אהרן שבתאי

אהרן שבתאי (נולד ב-11 באפריל 1939 בתל אביב) הוא משורר עברי, מרצה, ומתרגם מיוונית עתיקה. תרגם עשרות מחזות יווניים קלאסיים.

עובדות מהירות לידה, מדינה ...

אהרן שבתאי

לידה	11 באפריל 1939 (בן 86) תל אביב, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
מקום לימודים	אוניברסיטת קיימברידג', סורבון
שפות היצירה	עברית
תקופת הפעילות	מ-1955
בן או בת זוג	טניה ריינהרט
צאצאים	ננו שבתאי
פרסים והוקרה	פרס ביאליק (2018) פרס טשרניחובסקי פרס לאה גולדברג

Remove ads

ביוגרפיה

סכם

פרספקטיבה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אהרן שבתאי נולד בשנת 1939 בתל אביב. התחנך בקיבוץ מרחביה. למד תרבות קלאסית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבל תואר דוקטור בתרבות קלאסית. השתלם בסורבון בפאריס, באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי בארצות הברית.

לימד בחוג לתיאטרון של האוניברסיטה העברית וכן ספרות יוונית באוניברסיטת תל אביב. שיריו הראשונים התפרסמו בשנת 1955 בעיתון "על המשמר".

בשנות ה-60 וה-70 נהגו להזכירו בנשימה אחת יחד עם משוררים כמו דוד אבידן ויונה וולך (עמה ניהל פרשיית אהבים^[1]).

בתחילת שנות התשעים עורר כעס וביקורות שליליות בעת פרסום ספר השירה "זיוה", בו חשף בפירוט יוצא דופן את יחסיו הארוטיים עם זיוה פוסטק, תוך שימוש בתיאורים שלא היו שכיחים בשירה העברית. יש המחשיבים ספר זה כציון דרך בתולדות השירה בישראל. בשנת 2014 ליווה מבחר משירתו הארוטית של שבתאי את סדרת הציורים זימה מאת יונתן הירשפלד בספר בשם זה, ובתערוכה משותפת שנערכה בגלריה צדיק ביפו שאצר רון ברטוש.

אהרון שבתאי כתב גם שירה פוליטית. שיריו עסקו בפגיעה בכפרים הערביים בילעין ובודרוס בעקבות בניית חומת ההפרדה (או גדר ההפרדה). לאחר מות טניה, אשתו השנייה, פרסם את הספר 'טניה' (2008). שיריו מתפרסמים ב"הארץ", בכתב העת "מעין" ובדחק - כתב עת לספרות טובה, ורבים מהם כונסו באסופת שיריו "ארצנו". בספרים מוקדמים שלו נטה דווקא למרכז הפטריוטי ואף לימין (למשל בספר בגין, שעסק במנחם בגין). חתם על עצומת תמיכה בסרבנות לשרת בשטחים^[2].

פרסם את הכרך על המיתולוגיה היוונית במסגרת סדרת המיתוסים שערך המתרגם והעורך דן דאור בהוצאת מפה. שבתאי תרגם מיוונית מיצירותיהם של אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופאנס והסיודוס, את הומרוס ('איליאדה' ו'אודיסאה') וכן שירים רבים מן השירה הלירית של משוררי יוון. כמו כן, תרגם מגרמנית מיצירת ברטולט ברכט. שבתאי נושא בתואר דוקטור ומלמד בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1999 זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת^[3] ובפרס לאה גולדברג לשנת 2009^[4]. בשנת 2018 זכה בפרס ביאליק^[5].

בשנת 2024 ראה אור ספר השירה האחרון פרי עטו, "רקוויאם", בעריכת אלעד זרט בהוצאת הבה לאור. הספר זכה לשבחים מצדי מבקרי ספרות והפך לרב מכר. בעיתון הארץ נכתב כי "ספר השירים היפהפה של שבתאי מדפדף בין תמונות ישנות, אבל שלא כמו ממואר טיפוסי הוא חף מסנטימנטליות ומציע התבוננות כמעט סטואית במוות".^[6] בביקורת נוספת בעיתון זה, תואר שבתאי כ"הבן החורג של השירה העברית".^[7] נכון לשנת 2025 הודפסו שלוש מהדורות של הספר.^[8]

Remove ads

חיים אישיים

סכם

פרספקטיבה

אשתו הראשונה היתה קולין ברוצקוס איתה התחתן בצעירותו בנישואים אזרחיים בפריז. לבני הזוג נולדו ארבעה בנים ושתי בנות.

בתם ננו שבתאי היא משוררת ומחזאית ישראלית שהיתה בת זוגו של ניר גונטז'.

אהרן הקדיש לחיי המשפחה את סדרת ספרי 'הפואמה הביתית' (1976–1986). לאחר הולדת בן הזקונים אוד, התערערו יחסי אהרן וקולין, ואהרן התאהב באחותה של קולין, דפנה אינבינדר, שלא נענתה לו. לאהבה נכזבת זו הוא הקדיש את ספרו 'אהבה' (1987). בשנה זו אהרן עבר לגור בתל אביב עם זיוה פוסטק, עורכת סרטי קולנוע שעבדה קודם לכן בצרפת עם קלוד לנצמן על סרטו "שואה". אהרן וקולין התגרשו בשנת 1989. קולין וילדיה המשיכו לחיות בביתם הירושלמי.

בשנת 1996 נישא אהרן שבתאי בשנית, לטניה ריינהרט, בלשנית, חוקרת ספרות ופעילת שמאל רדיקלי, והיה נשוי לה עד מותה ב-2007.

אהרן הוא אחיו של הסופר והמשורר יעקב שבתאי. היה לו אח צעיר נוסף, יואל, נגן עוגב וצייר, שהתגורר שנים רבות בדרום צרפת, ונפטר שם^[9].

דוד ברוצקוס

מרגלית

קולין

Remove ads

שירתו

עיקר מלאכתו הפואטית של אהרן שבתאי היא בחתירתו לאמת, אף אם היא אינה נעימה לעיניו של הקורא או לכבודו שלו כמשורר. לפי שבתאי, אל לו למשורר לצנזר את עצמו. כך ניתן להבין את הבזקי התיאורים בפואמה הביתית, את תיאורי האהבה הגרפיים בזיוה, ואת שיריו הפוליטיים. הפואטיקה שלו חושפת את המיניות, ההתפעלות מרגעי היומיום ואת היופי והכיעור, הכאב וחסד של הגוף. שיריו של אהרן שבתאי מתאפיינים בהאלהה של הטריוויאלי ו"נטול הערך" — תפוחי אדמה, חביתה, חבית יין, חבילת טמפונים — על חשבון הציבורי וה"חשוב" — המדינה, הרמטכ"ל, הביטחון. בשנת 2014 מספר שירים מתוך ספרו "טניה" הוצגו בתערוכה "גזר דין גוף" בגלריה החדשה במוסררה ובאוצרתו של המשורר איתי עקירב.

אהרן שבתאי הוא אחד המשוררים הפעילים בגרילה תרבות.

ספריו

שירה

חדר המורים, עכשיו, 1966
קיבוץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1973
הפואמה הביתית, ספרי סימן קריאה, 1976
חרא, מוות, עכשיו, 1979
חוט, פרוזה, 1981
החמור, עקד, 1982
ספר הכלום, ספרית פועלים, 1982
ההרצאה הראשונה, עכשיו, 1985
בגין, כתר, 1986
אהבה, עם עובד, 1987
גירושין, מוסד ביאליק, 1990
זיוה, זמורה ביתן, 1990
מטאזיויקה, זמורה ביתן, 1992
הלב, סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1995
בחודש מאי הנפלא, סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1997
פוליטיקה, הוצאת אבן חושן, 1999
ארצנו, הקיבוץ המאוחד, 2002
שמש שמש, חרגול, 2005
טניה, חרגול, 2008
זימה, 2014 (ביחד עם יונתן הירשפלד)
פתחתי דלת, ועמדת שם, עם עובד, 2019
מבחר ושירים חדשים (עורך המבחר: אלעד זרט), עם עובד, 2021
רקוויאם, הבה לאור ודחק, 2024^[10]^[11]

עיון

המיתולוגיה היוונית - מיתוסים, ספרי תל אביב, 2000
קורס מזורז בשירה, דחק, 2023.^[12]

מחזות יווניים שתרגם

אוריפידס, אורסטס, הוצאת שוקן, 2009
אוריפידס, איון, הוצאת שוקן, 2005
אוריפידס, איפיגניה באוליס, הוצאת שוקן, 1989
אוריפידס, איפיגניה בארץ הטאורים, הוצאת שוקן, 2007
אוריפידס, אלקטרה, הוצאת שוקן, 2001
אוריפידס, אלקסטיס, הוצאת שוקן, 1986
אוריפידס, אנדרומכה, הוצאת שוקן, 2003
אוריפידס, הבאקכות, הוצאת שוקן, 1994
אוריפידס, היפוליטוס, הוצאת שוקן, 1992
אוריפידס, הלנה, הוצאת שוקן, 2010
אוריפידס, הנשים הפיניקיות, הוצאת שוקן, 2011
אוריפידס, הקבה, הוצאת שוקן, 1992
אוריפידס, הקיקלופ, הוצאת שוקן, 2001
אוריפידס, הרקלס, הוצאת שוקן, 2002
אוריפידס, ילדי הרקלס, הוצאת שוקן, 2011
אוריפידס, מבקשות החסות, הוצאת שוקן, 2011
אוריפידס, מדיאה, הוצאת שוקן, 1983
אוריפידס, נשי טרויה, הוצאת שוקן, 2010
אייסכילוס, אגממנון, הוצאת שוקן, 1990
אייסכילוס, הפרסים, הוצאת שוקן, 1994
אייסכלוס, מבקשות החסות, הוצאת שוקן, 2011
אייסכילוס, נוטות החסד, הוצאת שוקן, 1990
אייסכילוס, נושאות הנסכים, הוצאת שוקן, 1990
אייסכילוס, פרומתאוס הכבול, הוצאת שוקן, 1994
אייסכילוס, שבעה נגד תבי, הוצאת שוקן, 2011
אריסטופאנס, הצפרדעים, הוצאת שוקן, 1997
אריסטופאנס, ליסיסטרטה, הוצאת שוקן, 1997
אריסטופאנס, מהפכת הנשים, הוצאת שוקן, 2003
מננדרוס, הנרגן, הוצאת שוקן, 2004
סופוקלס, אדיפוס בקולונוס, הוצאת שוקן, 1999
סופוקלס, אדיפוס המלך, הוצאת שוקן, 1994
סופוקלס, איאס, הוצאת שוקן, 2003
סופוקלס, אלקטרה, הוצאת שוקן, 2001
סופוקלס, אנטיגונה, הוצאת שוקן, 1990
סופוקלס, נשי טרכיס, הוצאת שוקן, 1989
סופוקלס, פילוקטטס, הוצאת שוקן, 1998

שירה אפית יוונית שתרגם

הסיודוס, עבודות וימים. תל אביב, הוצאת שוקן, 2004.
הומרוס, אודיסאה. תל אביב, הוצאת שוקן, תשע"ד / 2014.
הומרוס, איליאדה. תל אביב, הוצאת שוקן, תשע"ו / 2016.

Remove ads

פרסים

2021, פרס שר התרבות לתרגום ספרות

לקריאה נוספת

אפרת מישורי, "מארוטיקה לפורנוגרפיה - על "זיוה" של אהרון שבתאי", עכשיו 57, 1992.
יאיר מזור, "לסלק את האסתטיקה מן הסלון, קווי מיתאר לשירת אהרן שבתאי", מאזנים ע"ד, 2000. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
שמעון זנדבנק, "שירה לא רטובה: שבתאי, יום והמרד האימז’יסטי", חדרים 11, 1994.
אלון אלטרס, "לקחת בחשבון! על 'הפואמה הביתית' ועל שירת אהרון שבתאי בכלל", עכשיו 50, 1985.
אריה זקס, "משוררי האנטי-מטאפורה - אהרון שבתאי והרולד שימל", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 1977.
אורי ברנשטיין, "על 'הפואמה הביתית' לאהרן שבתאי", סימן קריאה 7, 1977.
"שיחה קצרה עם אהרן שבתאי", דחק - כתב עת לספרות טובה א, יוני 2011, תשע"א, עמ' 30–35.
הלית ישורון, איך עשית את זה? – ראיונות 'חדרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2016, עמ' 255–283, ראיון עם אהרן שבתאי מאוגוסט 1992.
אהרן שבתאי, מתנות, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 263–267, הוצאת כרמל, 2017.
יהודה ויזן, העובדה שאהרן שבתאי טרם קיבל את פרס ישראל היא אות קלון לכולנו, באתר הארץ, 5 ביולי 2019
מיכאל גלוזמן, אהרן: הבית והמשפחה בשירת אהרן שבתאי, הוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה, 2021.
שירה סתיו, "רקוויאם": אהרן שבתאי לא מפחד להתבונן בעבר ובעתיד, באתר הארץ, 21 במאי 2024
עמית בן עמי, אהרן שבתאי אוהב את השם, אתר מעלה, דצמבר 2024, על "רקוויאם"