הנרי מילר

הנרי ולנטיין מילר (באנגלית: Henry Valentine Miller;‏ 26 בדצמבר 1891 - 7 ביוני 1980) היה סופר אמריקני. ידוע כסופר אוונגרד. יצר סגנון חדש של רומן שהוא תערובת של רומן בדיוני ואוטוביוגרפיה. בנוסף נכללו בספריו: ביקורת חברתית, ניתוח דמויות, השקפה פילוסופית, אסוציאציה סוריאליסטית, מין, פסיכואנליזה וזרם תודעה. כתיבתו שילבה את חייו האמיתיים עם פרי דמיונו. יצירותיו הידועות הכוללות שלוב זה כוללות את: "חוג הסרטן", "חוג הגדי", "אביב שחור" וטרילוגיית "הצליבה הוורודה". מילר כתב גם זיכרונות מסע, מאמרי ביקורת וניתוח ספרות וצייר בצבעי מים.

יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.

הנרי מילר
Henry Miller

לידה	26 בדצמבר 1891 יורקוויל, מנהטן, ארצות הברית
פטירה	7 ביוני 1980 (בגיל 88) פסיפיק פליסיידס, לוס אנג'לס, ארצות הברית
שם לידה	Henry Valentine Miller
מדינה	ארצות הברית
מקום לימודים	הסיטי קולג' של ניו יורק
שפות היצירה	אנגלית
יצירות בולטות	חוג הסרטן, הצליבה הוורודה, ימים שקטים בקלישי, הענק ממארוסי, אביב שחור, חוג הגדי (ספר), The Air-Conditioned Nightmare
תקופת הפעילות	מ-1934
www.henrymiller.info
חתימה

ילדות והשכלה

מילר נולד בבית משפחתו ברחוב 85 מזרח מספר 450, בשכונת יורקוויל שבאפר איסט סייד במנהטן, ניו יורק. בן ללואיז מארי (נייטינג) וטיילור היינריך מילר, שניהם גרמנים לותרנים. כילד גר 9 שנים בסמטת דריגז 662 בוויליאמסבורג, ברוקלין שנודעה בזמנו (ומאוחר יותר ביצירתו) כרובע ה-14. ב-1900 משפחתו עברה לרחוב דקאטור 1063 בבושוויק, ברוקלין. שם סיים בית ספר יסודי. אף על פי שמשפחתו נשארה בבושוויק, נרשם מילר לבית ספר תיכון בשכונת ויליאמסבורג. כעלם צעיר היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית של אמריקה (כשהמודל-לחיקוי עבורו היה הסוציאליסט השחור יוברט האריסון). הוא נרשם ונכח גם במשך סמסטר אחד בסיטי קולג' של ניו יורק.

קריירה

ברוקלין (1917–1930)

מילר נישא לראשונה לביאטריס סילבאס וויקנז ב-1917 והזוג התגורר בדירה ברחוב 244 והשדרה השישית בברוקלין. בשנת 1919 נולדה להם בת בשם ברברה. מילר ואשתו התגרשו ב-21 בדצמבר 1923.

בתקופה הזאת עבד מילר בווסטרן יוניון והמשיך לעבוד שם עד 1924. במרץ 1922, במהלך חופשה בת שלושה שבועות, הוא כתב את הרומן הראשון שלו, "כנפיים קצוצות". הספר מעולם לא פורסם ורק חלקים ממנו נותרו היום, אף על פי שחלקים נרחבים ממנו מוחזרו שוב בעבודות אחרות כגון "חוג הסרטן" ו"חוג הגדי". במאמרים שכתב מאוחר יותר, תיאר מילר את "כנפיים קצוצות" (שהיה מורכב מניתוח דמויות של תריסר שליחי ווסטרן יוניון), כ"ספר ארוך וכנראה גרוע מאוד".

ב-1923, בעודו נשוי עדיין לביאטריס, מילר פגש והתאהב ברקדנית-שחקנית בת 21, שנולדה בשם ג'ולייט עדית' סמארת', אך הייתה ידועה בשם הבמה ג'ון מאנספילד. הם החלו ברומן וב-1 ביוני 1924, לאחר גירושיו של מילר מביאטריס, השניים נישאו. עוד באותה שנה התפטר מילר מעבודתו כדי להקדיש את חייו לכתיבה, בעידודה של ג'ון. מאוחר יותר הוא תיאר תקופה זאת (שהייתה מלווה במאבקים, כישלונות, מכרים בוהמיינים וניסיונות בעלי אופי מיני שהתבטאו ברשימות מילים בהשפעת זרם תודעה ובעלי אופי פילוסופי), בטרילוגיה שלו: "סקסוס", "פלקסוס" ו"נקסוס", הקרויה גם "הצליבה הוורודה".

הרומן השני של מילר, "מולך" (או, העולם הגוי הזה), נכתב ב-1927, בתחילה במסווה של רומן שכתבה ג'ון. מעריץ מבוגר ועשיר של ג'ון, רולנד פרידמן, שילם לה כדי שתכתוב את הרומן; היא הייתה מציגה לו דפים מעבודתו של מילר בכל שבוע כאילו שהיא כתבה אותם. הספר לא פורסם עד 1992, 65 שנה לאחר שנכתב ו-12 שנים לאחר מותו של מילר. "מולך" נחשב גם על ידי רבים לספר האנטישמי ביותר של מילר, טענה שלא תחזור לגבי ספריו האחרים. נטען גם שיהדותו של פרידמן וקנאה מצד מילר ליחסים שלו עם ג'ון הייתה המקור. "מולך" מבוסס על נישואיו הראשונים של מילר לביאטריס, ושנותיו כמנהל כוח אדם במשרד ווסטרן יוניון במנהטן תחתית.

הרומן השלישי שנכתב באותה תקופה נקרא "זין משוגע". גם הוא לא פורסם עד לאחר מותו של מילר. בתחילה כותרתו הייתה אמורה להיות "לסביות מקסימות, הזין המשוגע" (יחד עם הרומן המאוחר שלו "נקסוס"). הספר גולל את סיפור יחסיה ההדוקים של ג'ון עם האמנית מאריון, ששינתה את שמה לז'אן קרונסקי, בעצתה של ג'ון. קרונסקי התגוררה עם מילר וג'ון בשנים 1926-1927, ואז נסעו השתיים יחד לפריז והשאירו את מילר בניו יורק. הנסיעה גרמה למילר לאי יציבות נפשית מאחר שידע שהזוג מנהל מערכת יחסים לסבית. הוא הרגיש זנוח, וחזר לגור בבית הוריו. לבסוף, מילר הצטרף אליהן בפריז; במהלך שהותם של השלושה שם, ג'ון וקרנוסקי רבו תכופות. מספר חודשים לאחר מכן ג'ון חזרה למילר. קרונסקי התאבדה בשנת 1930.

פריז (1930–1939)

בשנת 1928 בילה מילר מספר חודשים בפריז עם ג'ון בטיול שמומן על ידי פרידמן. באחד הימים פגש ברחוב בסופר בשם רוברט וו. סרוויס, שהזכיר את הסיפור באוטוביוגרפיה שלו: "עד מהרה התחלנו לשוחח על ספרים. כסופר צעיר הוא דיבר בסמכותיות ולעג ליומרת הסופרים של הרובע הלטיני ו"מגזין הפריקים שלהם"".

ב־1930, מילר עבר לפריז בגפו. זמן קצר לאחר מכן החל לכתוב את "חוג הסרטן" וכתב לחבר, "אני מתחיל מחר בעבודה על הספר של פריז: גוף ראשון, לא מצונזר, חסר צורה - שם זין על הכל!". אף על פי שלמילר לא היה כסף, במשך כל השנה הראשונה בה שהה בפריז, לאחר שפגש את אנאיס נין, המצב השתנה. בעזרת בעלה של נין, יו גווילר, הצליח מילר לממן את עצמו בשנות השלושים, כולל תשלום דמי שכירות לדירה בווילה סוראט 18. מאוחר יותר הפכה נין לאהובתו ומימנה את ההדפסה הראשונה של "חוג הסרטן" בשנת 1934, בכסף שהשיגה מאוטו ראנק. באותו הזמן היא כתבה בספריה שלה בהרחבה על מערכת היחסים שלה עם מילר ואשתו ג'ון. הכרך הראשון שהקיף את השנים 1934–1931 ראה אור בשנת 1966. בשלהי שנת 1934, ג'ון התגרשה ממילר על ידי מיופה כוח במקסיקו סיטי.

בשנת 1931 בזכות חברו אלפרד פרלס, שעבד במהדורה של ה'שיקגו טריביון', הועסק מילר בפריז כמגיה. מילר ניצל את ההזדמנות להגיש כמה מאמרים משלו תחת שמו של פרלס, מכיוון שבאותה תקופה רק העורכים הורשו לפרסם בעיתון. שנים אלו בפריז היו פוריות בעבור מילר והוא ביסס במהלכן רשת קשרים משמעותית עם סופרים שהסתובבו בווילה סוראט. באותה תקופה פיתח מילר קשרי חברות עם לורנס דארל והקשרים נמשכו עד סוף חייהם. ההתכתבויות של מילר עם דארל התפרסמו מאוחר יותר בשני ספרים. בתקופתו בפריז הוא הושפע גם מהסוריאליסטים הצרפתים.

בספריו מתקופה זאת מופיעים בין השאר דיווחים מפורטים על חוויות מיניות.

ספרו הראשון להתפרסם, "חוג הסרטן" (1934), יצא בהוצאת אובליסק בפריז ונאסר לפרסום בארצות הברית על רקע של גסויות. עטיפת הספר לוותה באזהרה: "אסור לייבא לארצות הברית או לבריטניה". הוא המשיך לכתוב רומנים אסורים: ספריו "חוג הסרטן", "המעיין השחור" (1936) ו"חוג הגדי" (1939) הועברו לארצות הברית על ידי גולים אמריקאיים שחזרו מצרפת, ויצרו למילר אט אט מוניטין מחתרתי. באותה עת הוא עצמו התפרנס מעבודות זמניות כמורה לאנגלית, מתמיכה כלכלית של אותם גולים, ומכתיבת ספרי פורנוגרפיה, שפורסמו בקליפורניה תחת שמות בדויים. חלק מספרים אלה קיימים עד היום ונחשבים למהוגנים למחצה, למשל: "גגות פריז" (במקור אופוס פיסטורום או גם עבודתו של המילר (דהיינו הטוחן)). אף על פי שהרומנים שהוזכרו נותרו אסורים בארצות הברית במשך למעלה משני עשורים, בשנת 1939 פרסמו בבית ההוצאה 'כיוונים חדשים' את "העין הקוסמולוגית", ספרו הראשון של מילר שיצא לאור באופן חוקי בארצות הברית. האוסף הכיל קטעי פרוזה קצרים, שרובם הופיעו במקור ב"אביב השחור" וב"מקס והפגוצ'יטים הלבנים"(1938).

מילר למד צרפתית במהלך שהותו בפריז ובצרפת עד יוני 1939. בסוף שנות השלושים מילר פגש גם את המלח יליד גרמניה ג'ורג 'דיברן, עזר לקדם את פרויקט הזיכרונות של דיברן וארגן מגבית צדקה כדי לעזור לו.

יוון (1939–1940)

ב-1939, זמן קצר לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, נסע מילר מפריז בה התגורר באותה תקופה ליוון בעקבות הזמנה של חברו דארל שהתגורר שם מזה זמן מה. השנה שביקר ביוון מתוארת בספר המסע "הענק ממארוסי" (1941). שנים רבות לאחר מכן בחר מילר בספר זה לספר הטוב ביותר שכתב. בספר רוחני זה שהוא שיר הלל לתרבות יוון, לארץ ולאנשים, מתאר מילר את ההשפעה האדירה שהייתה ליוון עליו. מילר לא חזר מיוון לפריז, אלא הפליג לארצות הברית וסיים את התקופה שלו באירופה.

אחת ההכרות הראשונות במילר, כסופר מודרני מרכזי, הייתה מצדו של ג'ורג' אורוול במאמרו "בתוך הלוויתן" משנת 1940, בעקבות ביקור אצל מילר בדרך למלחמת האזרחים בספרד, בין ביקורת פוליטית נוקבת כתב:

כאן לפי דעתי מצוי כותב הפרוזה הבדיונית היחיד בעל הערך הקל ביותר שהופיע בין הגזעים דוברי האנגלית מזה כמה שנים. גם אם יתנגדו לכך כהפרזת יתר, מן הסתם יש להודות שמילר הוא סופר יוצא דופן, שווה יותר ממבט יחיד; והרי הוא סופר שלילי, לא קונסטרוקטיבי, לא מוסרי, סתם עוד יונה, קבל פסיבי של רוע, מעין וויטמן בין הגוויות.

קליפורניה (1942–1980)

בשנת 1940, שב מילר לניו יורק, לאחר מסע בן שנה ברחבי ארצות הברית, מסע שהיווה חומר גלם ל"הסיוט הממוזג". הוא עבר לקליפורניה ביוני 1942, בתחילה הוא התגורר בפאתי הוליווד בבוורלי גלן, ומאוחר יותר התיישב בביג סור בשנת 1944. בזמן שמילר התיישב בביג סור, ספריו מפריז עדיין נאסרו לפרסום בארצות הברית, אך התפרסמו בצרפת ב'אובליסק' ואחר כך גם ב'אולימפיה' וזכו שם לפרסום איטי ויציב הן בקרב האירופים והן במובלעות השונות של גולי התרבות האמריקאים. הספרים הוברחו באופן ספונטאני לארצות הברית, שם הם התגלו כבעלי השפעה על סופרי "דור הביט" החדש, שהבולט שבהם היה ג'ק קרואק, הסופר היחיד מבין סופרי הביט שמילר העריך וגם זה שראה את עצמו כממשיך דרכו של מילר. כשספריו האסורים פורסמו בסופו של דבר בארצות הברית של שנות השישים, מילר זכה להכרה וויתר על תדמיתו כסופר פורע חוק של ספרי זימה. עם זאת התדמית כבר נצרבה בתודעת הציבור האמריקאי והוא ויתר על המאבק.

בשנת 1942, זמן קצר לפני שעבר לקליפורניה, החל מילר לכתוב את "סקסוס", הרומן הראשון בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", תיעוד של שש שנות חייו בברוקלין כשהתאהב בג'ון ונאבק למצוא את דרכו הספרותית ולהיהפך לסופר. כמו כמה מיצירותיו האחרות, הטרילוגיה שהושלמה בשנת 1959 נאסרה בתחילה בארצות הברית ופורסמה רק בצרפת וביפן. מילר התגורר בצריף בקניון אנדרסון בשנים 1944-1947 ביחד עם סופרים בוהמיינים אחרים כמו הארי פארץ', אמיל ווייט וג'ין ורדה. בעודו גר שם הוא כתב את "אל תוך חיי הלילה", ספר שאוייר על ידי בצלאל שץ שמילר התיידד איתו כמה שנים קודם לכן. מאוחר יותר כתב מילר על חבורת האמנים של עמק אנדרסון בספרו "ביג סור והתפוזים של הירונימוס בוש".

ביצירות אחרות שנכתבו בשהותו בקליפורניה מילר הביע ביקורת נרחבת על התרבות האמריקאית, כפי שהשתקף ב"יום ראשון לאחר המלחמה" (1944) וב"הסיוט הממוזג" (1945). ביקורת על הנטייה המיסטיקנית של אמני בוהמה כפי שמתבטא בספרים כגון "שטן בגן עדן" (1955) ושטח ניתוחים ספרותיים פילוסופיים, למשל ב"זמן המתנקשים" (1956), בו הוא מנתח את אישיותו חייו ויצירתו של המשורר ארתור רמבו.

בשנת 1944 התחתן מילר עם אשתו השלישית, ג'נינה מרתה לאפסקה, סטודנטית לפילוסופיה שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנה. נולדו להם שני ילדים: בן, טוני, ובת, ולנטיין. הם התגרשו בשנת 1952. בשנה שלאחר מכן התחתן עם האמנית איב מקלור, שהייתה צעירה ממנו ביותר מ-37 שנים. הם התגרשו בשנת 1960. ב-1961 נפגש מילר בניו יורק עם ג'ון, אשתו לשעבר והדמות המרכזית בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", אחרי שלא התראו כמעט שלושה עשורים. במכתב לאיב הוא תיאר את ההלם שלו מחזותה ה"נוראית" של ג'ון, שכנראה הידרדרה פיזית ונפשית בעקבות שימוש בסמים וטיפולים במוסדות לחולי נפש. איב נפטרה בשנת 1966, ככל הנראה כתוצאה מאלכוהוליזם.

בשנת 1959 כתב מילר את הסיפור הקצר "החיוך לרגלי הסולם". הוא תיאר אותו בחיבה כ"הסיפור הכי ייחודי" שלי.

בפברואר 1963 עבר מילר לבית באוקמפו דרייב 444 בשכונה פסיפיק פליסיידס בלוס אנג'לס, וגר בו 17 שנים, עד יום מותו. בשנת 1967 התחתן עם אשתו החמישית, הזמרת ילידת יפן הוקי טוקודה. הם התגרשו בשנת 1977. בשנת 1968 חתם מילר על מכתב "מחאת מיסי המלחמה של הסופרים והעורכים", בו הוא סירב לשלם מיסים כמחאה על מלחמת וייטנאם. מילר נהג לארח לארוחות ערב דמויות אמנותיות וספרותיות בולטות. בשנותיו האחרונות התגוררה בביתו דוגמנית הצילום והציור טווינקה תיבו, שסייעה לו כמבשלת ומטפלת. אחרי מותו היא פרסמה שני ספרים המבוססים על שיחות הערב של מילר.

רק 200 עותקים של ספרון של מילר משנת 1972, "על הגעה לגבורות", פורסם על ידי הוצאת קאפרה בשיתוף עם הוצאת ייס! זה היה הכרך הראשון של סדרת הספרונים "ייס! קאפרה" ואורכו היה 34 עמודים. הספר מכיל שלושה מאמרים בנושאים של הזדקנות וחיים בעלי משמעות. בהתייחסותו לגיל 80, הסביר מילר:

אם בגיל שמונים אתה לא נכה או מוגבל בצורה אחרת, אם אתה בריא, אם אתה עדיין נהנה מטיול טוב, ארוחה טובה (עם כל הקציצות), אם אתה יכול לישון בלי לקחת כדור, אם ציפורים ופרחים, הרים וים עדיין נותנים לך השראה, אתה בר-מזל ביותר ועליך לרדת על ברכייך בוקר וערב ולהודות לאל הטוב על כוחו המציל והמשאיר.

בארבע השנים האחרונות לחייו קיים מילר התכתבות מתמשכת בת יותר מ-1,500 מכתבים עם ברנדה ונוס, דוגמנית פלייבוי צעירה ובעלת טור, שחקנית ורקדנית. ספר על התכתבויותיהם ראה אור בשנת 1986^[1].

בסוף שנות השמונים לחייו, הצטלם מילר לסרט "אדומים" משנת 1981, שבוים על ידי וכיכב בו וורן בייטי. הוא מדבר בסרט על זכרונותיו מג'ון ריד ולואיז בראיינט כחלק מסדרת "עדויות" שמצולמת בו. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה שמונה עשר חודשים לאחר מותו של מילר.

מותו

מילר נפטר מסיבוכים במחזור הדם בביתו בפסיפיק פליסיידס (Pacific Palisades) בקליפורניה ב־7 ביוני 1980, בגיל 88. גופתו נשרפה ואפרו חולק בין בנו טוני לביתו ואל. מאוחר יותר טוני הצהיר שלאחר מותו הוא מתכוון לערבב את אפרו עם זה של אביו ולפזר את האפר המעורב בין הצוקים של ביג סור.

פרסום בארצות הברית של ספרים שנאסרו בעבר

פרסום "חוג הסרטן" של מילר בארצות הברית בשנת 1961 על ידי 'הוצאת גרוב' הוביל לסדרה של דיונים משפטיים שעסקו בגסויות ובחנו חוקים אמריקאים בנושאי פורנוגרפיה. בית המשפט העליון בארצות הברית, ב'הוצאת גרוב בע"מ', נ' גרשטיין, תוך ציטוט של ג'ייקובליס נ' אוהיו (שהוחלט באותו יום ב-1964), ביטל את קביעת בית המשפט המדינתי, שקבע כי היצירה היא גסוּת, והכריז על הספר כעל ספרות. פסיקה זו הפכה לאחד האירועים המכוננים בשינוי החברתי שנודע כמהפכה המינית. אלמר גרץ, עורך הדין שטען בהצלחה עבור מילר במשפט הראשון לפרסום הרומן באילינוי הפך מאוחר יותר לחברו וכרך מההתכתבויות שלהם פורסם. בעקבות המשפט, בשנים 1964–1965, ספריו האחרים של מילר, שנאסרו אף הם בארצות הברית, פורסמו על ידי הוצאת גרוב: האביב השחור, חוג הגדי, ימים שקטים בקלישי, סקסוס, פלקסוס ונקסוס. קטעים מכמה מהספרים הללו, כולל חוג הסרטן, אביב שחור וסקסוס, פורסמו לראשונה בארצות הברית על ידי הוצאת 'כיוונים חדשים' ב"הקורא של הנרי מילר" בשנת 1959.

צבעי מים

בנוסף ליכולותיו הספרותיות, מילר צייר מספר רב של ציורים בצבעי מים ואף כתב ספרים בתחום זה. הוא היה חבר קרוב של הצייר הצרפתי גרגואר מיכונזה. ההערכה היא כי מילר צייר כ-2,000 ציורים בצבעי מים במהלך חייו וכי קיימים 50 אוספים עיקריים של ציוריו. מרכז הארי רנסום באוניברסיטת טקסס באוסטין מכיל מבחר מהציורים בצבעי המים של מילר, וכך גם מוזיאון הנרי מילר לאמנות בעיר מאצ'י שבנאגנו, יפן, לפני שנסגר בשנת 2001. בתו של מילר, ולנטיין, הציעה למכירה חלק מהציורים של אביה בשנת 2005.

כמו כן היה מילר גם פסנתרן חובב.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: הנרי מילר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הנרי מילר

• אתר האינטרנט הרשמי של הנרי מילר (באנגלית)
• הספרים של הנרי מילר, באתר "סימניה"
• הנרי מילר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• הנרי מילר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הנרי מילר (1891-1980), דף שער בספרייה הלאומית
• הנרי מילר, ברשת החברתית Goodreads
• רמי סערי, בגדי ביירון החדשים, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2002, על "הענק ממארוסי"

הערות שוליים

1. ריאיון עם ברנדה ונוס: מיכל מירון-שקד, אהבתו האחרונה של הנרי מילר, כותרת ראשית, 26 בפברואר 1986