Loading AI tools
פעיל דתי-חרדי אנטי-ציוני שנחשב לקורבן היהודי הראשון של רצח פוליטי בארץ ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעקב ישראל דה האן (31 בדצמבר 1881 – 30 ביוני 1924, אור לכ"ט בסיוון ה'תרפ"ד) היה משפטן, עיתונאי, משורר וסופר בשפה ההולנדית, יהודי יליד הולנד, פעיל ציוני שלאחר עלייתו לארץ ישראל חבר לחרדים ופעל בהמשך נגד התנועה הציונית. נרצח על ידי ההגנה במה שנחשב כרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בזמן המודרני[1].
 | |
| ד"ר יעקב ישראל דה האן | |
| לידה |
31 בדצמבר 1881 סמילדה, הולנד  |
|---|---|
| נרצח |
30 ביוני 1924 (בגיל 42) ירושלים, פלשתינה (א"י) |
| מדינה |
ממלכת ארצות השפלה |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בהר הזיתים |
| מעסיק |
אוניברסיטת אמסטרדם |
| השקפה דתית |
יהדות |
  | |
דה האן נולד בשנת 1881 בכפר סמילדה (אנ'), במחוז דרנתה שבצפון-מזרח הולנד. משפחתו הייתה דתית ובה 18 ילדים. אביו, יצחק אייזיק הלוי, היה חזן ומורה בעל מזג סוער ונאלץ להחליף מדי פעם את הקהילה שאותה שירת, עד שהשתקע בעיר זאנדם (Zaandam) שליד אמסטרדם. אחותו של יעקב, קרי ואן ברוכן, הייתה סופרת שכתבה בין היתר את הספר "הבית הקטן שליד התעלה", המספר על בית הוריה.
דה האן נטש את הדת בגיל צעיר והשתלב בחברה ההולנדית. בבחרותו למד בסמינר להכשרת מורים. הוא היה מרקסיסט ובשנת 1903 הצטרף לתנועה הסוציאל-דמוקרטית ההולנדית והיה לאחד מראשי דובריה. הוא נודע כעורך דין אך עסק גם בעיתונאות ובכתיבת שירה, ושלט בשפות רבות. דה-האן היה הומוסקסואל. הוא לא הצהיר על כך ברבים, אך חשף עובדה זו בכתביו, ולראשונה בספר "צינורות" שיצא לאור ב-1904. עם זאת, בשנת 1907 נשא לאישה את יוהנה ואן מרספין, רופאה נוצרייה שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים.
בנוסף לכמה עבודות פחות חשובות (אוסף הסיפורים "Kanalje", או "תעלה קטנה", הרומן "Ondergangen", או "שקיעות" וטקסטים שהתפרסמו בכתבי-עת שונים), כתב דה האן שני רומנים גדולים שהכו גלים בזמנם ושערכם הספרותי אינו מוטל בספק.
ב-1904 יצא הרומן "צינורות" (בהולנדית: Pijpelijnetjes; משחק מילים על שם הרובע פּייפּ באמסטרדם, שבו מתרחשת העלילה) וחולל שערורייה. הספר הוקדש ל"אָלֶטְרִינוֹ הטוב" (ארנולד אלטרינו) שהיה רופא וידידו של דה האן, אך גם הוא נרעש למקרא הספר והנושא שבו עסק. פ' ל' טאק, עורכו הראשי של העיתון Het Volk ("העם"), שלח לדה האן מכתב פיטורין, ולמחרת היום שלח לו מכתב נוסף, ובו כתב לו כי הוא עדיין מוזמן "לשוחח עם מישהו קצת יותר מבוגר" – כלומר עם טאק עצמו. הסופר והפסיכיאטר פרדריק ואן אדן, שהיה גם הוא ידידו של דה האן, הוקיע את הספר. חבר אחר של דה האן, הסופר לודווייק ואן דייסל, הגיב תחילה בהזדהות, אך מאוחר יותר הלך והרחיק עצמו מעליו. לבסוף, דה האן פוטר אחר כבוד מעבודתו כמורה, ונזרק מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
גם אלטרינו וגם דה האן עצמו התאמצו ביותר למצוא את כל העותקים שהופצו לחנויות ולקנות אותם בחזרה. כבר באותה שנה הופיעה מהדורה שנייה מתוקנת, שנעדרה ממנה ההקדשה ונמחקו ממנה רמיזות לדמותו של אלטרינו. דה האן תכנן לכתוב חלק שני ל"צינורות", אך התוכנית מעולם לא יצאה לפועל. קטעים ספורים התפרסמו בכתבי עת, אך מלבדם הספר אבד למשך עשרות שנים. בינתיים, הוא פרסם את "מכתב פתוח ל-פ' ל' טאק", ובו בא חשבון עם העורך שלו לשעבר.
ב-1908 הופיע רומן שני בשם "פתולוגיות: הידרדרותו של יוהאן ואן פֵרֶה דה וית" (Pathologieën: De ondergang van Johan van Vere de With), שעסק גם הוא בהומוסקסואליות. ספר זה חולל פחות שערוריות מקודמו; אומנם בכמה מקומות בספר ניכרת נימה של סאדיזם, אבל הפעם מתייחס המספר לנושא ספרו בביקורתיות רבה יותר, כפי שמרמזת גם הכותרת.
לקראת סוף חייו של דה האן נשכחו הרומנים שלו, והוא הקדיש את רוב האנרגיה היצירתית שלו לכתיבת שירה. עוד ב-1900 פרסם שירים שכתב בנעוריו, אבל כעת התחילו להופיע כרכי שירה בשלים וחדשים, שברבים מהם הוא שב לנושאים הומוארוטיים. בה במידה העסיקה אותו גם היהדות והחיבוטים הקשורים בה, וכמה משיריו הארוכים (במיוחד Het Joodsche lied, "השיר היהודי", פואמה בשני חלקים) מתעמקים בנושא.
קובץ שיריו המפורסם ביותר הוא "מרובעים" (Kwatrijnen), מאות שירים קצרצרים בני ארבע שורות (בהשראת ה"רֻבַּאעִיַּ֫את" של עומר ח'יאם), המספרים בהדרגה את סיפור בואו של דה האן לארץ ישראל וחוויותיו בה. שירים אלה, שראו אור אחרי מותו של דה האן, רוויים נימה אישית ואינטימית ובעלי קצב ייחודי משלהם, ומציגים דמות של מספר רגיש, רגשן, עקשן וחד-עין. בזכות שירים אלה הוא נודע בשנים שלאחר מותו, עד שהרומנים המוקדמים שלו נתגלו מחדש. קובץ המכיל את כל שיריו יצא לאור לראשונה ב-1952.
ארכיונו שמור בספריית רוזנטליאנה באוניברסיטת אמסטרדם.
בשנת 1912 נסע דה האן לאימפריה הרוסית כדי לחקור את תנאי המאסר בבתי הסוהר שם. עם שובו פרסם את הספר "בתי סוהר רוסיים", על התנאים התת-אנושיים שמצא במוסדות אלו. לאחר שובו מרוסיה, חל בו מפנה אידאולוגי. הוא חזר בתשובה, שב להיות יהודי דתי והצטרף לציונות הדתית. ב-1916 הגיש את הדוקטורט שלו במשפטים, שעסק בהיבטים בלשניים וסמנטיים של החוק והמשפט, באוניברסיטת אמסטרדם. אחרי מלחמת העולם הראשונה החליט לעלות לארץ ישראל.
דה האן הגיע לארץ בשנת 1919 ורצה להשתלב בתנועה הציונית. עד מהרה התברר לו כי איש אינו מעוניין בשירותיו – לא במוסדות היישוב וגם לא באוניברסיטה העברית, שהייתה אז בשלבי הקמה. הוא ביקש לשמש כקונסול הולנד בירושלים ונדחה על ידי שלטונות הולנד. ב-1921 עמד בראש התלמוד תורה הספרדי "דורש ציון". מאוכזב ומתוסכל, חל שוב מהפך בחייו והוא הצטרף לחוגים הקנאיים של העדה החרדית, מתנגדי החילוניות והציונות. הוא הפך למקורבו של הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית.
באותה עת התפרנס דה האן מעבודתו כמרצה למשפטים בבית הספר המנדטורי למשפטים, מפרסום שירתו ומכתיבה בעיתון ההולנדי הנפוץ "Algemeen Handelsblad". כתבותיו עסקו בתיאור החיים בארץ ישראל והיו פופולריות בהולנד. בשנותיו בירושלים המשיך ביחסיו עם גברים, שאותם מצא בקרב נערים מערביי ירושלים, אם כי הסתיר את הדבר מחבריו החרדים. עולמו זה התבטא בספר שיריו בסגנון המרובעים, שבשל כך נקרא "המרובעים". הספר יצא לאור בהולנד מעט לפני מותו, בשנת 1924.
דה האן היה דמות יוצאת דופן בסביבתו; אירופאי משכיל ומודרני בלב העדה החרדית. הוא העמיד את כישוריו לרשות העדה החרדית, תרגם את תזכיריה ואת תזכירי אגודת ישראל (שהייתה אז קשורה אליה) לאנגלית, והושיט לאגודה ייעוץ משפטי. במשך הזמן הפך למנהל המדיני הרשמי של האגודה, וזאת ללא כל תמורה. הוא העריץ את רבה של ירושלים, יוסף חיים זוננפלד, שבברכתו פעל, ועד מהרה הפך לסמן קיצוני בחוגי החרדים.
הוא תקף באופן קבוע את הציונות ואת מנהיגיה. דה האן תיאר את הרב אברהם יצחק הכהן קוק ואת מנהיגי היהדות הדתית-לאומית של תנועת המזרחי כפושעים. הוא הגיש תלונות ותביעות משפטיות תכופות נגד הרב קוק, ביניהן תביעה באשמת זיוף תעודה, שבגינה נאלץ דה האן לשלם הוצאות בית משפט ושכר טרחת עורכי-דין[2]. במשפט תביעה שהתנהל עם שופט שנחשב בעיניו כציוני, הוא הפנה אליו עורף, לעג וקילס, ואף החליף כל פעם את השפה (אנגלית, ערבית ועברית)[3].
מתנגדיו האשימוהו גם שפעל על מנת לסכסך בין היישוב היהודי לבין הערבים. הוא נאבק במרץ ובביטויים קשים נגד היישוב הציוני המאורגן, והחשיבם כ"אנשים מסוכנים, שבגלל שאיפותיהם יעוררו את הערבים כנגדנו"[4], והאשימם בכל תגובות הזעם והתוקפנות של הערבים. הוא השווה את התנהגות הציונים כלפי הערבים להתנהגותם של האנטישמים כלפי היהודים[5].
דה האן ניצל את קשריו הדיפלומטיים והאישיים כדי להפיץ את השקפתו ביחס לתנועה הציונית. הוא פרסם את דעותיו בעיתונות האירופאית הכללית, כגון בדיילי אקספרס הלונדוני ובהנדלסבלאט ההולנדי[6]. במאי 1921 כתב לעיתון הולנדי:
עם בלתי רגיל אנחנו. מוחים נגד חותרי הסירות הערבים שמסרבים להוריד את העולים היהודים מהאוניות אל נמל יפו. אנו מוחים נגד החרם הערבי. אולם רגיל וידוע שאף ערבי אינו רשאי להתגורר בתל אביב; שערבי לא יתקבל כאורח בבית מלון יהודי. אין אנו זוקפים גבה כאשר חברות מוסיפות סעיף בתקנון שלהן לפיו הן רשאיות לעבוד רק עם עובדים יהודים בלבד. היהודים אינם רוצחים, אינם שודדים, אינם מציתים. כל שהם מבקשים הוא לכבוש את הארץ בדרכי שלום. אבל הערבים אינם רוצים להיות נכבשים בדרכי שלום...
אני סועד במלון היהודי וחוקר:
"יש ערבים במלון?"
"לא אדוני, אני לא מכניס אותם. הם מלוכלכים."
"ואם יבוא אחד נקי?"
"הם לא מוכנים לשלם את המחירים שלנו. לא אקבל אותו. אני לא מכניס ערבים."
וכך אנו חיים בשקט ובשלווה עד המרד הבא.— פיליטון שנשלח לעיתון הולנדי, מאי 1921. תרגום: אירית באומן
הוא פתח במסע נגד המיסים שהנציב העליון אישר לוועד העיר של יהודי ירושלים לגבותם, ופעל לביטול המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בשנת 1921 ביקר בארץ אלפרד הרמסוורת', הוויקונט הראשון מנורטקליף (אנ'), בעל העיתונים דיילי מייל ודיילי מירור. דה האן ארגן פגישה בין הוויקונט לבין משלחת אנשי ועד העיר האשכנזי, שאחריה אמר הלורד נורטקליף: "כמה הם היודעים באנגליה כי היהודים האורטודוכסים אינם מאמינים בציונות ... טוב שידעו זאת כולם". פגישה זו עוררה סערה וגררה גינויים מצד אנשי היישוב החדש[7].
דה האן היה במגע מתמיד עם ההנהגה הערבית, ובקשרי ידידות עם האמיר עבדאללה מרבת עמון (לימים עבדאללה הראשון, מלך ירדן)[8]. הוא חתר לתוכנית שתהיה מוסכמת על ידי התנועה הערבית בכך שלא תקפח את הזכויות של היהדות החרדית בארץ ישראל ותיתן תנועה חופשית של יהודים בארצות ערב (כולל ארץ ישראל), ואילו היהודים יוותרו על הדרישה לזכויות מדיניות בארץ ישראל[9]. הוא הרכיב משלחת חרדית בראשות הרב זוננפלד שיצאה ב-י"ט באדר א' ה'תרפ"ד לעבר הירדן, להתייצב בפני האמיר עבדאללה, ולהיפגש עם אביו של עבדאללה, חוסיין בן עלי, שביקר אז בעבר הירדן. המשלחת הייתה משקל-נגד למשלחת ציונית בראשות הקולונל פרדריק קיש שיצאה להיפגש עם אנשי השושלת ההאשמית. הוא השתתף בכל הפגישות והארוחות הרשמיות, כולל סעודה עם הנציב העליון הרברט סמואל[10]. משלחתו של דה האן הגישה תזכיר שלפיו אגודת ישראל היא גוף עצמאי המייצג יהודים רבים ברחבי העולם ולכן יש לקבל ממנו חוות דעת נפרדות בשאלות העומדות על הפרק. עוד הביע התזכיר רצון בשלום ובשיתוף פעולה בין כל התושבים לבניין הארץ[11]. במעמד זה הוא השיג מהמלך חוסיין סכום נכבד לעניי העדה החרדית[10].
במאי 1923 קיבל דה האן מכתב איום ובו דרישה שיעזוב את ארץ ישראל עד 24 במאי או שיירצח
כמה תמים הוא יום העשרים וחמישה בחודש כשלא נרצחת בעשרים וארבע בו. לא בזכות המכתב. כי כך היה כתוב בו: 'דה האן! בזאת אני מודיע לך כי אם לא תעזוב את ארצנו לפני 24 בחודש זה, תיירה ככלב שוטה...גם אם יקיפו אותך שוטרים ובלשים, נשיג אותך כדי למלא את המצווה הקדושה 'ובערת הרע מקרבך'..' ומכתב נבון ונדיב זה כתוב כמובן עברית, לשון תחייתנו הלאומית, ובסגנון שאיני יכול לתאר את יופיו בהולנדית, שפה שאינה מתחייה
— פיליטון 25 במאי 1923
.[12] ב-1 ביולי 1924 הוא אמור היה לצאת ללונדון עם משלחת מטעם העדה החרדית, במטרה לפעול נגד אישור החוק למתן מעמד לקהילות היהודיות בארץ ישראל, שלדעת העדה החרדית היה בו כדי לתת יתרון ליישוב הציוני. השמועה אמרה שבכוונתו לפעול בלונדון גם לביטול הצהרת בלפור (דה האן עצמו הכחיש[13] טענות על פעילות בכיוון הזה, שעלו בעקבות פגישה קודמת).
ב-30 ביוני 1924 יצא דה האן לרחוב יפו בירושלים לאחר תפילת ערבית[14]בבית הכנסת שבחצר בית החולים שערי צדק. הוא נורה שלוש פעמים באקדח. הרוצח נמלט. משטרת המנדט לא הצליחה לגלות את זהות הרוצח, סייעניו או שולחיו, ותיק החקירה נסגר.
היסטוריונים שחקרו את אירוע ההתנקשות סבורים שאברהם תהומי (זילברג), איש "ההגנה" ולימים ממקימי האצ"ל, יזם את הפעולה. גם בערוב ימיו, עשרות שנים אחרי הרצח, סירב תהומי להודות בפה מלא שביצע את מעשה הרצח. בריאיון לשלמה נקדימון ב-1983 הודה באחריות מסוימת למעשה ובכך שבוצע בידי "ההגנה".
תהומי פנה לממונה עליו, זכריה אוריאלי, והלה אישר לו את הפעולה לאחר התייעצות עם בכירים ממנו. במהלך השנים הועלו השערות באשר לזהות אותם בכירים. הוזכרו בעיקר שמותיהם של יוסף הכט, שעמד בראש "ההגנה", ושל יצחק בן-צבי. בספר תולדות ההגנה מופיעה עדותו של הכט שהוא יזם את הפעולה, ורק לאחר שבוצעה הודיע לבן צבי. בשנת תשט"ז פורסם בשבועון העולם הזה שרחל ינאית בן-צבי הייתה שותפה לתכנון. תהומי הכחיש זאת במכתב לעיתון[15], וכן לימים לחוקר עודד ארצי[16].
תהומי הכחיש את דעתו של עודד ארצי, שלפיה ביצע את הרצח בשמו של תא מחתרתי בשם "המפעל". תא זה, שהורתו ב"חבורת אודסה", התגבש בשנים 1923–1924 והיה בעל מאפיינים המזכירים את מחתרת "הקיבוץ"[17]. התא מנה 13 חברים מקרב קבוצת השרון, אנשי העלייה השלישית שזוהו עם מפלגת הפועל הצעיר, ומפקד התא היה אליהו בן חורין (בינדר). לדעת ארצי, בן חורין הוא שנתן את הפקודה, וצוות הביצוע כלל את תהומי ואת זאב משי[18].
בשנת 2019 נחשף מכתב של תהומי משנת 1979, שבו אישר כי בן צבי השתתף בהחלטה על הרצח[16]. הביצוע הוטל על תהומי ועל אברהם גיורא קריצ'בסקי.
.jpg)
רצח דה האן נחשב לרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה, וזעזע את היישוב. בעיתונות פורסמו מאמרי הסתייגות חריפים, אך גם מאמרים שלא שכחו את אופיו ועברו. מייד אחרי מותו, התפרסמה כתבה בעיתון הארץ:
מת מיתה משונה אדם מוזר ותמוה, שעורר את הציבור והכאיב לו במשך חודשים ושנים רצופות, אדם חוטא ואומלל, שכולו היה חידה סתומה, אדם בעל כישרונות מזהירים ורוח אפילה, איש המלחמה והמחתרת, עשוי לבלי חת ומלא נכלי מזימות של חולשה אוכלת במחשך, מקנא לאמונות ולדעות הקדושות בעיני רבים, ומחלל את הקודש על ידי תכסיסים פסולים... ד"ר דה-האן הרבה להרע לחיינו הציבוריים, ופגיעתו היתה בהם רעה ומלאה חתחתים ותקלות, הוא הכניס לחיינו הציבוריים את יסוד ההרס והשטנה והשנאה שאינה יודעת גבול, את המלחמה הקיצונית שאינה בודקת באמצעים ואין עמה אחריות, מתוך עקשנות נלחם מיום ליום ברוב היישוב העברי בארץ ישראל
— גליון כ"ט סיון תרפ"ד[19]
אף היו מאמרים שניסו להעביר את האחריות לצד הנפגע:
בירושלים נרצח דה-האן... מלחמה היתה לו בארץ ובבוניה, מלחמה למוות ולחיים, מלחמה עד חורמה! ומה הפלא אם שטנה מסוכנת זו ואם בגידה לאומית זאת עוררה כנגדו את הלבבות, וכל החי והבריא בישראל רחש לו שאט נפש ושנאת בוז. ומה הפלא, אם המעשים המסוכנים הללו עודדו את מישהו מהמקריבים שעה שעה, ימים ושנים את נפשם על מזבח התחיה לנקום את נקמת עמו וארצו...
— "הד ליטא", גליון 14, י"ד תמוז תרפ"ד, קובנא[20]
בשבועון מטעם ההסתדרות הציונית הוצדק הרצח על סמך היתר הלכתי לפגוע במלשינים[21][22]. מנגד שיבח ראש עיריית ירושלים מוסא כאזם אל-חוסייני את דה האן "המנוח היה מפורסם בחכמתו..במבטו החד.. ובתוכניתו שהייתה צריכה להביא לידי הסכמה עם מנהיגי התנועה הערבית, בהיותה מבוססת על יסודות מוצקים, הייתה הסכמה זו מבטיחה גם ליהודים החרדים את אותן הזכויות שהציונים והועדים שלהם מקפחים אותן"
הפובליציסט אורי קיסרי כתב ב"דבר", כשנה וחצי לאחר הרצח:
אני לא ראיתי בו מלשין שפל וקטן-נפש, אך אדם עמוק, משורר וחקרן שהרע והטוב משמשים בו בערבוביה, ושלבסוף בעקב חיים שבורים ורצוצים, בעקב ענויי נשמה נרדפת, גבר בו הרע על הטוב. … דה-האן הלשין לשם שמים, כך לפחות האמין הוא. דעתו לא הייתה צלולה ביותר ואין להטיל עליו אחריות רבה על מעשיו
— אורי קיסרי, הזכרת נשמות, דבר, 28 בדצמבר 1926 (בחלקו השני של המאמר, המוצג לאחר לחיצה על "בעמוד הבא" שבקצהו השמאלי התחתון)
בלט בחריפותו הפובליציסט איש תנועת העבודה משה בילינסון, שכתב: ”דגל התנועה אל יהיה נכתם, לא בדם נקיים, ולא בדם חייבים, אחרת - תהא תנועתנו בכל רע, כי הדם מושך אחריו דמים. הדם תמיד מתנקם ואם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע”.
עם זאת, כתב חוקר מדע המדינה שלמה אבינרי:
באור זה רואה אני גם את ההשתקה סביב רצח דה-האן, שהיה כנראה הרצח הפוליטי הראשון בארץ. דה-האן היה, בלי ספק, אדם שחיבל במפעל הציוני, אבל רק הלך רוח מיוחד יכול להגיע מכאן עד להחלטה לרצוח אותו ועד לנכונות רוב ההנהגה היישובית - פרט לכמה יוצאים מהכלל כמו בילינסון וגליקסון - לקבל ולהפיץ את הבדיה שערבים רצחו אותו, ואף להדגיש את החשדות בקשר לסטיותיו המיניות, כמניע אפשרי המטשטש את זהותם האמיתית של הרוצחים
— מרדכי ברקאי, מה עוללו להיסטוריה, דבר, 7 בינואר 1966
דה האן נקבר בהר הזיתים ובהלוויה השתתפו אלפים.[23] בחלק מן החוגים החרדים הפך דה האן לקדוש מעונה. באגודת ישראל העולמית, שמלכתחילה לא שבעה נחת מפעילותו של דה האן, שהייתה קיצונית מדי לטעמה, נשמעו קולות הסתייגות ממנו עם פרסום ספריו ההומוסקסואליים לאחר מותו, והתנועה נמנעה מהנצחת שמו.
הרב זוננפלד והרב דיסקין, מחשובי הרבנים של ירושלים, ניסחו את הכתוב על מצבתו[24]. בין היתר כתבו שם: ”... אשר זנח אחריו כל חמודות תבל וישלך נפשו מנגד וילחם כארי כגבור בלי חת ויגן בכל לבו ונפשו לחזוק ובסוס עדת החרדים פעה"ק תו"ב וכנפול לפני בני עוולה נפל חלל בדמי ימיו ובמבחר שנותיו”. הרב יוסף חיים זוננפלד אף הכריז: ”מובטחני כי מי שמדבר בגנותו של דיהאן אפילו בדבר קט, אין לו חלק לעולם הבא”[25]. מסורת זו נמשכת עד היום.
באמצע שנות השמונים ניסתה העדה החרדית לשנות את שמה של גינת זופניק שבירושלים ל"גן יעקב ישראל דה האן". מדי שנה, לקראת תאריך כ"ט סיוון, שהוא יום השנה להירצחו, מפרסמים נטורי קרתא מודעות רחוב בגנות הרצח.[24]
|
ONRUST אי-שקט |
| "מרובעים", 1924. שיר זה מופיע על לוח הזיכרון לזכרו של דה האן באמסטרדם. |
הסופר ארנולד צווייג כתב ב-1932 רומן המבוסס על פרשת חייו של דה האן בשם "דה פרינט שב הביתה" (תורגם לעברית בשם "דה וריאנט שב הביתה"). בספר "נוצות" מאת חיים באר יש דמות המבוססת על דמותו של דה האן.
בשנות השבעים, עם התחזקותה של התנועה לזכויות ההומוסקסואלים בהולנד, נתגלו שני הרומנים הגדולים שלו ויצאו לאור במהדורות חדשות. "צינורות" עובד גם למחזה בשנות השמונים של המאה ה-20. אף על פי שהיה משורר מוערך, לא נקרא רחוב על שמו של דה האן עד 1993, בשל המחלוקת שנקשרה בשמו. בשנה זו, נקרא רחוב על שמו ברובע פּייפּ (Pijp) באמסטרדם, הרובע שבו מתרחשת עלילת "צינורות". ברחוב זה גם לוח זיכרון לזכרו של דה האן, ועליו חקוק שירו "אי-שקט" (ONRUST).
במאה ה-21 מועלה זכרו של דה האן על ידי קהילת הלהט"ב כמשורר ואיש רוח שנרצח, אומנם על רקע פוליטי, אך בטענה שדמו הותר ביתר קלות בשל נטייתו המינית[26]. שורה משירו של דה האן, "שיר לדייג צעיר" – "כזו כמיהה ללא גבול לידידות", חקוקה על אחת משלוש צלעות ה"הומומונומנט" באמסטרדם – אנדרטה המציינת את זכרם של כל ההומוסקסואלים שנרדפו לאורך הדורות בשל נטייתם.
בעת שהותו בארץ-ישראל פרסם דה האן מאות טורים ורשמי-מסע בעיתון "אלחמן האנדלסבלאד", שבהם שָׁטַח את חוויותיו, רשמיו, דעותיו על העדות השונות בארץ (כולל ביקורת על התנועה הציונית); כמו כן מוזכרים בכתביו אישים ידועים מהתקופה: טרומפלדור, ז'בוטינסקי, ביאליק (שאותו העריץ, ואף הקדיש לו שיר) ואחרים. רשימות אלו טרם ראו אור בכרך אחד, אך כמה כרכים קטנים שלהן ראו אור:
עפרי אילני, השלכותיו של הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל מורגשות גם אחרי מאה שנה, באתר הארץ, 26 ביוני 2024
יעקב ישראל דה האן (1881-1924), דף שער בספרייה הלאומיתמכּתביו בתרגום לעברית:
הלאמת השבת מתקדמת יפה. התנ"ך עבר הלאמה כבר מזמן, באתר הארץ, 25 ביוני 2018 (תרגם מהולנדית והקדים מבוא: עידו הררי) בזאת אני מודיע לך, כי אם לא תעזוב את ארצנו תיירה ככלב שוטה, באתר הארץ, 24 ביוני 2024 (מהולנדית: אירית באומן ושולמית במברגר; מבוא: עידו הררי)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
