Loading AI tools
סופרת אנגלייה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יין אוסטן (באנגלית: Jane Austen; נהגה: אוֹסְטִין, ב-IPA: /ɒstɪnˈ/; 16 בדצמבר 1775 – 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגלייה, שהרומנים שכתבה התמקדו בדרכן אל הנישואים של עלמות צעירות ממעמד האצולה הזעירה באנגליה. למרות הטווח המצומצם של הנושאים שבהם עסקה, הגיוון הדל ברקע המעמדי של גיבוריה ומיעוט האירועים הדרמטיים, כבשה אוסטן מקום של כבוד בקאנון הספרותי המערבי, בין השאר בזכות כשרונה בטוויית עלילה, אבחנותיה החדות והמעמיקות, וכתיבתה השנונה, המלוטשת ומלאת ההומור.
_hires.jpg) | |
| דיוקן של ג'יין אוסטן | |
| לידה |
16 בדצמבר 1775 סטיבנטון, ממלכת בריטניה הגדולה  |
|---|---|
| פטירה |
18 ביולי 1817 (בגיל 41) וינצ'סטר, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| שם לידה |
Jane Austen |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, ממלכת בריטניה הגדולה |
| מקום קבורה |
קתדרלת וינצ'סטר |
| עיסוק | סופרת |
| מקום לימודים |
בית הספר לבנות רידינג אבי, אוניברסיטת בורנמות' |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| סוגה |
רומן רומנטי, ספרות גותית |
| זרם ספרותי |
ספרות ריאליסטית |
| יצירות בולטות |
גאווה ודעה קדומה, תבונה ורגישות, מנספילד פארק, הטיית לב, אמה, מנזר נורת'אנגר |
| תקופת הפעילות |
מ-1787 |
| חתימה |
 |
  | |
|
"יכול להרהר ברוב עונג בחשיבות עצמו ולהתעסק, בעוד הוא חופשי מכבלי המסחר, במלאכה אחת בלבד: בגינוני נימוסים כלפי העולם כולו. כי אם תוארו היה אמנם ראש-גאוותו, הנה לא הגביר את גבהות-לבו; להפך, לכל אחד הסביר פנים; לא הרע מעודו לאיש, רחש חיבה לכל, נכון לשרת ולעזור, והופעתו לפני המלך בארמון סנט-ג'יימס הפכה אותו לבעל נימוסים מעודנים." |
| גאווה ודעה קדומה, תרגום שושנה שרירא |
אוסטן חיה כל ימיה בין בני משפחתה, שנמנו עם האצולה הזעירה של אנגליה. את השכלתה רכשה אוסטן מאביה, שהיה כומר כפרי, מאחיה הגדולים, ומקריאה מרובה. אוסטן עסקה בכתיבה מנעוריה, והתנסתה בכתיבה בסוגות ספרותיות שונות, כולל כתיבה בסגנון רומן המכתבים (רומן אפיסטולרי), אותה נטשה מאוחר יותר. רבים מהרומנים שלה נכתבו בגרסתם הראשונה עוד לפני מלאת לה עשרים וחמש, אך ראו אור בגרסתם הסופית רק שנים מאוחר יותר. משנת 1811 ועד 1816 יצאו לאור הרומנים "תבונה ורגישות", "גאווה ודעה קדומה", "מנספילד פארק" ו"אמה". שני רומנים נוספים שכתבה, "מנזר נורתאנגר" (המוקדם) ו"הטיית לב" (המאוחר יותר), פורסמו בשנת 1818, לאחר מותה. אוסטן החלה לכתוב רומן נוסף, "סנדיטון", אך מתה לפני שהספיקה להשלים אותו.
אוסטן חיה בתקופה של שינויים דרמטיים, בתחילתה של המהפכה התעשייתית ובימי מלחמות נפוליאון, כאשר שינויים חברתיים דרמטיים התחוללו באנגליה ומחוצה לה. כל אלו כמעט ולא מצאו ביטוי בספריה, המתמקדים כמעט באופן בלעדי בחייהם של בני מעמד 'הג'נטלמן הכפרי' - האצילים מן המעמד הגבוה, בעלי משרות ורנטות החיים בחסות האציל המקומי, ובעלי אדמות שאינם בני אצולה - ובמכלול הערכים המאפיינים בני מעמד זה, במיוחד אל מול בני האצולה.[1]
ביצירתה של אוסטן משולבת ביקורת מלגלגת על הגישה הרומנטית שרווחה ברומנים שנכתבו בסוף המאה ה-18, והעיסוק בקשיי חייהן הממשיים של נשים התלויות מבחינה כלכלית בגברים ונדרשות להינשא כדי להבטיח את מעמדן. ברבים מהרומנים של אוסטן מוקדש מקום רב למצבים קומיים, אך ברומנים המאוחרים יותר שלה הולכת וגוברת נימה פסימית וקודרת יותר. התיאור הנטורליסטי, הדקדקני והמפורט של אורחות חיי מעמד האצולה הזעירה, כמו גם האפיון המדויק של אופן חשיבתם והמבנה החשיבתי והרגשי של גיבוריה, מבשרים את עלייתו של הרומן החברתי-ריאליסטי, שהתפתח במאה ה-19. עיסוקה בסוגיות מוסריות, בדומה לסמואל ג'ונסון, שהשפיע רבות על כתיבתה, ממשיך נטייה קיימת בספרות האנגלית.
במהלך חייה לא זכתה אוסטן להכרה ולהערכה רבה[2], בין השאר משום שספריה פורסמו בעילום שם. במאה ה-19, אף שספריה המשיכו להימכר, הייתה ההערכה לאוסטן נחלתה של אליטה ספרותית מצומצמת יחסית. לאחר פרסום "הממואר על ג'יין אוסטן", שכתב אחיינה ב-1869, גבר העניין ביצירתה, ומתחילת המאה ה-20 החל להתפתח מחקר ספרותי ענף שעסק ביצירתה. באמצע המאה העשרים נחשבה אוסטן סופרת גדולה בעיני רבים מחוקרי הספרות, ובמחצית השנייה של המאה התרבו המחקרים שבחנו את הרומנים שלה מזווית אמנותית, אידאולוגית, היסטורית ופמיניסטית. לפופולריות של אוסטן תרם העניין הגובר בהיסטוריה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והעיבודים הרבים שהופקו ליצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה.
רק מעט ידוע בוודאות על חייה של אוסטן. רק מקצת מהמכתבים האישיים והמשפחתיים שכתבה שרדו. רבים מהמכתבים מוענו לאחותה, קסנדרה, ששרפה רבים מהם והשמיטה מאחרים פרטים שעסקו באירועים אישיים או במצבה הבריאותי של אוסטן. מכתבים אחרים של אוסטן הושמדו על ידי יורשי אחיה, אדמירל פרנסיס אוסטן. עיקר המידע המצוי כיום ברשותנו מתבסס על זיכרונות שכתב אחיינה, יותר מ-50 שנה אחרי מותה, ובו הציג אותה כ"דודה ג'יין הטובה והשקטה" - אישה אפרורית, שלווה ונעימת מזג, שכישרונה הספרותי לא נולד מתכנון וממחשבה מרובים כי אם מאינטואיציה ותחושות-לב.
הוריה של ג'יין אוסטן, ויליאם ג'ורג' אוסטן (1731–1805) ואשתו קסנדרה (1739–1827), היו שייכים לאצולה הזעירה (gentry) האנגלית. ג'ורג' אוסטן בא ממשפחה של יצרני אריגי-צמר שטיפסו במעלה הסולם החברתי; קסנדרה הייתה בת למשפחת לי, שנמנתה עם האצולה הזעירה. השניים נישאו בשנת 1764 בעיר באת' ובשנים 1765–1801 שימש האב ג'ורג' כומר הקהילה בכפר סטיבנטון שבמחוז המפשייר. הכנסה נוספת באה למשפחה מעיבוד אדמה ומהוראה של תלמידים שחיו בביתו. ג'ורג' וקסנדרה ניהלו פנימיית בנים בביתם וג'יין ספגה את האווירה הלמדנית ואת הערכת המשפחה לקריאה ולכתיבה כבר מילדותה.
אוסטן הייתה בתם השנייה של הזוג, והשביעית מבין שמונת ילדיהם. כל הבנים, ג'יימס, ג'ורג', אדוארד, הנרי תומאס, פרנסיס ויליאם (פרנק), וצ'ארלס ג'ון, האריכו ימים אחרי אוסטן. ג'יין ואחותה, קסנדרה אליזבת אוסטן (1773–1845), לא נישאו מעולם. קסנדרה הייתה מאורסת לבחור צעיר שנפטר ממחלה בעת שנסע לעבוד ככומר בקהילות מרוחקות על מנת לחסוך כסף לקראת חתונתם. לאחר שהידיעות על מותו התקבלו באנגליה, היא נשבעה כי תישאר רווקה עד סוף ימיה. ג'יין וקסנדרה היו חברות טובות וקרובות, וקסנדרה הייתה אשת סודה של ג'יין כל ימי חייה. מבין אחיה הייתה ג'יין קרובה במיוחד להנרי תומאס (1771–1850), שהיה לבנקאי ואחר־כך לכומר קהילה. הנרי היה גם זה שטיפל בהוצאתם לאור של ספריה של אוסטן, ובזכות חוג חבריו ומכריו הלונדוניים התוודעה אוסטן לחוג חברתי שונה מזה שהכירה בקהילה הכפרית שבבית אביה.
ג'ורג', אחיה של אוסטן, היה לקוי בשכלו ונשלח בילדותו לחיות אצל משפחה בכפר. צ'ארלס ופרנק התגייסו לצי בו הגיעו, ברבות הימים, לדרגת אדמירל. אדוארד אומץ על ידי תומאס נייט, קרוב משפחה חשוך בנים, ומאוחר יותר הפך ליורשו.
ג'יין אוסטן נולדה ב-16 בדצמבר 1775 בבית הכומר בסטיבנטון. היא הוטבלה לנצרות ב-5 באפריל 1776. לאחר חודשים אחדים הופקדה אוסטן בידי אליזבת ליטלוורת', אישה מקומית ששימשה, אם אומנת, ואוסטן גדלה בבית משפחת ליטלוורת' במשך שנה עד שנה וחצי. נוהג זה היה מקובל במשפחת אוסטן, כמו בקרב משפחות אמידות יותר אחרות. ב-1783 נשלחה קסנדרה להתחיל את לימודיה להתחנך אצל אן קאולי באוקספורד, וג'יין, שלא רצתה להיפרד מאחותה, נשלחה אף היא, אף שהייתה צעירה מאחותה במספר שנים. זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבה הבריאותי של ג'יין והביא לכך שחלתה וכמעט מתה, עד שנלקחה הביתה על ידי הוריה. לאחר מכן נשלחו קסנדרה וג'יין לתקופה קצרה ללמוד בסאות'המפטון, ובפנימייה לבנות, מוסד שג'יין וקסנדרה לא אהבו, עד ששבו לביתן ב-1786, משהתברר כי אין ביכולתה של המשפחה לממן את חינוכן מחוץ לבית.
אוסטן שמחה לשוב הביתה ומול עיניה ראתה את הספרייה הענפה בבית משפחה כמקור עניין. היא השלימה את השכלתה בקריאת ספרים בהדרכת אביה ואחיה ג'יימס והנרי. ג'ורג' אוסטן, שהיה אדם אוהב ויודע ספר, איפשר לבנותיו גישה בלתי מוגבלת לספרייה הגדולה והמגוונת שהייתה לו, וגילה פתיחות לניסיונות הכתיבה של בתו. הוא אף סיפק לבנותיו נייר לכתיבה ולציור (עבור קסנדרה), אף שמוצר זה היה יקר המציאות באותה עת. תמיכתו של אביה בכתיבתה של ג'יין באה לידי ביטוי גם בכך שרכש עבורה שולחן כתיבה, איפשר לה להקדיש זמן רב למלאכה זו ועודד אותה להשמיע לו מיצירותיה. ברוח אופיו האינטלקטואלי של אביהן ולשונה החדה והשנונה של אימן, הרבו ילדי המשפחה בעיסוק בכתיבה, בחריזה ובמשחק תאטרלי, במיוחד במחזות קומיים.
היצירות המוקדמות ביותר של אוסטן הן מ-1787, בטרם מלאו לה 12. בשנים 1787–1793 כתבה אוסטן יצירות רבות, ששרדו ולוקטו בשלושה כרכי מחברות כתבי-יד. היצירות, המכונות במקובץ "יצירות נעורים" (Juvenilia), כוללות מחזות, שירים מחורזים, רומנים קצרים וסוגים נוספים של פרוזה.[3] ברבות מיצירותיה המוקדמות הפגינה אוסטן את חיבתה לפרודיה על פני סוגות ספרותיות נפוצות, ובמיוחד הספרות הסנטימנטלית של תקופתה, אך בין כתבי הנעורים גם מבצבצים שורשי יצירתה המאוחרת והבשלה יותר.
אחת הבולטות ביצירות הנעורים הוא רומן מכתבים סאטירי בשם "אהבה וידידות" (Love and Friendship), השם ללעג כתבים רומנטיים בני התקופה. יצירה בולטת אחרת היא "ההיסטוריה של אנגליה", כתב יד בן 34 עמודים, מעוטר במיניאטורות הצבועות בצבעי מים שציירה אחותה קסנדרה, בו בולטת הנימה הסרקסטית, האירונית ולעיתים הפרועה של אוסטן הצעירה. היצירה החשובה ביותר של התקופה היא רומן המכתבים הקצר "ליידי סוזן" (1793–1794), שהוא דיוקנה של אישה צעירה, פיקחית ובעלת אופי חזק, המשתמשת בכישורים אלו, שנחשבו גבריים בעיני בני התקופה, כדי להמיט חורבן על מעמדם החברתי של הסובבים אותה.
בבגרותה המשיכה אוסטן לגור בבית הוריה, כשהיא מבצעת את המטלות המקובלות לנשים בתקופתה ובמעמדה החברתי. היא התאמנה בנגינה בפיאנו-פורטה, סייעה לאמה ולאחותה בפיקוח על המשרתים, וטיפלה בנשים ממשפחתה שכרעו ללדת ובקרובי משפחתה הנוטים למות. אוסטן כתבה יצירות קצרות עבור האחייניות שנולדו לה, פאני קתרין (בתו של אדוארד) וג'יין אנה אליזבת (בתו של ג'יימס). היא ביקרה בקביעות בכנסייה, התרועעה עם שכנים וידידים, נהגה להקריא לבני משפחתה רומנים שחלקם היו פרי עטה, והשתתפה בערבי ריקודים, חלקם מאולתרים — בבית אחד מבני הכפר בו התארחו לארוחה — וחלקם נשפי ריקודים של ממש, שנערכו באולם שיועד לכך. אחיה הנרי אמר עליה שהיא אהבה לרקוד והצטיינה בכך.
לאחר שסיימה לכתוב את "ליידי סוזן", החלה אוסטן לכתוב רומן באורך מלא בשם "אלינור ומריאן". אחותה קסנדרה זכרה מאוחר יותר שג'יין הייתה נוהגת לקרוא בפני המשפחה את הרומן, שהיה כתוב כסדרה של מכתבים, עוד לפני 1796. כיוון שכתב היד המקורי שלו לא שרד, אין לדעת מה מתוך רומן זה נותר ברומן "תבונה ורגישות" שהתפתח ממנו ופורסם ב-1811.[4]
כאשר הייתה בת עשרים ביקר בסטיבנטון טום לפרוי, אחיין של משפחת לפרוי שחיה בסמוך אליהם. הוא סיים את התואר באוניברסיטה ועבר ללונדון כדי להשלים את הכשרתו כפרקליט. ג'יין אוסטן וטום לפרוי הוצגו זה בפני זו בנשף ריקודים או במפגש חברתי אחר. במכתב לקסנדרה היא כותבת שהם בילו זמן רב יחדיו. "אני מעט חוששת לספר לך איך ידידי האירי ואני התנהגנו. תארי לעצמך דברים מופקרים ומזעזעים ביותר, אם בריקודים או בישיבה ביחד."[5] משפחת לפרוי התערבה ביחסים ההולכים ונרקמים ביניהם, ושילחה אותו לדרכו. האפשרות לנישואים ביניהם לא הייתה מעשית, כפי שכנראה היה ידוע גם לאוסטן וגם ללפרוי. לאיש משניהם לא היה רכוש משלו, ולפרוי היה תלוי לפרנסתו ובקידום הקריירה שלו בדודו שבאירלנד. כשלפרוי ביקר שוב בהמפשייר הוא נמנע מלבקר אצל משפחת אוסטן, וג'יין לא ראתה אותו יותר.[6] בערוב ימיו נשאל לפרוי על מערכת היחסים שלו עם ג'יין אוסטין, והוא הודה שאכן היו מאוהבים. בתו הבכורה אף נקראה "ג'יין", ואף שמכתביה של ג'יין לקסנדרה העוסקים בהיכרותה עם לפרוי לא שרדו, נחשב לפרוי לאהבתה היחידה. ג'יין לא הייתה מעוניינת בניסיונות חיזור נוספים והחליטה להקדיש את עצמה לכתיבה. היא צוטטה כאומרת שהדמויות שעליהן תכתוב יזכו לקבל את אשר ליבן חפץ.
ב-1796 החלה אוסטן לעבוד על רומן נוסף בשם "רשמים ראשונים", שמאוחר יותר הפך לרומן "גאווה ודעה קדומה". היא סיימה את הטיוטה הראשונה באוגוסט 1797, כשהייתה בת 21 בלבד. היא הקריאה את הרומן לבני המשפחה, כפי שנהגה בכל יצירותיה, והוא הפך למועדף מכולם.[7] אביה ניסה לעניין את תומאס קאדל, שהיה מו"ל ידוע בלונדון, בהוצאה לאור של הספר בשלושה כרכים, בדומה לספרה של פרנסס ברני, "אוולינה", אך קאדל סירב. ייתכן שג'יין אוסטן לא ידעה אז על מאמציו של אביה להביא לפרסום הספר.[8]
כשהשלימה אוסטן את עבודתה על "רשמים ראשונים", חזרה לרומן "אלינור ומריאן", ושכתבה אותו. היא שינתה את מבנה הספר מ"רומן מכתבים" ל"סיפור בגוף שלישי", ויצרה בכך רומן דומה יותר ל"תבונה ורגישות" המוכר לנו כיום.[4]
בשנת 1798 החלה אוסטן לכתוב רומן שלישי, "סוזן", שהפך מאוחר יותר לרומן "מנזר נורת'אנגר". הרומן הוא סאטירה על הז'אנר הפופולרי של הספרות הגותית שהיה נפוץ בתקופה זו ולאחריה, בעל מוסר השכל על הנטייה לקרוא ולדמיין אירועים גותיים מפחידים המתקיימים בטירות אפלות, ובו בזמן מכיל בתוכו כתב הגנה אישי של ג'יין אוסטן על נטייתה לקרוא רומנים שלא זכו להערכה רבה בתקופה זו. היא סיימה את הכתיבה כשנה אחר כך, ובתחילת 1803 מסר הנרי אוסטן את הרומן למו"ל בנג'מין קרוסבי, ששילם עבורו 10 ליש"ט. קרוסבי הבטיח להוציא לאור את הספר במהרה, ואף פרסם מודעה שהספר בהדפסה, אך לא עשה זאת. כתב היד נשאר אצל קרוסבי, והספר לא יצא לאור עד שג'יין רכשה חזרה את זכויות היוצרים עליו ב-1816.[9]
בדצמבר 1800 הודיע הכומר אוסטן במפתיע על החלטתו לפרוש מכהונתו, לעזוב את סטיבנטון, ולעבור לחיות עם משפחתו בבאת'. מעבר זה לבאת' היה משאלת הלב של הוריה, אולם ג'יין הייתה המומה כשנודע לה שהיא נאלצת לעזוב את ביתה וקהילתה, בהם חייתה כל חייה.[10] הפרידה מביתה הייתה קשה עוד יותר בהתחשב בכך שהתוכניות כללו את העברת אחיה אדוארד ומשפחתו להתגורר בבית משפחת אוסטן, כחלק מנכסיו להם הוא זכאי בירושתו. את תחושותיה הקשות על אובדן הבית, חדריו וחפציו, הביעה ג'יין במכתביה לאחותה קסנדרה כשתיארה את כניסתו של אחיה ואשתו לבית. ניתוקה של ג'יין מחייה הקודמים ומשגרת הכתיבה שלה, הביאו לעשור שלם של קושי בכתיבה, ולמעשה כל תקופת שהותה בבאת' התאפיינה בחוסר יצירתיות ובמחסום כתיבה. היא ערכה את "סוזן", והחלה לכתוב את הרומן "משפחת ווטסון", שנטשה באמצע, אך לא כתבה יותר מכך.[11]
בדצמבר 1802 קיבלה אוסטן הצעת נישואים, היחידה שקיבלה מימיה. היא ביקרה עם קסנדרה אצל חברותיה אלתיאה וקתרין ביג, שגרו בבייסינגסטוק. בבית שהה אז גם אחיהן הצעיר האריס ביג-ויתר, לאחר שסיים את לימודיו באוקספורד. בעידודן של אחיותיו הציע ביג-ויתר לאוסטן נישואים, והיא הסכימה. לפי תיאוריהם של קרולין אוסטן (האחיינית) ורג'ינלד ביג-ויתר (צאצא לבית ביג-ויתר), לא היה ביג-ויתר גבר מושך. הוא היה גדול, רגיל למראה, דיבר מעט, סבל מגמגום, ובשיחה היה תוקפני וחסר טאקט. עם זאת, הכירה אותו אוסטן עוד מנעוריה, ולנישואים איתו היו יתרונות רבים לה ולבני משפחתה. ביג-ויתר עמד לרשת אחוזות נרחבות השוכנות במחוז הולדתה. במצבה הכלכלי כאישה נשואה, הייתה אוסטן יכולה לאפשר להוריה חיים נוחים לעת זקנה, לספק בית של קבע לאחותה קסנדרה, ואולי הייתה גם מסייעת לאחיה בקידום הקריירות שלהם. אך למחרת בבוקר הבינה אוסטן ששגתה, וחזרה בה מהסכמתה לנישואים.[12] לא נותרו יומנים או מכתבים שיעידו על תחושותיה של אוסטן בנוגע להצעת נישואים זו,[13] אם כי ניתן ללמוד על דעתה בנושא ממכתב שכתבה ב-1814 לאחייניתה פאני נייט, כאשר זו התייעצה איתה לגבי מערכת יחסים רצינית: "אחרי שכתבתי כל כך הרבה בצד אחד של הסוגיה, אפנה לצד השני ואפציר בך לא להתחייב יותר, אל תחשבי להיענות לו אלא אם כן הוא ממש מוצא חן בעיניך. כל דבר עדיף על פני נישואים ללא חיבה."[14]
בעת שהותה בבאת' בשנת 1804 החלה לכתוב רומן חדש בשם "משפחת ווטסון" (The Watsons). העלילה נסובה על משפחתו של כומר עני וחולה, ועל ארבע בנותיו הרווקות. סאתרלנד מתאר את הרומן כ"מחקר של המציאות הכלכלית הקשה של נשים שנתמכות ותלויות באחרים".[15] לדברי הונאן, כמו גם לדברי טומלין, החליטה אוסטן להפסיק לעבוד על הרומן כשאביה נפטר ב-21 בינואר 1805, מפני שנסיבות חייה הפכו דומים מדי לאלה שתיארה ברומן.[16]
מחלתו של הכומר אוסטן הייתה פתאומית, ומותו בעקבותיה היה מהיר.[17] ג'יין, קסנדרה ואמן נותרו במצב כלכלי רעוע. מותו של אוסטן השאיר אותן ללא מקור פרנסה וללא מקום מגורים. הבנים ג'יימס, אדוארד, הנרי ופרנסיס התחייבו לתמוך כלכלית באמם ובאחיותיהם.[18] מגוריהם במשך ארבע השנים הבאות שיקפו את חוסר היציבות הכלכלית של המשפחה. חלק מהזמן חיו בבתים שכורים בבאת', והחל מ-1806 חלקו בית בסאות'המפטון עם פרנק אוסטן ואשתו החדשה. חלק גדול מזמנם בילו בביקורים אצל בני משפחה.[19]
ב-5 באפריל 1809, כשלושה חודשים לפני מעבר המשפחה לצ'וטון, כתבה אוסטן מכתב נזעם למו"ל ריצ'רד קרוסבי, והציעה לשלוח אליו שוב את כתב היד המשופר של "סוזן", אם זה יבטיח פרסום מיידי של הרומן, או שיחזיר לה את כתב היד, כדי שתוכל למצוא עבורו מו"ל אחר. קרוסבי השיב שהוא לא הבטיח לפרסם את הספר בזמן זה או אחר, וכי אוסטן יכולה לרכוש את כתב היד בסכום של 10 ליש"ט ששילם עבורו, אך אוסטן לא יכלה להרשות לעצמה להוציא סכום כזה.[20]
.jpg)
בתחילת 1809 הציע אחיה של אוסטן, אדוארד, לאמו ולאחיותיו מקום מגורים קבוע יותר: קוטג' גדול בכפר צ'וטון, שהיה קרוב לאחוזתו, "בית צ'וטון".[21] שלוש הנשים עברו לגור בצ'וטון ב-7 ביולי 1809.[22] החיים בצ'וטון היו הרגועים ביותר מאז שעברה המשפחה לבאת' בשנת 1800. והמעבר החזיר לג'יין את שיגרת הכתיבה שאבדה לה בבאת'. האחיות ואימן לא הרבו להתרועע עם המשפחות השכנות, ואירחו רק ביקורים של שאר בני המשפחה. אחייניתה של אוסטן, אנה, תיארה את חיי המשפחה בצ'וטון: "אלה היו חיים שקטים ביותר לפי המושגים שלנו, אבל הם אהבו לקרוא, ופרט לעבודות הבית הדודות שלנו העסיקו את עצמן בעבודה למען העניים ובהוראת איזה ילדה או ילד לקרוא או לכתוב."[23] אוסטן כתבה כמעט מדי יום, אבל ביחידות. נראה שהקלו עליה במטלות משק הבית כדי לאפשר לה לכתוב יותר,[24] וכך הפרודוקטיביות שלה עלתה שוב.
במהלך השנים שבהן חייתה בצ'וטון הצליחה אוסטן להוציא לאור ארבעה מספריה, ואלו בדרך כלל התקבלו היטב. אחיה הנרי שכנע את המו"ל תומאס אגרטון להוציא לאור את הרומן "תבונה ורגישות", והוא פורסם באוקטובר 1811. הביקורות היו טובות, והספר הפך אופנתי בקרב קובעי הטעם. המהדורה הראשונה נמכרה כולה עד אמצע 1813, וההכנסות העניקו לאוסטן מעט עצמאות כלכלית.[25] בינואר 1813 הוציא אגרטון לאור את "גאווה ודעה קדומה", שהיה שכתוב של הרומן "רשמים ראשונים". ספריה לא פורסמו בשמה אלא שהספר נכתב "על ידי ליידי". בתקופה זו התפרסמו כמה וכמה ספרים שנכתבו על ידי נשים. הדבר היה אמנם חריג אך אפשרי, ולמרות זאת העדיפה ג'יין לשמור את כתיבתה בסוד. עם זאת במהלך הזמן הקפידה ג'יין פחות על אנונימיות, ודבר כתיבתה והיותה סופרת היה לנחלת הכלל.
הספר "גאווה ודעה קדומה" זכה לפרסום רב, היה להצלחה מיידית, זכה לשלוש ביקורות טובות ונמכר היטב. באוקטובר 1813 החל אגרטון למכור את המהדורה השנייה.[26] במאי 1814 פרסם אגרטון את "מנספילד פארק", ועל אף שהמבקרים התעלמו מרומן זה היה הספר פופולרי מאוד בקרב הקוראים. כל עותקי המהדורה נמכרו תוך שישה חודשים, והכנסותיה של אוסטן מרומן זה היו גדולות יותר מבכל שאר הרומנים שלה.[27]
לאוסטן נודע שנסיך הכתר ג'ורג' מתעניין בספריה, והוא מחזיק אותם בספרייה של כל אחד מבתיו. בנובמבר 1815 הזמין הספרן של הנסיך את אוסטן לבקר בבית הנסיך שבלונדון, ורמז לה שמצופה ממנה להקדיש את ספרה הבא, "אמה", לנסיך. אוסטן לא יכלה לסרב, אף על פי שתיעבה את הנסיך.[28] מאוחר יותר כתבה אוסטן "תוכנית לרומן, לפי רמזים ממקורות שונים" (Plan of a Novel) שהוא סאטירה של "רומן מושלם", המבוסס על הצעותיו הרבות של הספרן בנוגע לרומן הבא שלה.[29]
ב-1815 החליפה אוסטן את המו"ל שלה, וספרה הבא "אמה" ראה אור בהוצאת ג'ון מאריי, שהיה מו"ל ידוע יותר מאגרטון. "אמה" יצא לאור בדצמבר 1815, ובפברואר 1816 יצאה לאור מהדורה שנייה של "מנספילד פארק". "אמה" נמכר היטב, אך לא כן המהדורה החדשה של "מנספילד פארק", וההפסדים שגרמה מהדורה זו "בלעו" את רווחי "אמה". אלה היו הספרים האחרונים שיצאו לאור בחייה של אוסטן.[30]
בעוד מארי מכין את "אמה" לפרסום, החלה אוסטן לכתוב רומן חדש בשם "משפחת אליוט" (The Elliots), אשר פורסם אחרי מותה בשם "הטיית לב" (Persuasion). את טיוטת הרומן הראשונה השלימה ביולי 1816. זמן קצר לאחר פרסום "אמה" חזר הנרי אוסטן ורכש את זכויות היוצרים עבור "סוזן" מקרוסבי; ואולם, אוסטן נאלצה לדחות את פרסומם של רומנים אלו בגלל בעיות פיננסיות שאליהן נקלעה המשפחה. הנרי אוסטן, שהיה בנקאי בתקופה זו, פשט רגל ונותר חסר כול ושקוע בחובות. מעבר לחובותיו שלו, גרם הנרי להפסדים כספיים גדולים גם לאחיו אדוארד, ג'יימס ופרנק. הנרי ופרנק כבר לא יכלו לתרום לכלכלתן של אמם ואחיותיהם.[31]
בתחילת 1816 החלה ג'יין אוסטן לחוש ברע. בתחילה התעלמה ממחלתה והמשיכה לעבוד ולהשתתף בפעילויות המשפחתיות, אך באמצע אותה שנה כבר לא היה ספק בעיניה ובעיני המשפחה שהיא חולה. החל תהליך ארוך ואיטי של הידרדרות במצבה הבריאותי, שהסתיים במותה שנה אחר כך.[32] רוב הביוגרפים הסתמכו על האבחון של ד"ר וינסנט קופ משנת 1964, שקבע כי מותה נגרם ממחלת אדיסון; ואולם יש שאבחנו את מחלתה כ"לימפומת הודג'קין". לפי מחקר של קתרין וייט קיימת גם האפשרות שאוסטן מתה ממחלת השחפת שנגרמה כתוצאה מהידבקות בחיידק Mycobacterium bovis כתוצאה משתיית חלב לא מפוסטר.[33]
אוסטן המשיכה לעבוד למרות מחלתה. היא לא הייתה מרוצה מהסיום שכתבה לרומן "The Elliots", ולכן כתבה מחדש את שני הפרקים האחרונים, שאותם סיימה ב-6 באוגוסט 1816. בינואר 1817 החלה לעבוד על רומן חדש בשם "האחים", שפורסם אחר כך בשם "סנדיטון" (Sanditon). היא הספיקה לכתוב 12 פרקים עד מרץ 1817; ככל הנראה בגלל מחלתה לא הייתה יכולה להמשיך בכתיבה.[34]
אוסטן המעיטה בחומרת מצבה הבריאותי, ותיארה לאחרים את עצמה כסובלת מ"עצבים" או מ"ראומטיזם". אך ככל שהתקדמה מחלתה חוותה קושי גדל והולך בהליכה ובפעילויות אחרות. באפריל הייתה אוסטן כבר מרותקת למיטתה. במאי נסעה לווינצ'סטר בלוויית אחיה הנרי ואחותה קסנדרה כדי לקבל טיפול רפואי. אוסטן נפטרה ב-18 ביולי 1817 בווינצ'סטר, כשהיא בת 41. הנרי דאג לכך שאחותו תקבר בקתדרלת וינצ'סטר. את הכתובת על מצבתה חיבר ג'יימס, אחיה, ובה הוא מהלל את אישיותה, מביע תקווה לישועתה, מזכיר את "הכישרון השכלי היוצא מן הכלל שלה" – אך אינו מזכיר במפורש את הישגיה כסופרת.[35]
אחרי מותה דאגו הנרי וקסנדרה אוסטן, להוציא לאור את ספריה "הטיית לב" ו"מנזר נורת'אנגר" כספר אחד בהוצאת ג'ון מאריי. הנרי אוסטן כתב בהקדמה "הערה ביוגרפית", שבה מזוהה אחותו כמחברת הרומנים בפעם הראשונה. בשנה הראשונה נמכר הספר היטב, ורק 321 עותקים נותרו בסוף 1818. ואולם, לאחר מכן ירדו המכירות. מארי נפטר משאר העותקים עד 1820, ובמשך 12 שנים לא הדפיסו את ספריה של ג'יין אוסטן.[36] בשנת 1832 רכש המו"ל ריצ'רד בנטלי את זכויות היוצרים על כל הרומנים של אוסטן, ובדצמבר 1832 או בינואר 1833, פרסם אותם בחמישה כרכים מאוירים במסגרת סדרת רומנים. באוקטובר 1833 הוציא בנטלי לאור קובץ של יצירותיה, ומאז ועד היום לא פסקה הוצאה לאור של ספריה.[37]
בעוד ש"מנזר נורת'אנגר" (הספר הראשון שכתבה, פורסם רק לאחר מותה), לועג לספרות הגותית של אן רדקליף, ידועה אוסטן בעיקר בשל ספריה המאוחרים יותר, שהיו מעין קומדיות-של-טעויות עם מודעות חברתית. יצירות אלה, ובעיקר ספרה "אמה", נחשבות לעיתים לכליל השלמות בתחומן; מבקרים מודרניים ממשיכים למצוא היבטים חדשים לביקורתה השנונה של אוסטן על אומללותן של נשים צעירות בלתי-נשואות מהאצולה הכפרית ("Gentry") בתחילת המאה ה-19.
הסדר שבו החלה וסיימה לכתוב את ספריה שונה מהסדר שבו פורסמו. ספריה הצליחו למדי בעת פרסומם, וסר וולטר סקוט שיבח במיוחד את עבודתה. מאז המוניטין שלה רק גדלו, והיא נחשבת כעת לאחת מהגדולים שבסופרים האנגלים. כישורה העיקרי של אוסטן היה הבחנותיה החדות בתחום החברה האנושית והמגע החברתי. מאפיין נוסף של עבודתה היה נוכחותן של נשים בכמעט כל סצנה - נקודת מבט נשית יוצאת דופן לספרות התקופה. קוראים בני-ימינו עשויים למצוא את העולם שהיא מתארת, שבו הדאגה העיקרית היא נישואים ראויים מבחינה חברתית, כעולם מדאיג ולא משוחרר; אולם בימיה "נישואין טובים" היו הביטוח הסוציאלי היחיד לנשים במעמד חברתי זה. אחרת היו נאלצות לעבוד לפרנסתן כאומנות או בנות לוויה, או שיהיו לנטל על בני המשפחה.
הסגנון הספרותי הייחודי שלה מבוסס על שילוב של פרודיה, אירוניה, בּוּרְלֶסְקָה, מבע עקיף חופשי ומידה מסוימת של ריאליזם. היא משתמשת בסגנונות הפרודיה והבורלסקה ליצירת אפקט קומי, וכדי להביע ביקורת על תיאור האישה ברומנים הסנטימנטליים ובספרות הגותית של המאה ה-18. באופן דומה משתמשת אוסטן באירוניה, אך מרחיבה את הביקורת שלה כשהיא מדגישה את הצביעות החברתית. לעיתים קרובות היא יוצרת טון אירוני בשימוש במבע עקיף חופשי כאשר קול המספר משתלב עם קולה של הדמות.
הרומנים של אוסטן מתוארים לא אחת כ"רומנים של בתים כפריים" או כ"קומדיות של מנהגים", אולם הם כוללים גם אלמנטים של סיפורי אגדות. בהשוואה לרומנים אחרים מתחילת המאה ה-19, מכילים הרומנים של אוסטן מעט עלילה ותיאור נוף, אך יש בהם הרבה יותר דיאלוגים. אוסטן יוצרת קול ייחודי עבור כל אחד מדמויותיה במסגרת השיחות הרבות שבין הדמויות.
הסיפורים של אוסטן הם בעיקר על לימוד עצמי. הגיבורות שלה מצליחות להבין את עצמן ואת התנהגותן, להשתפר ולהיות יותר מוסריות. המוסר הוא נושא מרכזי ביצירתה, הוא מתאפיין בהתנהגות נאותה, הכרת החובה לחברה, וגישה רצינית לדת. לאורך כל הרומנים מקושרת קריאה רצינית להתפתחות אינטלקטואלית ומוסרית. חוקרים דנו בהרחבה האם הרומנים שלה משקפים נושאים פמיניסטיים, אך רוב המבקרים מסכימים שחלק מהדמויות הנשיות ברומנים לוקחות אחריות על חייהן, וחלקן מוגבלות אם באופן פיזי למקום מסוים ואם ובאופן רוחני. כמעט בכל יצירתה יש עיסוק במצב הכלכלי הרעוע של הנשים בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19.
הרומנים של אוסטן תוארו גם כשמרנים מבחינה פוליטית וגם כפרוגרסיביים. יש הטוענים כי הגיבורות של אוסטן תומכות במבנה החברתי הקיים, והן מקריבות את רצונותיהן האישיים לחובה החברתית. אחרים טוענים שהטון האירוני שבכתיבתה מעיד על ספקנות ביחס לסדר הפטרנליסטי הקיים. בין הנושאים שהיא מטפלת בהם יש נושאי כסף ורכוש, ובייחוד השרירותיות הקיימת בקביעת היורשים, והמצב הכלכלי הקשה שנשים רבות נקלעות אליו. לאורך כל יצירתה בולט המתח שבין התביעות שמציבה החברה לבין הצרכים והרצונות של הפרט.
מחקר[38] שנעשה באוניברסיטת אוקספורד מאיר באור שונה במקצת את יצירתה. המחקר, שבדק את טיוטות יצירותיה, מגלה כי אוסטן סבלה מאוצר מילים מדולדל ולא ידעה חוקים אלמנטריים בשפה האנגלית. הטענה היא כי לפחות חלק מכתבי היד נערכו באגרסיביות על ידי עורכי הספרים.
.jpg)
יצירות הנעורים של אוסטן הן פרודיות ובורלסקות על הספרות הסנטימנטלית של המאה ה-18. היא מדגימה בהומור את היפוך המוסכמות החברתיות שבוטאו ברומנים המקובלים, כגון זלזול בסמכות ההורים. בסגנון הקומי הזה הושפעה אוסטן בעיקר מהסופרת פרנסס ברני ומהמחזאים ריצ'רד שרידן ודייוויד גריק.[39]
הסגנון שלה מתאפיין בחיקוי לעגני והדגשות מוגזמות.[40] למשל במנזר נורתאנגר, היא לועגת לעלילות הבלתי סבירות והמוסכמות הנוקשות שמופיעות בספרות הגותית.[41] לדברי החוקרת קלאודיה ג'ונסון, אוסטן אינה דוחה לחלוטין את הספרות הגותית, היא מתבדחת על השימוש שנעשה בכלים כגון "סערות, ארונות, וילונות, כתבי יד וכולי", אבל היא מתייחסת ברצינות לאיום שיוצר אב רודן על הגיבורה.[42] אוסטן משתמשת בפרודיה ובבורלסקה לא רק בשביל האפקט הקומי אלא גם להראות כיצד הרומן הגותי והסנטימנטלי מעוות את חייהן של הנשים המנסות לחיות לפי המוסכמות שנקבעו עבורן.[43] בספר "The Madwoman in the Attic" מסבירות סוזן גובר וסנדרה גילברט שאוסטן מלגלגת על קלישאות מקובלות ברומנים כגון "אהבה ממבט ראשון, עליונות התשוקה מעל כל רגש אחר, הפגיעות של הגיבורה, והיחס האבירי של הגיבור, הצהרות הנאהבים המביעות אדישות לשיקולים פיננסיים, והגסות האכזרית של ההורים"[44]
|
"ליידי ברטרם לא גילתה אף את תשומת-הלב המעטה ביותר לחינוך בנותיה. לא היה לה פנאי לדאגות מסוג זה. היא הייתה אשה שבילתה את ימיה בישיבה לבושה נאה על הספה, עסוקה במלאכת-מחט ארוכה שלא היו לה לא שימוש ולא יופי, חושבת יותר על הפאג שלה מאשר על ילדיה, אך ותרנית ביותר כלפי אלה כאשר לא היה עליה לטרוח, ובכל דבר חשוב הייתה מודרכת בידי סר תומאס, ובכל דבר זעיר בידי אחותה." |
| מנספילד פארק תרגום טלה בר, עמ' 19 |
האירוניה היא הטכניקה הספרותית האופיינית ביותר לאוסטן.[45] היא מעמידה זה לצד זה את משמעות הפשט של המשפט לעומת המשמעות הקומית המערערת את המשמעות המקורית, ובכך נוצר אפקט אירוני. ביצירות הנעורים היא משתמשת בסאטירה, בפרודיה ובאירוניה המבוססות על חוסר התאמה. ברומנים הבוגרים שלה היא משתמשת באירוניה כדי להאיר את הצביעות החברתית.[46] בעיקר כדי להביע ביקורת על "שוק הנישואים". הדוגמה הידועה ביותר של שימוש באירוניה של אוסטן היא משפט הפתיחה ב"גאווה ודעה קדומה": ”אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה.”. במבט ראשון המשפט הוא פשוט וסביר, אולם עלילת הרומן סותרת אותו, אלו הנשים חסרות הרכוש שצריכות לחפש לעצמן בעלים. בסוף הרומן, רק דמות אחת מודה באמיתות המשפט, גברת בנט, וגם היא מחפשת בעלים עבור בנותיה בלבד ולא עבור נשים אחרות.[47]
האירוניה של אוסטן מאירה את החולשות של הדמויות. ברומנים המאוחרים שלה היא מפנה את האירוניה לעבר "הטעויות של החוקים, הנימוסים והמנהגים שאינם מצליחים להתייחס אל הנשים כאל בני אדם אחראיים, כפי שמצופה מהם".[48]
אוסטן מפורסמת בפיתוח שעשתה בטכניקת ה"מבע עקיף חופשי". הראשונים שהשתמשו בטכניקה זו במאה ה-18 היו הסופרים הנרי פילדינג ופרנסס ברני.[49] במבע עקיף חופשי, הדיבור והמחשבות של הדמויות משולבים באלה של המספר. אוסטן משתמשת בטכניקה זו כדי לתמצת את השיחות וכדי לצמצם, בצורה אירונית או דרמטית, את מחשבותיה או את דבריה של הדמות.
דוגמה מתוך "תבונה ורגישות" שבה אוסטן מציגה בתמציתיות את תגובותיה של פאני דאשווד להצעתו של בעלה לעזור לאחיותיו במתן סכום כסף:
הגברת ג'ון דשווד לא ראתה בעין יפה כלל וכלל את תכניותיו של בעלה למען רווחתן של אחיותיו. והרי נטילת שלושת אלפים פאונד מהונו של בנם הקטן המתוק תרושש אותו לדרגת עוני איומה ונוראה! היא הפצירה בבעלה לשקול שנית את העניין. הכיצד יוכל לחיות בשלום עם נישול בנו, קל וחומר בנו יחידו, מסכום גדול כזה?
— "תבונה ורגישות" פרק 2, תרגום: שי סנדיק
נורמן פייג' מסביר: "המשפט הראשון הוא נרטיב פשוט בקולו של המספר. המשפט השלישי הוא "מבע עקיף", אך המשפט השני הוא מה שמקובל לכנות "מבע עקיף חופשי".[50] בשני משפטים אלה אוסטן מציגה את מחשבותיה הכמוסות של הדמות, ומעוררת אשליה אצל הקורא שהוא רואה אותה "מבפנים". לעיתים קרובות היא משתמשת ב"מבע עקיף חופשי" גם לתיאור דמויות הנמצאות ברקע.
|
"אם כך," העירה אליזבת, "אתה ודאי כולל הרבה במושג 'אישה מושלמת'. "כן; אני באמת כולל בו הרבה." "אה! כמובן," קראה עוזרתו הנאמנה, "אי-אפשר להעריך אדם כמושלם, אם איננו עולה בהרבה על המצוי. על אישה להיות בעלת ידע נרחב במוזיקה, שירה, רישום, ריקוד ושפות, כדי להיות ראויה לתואר הזה; מלבד זאת, צריך להיות בה משהו, בהתנהגותה ובדרך הליכתה, בצליל קולה ובהתבטאויותיה, או שתהיה ראויה רק למחצית התואר." "כל זה היא חייבת להיות," הוסיף דארסי, "ועל כל זה היא צריכה גם משהו משמעותי יותר, הרחבת דעתה על ידי קריאה מרובה." "אינני מתפלאה עוד על שאתה מכיר רק שש נשים מושלמות. אני מתפלאה שאתה מכיר כאלו בכלל". |
| גאווה ודעה קדומה, תרגום טלה בר, עמ' 37–38 (המשפט הרביעי אינו מופיע בתרגומה של טלה בר) |
אוסטן ממעיטה בסיפור עלילה או בתיאורי נוף בהשוואה לכותבי רומנים אחרים מהמאה ה-19. הרומנים שלה מכילים יותר דיאלוגים, אם בשיחות ישירות בין הדמויות, אם בטכניקת "מבע עקיף חופשי" ואם בצורת מכתבים.[51] לדוגמה ב"גאווה ודעה קדומה" שנכתב בתחילה כרומן מכתבים, יש למכתבים תפקיד מכריע בהתפתחות ובהבנה העצמית של הגיבורה. השיחות של אוסטן כוללות משפטים קצרים, בעיקר שאלות ותשובות, ודו-שיח מהיר בין הדמויות. חילופי הדברים המהירים והשנונים שבין אליזבת בנט למר דארסי הם בין הדיאלוגים הזכורים ביותר.[52]
אוסטן מעניקה לכל אחת מהדמויות קול ייחודי משלה, כך שאפשר לזהות אותה בשיחה. לדוגמה דיבורו של אדמירל קרופט ב"הטיית לב" מאופיין בסלנג של אנשי הצי, ואילו מר וודהאוס ב"אמה" מתאפיין בהיפוכונדריה שלו. גם שימוש שגוי בשפה הוא מאפיין בולט של דמויות אצל אוסטן. כך למשל חוסר היכולת של לוסי סטיל לדבר בשפה נכונה מסמל את "הבלבול המוסרי שלה" (תבונה ורגישות).[53] בסיפור "קתרין, או סוכת-הצל", קמילה מביעה את עצמה דרך ביטויים אופנתיים שאין בהם כל משמעות. בכך היא מראה שהיא אינה מסוגלת להביע רגש אמיתי, ושהיא חושבת רק במליצות ריקות מתוכן.[54]
החוקרים חלוקים בשאלה עד כמה הרומנים של אוסטן הם ריאליסטיים. היעדר תיאורים פיזיים ברומנים שלה מעניק להם אווירה של חוסר ממשות. לפי דבריו של פייג': "חסר בהם מילים המבטאות תפיסה חושית של עולם של צבעים וצורות ושל תגובה חושנית".[55] עם זאת אוסטן חקרה בדקדקנות נושאי רקע לרומנים שלה, על ידי שימוש בלוחות שנה ובמפות דרכים כדי לדייק בתיאורי המקומות ובהשתלשלות האירועים בעלילה.
הפרוזה שלה מכילה מספר קטן יחסית של מילים החוזרות לעיתים קרובות, בעיקר כינויים ושמות עצם מופשטים המציינים תכונות אישיות של אופי ומזג, ולא תיאור חיצוני.[56] טכניקה זו מאפשרת לקוראים להרגיש כאילו הם מכירים את הדמויות מקרוב. חוקרים מציגים את הקשר הזה בין הקורא לדמויות כסוג של ריאליזם. ג'נט טוד כותבת "אוסטן יוצרת אשליה של ריאליזם, בחלקו באמצעות הזדהות של הקורא עם הדמויות, ובחלקו ביצירת דמויות מעוגלות עם היסטוריה וזיכרון".[57]
אולם לא כולם מסכימים לגבי עומק הדמויות של אוסטן. באטלר טוען שאוסטן אינה סופרת ריאליסטית, כי היא אינה מתארת את הפסיכולוגיה של הגיבורות שלה. כשהיא יוצאת נגד הרגישות (sensibility), היא נמנעת מלגעת בנושאים של "חושניות, אי רציונליות וחוויות נפשיות שאינן בשליטה. אף על פי שאינה מכחישה את קיומן, היא מסתייגת מהם".[58]
בתקופה שבה כתבה אוסטן את ספריה החלה להיווצר מסורת של רומנים ריאליסטים ברומנים ההיסטוריים של סר וולטר סקוט וברומנים המוקדמים של מריה אדג'וורת.[59] הרומנים של אוסטן נראים לפעמים כתולדה של הז'אנר הזה. סקוט עצמו שיבח את אוסטן בביקורת שכתב על "אמה". לדבריו: "היא מתארת להפליא את הרגשות, את הסיבוכים ואת אופי האנשים שבחיים הרגילים - - - במגע עדין, ההופך דברים שבשגרה לנושא מלא עניין".[1] עם זאת, ויליאם גלפרין, חוקר של אוסטן, טוען שאוסטן לא יכולה להיות חלק מהריאליזם של המאה ה-19, כי הוא עדיין לא היה מוגדר במלואו. לטענתו הרומנים של אוסטן הם השלבים הראשונים של הריאליזם.[60] הוא מגדיר את סגנונה כ"ציורי" (picturesque) על סף של ריאליזם, ומכנה אותה ההיסטוריונית של היום-יום בשל תשומת הלב שלה לפרטים.[61]
במכתב שכתבה ג'יין אוסטן לאחיינה ג'יימס אדוארד אוסטן, היא מתארת את סגנון כתיבתו כ"חזק, גברי, נמרץ ומלא גיוון וברק" שאינו מתאים לה שהרי היא כותבת "על פיסת שנהב קטנה (ברוחב של שני אינץ') שעליה היא עובדת עם מברשת עדינה ביותר, ויוצרת אפקט מועט אחרי עמל רב".[62]
הרומנים של אוסטן כונו "קומדיות של מנהגים" העוסקות ביחסים שבין גבירות ואדונים החיים בחברה מלוטשת ומתוחכמת. האפקט הקומי נגרם כתוצאה מהפרה של המוסכמות החברתיות והנימוסים המקובלים, ונסמך על דיאלוגים שנונים ונוצצים. בנוסף יש לרומנים של אוסטן אלמנטים של סיפורי אגדה. העלילה של "גאווה ודעה קדומה" דומה לסיפור "סינדרלה", ואילו ב"הטיית לב" סיפור "סינדרלה" משתנה כך שהגיבורה עוברת מהפך כשהנסיך מביט בה בפעם השנייה.[63] עם זאת פאני, הגיבורה ב"מנספילד פארק", דוחה את נסיך החלומות.
הרומנים ממוקמים במסורת של הרומן במאה ה-18. כמו שאר בני משפחתה, היא הרבתה לקרוא. במכתביה יש אזכורים רבים לספרות בת זמנה, עם פרטים המוכיחים שהכירה היטב את הספרות של זמנה. היא הרבתה לקרוא גם רומנים שנחשבו בינוניים, אך שמה דגש על יצירות של נשים סופרות, העוסקות בנושאים ביתיים. הרומנים שלה מכילים הפניות רבות לספרים כאלה, למשל הכותרת "גאווה ודעה קדומה" לקוחה מתוך "ססיליה", ספר של פרנסס ברני, ועלילת המשנה של ויקהאם ב"גאווה ודעה קדומה" היא פרודיה על הספר "טום ג'ונס".[64]
ביצירותיה המוקדמות בחרה אוסטן לבסס את הרומן על צמד של דמויות. כך "תבונה ורגישות" הוא רומן דידקטי המציג את הניגוד בהתנהגותן ובאמונותיהן של שתי הגיבורות. סגנון זה היה אופנתי בשנות התשעים של המאה ה-18, כמו בספריה של אדג'וורת "מכתבים לג'וליה" ו"קרוליין" ובספרה של אליזבת אינצ'בלד "Nature and Art".[65] בספר מדגימות אלינור, המייצגת את התבונה, ומריאן, המייצגת את הרגישות, את הניגוד בין שתי תפישות של המציאות. גישתה של מריאן היא סובייקטיבית ואינטואיטיבית ומביעה אמון באופי האנושי הטוב. אלינור היא זהירה יותר, היא אינה בוטחת ברצונות שלה, ומחפשת תמיכה בתבונה ובאובייקטיביות.
|
- כי לא אקבל עליי את הנוהג הלא נדיב ולא חכם, הרגיל כל־כך אצל כותבי הרומנים, להשפיל בעזרת ביקורת מלאת בוז את אותם המעללים שהם מגדילים את מספרם בעצמם - כשהם מצטרפים לאויביהם הגדולים ביותר בהענקת כינויים מרושעים ביותר ליצירות כאלו, ובקושי אפילו מסכימים שהן נקראות על ידי גיבורתם-הם, שאם היא לוקחת במקרה איזה רומן, בטוח שתהפוך בדפיו התפלים בבחילה... הבה לא נזנח זה את זה; איננו גורמים רעה לאיש. אף כי מוצרינו מציעים הנאה רבה ובלתי מעושה יותר מכל אלה של כל איגוד ספרותי אחר בעולם, אין צורה אחת של ספרות שלא מגנים אותה כל כך |
| ג'יין אוסטן מגינה על כותבי הרומנים ב"מנזר נורת'אנגר" עמ' 25–26, תרגום: טלה בר |
עלילות הספרים של אוסטן הן בעיקר על חינוך. הגיבורה עוברת תהליך שבו היא מצליחה להבין את עצמה ואת התנהגותה ביתר בהירות, ועקב כך היא הופכת לאדם טוב יותר.[66] לדוגמה, אליזבת ב"גאווה ודעה קדומה" עוברת תהליך של עשיית משגה, הכרה בטעות, חרטה והחלטה להשתפר בעתיד. היא מבינה שהיא טעתה בנוגע לדארסי ולוויקהם גם יחד. כשהיא בוחנת את עצמה, היא קולטת שמעולם לא הייתה אובייקטיבית בקשר לדארסי. היא מבינה, שפרט לרגשותיה האנטיפתיים לגביו, לא היה לה שום סיבה ממשית לסלוד ממנו או לדחות אותו.
העלילה של אוסטן נעה לכיוון רגעים אלה של הכרה עצמית, שהם הדרמטיים ביותר ברומנים שלה ובלתי נשכחים.[67] "מנזר נורתאנגר" עוסק אף הוא בחינוך של הגיבורה קתרין, המבינה את המשגים שלה ומקיצה מהחזיונות הרומנטיים שהייתה שרויה בהם. ברומן "הטיית לב" ונטוורת' הוא זה שמכיר בטעותו בכך שוויתר על אן וחשב לשאת אישה אחרת.
הקריאה ברומנים של אוסטן מקושרת להתפתחות אינטלקטואלית ומוסרית. עם זאת, לא כל אלה שקוראים משפרים את עצמם. יש דמויות שטחיות הקוראות לשם צבירת ידע או להצגה של מטען תרבותי, למשל מרי בנט ב"גאווה ודעה קדומה". אליזבת בנט מייצגת את הקורא האידיאלי, היא משנה את דעתה על דארסי כשהיא חוזרת וקוראת את מכתבו שוב ושוב.[68]
נושא עיקרי אצל אוסטן הוא מוסריות המאופיינת בהתנהגות טובה, בהבעת חובה בפני החברה ובהתייחסות רצינית לדת. בהסתמך על המסורת של סמואל ג'ונסון, אוסטן משתמשת במילים כגון "חובה" ו"נימוסים" לכל אורך יצירתה, המסמלים מערכת אתית. עבורה "נימוסים" אינם רק כללי התנהגות אלא גם קוד מוסרי.[69] לפי פרשנות אחת אוסטן יכולה להיחשב כשייכת ל"שמרנות הנוצרית" שהשקפתה על החברה מבוססת על עקרונות דתיים.[70] עם זאת, בניגוד לבני תקופתה, ביצירתה יש מעט מאוד אזכורים מתוך התנ"ך.[71] אך היא מרבה לצטט משוררים כגון ויליאם קופר.
אוסטן חששה כי בהתנהגות האנושית יגברו שיקולים כלכליים על השיקולים המוסריים. כך למשל ביצירותיה הדמויות שאינן מוסריות, כגון ויקהם, מרי קרופורד ומר אליוט, מונעים בעיקר משיקולים כלכליים.[72] בעוד הקשר שבין חוסר מוסריות ושיקולים כלכליים די ברור ביצירתה, הקשר בין הופעה חיצונית וערכיות מוסרית, שהיה נפוץ בספרות תקופתה, מעורפל יותר.
השיפור המוסרי ביצירותיה נועדו לא רק לדמויות אלא גם לקוראים. הרומנים שלה נועדו "להדריך ולחדד את הרגשות, כמו גם את התפיסה ואת החוש המוסרי".[73] כשהיא מאמינה שהמצפון הוא דבר מורכב ואינו רק "חוש מוסרי מולד", היא דאגה להציג דמויות מורכבות, שיש בהן גם מעלות טובות, שמהן יכולים הקוראים ללמוד. ג'ונסון טען כי קוראים יכולים להפיק תועלת מוסרית רק מדמויות חד-ממדיות.[74] לעומתו ברני ואוסטן גילו עניין ב"רגשות אשר מקשות על המעשה המוסרי, ועקרונות מוסריים אשר מסבכים את הרגשות".[75]
עולם הערכים של אוסטן ניכר בשורה של ביטויי מפתח החוזרים שוב ושוב בספרים. תכונה חשובה היא הכושר להעריך מצב נכונה (judgement), ולהתנהג כפי שמתבקש ממנו. מעלה גדולה לאישה היא להיות אלגנטית לאו דווקא בהידור בלבושה אלא בנימוסיה המטופחים, והימנעות מהמוניות. אדם טוב נמדד בתשומת הלב שהוא מעניק לזולתו (attention), התחשבות ודאגה לצורכי הזולת. עוד תכונה שאוסטן מיחסת לה חשיבות היא גילוי הלב, ב"אמה" למשל היא מסתייגת מג'יין פיירפקס המסוגרת.[76]
הסגנון של אוסטן מושפע מהשפה של ספר "התנ"ך של המלך ג'יימס" ומספר התפילות "Book of Common Prayer", שקטעים מתוכם שמעה מדי שבוע כחלק מהטקסים בכנסייה.[77] לדברי איזבל גרונדי "היא ירשה ממחברי הברית הישנה את הצמצום והמהירות שבסיפור עלילה, וממחברי הברית החדשה ירשה את היכולת המופלאה להיכנס לתוך הנפש המשותפת, ועל ידי פרט יחיד לעורר אשליה של נכונות. הסגנון שלה של משפטים הצהרתיים קצרים, הוא דבר שהיה משותף לה עם ספרי הבשורות".[78] אף על פי שסגנונה הושפע מהתנ"ך, אין ביצירתה התייחסות ישירה לתנ"ך.
מקדונה סבור כי מכתביה וכתבים פרטיים אחרים מצביעים על כך שאוסטן הפכה לדתייה יותר ככל שהתבגרה.[79] הרומנים "מנספילד פארק" ו"הטיית לב" מצוטטים לעיתים קרובות כדוגמאות לדתיות הגוברת של אוסטן. לפי באטלר האווירה ב"הטיית לב" שונה מהאווירה החברתית המתירנית של שלושת הרומנים שנכתבו לפני 1800.[80] ויש בו אזכורים תכופים יותר להשגחה העליונה.[81] ב"מנספילד פארק" פאני מייצגת את הרוחניות והמוסר. היא זו שמאפיינת בבירור את פרשת האהבים של מריה והנרי קרופורד במונחים של חטא, אשמה ועונש. היא מתוארת כנוצרייה קפדנית ורצינית, היא אינה מושלמת אך משתדלת להיות כזו.
לפי ביקורת הספרות הפמיניסטית, לכל אורך יצירתה של אוסטן מגיבות הדמויות הנשיות לטקסטים שנכתבו בידי גברים, ויוצרות להן עולם משלהן. בספרן של סנדרה גילברט וסוזן גובר "The Madwoman in the Attic", הן טוענות כי העולם הספרותי נשלט בידי גברים וסיפוריהם, וכי ג'יין אוסטן הכירה בכך וביקרה זאת. הדוגמה הידועה ביותר היא תלונתה של קתרין מורלנד מתוך "מנזר נורת'אנגר" כי ספרי ההיסטוריה ”אינם מספרים דבר אשר אינו מקנטר או מלאה אותה. המריבות של אפיפיורים ומלכים, עם מלחמות ומגפות בכל עמוד; הגברים אינם שווים כלום, וכמעט אין נשים כלל. הכל מעייף ביותר.” יצירת הנעורים של אוסטן "ההיסטוריה של אנגליה" היא פרודיה על כתיבתו של אוליבר גולדסמית, אותו כתבה לדבריה "היסטוריונית מוטה, בעלת דעות קדומות ובורה"[82] בכך טוענת אוסטן שכתיבת ההיסטוריה היא כתיבה בדיונית גברית, שיש בה עניין מועט לנשים.[83]
למרות הטענה כי ברומנים של אוסטן יש אלמנטים פמיניסטיים, חוקרים מציינים עוד, כי לעיתים קרובות נשים מתוארות כמוגבלות, ויש מעט מאוד דמויות נשיות שהן סמכותיות. ההגבלה לעיתים היא במיקום, אך ביתר שאת הן מוגבלות מבחינה חברתית בגלל חוסר השכלה ובגלל תלות כלכלית.[84] בספר "הטיית לב" מתארת הגיבורה אן אליוט את ההבדלים בין גברים לנשים: ”אנו יושבות בבית, שקטות, מסוגרות, ורגשותינו אוכלים בנו בכל פה. אתם חייבים לפעול, לכם תמיד יש אומנות, עיסוקים, עניינים מסוג זה או אחר, להשיבכם אל העולם מיד, והתעסוקה והשינוי המתמידים מחלישים במהרה את הרשמים.” (הטיית לב עמ' 183–184 תרגום: נעמי כרמל) לדברי באטלר, אין אצל אוסטן דמויות נשיות סמכותיות או כאלה המשמשות מורות רוחניות, במקום זאת הן מתחתנות עם דמויות סמכותיות.[85]
הרומנים של אוסטן בחנו את מצבן הכלכלי הרעוע של נשים בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. כפי שמסבירות גילברט וגובר: "אוסטן בוחנת את חוסר האונים של הנשים העומד מאחורי הלחץ להתחתן, את העוול הנגרם בגלל חוקי הירושה, את בורותן של הנשים שנמנעה מהן השכלה פורמלית, את הפגיעות הנפשית של האלמנה או של היורשת העשירה, את הניצול של הרווקה הזקנה שתלויה כלכלית באחרים, ואת השעמום של הגברת שאין לה עיסוק או תעסוקה."[86] בנושאים אלה המשיכה אוסטן את המסורת שיצרה ברני, במיוחד ברומנים "ססיליה" (1782) ו"קאמילה" (1796).[87] ההיסטוריון אוליבר מקדונה מציין כי ברומנים של אוסטן נישואים שנהגו בחוסר אחריות מבחינה כלכלית, אינם זוכים לאישורה.[88] לדעת אוסטן, השאיפה הטבעית של בחורה צעירה הייתה לקראת נישואים וילדים. היא צידדה בקשר אמיתי וכן בין בני הזוג, בזהירות מבחינה חומרית, ובזהירות בבחירת בן הזוג לנישואים. אבל אם התנאים האלה התקיימו, ההמשך הטבעי היה נישואים.[89] אוסטן הבינה שנשים חסרות אמצעים חשו לחץ רב להתחתן עם מישהו שיכול לדאוג לרווחתן. אחרת הן נופלות למעמסה על משפחותיהן.[90]
|
"אבל אני [פאני] מדברת איתו [סר תומאס] יותר ממה שנהגתי. אני בטוחה בכך. האם לא שמעת ששאלתי אותו אמש על אודות הסחר בעבדים?" "שמעתי [אדמונד] - וקיוויתי שיהיו בעקבותיה שאלות נוספות. היה משמח את אבי אם היה נשאל עוד" "ואני רציתי לעשות זאת - אולם הייתה כזו שתיקה רועמת! וכאשר בני הדודים שלי ישבו בלי לומר מילה, לא נראו כלל כמתעניינים בנושא, אני לא רציתי - חשבתי שזה יראה כאילו אני רוצה להבליט את עצמי על חשבונם; בהצגת סקרנות ועניין במידע שהוא היה ודאי רוצה שיביעו בנותיו" |
| "מנספילד פארק" |
אין הסכמה בקרב החוקרים לגבי דעותיה הפוליטיות של אוסטן, ורק במחצית השנייה של המאה העשרים החלו להתייחס אל הרומנים שלה באופן פוליטי.[91] כפי שאומר גארי קלי במאמר "Religion and politics":
מרילין באטלר ואליסטר דאקוורת מגדירים את אוסטן כסופרת שמרנית. באטלר טוענת שהגדרת סופר כמתקדם או שמרן נמדדת באופן ש"בסיפור העלילה ישנו קורבן הסובל מידי החברה, או שיש בה יחיד המתמרד כנגדה". לטענתה החלק האחרון מאפיין את כל הרומנים של אוסטן, ומכאן שהם שמרניים. היא מחלקת את יצירותיה של אוסטן לשני סוגים: אלה שבהם "הגיבורה צודקת" ומביעה את קולה של השמרנות, ואלה שבהם "הגיבורה טועה" וצריכה ללמוד מטעויותיה, להכיר בהן ולנסות להשתפר. גם ברומנים שבהם "הגיבורה צודקת" מופיע התהליך של הכרה בשגיאה ושיפור עצמי, אבל בדמות אחרת ברומן. במקרים אלו הגיבורה מסייעת לגרום לשינוי בדמות המשתנה.[93]
חוקרים כגון קלודיה ג'ונסון טוענים שאוסטן הושפעה מהרומנים הפוליטיים של סוף המאה ה-18, וכי היא הייתה ספקנית בנושא השליטה הפטרנליסטית.[94] לדוגמה היא מביאה את הרומן "תבונה ורגישות" שבו יש ביקורת על "האידאולוגיה הדומיננטית של זמנה", ומועלות שאלות על השרירותיות של הורשת הרכוש ושל זכות הבכורה.[95] גם ג'נקינס תומך בגישה זו, לדבריו היא אינה מהללת את המצב החברתי הקיים.[96] דוגמאות לנטייתה זו באות לידי ביטוי בנציגי החברה הפגומים כגון סר וולטר אליוט ("הטיית לב"), סר תומאס ברטרם ("מנספילד פארק") ואביה של אמה וודהאוס ("אמה"); הערצתה של אוסטן לאנשי הצי מובעת באפשרות לניידות חברתית (אדמירל קרופט וקפטן ונטוורת' ב"הטיית לב"); וכן אהדתה לאנשים שעוסקים במסחר או מתעשרים חדשים (משפחות גרדינר ובינגלי ב"גאווה ודעה קדומה" ומר וסטון ב"אמה").[97]
אחד הנושאים במחקר על אוסטן הוא תפקיד הקולוניאליזם ביצירתה. אדוארד סעיד טוען בספרו "Culture and Imperialism" כי ב"מנספילד פארק" היחס שבין האחוזות שבאנגליה לאלו שבאנטיגואה מייצג את הקשר שבין המרכז לפריפריה באימפריה הבריטית. בעוד שאנגליה עצמה "נסקרת, מוערכת ונודעת", אל מחוץ לאנגליה מתייחסים בחטף, ללא סוג של נוכחות מיידית שמורעפת על לונדון על האזורים הכפריים או על מרכזי התעשייה בצפון כגון מנצ'סטר או ברמינגהאם.[98] יש צורך במטע העבדים של סר תומאס באנטיגואה כדי לשמור על יופיו ויציבותו של מנספילד פארק, אבל הוא מוזכר רק לעיתים רחוקות.[99]
הרומנים של אוסטן מעלים סוגיות רבות הנוגעות לממון, לרכוש ולכוח הטמון בהם.[100] "גאווה ודעה קדומה" למשל סובב סביב הבעיות שנגרמות בגלל 'זכות הבכורה' (primogeniture), כיוון שאין למר בנט בנים רכושו יעבור אחרי מותו לקרוב משפחה אחר ולא לבנותיו, והן נותרות חסרות כל אלא אם כן יתחתנו עם בעלי אמצעים. ב"תבונה ורגישות" מוריש מר דאשווד הזקן את כל רכושו לבנו הקטן של ג'ון דאשווד, ובכך מנשל מן הירושה את בנותיו של אחיינו מאשתו השנייה. קופלנד מסביר ש"בגאווה ודעה קדומה, תבונה ורגישות ובמנזר נורת'אנגר, הבעיה היחידה של הנשים הייתה היעדר רכוש. בהמשך אוסטן חותרת בהתמדה להתייחסות לבעיות כלכליות בצורה מורכבת יותר. ברומנים: "אמה", "מנספילד פארק" ו"הטיית לב" יש בדיקה של הכלכלה כמדד של המוסר החברתי והפרעות חברתיות וכמקור לזהות לאומית".[101]
בדרך כלל מתארת אוסטן בצורה חיובית את הדמויות השייכות למעמד בעלי המקצועות כגון כמורה או אנשי צבא. ב"מנספילד פארק" למשל, הגיבורה מתחתנת עם כומר, וב"הטיית לב" נישואיהם של אדמירל קרופט ואשתו מתוארים כנישואים למופת.[102] אוסטן אינה מוחה כנגד הדירוג החברתי כשלעצמו. אמנם לפי הרומנים שלה מומלץ לשפוט את הדמויות על ידי סולם ערכים הומניים ומוסריים ולא לפי המעמד אליו הן שייכות, אבל יחד עם זה בהצגת הדמויות היא מזכירה מיד את מעמדן החברתי, כמו בהצגת משפחת גרדינר ב"גאווה ודעה קדומה". ב"אמה" יש התייחסות לרמות שונות של היררכיה חברתית, החל מבעלי האחוזות, הקרובים למעמד האצולה הכפרית, אנשי המקצוע (כומר, רופא, עורך דין), בעלי מלאכה, משרתים ועניים מרודים.[103]
בניתוח שעשה דקוורת' על תפקיד האחוזות בסיפורת של אוסטן, הוא טוען כי האחוזות מתפקדות לא רק כרקע לסיפור העלילה, אם כי גם כמדד לדמותו של בעל האחוזה והאחריות החברתית שמוטלת עליו.[104] הנושא של שיפור ועיצוב האחוזה מהווה מוטיב חוזר ב"מנספילד פארק". שיפורים בעיצוב הנוף בסגנון של רפטון היו באופנה באותה תקופה וגרמו לשיבוש תחושת הקהילתיות בקרב הקהילה המקומית ולבזבוז כספים.[105] כשאליזבת בנט רואה לראשונה את פמברלי (אחוזתו של דארסי) ניצת בה ניצוץ של אהבה לדארסי, היא חושבת לעצמה ש"להיות בעלת פמברלי יכול להיות משהו". הקוראים יכולים לשער שהיא מכירה לא רק בערך הכספי והמעמד של פמברלי, אלא גם בערכו כמרכז חברתי, באפשרויות הגלומות בו ובאחריות החברתיות שתהיה לה כבעלת המקום.[106]
יצירותיה של אוסטן לא הביאו לה מוניטין רב, כיוון שפורסמו בעילום שם. אף על פי שהרומנים שלה היו אופנתיים בקרב קובעי הדעה, כגון הנסיכה שרלוט אוגוסטה בתו של נסיך הכתר, הם קיבלו ביקורות מעטות ביותר.[107] רוב הביקורות היו קצרות ונטו לדעה חיובית, אף שהיו זהירות ושטחיות.[108] לרוב הן התמקדו בלקח המוסרי שברומנים. סר וולטר סקוט, המשורר הפופולרי ביותר באנגליה באותו זמן, אהב והעריך את הרומנים של אוסטן, ובשנת 1815 חיבר בעילום שם ביקורת על "אמה", כשהוא מגן על הסוגה הספרותית המושמצת של הרומן, תוך שמשבח את הריאליזם של הרומנים של אוסטן.[109] כך כתב: "הידיעה של הסופרת את העולם, והטאקט המיוחד שבו מציגה את הדמויות, כך שהקורא אינו יכול שלא לזהותן, מזכיר לנו משהו מהמעלות של אסכולת הציור הפלמית. הדמויות אינן לעיתים תכופות אלגנטיות, ולעולם אינן גדולות; אולם הן מגומרות כפי הטבע, בדיוק המשמח את הקורא". ב-1821 נכתבה ביקורת נוספת חשובה על עבודתה של אוסטן, מאת ריצ'רד וייטלי (Richard Whately). הוא השווה את אוסטן לענקים כגון הומרוס ושייקספיר, כשהוא משבח את האיכויות הדרמטיות של הסיפר שלה. וייטלי וסקוט קבעו את טון הביקורת שהייתה עליה אחר כך במשך כל המאה התשע-עשרה.[110]
הרומנים של אוסטן לא התאימו לציפיות של אנשי התקופה הרומנטית והוויקטוריאנית ש"רגשות חזקים אמורים להיות מאומתים בכתיבה על ידי הצגה בולטת של צבע וצליל".[111] המבקרים כמו גם הקוראים במאה התשע-עשרה העדיפו את הרומנים של צ'ארלס דיקנס וג'ורג' אליוט. אבל גם הרומנים של אוסטן יצאו לאור בבריטניה החל מ-1830 ונמכרו כל הזמן, אם כי לא היו רבי מכר.[112]
לאוסטן היו מעריצים רבים במאה ה-19 שראו עצמם חלק מהאליטה הספרותית, הם ראו בהערכתם לאוסטן סימן לטעמם התרבותי. הפילוסוף ומבקר התרבות ג'ורג' הנרי לואיס הביע את דעתו בסדרה של מאמרים נלהבים שפרסם בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19.[113] בצורה דומה התייחס הסופר הנרי ג'יימס לאוסטן והעמיד אותה בשורה אחת עם שייקספיר, עם סרוונטס ועם הנרי פילדינג, שאותם תיאר כ"ציירים משובחים של החיים".[114]
ב-1869 פרסם אחיינה של אוסטן, ג'יימס אדוארד אוסטן-לי, את ה"ממואר על ג'יין אוסטן". ספר זיכרונות זה הציג את אוסטן לקהל הרחב בדמות "הדודה היקרה ג'יין", דודה רווקה ומכובדת. פרסום הממואר עורר עניין מחודש באוסטן, מהדורה פופולרית של ספריה יצאה ב-1883, ואחריה מהדורה מאוירת ומהדורה מיוחדת לאספנים.[115] בסוף המאה יצאה קבוצה של אנשים שהחשיבו עצמם לאליטה ספרותית, כנגד הפופולריזציה של אוסטן. הם כינו את עצמם ג'ייניטס (Janeites), כדי להבדיל את עצמם מההמונים שלדעתם לא הבינו את יצירתה כראוי.[116]
ברבע האחרון של המאה ה-19 פורסמו ספרי הביקורת הראשונים על אוסטן. למעשה בשנתיים שאחרי פרסום הממואר יצאו לאור יותר ספרי ביקורת מאשר בחמישים השנה שקדמו להם.[117] בין המבקרים היו ריצ'רד סימפסון, מרגרט אוליפנט ולזלי סטיבן. בסקירה של הממואר תיאר סימפסון את אוסטן כמבקרת אירונית של החברה האנגלית. הוא הציג שני נושאים שהפכו אחר כך לבסיס לביקורת הספרותית המודרנית של יצירתה: הומור כביקורת חברתית, ואירוניה כאמצעי להערכה מוסרית.
זמן קצר אחרי פרסום הרומנים של אוסטן באנגליה, הם יצאו לאור גם בחלק ממדינות אירופה. ב-1813 יצא תרגום לצרפתית של "גאווה ודעה קדומה" ועד מהרה פורסמו גם תרגומים לגרמנית, דנית ושוודית. אוסטן לא הייתה מוכרת בכל ארצות אירופה, ברוסיה למשל התרגום הראשון לספריה הופיע רק ב-1967. למרות העובדה שהרומנים של אוסטן תורגמו לשפות אירופאיות רבות, היא לא נחשבה כחלק מהספרות האנגלית המסורתית, שהייתה מזוהה עם סר וולטר סקוט. תפיסה זו קיבלה חיזוק בשינויים שנעשו בספריה על ידי המתרגמים שהפכו אותם לסנטימנטליים והפחיתו מההומור ומהאירוניה שבהם.[118] ההתייחסות אל אוסטן כאל סופרת בסגנון הסנטימנטלי גרם לכך שעל יצירתה האפילו סופרים מז'אנר הריאליזם הצרפתי כמו סטנדאל, פלובר ובלזק. גם הסקירות של התרגומים לגרמנית העמידו את אוסטן בשורה אחת עם סופרים סנטימנטליים ובעיקר השוו אותה לסופרות שכתבו בסגנון הרומנטי.[118]
בארצות הברית פורסמו ספריה של אוסטן כבר ב-1832 אם כי במהדורה מצונזרת מעט. אולם רק אחרי 1870 הייתה תגובה אמריקאית ייחודית ליצירתה. סאות'הם מסביר כי עבור האמריקאים הלאומיים, זירת ההתרחשות המטופחת של ג'יין אוסטן, הייתה חיוורת ומאולצת מדי, וחסרת גבורה. אוסטן לא הייתה דמוקרטית מספיק לטעמם, לקראת סוף המאה התגובה האמריקאית לאוסטן הייתה מיוצגת בוויכוח שבין הסופר והמבקר האמריקאי ויליאם דין האוולס לבין הסופר מארק טוויין. בסדרה של מאמרים סייע האוולס להפוך את אוסטן לדמות קנונית, בעוד שטוויין יצא נגד המסורת האנגלופילית באמריקה. טווין טען בעד ייחודה של הספרות האמריקאית ותקף את הספרות האנגלית.[119] בספרו "בעקבות קו המשווה" כותב טוויין לגבי ספריית האוניה כי "ספרי ג'יין אוסטן... נעדרים מספרייה זו. השמטה זו לבדה יש בה ליצור ספרייה טובה למדי".
במאה העשרים פורסמו עבודות אחדות שסללו את הדרך למחקר אקדמי שהתמקד ברומנים של אוסטן. אבן הדרך הראשונה הייתה עבודתו של א.ס. ברדלי, איש אוקספורד, שנחשבת לנקודת מוצא למחקר האקדמי על אוסטן.[120] הוא חילק את הרומנים לקבוצות של "הרומנים המוקדמים" ו"הרומנים המאוחרים", הגדרה אשר משתמשים בה עד היום. השני היה ר. וו. צ'אפמן, שהוציא לאור ב-1923 את אוסף היצירות של אוסטן. הטקסט של צ'אפמן משמש בסיס לכל המהדורות הבאות של עבודות אוסטן שיצאו לאור.[121] עם צאת ספרה של מרי לסלס "Jane Austen and Her Art" (ג'יין אוסטן והאמנות שלה) ב-1939, החל המחקר האקדמי על אוסטן. עבודתה של לסלס הייתה חדשנית וכללה ניתוח הספרים שג'יין אוסטן קראה והשפעתם על יצירתה, ניתוח הסגנון של אוסטן, וניתוח "אומנות הסיפור" שלה.[122]
לספריה של אוסטן נכתבו ספרי המשך ופריקוולים ועיבודים אחרים בסוגות רבות ושונות. החל מאמצע המאה ה-19 החלו בני משפחתה לכתוב סיומים לרומנים הבלתי גמורים שלה, ועד שנת 2000 פורסמו יותר ממאה עיבודים ליצירותיה.[123] העיבוד הראשון של יצירה שלה לקולנוע היה ההפקה של חברת MGM ל"גאווה ודעה קדומה" בשנת 1940, בכיכובם של לורנס אוליבייה וגריר גרסון. ה-BBC הפיק סדרות דרמה לפי ספריה החל משנות השבעים של המאה העשרים, בניסיון להיות נאמנים למקור בעלילה, באפיון הדמויות ובתפאורה. ב-1995 החל גל חדש של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה ליצירות אוסטן בעקבות סרטה של אמה תומפסון "על תבונה ורגישות" וסדרת הטלוויזיה הפופולרית "גאווה ודעה קדומה".
בנוסף החלו להיות פופולריים ספרים ותסריטים שהם עיבודים מודרניים המבוססים באופן חופשי על הרומנים של אוסטן. אחד מהם הוא "קלולס" סרטה של איימי הקרלינג משנת 1995, עיבוד מודרני לרומן "אמה", המתרחש במאה העשרים בבוורלי הילס. הצלחת הסרט הביאה ליצירת סדרת טלוויזיה המבוססת עליו. "כלה ודעה קדומה" הוא סרט בסגנון בוליוודי המבוסס באופן חופשי על "גאווה ודעה קדומה". גם הספר "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" והסרט המבוסס עליו, שואבים השראה מ"גאווה ודעה קדומה".
בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט הקולנוע הבריטי "להיות ג'יין" ("Becoming Jane"), העוסק בסיפור חייה של אוסטן. במהלך הרצאה בהקרנת הבכורה של הסרט בירושלים טענה ד"ר יעל לוין מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית כי הסרט מייפה את סיפור חייה של ג'יין אוסטן ואיננו נאמן למקור, וכי דמותה נבנתה בהשראת דמותה של אליזבת בנט, גיבורת הרומן המפורסם ביותר של אוסטן "גאווה ודעה קדומה". בהרצאה טענה לוין כי דמותה המקורית של אוסטן שונה מן המתואר בסרט, וכי במציאות נראה שאוסטן הייתה דמות אפרורית למדי, וכן כי חייה לא היו דרמטיים כלל, ורוב כתיבתה מתארת חוויות שהיא בעיקר צפתה בהן מן הצד. מנגד ולאור הביוגרפיה של ג'יין אוסטן, אכן ניתן להבחין בחיים דרמטיים בצל עוני ומחסור, והצורך בהחלפת מעון המגורים בתדירות רבה בשל מחסור במזומנים.
לרגל יום השנה ה-200 למותה צפוי הבנק המרכזי של בריטניה להנפיק שטר של 10 ליש"ט שעליו מונצחת תמונתה אוסטן.[124]
ערך מורחב – ג'יין אוסטן בתרבות הפופולרית
כל ששת הרומנים של ג'יין אוסטן תורגמו לעברית לפחות פעמיים.
יצירותיה המוקדמות יצאו בקובץ אהבה וידידות - כתבי נעורים וליידי סוזן, תרגמו: סטלה פנטופל וענבל שגיב-נקדימון, אהבות ותמיר//סנדיק, 2016.
ג'יין אוסטן, ברשת החברתית Goodreads
"להיות ג'יין", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'ין אוסטן (1775-1817), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
