Loading AI tools
סופר, מחזאי ומסאי ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אברהם גבריאל (בּוּלִי) יהושע (שם עט: א. ב. יהושע, אברהם ב. יהושע; 9 בדצמבר 1936, כ"ה בכסלו ה'תרצ"ז – 14 ביוני 2022, ט"ו בסיוון ה'תשפ"ב) היה סופר, מסאי ומחזאי ישראלי. חתן פרס ישראל (1995, ה'תשנ"ה), זוכה פרס א.מ.ת. לספרות (2016)[1] ופרופסור באוניברסיטת חיפה.
 | |
| אברהם ב. יהושע, 2017 | |
| לידה |
9 בדצמבר 1936 כ"ה בכסלו ה'תרצ"ז ירושלים, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| פטירה |
14 ביוני 2022 (בגיל 85) ט"ו בסיוון ה'תשפ"ב תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
 ישראל |
| מקום קבורה | עין כרמל |
| שם עט |
א. ב. יהושע  |
| עיסוק | סופר, מסאי, מחזאי, מרצה |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה העברית בירושלים, הגימנסיה העברית רחביה |
| שפות היצירה |
עברית, אנגלית |
| תחום כתיבה | סיפורת, מחזאות, מסאי |
| יצירות בולטות |
המאהב, ניצבת, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, המנהרה |
| תקופת הפעילות | 1957–2022 (כ־65 שנים) |
| הושפע מ |
ויליאם פוקנר |
| מספר צאצאים |
3 |
| פרסים והוקרה | פרס ישראל, פרס ביאליק, פרס א.מ.ת |
  | |
יהושע נולד, גדל והתחנך בירושלים. מצד אביו, יעקב יהושע בן הרב חנניה גבריאל, הוא דור שלישי למשפחה ספרדית יוצאת הקהילה היהודית בסלוניקי שביוון. אימו, מלכה לבית רוזיליו, נולדה וגדלה במוגדור שבמרוקו, ובשנת 1932 עלתה לארץ ישראל עם אביה ואחותה[2]. אבי אימו, אברהם רוזיליו, היה מנכבדי העדה המערבית בירושלים ונכדו של הרב משה רוזיליו, מגדולי ראשי הישיבות במרקש ומחבר הספר "קול מבשר" על הש"ס. לימים תיאר יהושע את חילוקי הדעות בין הוריו על חינוכו. בעיני אימו "הקהילה הספרדית הישנה של אבי לא הייתה זרה פחות מהיישוב האשכנזי הציוני אשר היה כאן רוב, ובוודאי לא הרגישה כלפי העדה הספרדית מחויבות רגשית מיוחדת. שפתה הייתה צרפתית, ולאדינו לא ידעה."[3] שאיפתה הייתה להתחבר אל "לבה של הארץ שהיה העולם הציוני אשכנזי ולא אל משהו שראתה אותו כשולי הרבה יותר."[4] לעומתה, היה אביו קשור יותר למורשת הספרדית-ירושלמית. בסופו של דבר התחנך יהושע בחינוך החילוני-ציוני בזיקה סוציאליסטית. הוא למד בגימנסיה העברית רחביה והיה חניך בשבט מצדה ב-תנועת הצופים[5]. לאחר מכן שירת כלוחם בצה"ל בחטיבת הצנחנים, והשתתף כלוחם בפעולות התגמול ובמבצע קדש[6]. למד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים ספרות ופילוסופיה. בשנות ה-60 ערך את הביטאון "היה נכון" של תנועת הצופים[7]. בשנת 1995 קיבל את פרס ישראל בספרות, בשנת 2016 קיבל את פרס א.מ.ת לספרות ביחד עם רונית מטלון. בשנת 2017 קיבל את פרס דן דוד.
יהושע לימד בבתי-ספר תיכוניים ובאוניברסיטה. שימש כפרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. הוא לימד סופרים רבים ובהם מרדכי הרטל. התגורר בחיפה רוב חייו הבוגרים, והעיר והאוניברסיטה שלה מופיעות פעמים רבות בספריו. שימש כמרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד (1977) שיקגו (1988, 1997, 2000) ופרינסטון (1992, 1997). הוא קיבל תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטאות תל אביב, בר-אילן, בן-גוריון, מכון ויצמן, מאוניברסיטת טורינו באיטליה ומהאקול נורמל סופרייר בצרפת.
בשנים 1969–2012 התגורר בחיפה וב-2012 עבר להתגורר בגבעתיים. היה נשוי לד"ר רבקה (איקה) יהושע, פסיכואנליטיקאית במקצועה, עד לפטירתה בספטמבר 2016. לזוג שלושה ילדים: סיון יהושע, גידי יהושע ונחום יהושע ושבעה נכדים.
יהושע נפטר ב-14 ביוני 2022 בגיל 85, ממחלת הסרטן[8]. נקבר בקיבוץ עין כרמל.
ארכיונו הציבורי והאישי מופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים[9].
יצירתו של יהושע זוכה להכרה רחבה, בישראל ובעולם. על מגוון יצירותיו זכה בפרסים ספרותיים רבים, בכללם פרס ביאליק, פרס ברנר, פרס ישראל לספרות ופרס מדיסיס לסופר זר. עיתון הניו יורק טיימס תיאר אותו כ-"מין פוקנר ישראלי", בשל יכולתו המיוחדת לבטא ולהעלות על הכתב את "הלך הרוח" הישראלי העכשווי.
ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (בתרגומו האנגלי: "The Woman from Jerusalem") נכלל ברשימת 'מאה הספרים הטובים של השנה' של הניו יורק טיימס ושל ה"פאבלישרס ויקלי" ב-2006. באפריל 2007 זכה בפרס הלוס אנג'לס טיימס על ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"[10]. ב-2010 עובד הספר לסרט קולנוע בבימויו של ערן ריקליס ובעיבודו של נח סטולמן, שזכה בפרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר בשנת 2010.
יהושע היה פובליציסט ומסאי מקורי, חד ורב השפעה על השיח הציבורי הישראלי והיהודי, ועסק רבות בסוגיות של יהדות, ציונות, והקשר עם הארץ. הוא פרסם גם שורה של ספרים וקובצי מסות בהם "בזכות הנורמליות" "הקיר וההר" "כוחה הנורא של אשמה קטנה", "אחיזת מולדת". כולם ספרי מסות שעסקו בשאלת היהדות, ציונות, מקור האנטישמיות ועוד. יהושע מתח ביקורת על מדיניות ישראל ביהודה, שומרון ועזה מאז מלחמת ששת הימים[11] ונמנה עם החותמים על יוזמת ז'נבה. היה חבר מפלגת העבודה בשנות השבעים, ועזב אותה עם פרישת אריה אליאב ממנה; בקמפיין הבחירות לכנסת התשיעית תמך במפלגת של"י. אחרי המהפך הפוליטי חזר לשורות 'העבודה' במסגרת חוג 77, היה חבר במרכז המפלגה ושותף בכתיבת מצעה החדש[12]. כחצי שנה לאחר הבחירות, בדצמבר 1977, כתב מכתב ליושב ראש מפלגת העבודה שמעון פרס והפציר בו לא להיכנס לממשלתו של מנחם בגין. במכתבו כתב, בין היתר: "הכניסה לקואליציה כזו תהיה כרוכה בבזיונות. השליטה על המפלגה תאבד לך סופית". פרס השיב לו כי "נותקנו מהעם, לבנו נהיה גס למשאלות לבו ואזננו אטומה לציפיותיו"[13].
ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם ביחד עם יהודה עמיחי, עמוס עוז ועמוס איילון, מכתב בעיתון הניו יורק טיימס, בו הם הפצירו ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים[14]. בריאיון לשבועון ניוזוויק ב-17 באוקטובר 1988, אמר כי הוא מסוגל להבין כיצד יכלו הגרמנים במלחמת העולם השנייה לומר שלא ידעו על השואה, שהרי גם ישראלים רבים מסרבים לקרוא עיתונים או לצפות בטלוויזיה, וכל כך קל להינתק מדברים שקורים במרחק של כמה קילומטרים מביתם. עם זאת, הוא הכחיש, בהמשך, כי השווה את המצב בשטחים למצב בגרמניה הנאצית[15][16].
ב-1993 ביקר יהושע בתקוע, ולאחר הביקור קרא ל"הבטחת זכויותיהם, ביטחונם ושליחותם הרוחנית של המתנחלים כמיעוט במדינה הפלסטינית שתקום", בטענה כי הכרה זו חשובה להמשך תהליך השלום[17].
לקראת בחירות 2001, פרסמה קבוצת פעילי שלום, בהם יהושע, מודעה בולטת בעיתון "הארץ", בה הם שללו את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, "כי פירוש הדבר יהיה חיסולה של מדינת ישראל... שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לישראל סותרת את עקרון הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי"[18].
ב-2002 אמר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הפלסטינים נמצאים כיום במצב טירופי, שמזכיר את זה בו נמצא העם הגרמני בתקופת הנאצים. הפלסטינים הם לא הראשונים שהעם היהודי גרם להם לטירוף הדעת; זה לא העם הראשון שהכנסנו לטירופים, ראינו כבר מה קרה עם הגרמנים". בעקבות הביקורת שעוררו דבריו, בין השאר מצד הנהלת יד ושם, הסביר יהושע את כוונתו: "לא עשיתי השוואה בין יחסי ישראל והפלסטינים למעשיהם של הנאצים, אבל אני שואל את עצמי שאלה שאנחנו חייבים לשאול: מה יש באינטראקציה בינינו לבין עמים אחרים, היוצר כזאת שנאה אירציונלית? מה הביא את הגרמנים ומה מביא את הפלסטינים לשנאה כזאת כלפינו? אני מסתכל בחרדה באיזו שנאה התאבדותית מתייחסים אלינו הפלסטינים. גם הגרמנים התייחסו אלינו באותו סוג של שנאה. זה דבר שצריך לברר אותו, מה קורה בינינו לבין עמים אחרים שבתוכם אנחנו חיים"[19].
יהושע תמך בתוכנית ההתנתקות[20] והתמודד עם טענות מתנגדי התוכנית. לגבי החששות הביטחוניים אמר[21]: "אם יירו טילי קסאם על אשקלון אנחנו נפסיק את החשמל בעזה. נפסיק את התקשורת בעזה. נמנע מעזה דלק. ... הם בעצמם יחסלו את הטרור." לגבי הקושי של המתנחלים כתב[22]: "הם הלכו לשם מרצונם. איש לא הכריח אותם להגיע למעמקי עזה ולפאתי שכם. הם לא היו אנשים חסרי בית לפני שהלכו לשם, והם לא יהיו חסרי בית לאחר שייצאו משם. מיליונים של אנשים עוקרים כל בוקר בעולם מבתיהם ועוברים לבתים אחרים. זהו תהליך טבעי ושכיח." לאחר ביצוע ההתנתקות, היה בין תומכי עצומה נגד הזנחת המפונים מגוש קטיף[20].
לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה, השתתף במסיבת עיתונאים ביחד עם דויד גרוסמן ועמוס עוז, בה הוא תיאר את עצמו כ"סופר מגויס", בעל מחויבות ואחריות למתרחש. את חשיפת דעותיו בעניינים חברתיים ומדיניים החל בספר המסות "בזכות הנורמליות", שעורר הדים בישראל ובעולם, ובמאמרים וספרים נוספים שפרסם מאז.
במסע הבחירות לכנסת הארבע עשרה הוצב במקום ה-116 ברשימת מרצ, ובמסע הבחירות לכנסת התשע עשרה, בינואר 2013, היה במקום ה-109.
בדצמבר 2016 הציע לתת למאה אלף ערבים תושבי שטחי-C ביהודה ושומרון, תושבות - ואולי אף אזרחות, בלי לספח את שטחי-C עצמם[23].
רומנים
ספרי סיפורים קצרים
מחזות
ספרי ילדים
ספרי עיון
חלק מספריו של יהושע עובדו לקולנוע ולסדרות טלוויזיה:
בין ספריו שעובדו למחזות לתיאטרון: "המאהב" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ספרו "מסע אל תום האלף" היה הבסיס לאופרה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, יהושע כתב את הלִבְרִית.
| כללי |
|---|
|
| מכתביו |
|---|
|
| על יצירתו |
|---|
ראו גם בערכים המוקדשים ליצירותיו.
|
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
