Loading AI tools
החקלאות המודרנית בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החקלאות בישראל היא תעשייה מפותחת מאוד. ישראל היא יצואנית גדולה של תוצרת טרייה, אך בשנים האחרונות חלה ירידה ביצוא החקלאי. ישראל היא מובילה עולמית בטכנולוגיות חקלאיות, זאת על אף נתוני פתיחה ירודים, במיוחד עבור תעשייה חקלאית מפותחת. יותר ממחצית משטחה של ישראל הוא מדבר, שבו יורדים פחות מ-200 מ"מ גשם בשנה. ישראל גם לא התברכה במקורות מים רבים, או במאגרים עשירים של מי תהום. עובדה זו מונעת אפשרות לגידולים חקלאיים ללא השקיה מלאכותית. ישראל היא מובילה עולמית בשימוש במים מושבים לחקלאות, כ-70% מהמים לחקלאות הם מים מושבים ( מי קולחים מטוהרים). מלבד זאת, שימוש במי קולחין תורם לניצול יעיל של מים, המשמעותי למקומות הדלים במקורות מים. מכיוון שמים אלה מכילים חומרים שונים המסייעים להשבחת הקרקע, נחסך הצורך באמצעי דישון.[1]בנוסף האקלים היבש והצחיח כמו גם הטופוגרפיה ההררית לא תורמים אף הם לחקלאות. רק 20% משטחי הקרקע ראויים לעיבוד באופן טבעי[1][2].
החקלאות כיום מייצגת 2.5% מהתמ"ג הכולל, ו-3.6% ביצוא. החקלאים בישראל מהווים רק 3.7% מכוח העבודה הכללי.
בישראל ישנם שלושה סוגים ייחודיים של יישובים חקלאיים: הקיבוץ, המושב והמושבה אשר פותחו בידי יהודים שעלו לארץ והחלו במפעל החלוצי.
בשנת 2015 נאמד ערך התפוקה החקלאית בישראל בכ-29.5 מיליארד ש"ח[3].
נכון ל-2020, החקלאות בישראל מספקת חלק ניכר מהביקוש לירקות ופירות, חלב ומוצריו, בשר עוף, וביצים במדינת ישראל, בעוד תחומים אחרים כמו גידול חיטה ללחם ומאפים, דגי מאכל, מספוא למאכל בעלי חיים ובשר בקר, נסמכים בשיעורים גבוהים מאוד על יבוא[4].
התפתחותה של החקלאות המודרנית בארץ ישראל קשורה באופן הדוק לתנועה הציונית ולהגירה היהודית לארץ ישראל בסוף המאה ה-19. במהלך אותה תקופה נרכשו קרקעות רבות בארץ ישראל על ידי הברון רוטשילד ובהמשך על ידי יהדות העולם. בכל רחבי העולם שלשלו יהודים מטבעות לתוך "הקופסאות הכחולות" של קק"ל עבור רכישת קרקעות בארץ ישראל שנקנו בידי החלוצים שעלו לארץ.
הסביבה הטבעית בארץ ישראל במהלך השלטון העות'מאני הייתה קשה, בניגוד לקרקע הפורייה ברוסיה אליה היו רגילים העולים, קרקעות אלו היו לרוב צחיחות למחצה. הגליל היה ביצתי, הרי יהודה היו סלעיים, ואזור הנגב בדרום הארץ היה מדברי. בנוסף, רוב העולים לא היו בעלי ניסיון קודם בחקלאות. התנאים התברואתיים היו עלובים גם הם. באותה העת מחלת המלריה הייתה נפוצה ביותר, וכך גם מחלות הטיפוס והכולרה. החלוצים פעלו רבות לפינוי שדות טרשים, בניית טרסות, ניקוז ביצות, ייעור מחודש, עצירת סחף קרקעות, ופעילויות נוספות אשר נועדו להפוך את הקרקע לפוריה.
במדינת ישראל הצעירה של אמצע המאה ה-20, החקלאות הייתה מזוהה עם ההתיישבות. בנוסף לצורך להאכיל את האוכלוסייה שהכפילה ושילשה את מספרה תוך שנים אחדות, החקלאות היוותה פתרון לצורך לחזק את גבולות הארץ, שהותוו מחדש בסיומה של מלחמת העצמאות, וליישב אזורי ספר. כתוצאה מכך, פיתוח החקלאות היווה מטרה ראשונית במעלה. בקרב מוסדות השלטון, העיסוק בחקלאות הפך לערך בפני עצמו, והחקלאים נהנו ממעמד חברתי ופוליטי ראשון במעלה. המשאבים הציבוריים, שהופנו לצורך הקמת יישובים, הכנת תשתיות, פיתוח מפעלי מים והשקיה, והקמת מערך מחקר והדרכה, היו בשיעורים חסרי תקדים יחסית למקורות של המשק באותן שנים. כך, הוכפלו שטחי העיבוד תוך שנים בודדות, מספר המועסקים הוכפל תוך עשר שנים, ומלאי ההון והתפוקה הוכפלו תוך חמש שנים.
המחסור במים היווה מאז ומתמיד בעיה רצינית במדינה. גשם יורד בישראל רק בין ספטמבר לאפריל, ומתחלק בצורה לא שווה בכל רחבי הארץ, מ-70 סנטימטרים (28 אינץ') בצפון, ועד 2 סנטימטרים בלבד (פחות מ-1 אינץ') בדרום. מקורות המים המתחדשים הם כ-5.6 מיליארד רגל מעוקב (160,000,000 m3) לשנה, ו-75% מהם משמשים לחקלאות. מסיבות אלו, רוב מקורות המים המתוקים של ישראל כבר השתלבו במוביל הארצי, המשמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים.
חשיבותה של החקלאות במשק הישראלי פחתה לאורך השנים. בעיקר עקב מיצוי פוטנציאל הגידול בשטחי הקרקע המעובדים, אך גם בעקבות העובדה שהחקלאות הצליחה לספק את מרבית צורכי המזון של המדינה. בסוף שנות השבעים, עם המהפך הפוליטי ועליית ממשלות הימין, חל פיחות חד במעמדן של ההתיישבות והחקלאות, שבא לידי ביטוי פומבי בנאומי הבחירות של מנחם בגין. המדיניות הכלכלית הקטינה באופן חד את התמיכות בחקלאות ואת התכנון המרכזי של הענף, וכתוצאה מכך חל שינוי מגמה בהכנסות החקלאים, שהחלו לרדת בהדרגה ואף נהיו פחות יציבות משנה לשנה.
בשנת 1979, היוותה החקלאות כבר פחות מ-6% מהתמ"ג, ב-1985 5.1%, ב-1991 2.7%, וב-2011 הגיעה ל-1.7%. בשנת 1995, היו 43,000 משקים בגודל ממוצע של 13.5 דונם, כאשר 19.8% מהם היו קטנים יותר מדונם אחד, 75.7% היו בגודל של 1 עד 9 דונם, 3.3% היו בין 10 ל-49 דונם, 0.4% היו בין 50 ל-190 דונם, ורק 0.8% היו גדולים יותר מ-200 דונם.
כמו במדינות רבות, גם בישראל משקלה של החקלאות בכלכלה ירד במיוחד במהלך שני העשורים האחרונים, מ-2.7% מן התל"ג בשנת 1991 ל-1.7% בשנת 2011. לעומת זאת קיימת עלייה מרשימה בפריון ובתפוקה החקלאית. עלייה זו גבוהה בהשוואה לכל סקטור יצרני אחר במדינה במהלך אותה תקופה, ואף בהשוואה למדינות רבות בעולם, במיוחד בשנים 1999–2006 שבהן התייעל השימוש בכוח אדם ונרשמה עלייה בייצור.
באמצע שנות החמישים כלל המועסקים בחקלאות בישראל עמד על כ-15% מכוח העבודה. לעומת זאת בשנת 2019 עובדים בישראל כ-30,000 איש במקצועות החקלאות, ושיעורם עומד על פחות מ-1% מכוח העבודה. על פי תמהיל הייצור החקלאי 2019 – 60% מהענפים הם צמחיים (מטעים וירקות, גידולי שדה, ומרעה), ו-40% עופות לביצים ובשר, בקר (לחלב ולבשר), צאן ודיג[5].
רוב החקלאות של ישראל מבוססת על עקרונות של שיתוף פעולה שהתפתחו במדינה בתחילת המאה העשרים. שתי צורות ייחודיות של יישובים חקלאיים הם: הקיבוץ, קהילה קולקטיבית שבה אמצעי הייצור הם בבעלות משותפת של כל אחד מהחברים בקהילה; והמושב, כפר חקלאי שבו כל משפחה מחזיקה בית משלה ושטח קרקעי המעובד על ידה, כאשר הרכישה והשיווק מתבצעים בשיתוף פעולה. שתי הקהילות סיפקו אמצעים לא רק במטרה להגשים את חלומם של החלוצים להקים קהילות המבוססות על ערכים של שוויון חברתי וסוציאלי, שיתוף פעולה ועזרה הדדית, אלא גם כדי למקסם את התפוקה החקלאית ולייעל את דרך הייצור וההפצה.
.jpg)
גידולי שדה בארץ כוללים חיטה, דורה ותירס. מתוך 215,000 דונם של קרקע, 156,000 דונם מהם הם גידולי חורף.
מיני הפירות והירקות המגודלים בארץ כוללים מיני הדרים, אבוקדו, קיווי, גויאבה ומנגו, ענבים מכרמים הממוקמים על מישור החוף של הים התיכון, עגבניות, מלפפונים, פלפלים וקישואים הגדלים בכל רחבי הארץ, מלונים הגדלים בחודשי חורף בעמקים. פירות סובטרופיים בארץ כוללים בננות ותמרים, ואילו בגבעות הצפוניות גדלים תפוחים, אגסים ודובדבנים. כמו כן, כרמי ענבים בישראל מצויים בכל רחבי הארץ, ותעשיית היין במדינה, הכוללת יינות מיקבים ותיקים, יקבים מסחריים גדולים וקטנים ויקבי בוטיק מייצאת כיום לכל רחבי העולם.
בסוף המאה ה-20 ענף הכותנה היווה את רוב החקלאות הצמחית בארץ. כיום הענף הצטמק, אך מאידך הוא השתכלל, הן בזנים והן במיכון. בשנת 1997, סיבי כותנה בשווי של 107 מיליון דולר גדלו בישראל כשרובם נמכרו מראש על סמך חיזוי עתידי של השוק. היבול גדל על 28,570 דונם של קרקע, כאשר בכולם ההשקיה הייתה מבוססת על מערכות השקיה מטפטפות, פרי פיתוח ישראלי.
ערך מורחב – משק החלב בישראל
ענף החלב מהווה חלק אינטגראלי מן הכלכלה המקומית והוא ענף המזון הגדול ביותר בישראל במונחים כספיים.
-LCCN2002725060.jpg)
הענף מהווה כ-10% מסך ערך התפוקה החקלאית בישראל[6].
למרות תנאי מזג האוויר והמחסור במרחבים בארץ, תעשיית החלב בישראל היא מובילה עולמית במיקסום התפוקה המיוצרת מפרה אחת. תנובת החלב של פרות בישראל היא הגבוהה ביותר ביחס לכל בעל חיים אחר בעולם, עם ממוצע של 10,208 קילוגרמים (כ-10,000 ליטרים) של חלב מפרה אחת בשנת 2009, על פי נתונים שפורסמו בשנת 2011 על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בהשוואה לתפוקת הפרות בארצות הברית (9,331 קילוגרמים לפרה), יפן (7,497), האיחוד האירופי (6,139) ואוסטרליה (5,601)[7]. בשנת 2011 התנובה הממוצעת לפרה עמדה על 10,677 ק"ג לשנה[8], ובשנת 2014 עמדה על 12,083 ק"ג חלב לשנה מפרה אחת[9]. הישג זה הוא פרי מאמץ מתמשך של מגדלי הבקר בטיפול וטיפוח עקבי של הבקר ובהקפדה על בריאותו מן הצד האחד, יחד עם השקעה רבה במחקר אינטנסיבי ומתקדם של ענף הבקר, בהקמת ספר העדר הממוחשב, בפיתוח שיטות הזנה ממוחשבות ובפיתוח טכנולוגיות חליבה מתקדמות ביותר[2].
בשנת 2010 הסך הכולל של החלב שיוצר במדינה עמד על 1,304 מיליון ליטר חלב[7], וב-2012 כ-1,410 מיליון ליטר חלב[10].
כ-60% מתנובת החלב הארצית באים מלמעלה מ-180 משקים שיתופיים – קיבוצים ומושבים שיתופיים[11]. לאלה יש עדרים גדולים, המונים כל אחד בממוצע 300 פרות חולבות. כ-38% מתנובת החלב הכללית מיוצרים בכ-1,400 משקים משפחתיים, המצויים בתוך כ-135 מושבים[12].
ערכים מורחבים – דיג בארץ ישראל, חקלאות ימיתמאז ומעולם היה הדיג גורם כלכלי חשוב בארץ ישראל. עם הקמת המדינה חלה פריצה משמעותית בתחום הדיג בארץ. הוקמו קואופרטיבים לדיג על ידי דייגים מעוזבי הקיבוצים. חברת "נחשון" ההסתדרותית חידשה את פעולתה, שיפצה ספינות מודממות ורכשה ספינות חדשות. מחלקת הדיג שהוקמה במשרד החקלאות רכשה ספינות מכמורת בהולנד, דנמרק ואנגליה ובשנת 1954 כבר פעלו בחופי הארץ 28 ספינות עבור הקיבוצים שדות ים, מעגן מיכאל, נווה ים וסער, המושבים מכמורת ודור וכמה קואופרטיבים.
דיג מסחרי במזרח הים התיכון היה בעבר המקור העיקרי לדיג בארץ ישראל, אך הוא ירד באופן משמעותי עקב הידלדלות מאגרי דגים, וכיום האספקה של דגים טריים בישראל תלויה כמעט לחלוטין בחקלאות ימית. דגים מהכנרת כוללים אמנון הגליל, קרפיון כסוף, קרפיון העשב, ברמונדי, קיפון בורי, בורי אפור ועוד. דיג במים מתוקים מתבצע בכנרת בכמויות קטנות יותר. עם זאת, מנתוני אגף הדיג עולה כי בעשור הראשון של המאה ה-21, ובייחוד בשנים 2007–2008 ירדה כמות הדגים בעלי הערך המסחרי בכנרת, בעיקר זו של האמנון בעשרות אחוזים מדי שנה. כך, בשנת 2008 נידוגו בכנרת 224 טונות בלבד לעומת 2,163 טונות בשנת 1998, שהיא ירידה של כ-90%[13]. להערכת רוב אנשי המקצוע הירידה נגרמת בשל הקורמורנים – עופות בר נודדים – שניזונים ממנה[13].
כיום טכנולוגיה חלוצית נמצאת בשימוש לגידול דגים באגמים מלאכותיים במדבר הנגב. מדענים ממרכז בנג'יס לחקלאות מים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב גילו שהמים המעט מלוחים במדבר יכולים לשמש לחקלאות שדה, חקלאות ימית ולשילוב של שניהם. מחקר זה הוביל לגידול דגים, שרימפס וסרטנים בנגב.
ישראל, הענייה במים מתוקים-שפירים, הייתה אחת המדינות הראשונות בחלק זה של העולם שהחלה לנצל מי ים לגידול מיני דגים ויצורים ימיים אחרים[14] בעלי ערך חקלאי-כלכלי. תחילת החקלאות הימית בישראל הייתה כבר בתקופת היישוב בשנות עשרים של המאה העשרים שהתפתחה מדיג לגידול דגים במים מתוקים בבריכות ומכלים ביבשה, לא באגמים. בשנת 1970, במסגרת "החברה לחקר ימים ואגמים בע"מ" (חיא"ל), הוקם באילת "מרכז לאומי לחקלאות ימית" (מלח"י). המרכז עוסק בפיתוח טכנולוגיית חקלאות ימית בבריכות ביבשה. שם, מנוצלים מי הים לגידול זני דגים ואצות, צדפות, סרטנים וקיפודי ים.
ישראל היא אחת מהיצרניות והמייצאות המובילות בעולם בפירות הדר[15]. פירות אלו כוללים תפוזים, אשכוליות, קלמנטינות ופומלית, שהיא הכלאה של אשכולית ופומלה שפותחה בארץ[16].
יותר מארבעים סוגים של פירות גדלים בישראל. ומלבד ההדרים, הם כוללים גם:
אבוקדו, בננות, תפוחים, דובדבנים, שזיפים, נקטרינות, אפרסקים, משמש, שקד, פקאן, ענבי מאכל וענבי יין, תמרים, מיני קקטוסים, אפרסמונים שסקים ורימונים. ישראל היא היצרנית המובילה של השסק לאחר יפן.
בשנת 1973, שני מדענים ישראלים, חיים רבינוביץ ונחום קידר מן הפקולטה למדעי החקלאות של האוניברסיטה העברית, פיתחו מגוון זנים מיוחדים של עגבניות המבשילות בקצב איטי יותר מאשר עגבניות רגילות באקלים חם. צוות החוקרים הצליח, באמצעות הכלאות עם זני מאכל מקובלים, לטפח זנים בעלי חיי מדף הארוכים ביותר בעולם, המאפשרים לקטוף את הפרי בעודו בשל ועשיר בטעם. הפרי נשאר מוצק וטרי במשך שבועיים-שלושה, ללא כל צורך בקירור[17].
גילוי זה שינה את פני כלכלת החקלאות הישראלית, וזרעי העגבניות מהזנים שפותחו בישראל הם מענפי הייצוא החשובים של החקלאות בישראל. כמות העגבניות למאכל המיוצרת בשנה בארץ מגיעה ליותר מ-140,000 טונה, וכמות העגבניות לתעשייה היא כפולה מכך. חלק ניכר מהגידול נעשה בחממות, מזני מכלוא שפותחו בישראל. מלבד זאת, הייתה לפיתוח הזן השפעה עולמית בכך שאפשר ייצור בקנה מידה גדול יותר מאשר בעבר מבלי לחשוש מקלקול וריקבון. בעבר, חקלאים נאלצו להשליך כ-40 אחוזים מתוצרתם[18].
עד לפני כ-30 שנה חקלאות הפרחים בישראל התמקדה רק בשוק המקומי, והגידולים השתרעו על שטחים קטנים יחסית של כמה עשרות דונם. בעקבות מחקרים שנעשו, הפך גידול הפרחים לענף היצוא הראשון של מוצרי חקלאות טריים בישראל. כיום ישראל מייצרת כמויות עצומות של פרחים ליצוא. יצוא הפרחים בשנת 2000 עלה על 50 מיליון דולרים[19]. הגידולים הנפוצים ביותר הם מינים שונים של פרחי שעווה, ואחריהם ורדים, אשר גדלים על 214 דונם של קרקע. מלבד זאת בולטים הציפורן, הגרברה והגיפסופילה, בנוסף לפרחים המועדפים במערב כמו חבצלות, ורדים, וצבעונים. עובדות אלו הופכות את ישראל לשחקנית מרכזית בתעשיית הפרחים העולמית, ובמיוחד כספקית של פרחים אירופיים מסורתיים בחודשי החורף, וכיום נחשבת ישראל ליצואנית הפרחים השלישית בגודלה בעולם[2].
תערוכת אגרומשוב ("Agro mashov") היא תערוכה בין-לאומית שנתית לחקלאות, המתקיימת באקספו תל אביב. התערוכה מתקיימת משנת 1991, ומוצגים בה תוצרת חקלאית, טרקטורים, כלים חקלאיים, זרעים, השקיה, חממות ועוד.
תערוכת אגרו ישראל היא התערוכה הגדולה ביותר המתקיימת בצפון, בעין חרוד, במקביל לתערוכה נערך כנס ובו מוצגים מחקרי השנה האחרונה בתחום החקלאות.
תערוכת אגריטק התקיימה בישראל אחת לשלוש שנים עד לשנת 2018. יעודה של התערוכה היה הצגת טכנולוגיות חקלאיות ישראליות ובין-לאומיות[20].
ועידת ישראל לחקלאות היא אירוע שנתי הנמשך יומיים בשיתוף גורמים בתחום - חקלאים, רשתות שיווק, סיטונאים, חוקרים, יזמים ובכירים בתעשייה ובממשלה. הועידה מתקיימת ביוזמת הירחון משוב חקלאות מאז 2010.
במדינת ישראל קיימת תמיכה ממשלתית ייחודית בחקלאות, הבאה לידי ביטוי במגוון דרכים: מכסי מגן מיוחדים – במיוחד בענפי הלול והרפת, היתר לתאם מחירים בין החקלאים השונים (כלומר, היעדר איסור על קרטל) בניגוד לתחומים אחרים במשק, מניעת תחרות בענף הלול – באמצעות הקצאת מכסות לבעלי לולים, סובסידיה, מחירי מים מופחתים, השתתפות ממשלתית בביטוח מפני נזקי טבע, והקלות במיסוי.
לצד אלו קיים משרד ממשלתי מיוחד: משרד החקלאות, ורמ"י וקק"ל נוקטות מדיניות של החכרת קרקעות רבות בתנאי שישמשו עבור חקלאות בלבד[21].
עיקר הטענות בעד תמיכה ממשלתית ייחודית בחקלאות מתמקדות בחקלאות של גידולי שדה ובמרעה, ואילו הטענות העיקריות נגד תמיכה ממשלתית ייחודית בחקלאות מתמקדות בענפי הרפת והלול – בטענה שאין הצדקה לתמוך בהם יותר מאשר בענפי תעשייה אחרים[21].
בין התומכים בתמיכה ייחודית לבין המתנגדים, שורר ויכוח אם החקלאות בישראל תורמת מבחינה סביבתית, או שנזקיה עולים על התועלת. ביחס לטענות שמצדיקות תמיכה ייחודית בחקלאות מכיוון שהחדשנות הישראלית בתחום תורמת לישראל גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בין-לאומית – המתנגדים משיבים שאותם תחומים המתאפיינים בחדשנות טכנולוגית ייחודית עומדים בזכות עצמם, ואינם זקוקים לתמיכה ממשלתית[21].
צפון ומרכז ישראל שייכים לאזור האקלים הים-תיכוני, המתרכז סביב אגן הים התיכון (למעט מצרים וחלק מלוב). ככל שמדרימים בישראל, לכיוון הרצועה המדברית, פוחתים הגשמים, הטמפרטורה עולה והלחות היחסית פוחתת.(60% משטח ישראל הוא מדבר)
החקלאות, הנפגעת משינויי האקלים, אף היא עצמה "תורמת" לפליטת גזי חממה (מֶתַאן), הובלת תוצרת וחומרי גלם מיובאים אל משקי החקלאות והובלת תוצרת חקלאית אל הצרכן, ויצירת פסולת מסוגים שונים כמו פלסטיק, גם אם מדובר באחוזים בודדים יחסית למדינות אחרות בעולם (פחות מ-3%)[24].
בשנים האחרונות קיימת עלייה של מקרי קיצון, אשר גורמים לנזקים עצומים: היעדר מספיק מנות קור[26] למטעים נשירים (דבר המשפיע על ירידה משמעותית בהיקף התוצרת ובאיכותה), ימים רצופים רבים ללא גשם בחורף, תנודות בכמויות היבולים, השפעה על מחירי התוצרת, מחסור בתוצרת טרייה, נטישת קרקעות.
השלכות אלו פוגעות גם במדינות אחרות ולכן אי אפשר להסתמך על יבוא תוצרת חקלאית[27].
ביטוי נוסף לכך שמשבר האקלים כבר כאן הוא עליית הצורך בפיצוי החקלאים (המבטחים את גידוליהם) ועקב כך עליית הפרמיות[28].
נושא הגידולים החקלאיים והסתגלותם לשינויים בתנאי האקלים הוא נושא מורכב מאוד. מגוון של צמחים ואורגניזמים (ידידותיים או מזיקים), שלכל אחד פיזיולוגיה ייחודית ותגובה שונה לתנאי אקלים וסביבה, ומערכות הקרקע והמים שסובבות אותם.
בעולם מתקיימים מחקרים שונים סביב צפי לפגיעה בגידולי מפתח (חיטה, אורז, תירס, סויה), התגברות מזיקים ומחלות ומחקרים בגידולים אינטנסיביים, שמשרד החקלאות נעזר בהם.
בישראל התקיים מחקר לגבי חיטה הגְדֵלָה ללא השקיה שֶצָפָה ירידה ביבול בעקבות ירידת כמות המשקעים והשפעה משמעותית של תפרוסת המשקעים.
כמו כן התבצע בישראל מיפוי של רגישות לשינויי אקלים בחקלאות. המיפוי עסק בגידולי חיטה, עגבניות בבתי צמיחה, מטעים נשירים וסובטרופיים וכותנה, רפת לחלב, בקר לבשר, ודבורים. המיפוי התבצע בעזרת ראיונות מבוססי שאלון, ומפגשים משולבים של מדריכים, מגדלים וחוקרים, שבהם ניסו לקבל תשובות לגבי סף פיזיולוגי ביחס לאירוע האקלימי לגבי ענפים שונים, אילו גידולים רגישים יותר ואילו פחות, תקופת הגידול, אזור הגידול (יש גידולים מסורתיים לכל אזור, שבעבר התאימו לאקלים ושבעתיד יצטרכו לבחון היכן מתאים יותר לגדלם), עיתוי החשיפה בשלב גידול מסוים (למשל חנטה) משך החשיפה והנזק וכן אמצעי הסתגלות קיימים או המצויים בפיתוח ועלותם. מחקר זה הוא מחקר מקדים הבא לאתר ולמפות מדדים שונים[29].
קיים שיתוף פעולה הדוק של משרד החקלאות עם השירות המטאורולוגי שהוציא לפועל מיזם "מדדים אקלימיים משמעותיים לחקלאות" (מאמ"ל), ניתוח מגמות אקלימיות בנתונים היסטוריים שנמדדו מאז 1950 וחיזוי שינויים צפויים ל-30 השנים הבאות שמתבסס על תחנות מטאורולוגיות הפרושות בישראל למיפוי מגמות טמפרטורה ומשקעים.
מהממצאים שכבר קיימים עולה כי רפת חלב, מטעים וחלק מגידולי הירקות רגישים לטמפרטורה הגבוהה מ-34 מעלות (בערכים מוחלטים) בתקופות שונות בשנה. בשלושת העשורים האחרונים קצב ההתחממות הֶחריף והצפי הוא שעד שנת 2050 יעלה מספר הימים שבהם סף הטמפרטורה מעל 34 מעלות ילך ויעלה (29 עד 35 ימים). מגמה זו תצריך שינוי בצורת הגידול: זנים מותאמים, בקרת אקלים (מבני רשתות, צינון בעזרת מים ועוד) או מעבר לאזור גידול קר יותר, השקעות כלכליות ("ללא חרטה"[31], החל מ-45:04) שתיתנה מענה בכל מצב של שינוי ותנודה אקלימיים.
שיפור היעילות בהפקת התוצרת – לקבל יותר מכל יחידת ייצור
ניר מן, "משק בית האיכר": כך קמה קליפורניה חדשה בארץ ישראל, באתר הארץ, 6 במרץ 2017 יעל (פרוינד) אברהם, מים עד נפש: ענף החקלאות בסכנת התייבשות, בעיתון מקור ראשון, 22 במאי 2018
הערכות החקלאות לשינויי אקלים, בביצוע IMS Israel Meteorological Service מרצה ד"ר גדעון טופורוב, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, הרצאה באתר יוטיוב, 22 ביולי 2021 פרופ' איל קמחי: ביטחון מזון הוא סוגיה של אסטרטגיה לאומית, ראיון באתר יוטיוב, 23 בנובמבר 2022Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
