השושלת של המכונות האלקטרוניות מתחילה בפסנוע, שהיה שכלול של הטלגרף, והתפתח בהמשך לטלפרינטר. במכשירים אלו יש, כמו במכונת הכתיבה, לוח מקשים ומנגנון הדפסה (בדרך כלל מבוסס על גוף הדפסה יחיד), ובנוסף הם כוללים גם מנגנון להתקשרות למכשיר מרוחק מאותו הסוג, באופן שלוח המקשים של מכונה אחת מפעיל את מנגנון ההדפסה של המכונה השנייה, וכן בכיוון ההפוך, ובאופן כזה מתבצעת התקשורת. אפשר לראות במכונת הכתיבה החשמלית "קיצור דרך", בו מסירים את מנגנון התקשורת, ומחברים את לוח המקשים ישירות למנגנון ההדפסה המקומי.
הטלפרינטר הוא מכונה גדולה, כבדה, יקרה ורועשת, ובתור מכונת כתיבה היא מוגבלת, ועל אף שטכנית יכול הטלפרינטר לשמש כמכונת כתיבה חשמלית, הרי שבפועל, טלפרינטרים מעולם לא התחרו בשוק מכונות הכתיבה – הם היו מכונות תקשורת ייעודיות. בעקבות הצלחת מכונת הכתיבה הכדורית, וירידת מחירי האלקטרוניקה, פותחה, ב-1969, בחברת "דיאבלו" האמריקאית (שזמן קצר אחר כך נקנתה על ידי זירוקס), מכונת כתיבה אלקטרונית, שמבוססת על גוף הדפסה יחיד בשם גלגל מרגנית (אנ'). מכונת כתיבה זו היא מופת של פשטות, ומכילה פחות חלקים אפילו מן הבליקנסדרפר, ובעזרת האלקטרוניקה, היא כמעט חפה ממכניקה: גוף ההדפסה, בנוי מגלגל המרגנית, ופטיש. גלגל המרגנית מונע על ידי מנוע המניע אותו ישירות, הפטיש הוא סולנואיד שנמצא ישירות מאחרי העלה העליון בגלגל. בהקשת מקש, הגלגל מסתובב עד שהתו הרצוי נמצא לפני הפטיש, ואז הפטיש חובט בעלה הגמיש שמתכופף מעט לפנים, והופך את החבטה לטביעת האות בנייר, דרך סרט הדיו. כמו בכדורית, במכונה זו אין עגלה, ובמקום זאת גוף הכתיבה נוסע הלוך ושוב לרוחב הדף, בעזרת מנוע הקבוע בגוף, ורצועת גומי מתוחה. מנוע נוסף מטפל בסרט הדיו, ועוד אחד מקדם את הנייר, דרך תוף הגומי. המקשים הם מפסקים חשמליים, וכל ה"סיבוך" נמצא באלקטרוניקה, המבצעת את כל פעולת הכתיבה. במכונה כזו יש אפילו פחות חלקים מאשר בבליק – כ-200 חלקים בלבד.
מכונות אלו נהנות מכל יתרונות הכדורית – העדר עגלה ידידותי לסביבת עבודה משרדית, ומאפשר כתיבה על גיליונות רחבים ושימוש בנייר רציף, והחלפה קלה של הגופן בו כותבים. במכונות אלו גם קל לממש כתיבה פרופורציונית – האלקטרוניקה צריכה "לדעת" את רוחבה של כל אות, ולקדם את גוף הכתיבה בהתאם – משהו שהכדורית, נעדרת האלקטרוניקה, לא יודעת לעשות[8]. ב-2018, מכונות הכתיבה שעדיין מיוצרות, הן מסוג זה.
עם הופעת המחשב האישי במחצית השנייה של שנות ה-70, והתפשטותו בשנות ה-80, לצד מדפסות שמחירן הלך וירד, בזמן שאיכות ההדפסה שסיפקו השתפרה יותר ויותר, ולצד תוכנות עיבוד תמלילים מתקדמות יותר ויותר, השימוש במכונות כתיבה הצטמצם בהתמדה. אף על פי שיש אנשים שהמשיכו, ועדיין ממשיכים, להשתמש במכונות כתיבה, מספרם קטן והולך, ורכישת מכונות כתיבה חדשות למעשה נפסקה. ב-2011, אחרי שיצרן מכונות כתיבה במומבאי נסגר, דווח בדיילי מייל הבריטי ש"המפעל האחרון שייצר מכונות כתיבה סגר את שעריו"[9]. אף על פי שבמהרה הוברר שהכותרת שגויה, ככל הנראה נכון שהמפעל שנסגר היה היצרן האחרון של מכונות כתיבה מכניות. בשנה הבאה, 2012, יוצרה מכונת הכתיבה האחרונה בבריטניה[10], וייתכן שמפעל Swintec במדינת ניו ג'רזי שבארצות הברית, שעדיין מייצר מכונות כתיבה חשמליות, בעיקר לשוק בתי הסוהר, הוא היצרן האחרון שנותר בעולם[11].
לקראת 1910, התקבעה צורתה של מכונת הכתיבה הידנית, ונותרה באותה הצורה כמעט עד סוף דרכה, עם שינויים ושכלולים קלים, מעבר לשינויים עיצוביים (יוצאות מהכלל בולטות הן המכונות עם גוף כתיבה יחיד, שתוארו בסעיף קודם).
התיאור להלן מתאר את הרכיבים ואופן הפעולה המשותפים כמעט לכל מכונות הכתיבה הידניות.
בעיצוב ה"קלאסי", מכונת הכתיבה מורכבת משני חלקים עיקריים: גוף המכונה, שמכיל את המקשים, המנופים עם תבליטי האותיות ובקרים נוספים. החלק השני נקרא עגלה. העגלה נמצאת בחלקה העליון והאחורי של המכונה, והיא יכולה להחליק שמאלה וימינה על מסלול שמותקן בגוף. העגלה אחראית על הטיפול בנייר, מיקומו כך שהאות הבאה תודפס במקום הנכון. החלק העיקרי בעגלה הוא תוף גומי קשיח, שתומך בדף הנייר, ומשמש עבורו "סדן" כשתבליט הגופן מקיש עליו דרך סרט הדיו.
תפקיד העגלה הוא לטפל בדף הנייר עליו כותבים, ולדאוג שהחקר המתאים של הדף יימצא במקום הנכון, על מנת שהאות הבאה שצריכה להיכתב תיכתב במקום הנכון.
החלק החשוב בעגלה הוא תוף הגומי (platen), שמטפל בנייר: הוא מקבע את דף הנייר במקום, מקדם אותו לפי הצורך, על ידי סיבוב התוף, והתפקיד החשוב ביותר – מהווה את ה"סדן" מאחורי דף הנייר בזמן הכתיבה: פעולת הכתיבה יוצרת מעין "סנדוויץ'" בן ארבע שכבות: מלמטה גלגל הגומי, מעליו הנייר, מעליו סרט הדיו, ובשכבה ה"עליונה" תבליט האות שעל המנוף. התנע של המנוף המזנק, מצד אחד, וקשיותו ויציבתו של התוף מהצד השני, גורמים ל"דחיסת" הסנדוויץ' הזה, ולהעברת דיו, בדמות תבליט האות, מסרט הדיו אל הנייר. תוף הגומי נקרא גם "פלאטן" (platen).
תוף הגומי יושב על גוף העגלה, שמחליק ימינה ושמאלה במסלול הבנוי בגוף המכונה, כשקפיץ מושך אותו בכיוון הפוך לכיוון הכתיבה. גוף העגלה יודע גם "להתרומם" מעט, כאשר הכותב לוחץ על מקש ה"שיפט". משני צידי התוף טבעות לתפעול ידני, המאפשרות למפעיל לגלגל את התוף לפנים ולאחור כדי לכוון את דף הנייר למקום הרצוי. בנוסף לטבעות, מגוף העגלה בולט מנוף, שדחיפתו בכיוון הכתיבה מקדמת את תוף הגומי לשורה הבאה, ואז מסיעה את העגלה, תוך דריכת הקפיץ, וכך מכינה את מכונת הכתיבה לכתיבת השורה הבאה מתחילתה. מידת הקידום שגורמת הסטת המנוף ניתנת לכיוונן, לקביעת הרווח בין השורות, בדרך כלל במידות 1 (מרווח רגיל), 1.5 (מרווח גדול), ו-2 – מרווח כפול.
בחלקה הקדמי, הקרוב לכותב, יש מערך מקשים המסודרים בצורה קבועה, כשכל מקש מיועד לכתיבת אות, ספרה, או סימן מיוחד. בלוח המקשים יש גם מספר בקרים, שיתוארו בהמשך, שבדרך כלל נראים כמו המקשים האחרים, אבל תפקידם שונה.
מאחרי לוח המקשים, נמצאים המנופים, מסודרים בחצי גורן עגולה, או ב"מניפה", כשכל אחד מהמנופים נמצא על ציר, באופן שכאשר המנוף מזנק לפנים, הוא מגיע למרכז המניפה, או במילים אחרות, כל המנופים מגיעים בשיא מסלולם לאותה נקודה מול העגלה. בקצהו של כל מנוף נמצאת הסיבה לקיומו: זוג תבליטים של התו או התווים להם מיועד המנוף. כשהמנוף מגיע לשיא מסלולו, אחד משני התבליטים נמצא מול העגלה – כשגובה העגלה קובע איזה מהשניים. בזמן הכתיבה העגלה מתקדמת כדי אות אחת, כנגד כיוון הכתיבה (ימינה בעברית), עם כל הקשת מקש, כך שהאות הבאה תיכתב אחרי האות הקודמת. מקש מיוחד, בשם "רווח", מקדם את העגלה בלי להטביע כל אות, ליצירת רווח בין מילים.
הקשה על מקש הרווח או על מקש אחת האותיות משחררת את העגלה לנוע בכוח הקפיץ כדי רוחב מחצית התו, ובזמן חזרת המקש למעלה והמנוף למקומו, העגלה שוב מתקדמת חצי תו, כששני חצאי התנועה מהווים את המרחק הקבוע בין שני תווים סמוכים. כאשר המפעיל מחזיר את העגלה בכיוון הכתיבה (שמאלה בעברית), הקפיץ נדרך שוב, מוכן למשוך את העגלה בזמן הכתיבה.
ההקשה על מקש של אות כלשהי גורם למנוף המתאים לזנק, בתנועה סיבובית, לפנים, עד להקשה על סרט בד טבול בדיו שנמצא סמוך לדף הנייר. תבליט האות שעל המנוף גורמת להעברת דיו מסרט הבד אל הנייר. במכונה ידנית, עוצמת ההטבעה נקבעת על ידי הכוח (או ליתר דיוק, המהירות) בו מפעיל המכונה מבצע את ההקשה, ומפעיל לא מיומן, שמקיש על המקשים בכוח שונה, יכול לגרום לאיכות הדפסה נמוכה.
לאחר ההקשה, המנוף חוזר לאחור למצב המנוחה שלו, העגלה התקדמה כדי אות אחת, והמכונה מוכנה להקלדה הבאה.
סרט הדיו כרוך על שני סלילים. תוך כדי הכתיבה, הסרט מקודם, באופן שבמשך הזמן, כל אורכו של הסרט מנוצל. בדרך כלל, כשהסרט מגיע לסופו, כיוון האיסוף של הסרט מתהפך, והוא מתחיל להשתחרר מן הסליל עליו נכרך קודם, ולהיאסף על ידי הסליל ששחררו. אחרי מספיק שימוש, הסרט "מתייבש", או מתרוקן מדיו: הכתיבה מתחילה להופיע בכתב דהוי יותר ויותר, והסרט מוחלף. הסרט בדרך כלל נמצא מתחת לשורה שנכתבת עכשיו, כך שהכתבן יכול לקרוא את השורה הנכתבת. בזמן הכתיבה, הסרט מוגבה למעלה לשבריר שנייה, בדיוק כאשר המנוף עומד לחבוט בנייר, ונדחף אל ביניהם, כך שהמנוף חובט בסרט הדיו ומעביר את דמות האות אל הנייר. מיד לאחר מכן, המנוף נסוג לאחור והסרט צונח חזרה למקומו, כך שהכתבן יכול לראות את השורה הנכתבת כולה.
מכונות כתיבה רבות מאפשרות לקבוע בדיוק בכמה יורם סרט הדיו בכל הקשה. בסרט בצבע אחד, זה מאפשר לנצל את כל רוחב הסרט, שהוא בערך כפול מגובה האות הגבוהה ביותר, או, כאשר משתמשים בסרט דיו בשני צבעים, לקבוע את צבע הכתיבה.
בכתיבה על סטנסיל, לשכפול (פירוט בהמשך), המנגנון המרים את סרט הדיו מנוטרל, והסרט נשאר במקומו כאשר תבליט האות חובט בנייר, אלא שהפעם, במקום נייר נמצאת שעוונית הסטנסיל, שבנויה באופן כזה שחלק השעוונית עליו חבט תבליט האות ישירות, הופך להיות עביר לדיו.
הקשה על אחד מהמקשים (אך לא מקשי הרווח או הטאבולטור), גורמת למספר פעולות, חלקן בו-זמניות, וחלקן סדרתיות:
המפעיל מזין דף נייר מחלקו האחורי של תוף הגומי, ואז, בעזרת הטבעות משני צידי העגלה, מסובב את התוף עד שהנייר צץ בחלקו הקדמי של התוף. בעזרת מנוף קטן בעגלה ניתן להרפות את הלחץ בין התוף לגוף העגלה, לצורך כוונון מדויק של הנייר. בסיום הכתיבה, ניתן לסובב את התוף עד שהנייר הכתוב משתחרר, או למשוך את הנייר החוצה, כשהנייר הוא שמסובב את התוף, תוך השמעת צליל אופייני. בסרטים רבים, כמו גם ביצירה המוזיקלית "מכונת הכתיבה", שליפת הנייר בסיום הכתיבה, עם הצליל האופייני – טרטור מהיר של שיני התוף – מהווה מחווה החלטית, בדומה אולי למילה "נקודה" שדוברי עברית מוסיפים לעיתים אחרי סוף המשפט, להדגשת דבריהם.
אם המפעיל מקיש על שמקש הבא לפני שהמקש הקודם חזר מספיק לאחור, או אפילו כשהמקש הקודם עדיין בתנועה לפנים, המנופים עלולים להיפגש או להתנגש זה בזה, וליצור תקיעה. במכונה ידנית מודרנית, במצב טוב, בעיית ההיתקעות מפריעה רק לקלדנים הזריזים ביותר.
במכונה הזקוקה לטיפול או לניקוי, תופעות כמו החלשות קפיצים, לכלוך, או הפרעה מכנית אחרת, עלולים לגרום להאטת המנוף, וכתוצאה מכך להיתקעויות תכופות, אך במכונה מתוחזקת כיאות, היתקעות כזו כמעט לעולם לא מתרחשת.
במכונות כתיבה של גוף יחיד, כמו הכדורית, התופעה לא קיימת, והכדורית מוכנה לקבל את הקשת המקש הבאה, כ-65 מילישניות אחרי ההקשה הנוכחית, או במילים אחרות, יכולה לכתוב כ-15 תווים בשנייה.
במכונה הידנית מספר מקשים מיוחדים, המכונים "בקרים". מכונות כתיבה מסוימות עשויות לכלול בקרים נוספים, או להחסיר חלק מהבקרים המפורטים. כמו כן, יש מספר בקרים נוספים, שאינם מקשים. בקרים אלו מצויים רובם ככולם בעגלה.
כפי שצוין לעיל, למעשה, כשמדובר ב"מכונת כתיבה חשמלית", הכוונה יכולה להיות למכונת כתיבה ממונעת, בה כל הפעולות מתבצעות באמצעות מכלולים מכניים, אלא שלעומת מכונה ידנית, המכלולים הללו מונעים בכוחו של מנוע חשמלי. במכונה כזו, ניתן, תאורטית, להחליף את המנוע בכל התקן אחר שיספק את התנועה הסיבובית, ואם אותו התקן (בין אם מנוע קיטור, מנוע בעירה פנימית, או שבשבת רוח) יצליח לספק תנועה סיבובית רציפה במהירות אחידה, המכונה תפעל באותו אופן בדיוק. להלן נכנה מכונות אלו "מכונת כתיבה ממונעת".
יש מכונות כתיבה חשמליות שאינן רק "ממונעות" בכוחו של מנוע חשמל, אלא כאלה שהפעולה עצמה נשלטת על ידי מכללים אלקטרוניים. במכונות אלה יש הרבה פחות מכניקה, ומספר מנועים וסולנואידים שונים שולטים על פעולות המכונה. מכונות אלו מכונות לעיתים "מכונת כתיבה אלקטרונית".
מכונת הכתיבה החשמלית הראשונה, ה"בליק" החשמלית מ-1902, ומכונת הכתיבה הידועה, "כדורית" מ-1961, הן מהסוג הראשון – מכונות שפעולתן מכניות לחלוטין, וממונעות באמצעות מנוע חשמלי.
מכונות הכתיבה האלקטרוניות הופיעו בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 – זמן לא רב לפני שהצירוף של מחשב אישי ומדפסת למעשה החליפו את השימוש במכונת כתיבה כמעט לחלוטין. ב-2018, יש לפחות (ואולי רק) מפעל אחד שעדיין מייצר מכונות כתיבה, ומכונות אלו הן אלקטרוניות.
ב-1929 רכשה חברת IBM את חטיבת מכונות הכתיבה הממונעות (שבמקורה הייתה חברה עצמאית שנרכשה שנים ספורות לפני כן), מחברת ג'נרל מוטורס, ובשלושים השנים הבאות הייתה החברה המובילה בפלח מכונות הכתיבה החשמליות, חטיבה זו תרמה חלק משמעותי מהכנסות החברה – ב-1959, החטיבה סיפקה כ-8% מסך ההכנסות. לקראת סוף שנות ה-50, ולאור תחרות גוברת והולכת, החל בחברה פרויקט לפיתוח מכונת כתיבה חדשה. ב-1961 הוצג פרי הפיתוח – מכונת הכתיבה הכדורית. ההצלחה הייתה מוחצת – לא זו בלבד שתוך זמן קצר הכדורית כבשה 75% מנתח השוק של מכונות הכתיבה החשמליות, אלא שהיא החלה לטפס על שולחנות שעד אז אוכלסו במכונות כתיבה ידניות. ב-1971 הוצג דגם II, וב-1980 דגם III. במשך כ-25 שנים, בין 1961 ל-1986, מכרה IBM יותר מ-13 מיליון מכונות כתיבה כדורית.
הכדורית החזירה למרכז הבמה את שיטת האלמנט היחיד, אך שלא כמו במכונות הקודמות מסוג זה, כמו הבליק, גוף הכתיבה אינו תוף אלא כדור. עובדה חשובה אף יותר היא העובדה שבכדורית, אין עגלה: תוף הגומי בפרט, וכל הטיפול בנייר בכלל, קבועים בגוף המכונה, ומכלול הכולל את גוף הכתיבה וסרט הדיו, הוא הנוסע לרוחב הנייר. מכונת כתיבה ידנית, זקוקה למרחב רחב כמעט פי שלושה מרוחב המכונה עצמה, משום שתוך כדי כתיבה העגלה בולטת מן המכונה ימינה ושמאלה. לעומתה, הכדורית תופסת על השולחן מרחב קבוע.
בכדורית, ההדפסה מתבצעת לא באמצעות מנופים שבקצותיהם נמצאים הגופנים, כמו במכונה ידנית, אלא באמצעות "גוף הדפסה" – כדור מתכת, שעשוי מ-22 או 24 "פלחים[12]", שעל כל אחד מהם ארבעה תבליטים של תווים שונים, זה מעל זה. בפעולת הכתיבה, הכדור סב על צירו כדי להביא את הפלח הנכון אל מול הנייר, ורוכן כדי להביא את התבליט הנכון על הפלח לעמדת כתיבה. הכדור "ננעל", כדי להביא למיקום מדויק של התו בשורה, ומוטח במהירות לפנים, כך שהתבליט המתאים על הפלח המתאים חובט בסרט הדיו, ומטביע את תותם התו על הנייר. התוצאה דומה לפעולת מכונת כתיבה ידנית, אך הדיוק במיקום התווים על הנייר, האחידות בעוצמת ההקשה, וסרט הפחם האיכותי שסיפקה IBM, לעומת סרט הבד הטבול בדיו שהיה בשימוש ברוב המכונות[13], מביאים לכך שדף שנכתב בכדורית דומה יותר לדף שיצא מבית דפוס מאשר דף שהודפס במכונת כתיבה קודמת. עובדה זו, בצירוף היכולת להשתמש במגוון גופנים, ואפילו מגוון שפות, בפעולה פשוטה של החלפת כדור, הציבו את המכונה כשליטה בלתי מעורערת של שוק מכונות הכתיבה המקצועיות, כמעט עד תום עידן מכונת הכתיבה.
מקשי הכדורית לא מוסרים את האנרגיה הנחוצה לכתיבה, והכוח הנדרש כדי להקיש על מקש נקבע לפי נוחות המפעיל, ולא לפי צורכי המכונה. הכתיבה על הכדורית היא קלה, לעומת מכונת כתיבה ידנית, בה מורגל הכותב להפעיל מספיק כוח כדי להטביע את האות על הנייר.
לחיצה על אחד המקשים גורמת לשילוב מוט מתאים במערכת שמושכת את המוט לפנים, בכוח המנוע. מרגע שהמוט השתלב במערכת, תפקיד המקש תם. זיזים על המוט מפעילים מכלולים ש"מנהלים" את פעולת הכתיבה: מסובבים ומרכינים את הכדור במידה הרצויה, מטיחים את הכדור לפנים לביצוע הכתיבה, ומקדמים את גוף הכתיבה לאות הבאה. המכלולים בנויים ממערכות מכניות של מצמדים, תמסורות, סרט פלדה, גלגלות, קפיצים, מוטות מקשרים וכן הלאה. סיבוב והרכנת הכדורית מתבצעים על ידי מערכת מנופים מעניינת, המכונה Whippletree (אנ'), שמתרגמת, מכנית, מידע בינארי (הזיזים על המוט שהוזכר לעיל מקודדים מידע בינארי של 0 ו-1, בצורת "יש זיז" או "אין זיז") למידת התנועה הרצויה. זיז מיוחד מעביר מידע של "כוח מופחת", ומופיע בתווים קטנים כמו נקודה או פסיק, בהם כוח מלא עשוי לחורר את הנייר.
את גוף הכתיבה הכדורי, שכונה לפעמים בשם החיבה "כדור הגולף", ניתן להחליף תוך שניות ספורות, ובכך לשנות את הגופן בו כותבת המכונה. מאות גופנים שונים, בשפות רבות, היו זמינים למכונה, בכללם מספר לא מבוטל של גופנים עבריים.
המכונה הוצגה בעיצוב מודרני ופונקציונלי, ומקלדתה הפכה ל"סטנדרט הזהב" בעיצוב מקלדות, הן בצורתה, אך בעיקר במשוב התחושתי (Tactile feedback) שהיא מספקת, ולמשך שנים, עוצבו מקלדות מחשב כך שספקו חוויית משתמש קרובה ככל האפשר לכתיבה בכדורית.
שלל יתרונותיה הביאו לכך שהיא הייתה הבחירה הראשונה של כמעט כל אדם שכתיבה במכונה הייתה חלק משמעותו בעבודתו.
מהצגת המכונה ב-1961, ועד גמר הייצור, 25 שנה אחר כך, ב-1986, נמכרו ברחבי העולם יותר מ-13 מיליון "כדוריות", ורבות מהן המשיכו לשרת בנאמנות את בעליהן עוד שנים רבות אחר כך. ב-2018 עדיין יש שוק פעיל של כדוריות במצב עבודה, ויש אנשים שעוסקים בקנייה, שיפוץ, ומכירת כדוריות לפרנסתם.
לקראת סוף שנות ה-60 של המאה ה-20, עם ירידת מחירי האלקטרוניקה, הופיע מנגנון חדש, בשם "גלגל מרגנית".
גם מנגנון זה הוא גוף כתיבה יחיד, אך שלא כמו הבליק (ואחרים) עם גוף כתיבה גלילי, או IBM עם כדור הגולף, במנגנון זה גוף הכתיבה הוא דיסקה העשויה מגזרות דקות, או "עלים" שבקצותיהם תבליטי התווים. העלים גמישים, ופטיש שמוצב מאחרי העלה, חובט בו, והוא בתורו מקיש על הנייר דרך סרט הדיו. חברת בשם דיאבלו, פיתחה את המנגנון ומכרה מדפסת המבוססת עליו ב-1969 (Diablo 630). החברה נקנתה על ידי זירוקס, שהמשיכה לפתח ולמכור את המדפסות, והמשיכה להשתמש בשם "דיאבלו". בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו להופיע מכונות כתיבה נוספות המבוססות על המנגנון, של זירוקס ואחרים. מכונות אלו סיפקו איכות הדפסה שהשתוותה או עלתה על הכדורית, והחלו לדחוק את רגליה, אלא שהניצחון הגיע מאוחר מדי, ועידן מכונות הכתיבה תם לפני שהגיעו לתפוצה נרחבת.
המנגנון זכה להצלחה רבה יותר במדפסות המחשב, ומדפסות המבוססות על גלגל מרגנית סיפקו את איכות ההדפסה הגבוהה ביותר, וכונו "מדפסות באיכות מכתב" ((Letter-quality printer), הכוונה "איכות שאינה נופלת ממכתב שנכתב ב"כדורית") עד להגעת הדורות הבאים, של מדפסות לייזר והזרקת דיו.
השימוש באלקטרוניקה, החל מהמקלדת האלקטרונית, מאפשר לוותר על מנגנונים מכניים מורכבים, ולהחליפם בפעולה מבוקרת של מנועים וסולנואידים, שמפעילים מערכות מכניות ישירות ופשוטות. גוף הכתיבה הוא גלגל המרגנית שתואר לעיל, מנוע מבוקר אלקטרונית מסובב את הגלגל ומביא את התו הנכון, כלומר ה"עלה" הנכון, למצב הניצב העליון. מאחרי העלה נמצא הפטיש, שמופעל על ידי סולנואיד. כאשר הגלגל מתייצב במקום, מפעילה האלקטרוניקה את הסולנואיד, והפטיש מקיש בחלקו האחורי של העלה, שקערורית בעלה ו"חוד" בפטיש מייצבים את העלה במיקום המדויק, וזה מכה בסרט הדיו. כמו בכדורית, גוף הכתיבה נוסע לרוחב הנייר, אך שלא כמו הכדורית, בה פעולת הקידום היא תוצאה של מנגנון מכני מורכב, שמשלב ומנתק מצמדים ומסיט מנופים, במכונות אלו הפעולה מבוצעת בידי מנוע נוסף המבוקר אלקטרונית. מנועים נוספים מקדמים את הנייר ואת סרט הדיו.
לעומת הכדורית, פאר ההנדסה המכנית, על מצמדיה, תמסורותיה, זיזיה ומוטותיה, מכונת גלגל המרגנית היא שיא הפשטות, ואכן, לעומת 2,000 ויותר חלקים בכדורית, במכונות עם גלגל מרגנית יש מאות ספורות של חלקים – לעיתים פחות מ-200, כאשר כל ה"סיבוך" נמצא באלקטרוניקה.
עם כל פשטותה, למכונה יש למעשה את כל יתרונות הכדורית, פרט אולי ל"חוויית המשתמש" של המקלדת: בהיעדר עגלה היא ידידותית לסביבה המשרדית, קל ופשוט להחליף את הגלגל עצמו לגלגל עם גופן אחר או שפה אחרת. יתרה מזאת, בזכות האלקטרוניקה, אפשר לכתוב במכונה כזו ב"כתב פרופורציוני", כלומר רוחב שונה לכל אות – אפשרות שלא קיימת ב"כדורית" הרגילה, והאלקטרוניקה מפשטת גם את פעולת המחיקה. עם כל היתרונות, מכונות אלו הופיעו על הבמה רגע קט לפני ירידת המסך: זמן לא רב אחרי שמכונות אלו החלו לכבוש להן מקום, מכונות הכתיבה החלו לפנות את מקום הכבוד שתפסו על שולחנות במשרדים ברחבי העולם, 80 שנה או יותר, למסכי המחשב ומקלדותיו.
מכונות הכתיבה היחידות שעדיין מיוצרות ב-2018 הן מסוג "גלגל מרגנית",
בעזרת המצאתו של דוד גסטטנר (אנ') (אביו של אביעזר זיגמונד גסטטנר), אפשר להשתמש במכונת כתיבה כבסיס למערכת הדפסה של מספר גדול יחסית של עותקים, עד כמה מאות.
ההמצאה מבוססת על שימוש במכונת הכתיבה, כשבמקום נייר משתמשים ב"סטנסיל", שבו ניתן להשתמש אחר כך כדי להדפיס מספר עותקים רב. ה"סטנסיל" הוא גיליון מיוחד, שנקרא לפעמים "שעוונית". הוא עשוי משכבת אריג המכוסה בשכבת שעווה מיוחדת. בכתיבה על סטנסיל, מסירים את סרט הדיו (או מסיטים את מנוף ה"צבע" למצב "ללא סרט"). כשהגופנים חובטים בסטנסיל, צורת האות מסירה, או דוחקת הצידה, את השעווה, וגיליון הסטנסיל הופך חדיר לדיו, בדמות הגופן שחבט בו. בשלב הבא מטעינים את הסטנסיל למכונה מיוחדת (בדרך כלל מכונת "גסטטנר"), כשבתהליך ההדפסה, גליל משוח בדיו לוחץ על הנייר דרך הסטנסיל, ומעביר אליו את הדיו דרך הדמות (כלומר הטקסט) שהוטבעה בשעווה. איכות ההדפסה לא משתווה, ואולי גם לא מתקרבת, לאיכות ההדפסה של בית דפוס "ממש" – הן מבחינה טיפוגרפית, והן מבחינת איכות ההדפסה. בטכניקה זו ניתן גם לכתוב ולאייר ידנית על הסטנסיל, לצד הטקסט המודפס או במקומו.
מערכת הכוללת מכונת כתיבה, מכונת גסטטנר, והרבה נייר, מעניקה גישה לטכנולוגיית דפוס, במחיר שהוא שבריר מעלותו של בית דפוס ממש, ומשמשת (או שימשה) ליצירת עלונים שבהם התוכן האינפורמטיבי הוא העיקר, במחיר ויתור על איכות דפוס, כמו עלוני כנסייה, תנועת נוער, בית ספר, מועצת פועלים, יומני קיבוצים, וכדומה.
בעמותות ובארגונים קטנים, הגסטטנר (כלומר העלון ששוכפל בו) היה ערוץ האינפורמציה העיקרי, ובהפרזה קלה אפשר לומר, שמי שהחזיק את המפתחות של הגסטטנר, שלט בסדר היום של האגודה.
מכונות כאלו הופעלו, בין השאר, על ידי המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה לזיוף מסמכים ו"תעודות חסות", ששימשו להצלת חייהם של מאות, ואולי אלפי יהודים, בעיקר בבודפשט.
תחרות כתיבה במכונת כתיבה, 1941, ארכיון הסרטונים של APSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
