Loading AI tools
השנים 1800-1701 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המאה ה־18 (המאה השמונה־עשרה) היא תקופת זמן שהחלה בשנת 1701 והסתיימה בשנת 1800.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. רצוי במיוחד לא לבצע שינויים במבנה הפרקים מאחר שהערך בתהליך הרחבה משמעותי בסגנון הערך על המאה ה-19. | |
היסטוריונים העוסקים בעולם המערבי נוטים לתחום את המאה ה־18 בין השנים 1715 ו־1789, החל ממותו של לואי הארבעה עשר מלך צרפת וכלה במהפכה הצרפתית; זאת בהתאם לניתוחים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים של התקופה[1].
במרבית המאה נמשך הסדר החברתי של המאות הקודמות, של ממלכות חקלאיות בשליטה ריכוזית של מונרכים שמגייסים צבאות במטרה להתחרות זה בזה – תחרות שבאה לידי ביטוי גם במאבקים צבאיים אימפריאליים חוצי יבשות. סדר חברתי זה הולך ומתערער לקראת סוף המאה[1].
המאה ה־18 עמדה בסימן "האבסולוטיזם הנאור"[דרוש מקור], ובמהלכה התרחשו שינויים ותהליכים שהולידו את מדינת הלאום המודרנית. האבסולוטיזם הצרפתי הביא למרידות איכרים מרובות, אשר זעזעו באופן חסר תקדים את יסודותיה של המערכת הפיאודלית שעל פיה התנהלו החברה והכלכלה האירופית יותר מאלף שנים. עידן האורות (הנאורות) הגיע בתקופה זו לשיאו, ואיים על מקומה של ההגמוניה המסורתית של התאולוגיה[דרושה הבהרה][דרוש מקור]. המעצמות האירופיות הבולטות באותה תקופה היו אוסטריה, האימפריה הבריטית, פרוסיה, צרפת והאימפריה הרוסית[1]; כשעלייתן של מדינות כמו אוסטריה, פרוסיה ורוסיה ערערה את מאזן הכוחות המסורתי במערב אירופה, ויצרה תחרות חדשה מול צרפת, אנגליה וספרד.
לאורך המאה הוקמו מושבות קולוניאליסטיות אירופאיות, תהליך שנמשך גם אל תוך המאה ה־19. בצפון אמריקה, מרד של מספר מושבות היה התשתית לייסודה של ארצות הברית. ניצני המהפכה התעשייתית, שנשאה עימה שינוי מהותי בסדרי החיים החברתיים, הכלכליים וההגותיים באירופה, מתוארכים לאמצע המאה ה־18. זהו שינוי שהתפשט לשאר העולם ועיצב את עולמות התעשייה, הכלכלה והחברה המודרניים[2]. בין היתר, התיעוש לצד צמיחה דמוגפית הובילה לשינויים בגידול המזון[1]. באירופה הצמיחה הדמוגרפית במאה זו הייתה שונה מהמחזוריות שאפיינה את המאות הקודמות של עליה וירידה – החל מאמצע המאה החלה עליה הדרגתית וקבועה בגידול האוכלוסיה. אחד הגורמים לשינוי היה ירידה של כ־20% בתמותת התינוקות ותמותתם של ילדים צעירים[3]. ניצני המהפכה הלכו והתפתחו לצד התפתחותו (הראשונית בשלב זה) של סחר כלכלי בינלאומי חופשי, אותו מתחילות בהדרגה ליישם המעצמות המערב־אירופאיות בעשורים האחרונים של המאה[2]. מאה זו הייתה השיא של סחר העבדים האטלנטי, כאשר על פי ההערכות המקובלות כ־60% בסחר העבדים האטלנטי בהיסטוריה כולה התקיים לאורך מאה זו[4].
במהלך המאה, התרחשה עלייתם של מרכזים חילוניים תרבותיים חדשים בפריז ובווינה, שהקרינו על היבשת כולה[דרוש מקור]. מבחינה אסתטית ואמנותית, המאה ה־18 מסמלת את ראשית ההשפעתן של התרבות, האמנות, והמוזיקה האירופית על שאר העולם[דרוש מקור]. עידן מוזיקת הבארוק ועידן המוזיקה הקלאסית בולטים באותה העת, וזרמי האמנות המקובלים הם הבארוק, הרוקוקו והנאו־קלאסיציזם. לקראת סוף המאה עלה הרומנטיציזם כתנועה תרבותית מגובשת.
עד שנת 1715 מתחולל שיאו של "עידן הקרח הקטן". בתקופת השיא הטמפרטורה הממוצעת מוערכת בפער של כ־2 מעלות לעומת ראשית המאה ה־21[5].
באירופה לאורך המאה השתרשו באוכלוסייה יותר ויותר תפיסות הקשורות לנאורות. במרכז תפיסות אלו האמונה בזכויות אדם טבעיות, שנחשבו כפריבילגיות מולדות בלתי ניתנות לביטול שאסור למנוע מאף אדם. זכויות טבעיות אלו כללו שוויון בפני החוק, חופש הפולחן הדתי, חופש הביטוי והעיתונות, הזכות להתאסף, להחזיק ברכוש ולרדוף אחרי האושר. עקרונות הנאורות הוזכרו בפסקת הפתיחה של הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776[1].
תפיסות הנאורות קודמו בין היתר על ידי פילוסופים בני המאה. מונטסקייה סבר כי הערובה להגנה על זכויות האזרח תושג באופן האפקטיבי ביותר על ידי הפרדת רשויות. ז'אן ז'אק רוסו סבר כי המפתח הוא חברה דמוקרטית. הוגים אחרים חששו ממתן כוח רב מדי לציבור הרחב שחסר השכלה מספקת וסברו שהדרך היעילה להגשים את ערכי הנאורות תהייה באמצעות אבסולוטיזם נאור, קרי, שליט יחיד ששולט על פי מספר עקרונות: טיפוח האמנויות, המדעים והחינוך, ובמיוחד, הקפדה לא לקבל החלטות שרירותיות, אלא לאכוף חוקים באופן הוגן[1].
במחצית השנייה של המאה הפכה הנאורות בהדרגה מתנועה אינטלקטואלית בעיקרה לתפיסה בעלת השלכות מעשיות לגבי ממשל. כמעט כל השליטים האירופאים במחצית השנייה של המאה קידמו לפחות משהו מעקרונות הנאורות, בין אם בתחום החינוך, חופש הדת או חוקים שונים דוגמת צמצום השימוש בעינויים[6].
סוף המאה היה מזוהה באופן מסורתי עם שליטי אבסולוטיזם נאור – דוגמת פרידריך השני מפרוסיה, יקטרינה הגדולה מרוסיה, ויוסף השני קיסר האימפריה הרומית הקדושה – אולם במחקר ההיסטורי העדכני ישנה מחלוקת עד כמה באמת יישמו שליטים אלו את עקרונות הנאורות[1]. השליטים הוגבלו בין היתר עקב הצורך לאזן בין מוקדי הכוח השונים שהבטיחו את המשך שלטונם, דוגמת הנהגת הצבא או האצולה, ורוב השליטים ה"נאורים" לא הפחיתו מעשית את כוחם של מוקדי הכוח לטובת הציבור הרחב[7][8].
יוסף השני בלט מבין המנהיגים של סוף המאה עם רפורמות כלכליות וחברתיות רדיקליות עוד יותר[6][7], אולם מהירות השינויים שניסה להוביל יצרה בעיות שונות וקשיי הסתגלות רבים מצד כלל האוכלוסייה, ועיקרי הרפורמות שלו בוטלו בשנים לאחר שלטונות[7]. לקראת סוף המאה הנהיג גוסטב השלישי, מלך שוודיה, את אחד המשטרים ה"נאורים" של התקופה, וקידם חופש דת וביטוי, חופש כלכלי והסרת מכסים. חלק משינויים אלו נטמעו באופן נרחב, וגם כאשר האצולה, שכוחה נפגע, התנקשה בגוסטב, לא היה בכך כדי להשיב את המצב לאחור[6].
נקודות ציון:
באירופה, המאה ה־18 המשיכה את הקו של המאות הקודמות מבחינת שיטת השלטון המקובלת של מלכים ששולטים מטעם זכות אלוהית, אולם קו זה נסדק בהדרגה במהלך המאה ונימוקים להחלטות ממשל שונות החלו לגוון גוונים יותר תועלתנים, והיו שליטים שהרגישו צורך להצדיק בפני התושבים את מעשיהם באמצעים יותר רציונליים[1].
אנגליה שלאחר המהפכה המהוללת התאפיינה באיזון מחדש של הכוח בין המלך לפרלמנט, כאשר בהדרגה לאורך המאה הלך כוחו של הפרלמנט וגבר, והוא אימץ יותר סמכויות בהקשר של קביעת חוקים וקביעת תקציב. הפרלמנט כלל אצילים בעלי אדמות, ואלו נבחרו בהצבעה – שבראשית המאה ה־21 לא הייתה נחשבת הצבעה "הוגנת" – בידי בעלי זכות ההצבעה, בעלי ההון בשווי של 40 שילינג בשנה. קבוצה זו של העומדים ברף לזכות הצבעה גדלה בהדרגה במהלך המאה בעקבות צמיחת התעשייה והמסחר של בריטניה. המלך היה ממנה שרים, אשר בין היתר שלטו בהתאם לחוקים שקבע הפלמנט[8].
המעצמות האירופיות הבולטות בתקופה זו היו אוסטריה, האימפריה הבריטית, פרוסיה, צרפת והאימפריה הרוסית. והן מתחרות זו בזו גם באירופה, אך גם בחזיתות רבות ברחבי העולם, באופן שהיה חסר תקדים עד אותה התקופה[1].
גישה מדינית נפוצה לאורך המאה הייתה "מאזן כוחות", והיא שאפה לאזן את כוחה של מדינה אחת על ידי אחרת כדי למנוע מכל מעצמה אחת לשלוט באחרות[6].
נקודות ציון:
במאה זו הואץ תהליך הקולוניאליזם העולמי עם הצטרפותם המשמעותית של האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית למגמה העולמית שהחלה במאות הקודמות עם הספרדים, הפורטוגזים וההולנדים[11]. הקולוניאליזם התחזק במיוחד בסוף המאה, בעקבות המהפכה התעשייתית שהגבירה מחד את החשיבות בסחר העולמי ומאידך אפשרה את זמינותן של טכנולוגיות המגבירות את יכולתן של אימפריות להילחם ולשלוט על גבי שטחים ממרחק רב[12].
בראשית המאה החזיקו האימפריה הבריטית, הצרפתית והספרדית בקולוניות באמריקה הצפונית. בשנת 1763, כאשר נחתם חוזה פריז שסיים את מלחמת שבע השנים, נאלצה צרפת לנטוש את הקולוניות שלה באמריקה הצפונית, ועל השטח השתלטו הבריטים והספרדים שהרחיבו את שטחן ושלטו כל אחת על כשליש מאמריקה הצפונית[13][14]. לאחר עזיבתם של הספרדים, המשיכו הבריטים להרחיב את שטחיהם ביבשת, אולם מגמה זו נקטעה עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שהתחוללה בשנים 1775–1783[13]. במהלך המאה, על רקע ראשיתה של המהפכה התעשייתית, התגברו הפרשי הכוחות בין העמים הילידים האמריקאים לבין המעצמות האירופאיות, ועד סוף המאה שלטו הבריטים, הספרדים, ארצות הברית, והאימפריה הרוסית, על מרבית אמריקה הצפונית[13][12].
במקביל, לאורך המאה השלימו הספרדים והפורטוגזים את חלוקת אמריקה הדרומית ביניהם ברוח מתווה חוזה סרגוסה.
נקודות ציון:
האימפריה הרוסית, שהייתה אחת מהאימפריות רחבות הידיים כבר בתחילת המאה, עם שטחים אדירים בצפון אסיה, התרחבה והשתלטה על שטחים נוספים במזרח אירופה, בקווקז, במרכז אסיה ובמזרח הרחוק[20].
נקודות ציון:
סין של שושלת צ'ינג, ששלטה על שטחים אדירים כבר בתחילת המאה, התרחבה והגדילה משמעותית את שטחיה לכיוון מרכז אסיה[20].
נקודות ציון:
התפתחות היקף הסחר הבינלאומי הביאה לפיתוח מנגנונים יעילים יותר לסחר זה, שבתורם הגבירו חזרה את היקף הסחר. אחד ממנגנונים אלו היה שימוש בשטרות חוב שהונפקו על ידי בנקים מקומיים והקלו על ביצוע קנייה בהיקף גדול יותר של סחורות בין מדינות[27]. שיטה זו הובילה ליצירת תפיסה חדשה של "חוב לאומי", בנפרד מהחוב האישי של המלך וחיזקה את המנגנונים לגיוס הון. עם זאת, המנגנונים החדשים יצרו בעיות חדשות, דוגמת בועה פיננסית של מחירים ספקולטיביים מנופחים שהתפוצצה וגרמה לירידת ערך בשטרות חוב[29].
בתחילת מאה זו החל שימוש של שטרות כסף גם לשימושים נוספים, מה שהגדיל את האשראי ופתר בעיות של מחסור כרוני בכסף וזהב שאפיינו את המאה הקודמת[29].
נוסף על כך, טכניקות חדשות הגבירו את כמות המזון, לעיתים בשיטות שנעזרות בשיטה המדעית. למשל, במהלך המאה החל שימוש באספסת, לפת ותלתן לשיפור פוריות הקרקע, וכן חל שיפור במיומנויות הברירה המלאכותית של בעלי חיים ליצירת פרטים פרודוקטיביים יותר – מה שהגביר את כמות הבשר. בנוסף, נקלטו באירופה באופן נרחב יותר גידולים אמריקאים דוגמת תפוחי האדמה. עם זאת, הניסיון לעבור לגידולים חקלאיים יעילים יותר הוביל להפסקת השימוש בשטחים חקלאיים משותפים והגביר את הכדאיות של שימוש בשטח חקלאי גדול. שינוי זה יצר שינוי חברתי, מכיוון שהמצב החדש הכריח חקלאים רבים באזורים מסוימים לוותר על אורח החיים החקלאי כפי שהיו רגילים לו, ולבחור באחת משתי ברירות, או להפוך להיות שכיר בחווה של אחר, או להשכיר שטח חקלאי מחווה גדולה יותר. מגמה זו אומצה והואצה בסוף המאה במיוחד באנגליה של ראשית ימי המהפכה התעשייתית[29].
התעשייה המשמעותית ביותר באירופה במאה הזו היה טקסטיל, כאשר באזורים מסוימים למעלה ממחצית הייצוא היה של טקסטיל. בתחילת המאה עיקר התעשייה התרכזה במכונות נול מסורתיות במרכזי ייצור בערים הגדולות, אולם בהדרגה מודל חדש הפך נפוץ יותר: בעלי עסקים היו מנהלים קו של חומרי גלם, בעיקר צמר ופשתן, ומעבירים אותם למרכזים קטנים יותר באזורים כפריים. שיטה זו הפכה נפוצה ביותר אזורים, אולם עלייתו של הסחר העולמי בכותנה – שהגיעה בעיקר מהודו ממטעי עבדים – השפיעה דרמטית על התעשייה. מאחר שהכותנה הייתה זולה יותר לייצור בגדים, עלה הביקוש לבגדים חדשים, והתעשייה המסורתית לא יכלה לתמוך בכך. הביקוש הרב עודד בעשורים האחרונים פיתוחים טכנולוגיים חדשים שאיפשרו ייצור גבוה יותר, אך עוררו את חששם של הפועלים המסורתיים, שחששו לאבד את עבודתם למכונות. תהליך זה נמצא בלב המהפכה התעשייתית שהחלה בבריטניה בתקופה זו[29].
באנגליה, צרפת, הולנד וחלקים של איטליה התחילה מגמה של עיור, שתתחזק במאות הבאות. העיר הגדולה באירופה הייתה לונדון, שהגיעה לכמיליון תושבים, ואחריה פריז עם מעט יותר ממחצית המיליון. רמת החיים בערים רבות עלתה – לפחות בקרב חלק מהאוכלוסייה – ונוצרו פערים חברתיים אל מול הפריפריה, לעיתים תוך ניצול משאבי הפריפריה לטובת רמת החיים בעיר. מהעלייה ברמת החיים הרוויחה שכבה קטנה שגדלה לאיטה של מעמד ביניים, אולם פועלים לא מיומנים סבלו בעיר לעיתים מעוני רב, וערים רבות סבלו מאזורי עוני. בחלק מהערים הוערכו שיעורי הקבצנות בטווח של 25-5% מהאוכלוסייה. בתגובה לכך, החלה באנגליה מערכת ציבורית ראשונית שמטרתה לסייע לעניים ביותר[30].
כמו במאות הקודמות, בתקופות של משבר כלכלי, משפחות מרובות ילדים התקשו להאכיל את כל בני המשפחה ובמקרים רבים התנהגות נפוצה הייתה להביא למותם של התינוקות הצעירים, או, אם ניתנה ההזדמנות לכך, למסור ילדים שייגדלו במקום שידאג להם למזון, למשל, כמשרתים באחוזות של אצילים[29].
עם זאת, במערב אירופה של סוף המאה, בעקבות עליית האינדיבידואליזם והשינוי בתפיסת הילד, התגבשו בהדרגה נורמות חלופיות. ראשית, התפתחו יותר סוגי מוסדות שהציעו מזון לילדים, אולם בהדרגה הגיעו מוסדות אלו לתפוסה מלאה. בנוסף, בשנת 1784 חוקקה אוסטריה חוק תקדימי שאסר על לינה משותפת עם ילדים מתחת לגיל 5, כדי למנוע חנק שלהם למוות "בטעות" בידי הוריהם. בצפון מערב אירופה, נורמה חדשה שהחלה בציבור הרחב, שאינו אצולה, נתנה יותר דגש על משפחה גרעינית בנפרד מבית ההורים תוך נישואין באיחור רב. הגיל הממוצע לגברים בצפון מערב אירופה היה בין עשרים ושבע לעשרים ושמונה, לנשים בין עשרים וחמש ועשרים ושבעה. לצד זאת באזורים אלו הפך מקובל יותר להשתמש בשיטות שונות למניעת הריון, להגבלת מספר הילדים[29].
עם זאת, עדיין משפחות רבות מהמעמדות הנמוכים היו פגיעות מאוד למשברים כלכליים, ותקופת בצורת או אבטלה למשפחות שחיות בכפר או בעיר בהתאמה, היו עדיין עלולות להביא את המשפחות לכדי רעב וקבצנות[29].
מאה זו היא חלק מרצף הזמן בו כובד המשקל הכלכלי האירופי עובר ממדינות הים התיכון למדינות החוף האטלנטי, אודות למסעות האטלנטיים של המאות האחרונות. לאחר שבמאה ה־17 דעכה עוצמתן של האימפריה הספרדית והפורטוגזית, לטובת ההולנדית והבריטית, במאה ה־18 דועך גם כוחה הבינלאומי של הולנד, והבריטים והצרפתים לוקחים את ההובלה ומנצלים אותה כדי לבנות אימפריות מסחריות שקידמו את צמיחתה של כלכלה גלובלית מאורגנת של ממש[31]. לצד זאת, מתחזקת במאה זו הדומיננטיות גם של מדינות מרכז היבשת, בהן פרוסיה, שבשנה זו ביססה מערכת בירוקרטית מהיעילות ביותר של התקופה, ואוסטריה של בית הבסבורג. פרוסיה ואוסטריה גם החזיקו לאורך המאה שניים מארבעת הצבאות האירופאים הגדולים ביותר, לצד רוסיה וצרפת[7].
בתחילת המאה מאבק דומיננטי ביבשת היה בין בית הבסבורג לבית בורבון, אולם בהדרגה הפך רלוונטי פחות לעומת מאבקים אקטואליים יותר: המאבק של הבריטים והצרפתים לגבי האימפריות הקולוניאליות שלהם, ושינוי מאזן הכוחות במרכז היבשת שנגרם עקב עלייתה של פרוסיה. מאבקים אלו מתנקזים בשנת 1756 לכדי מלחמה בשלוש יבשות[6].
במהלך המאה המשיכו להתגבש ביבשת צבאות הקבע המקצועיים, בו שולבו אצילים בתפקידי קצונה, ואת שאר התפקידים איישו בעלי מעמדות נמוכים לצד שכירי חרב. במחצית השנייה של המאה חלק מצבאות אירופה הכפילו את גודלם. לצד זאת, מערכות התנהגות רשמיות איפשרו לצדדים מובסים לסגת באופן מסודר הפכו את המלחמות לקטלניות פחות, באופן יחסי[3].
נקודות ציון נוספות:
בראשית המאה האימפריות הספרדית, הפורטוגזית, הבריטית, הצרפתית, ובמידה פחותה גם ההולנדית, שלטו על שטחים מסוימים, שהיו בעיקר שטחים אסטרטגיים, כמו השטחים שבעבר היו בשליטת האימפריות המקומיות ואזורים אשר סמוכים לחוף האטלנטי. בראשית המאה אזורים נרחבים בצפון מערב אמריקה ובדרום היבשת עדיין נותרו מחוץ לשליטה מסודרת של מעצמות אירופה. אולם עד סוף המאה, המצב השתנה והמעצמות – ביניהן ארצות הברית הצעירה – השיגו שליטה על מרבית הטריטוריות ביבשת[32].
בצפון היבשת, הצרפתים נבדלו מהבריטים ביכולתם לייצר קשרים תרבותיים חיוביים יותר עם הילידים[33][34]. עם זאת, לאחר מלחמת שבע השנים, השתלטה בריטניה על השטחים הצרפתיים, ועד מהרה נוצרו חיכוכים עם השבטים בטריטוריות החדשות[33][34].
נקודות ציון:
במזרח התיכון ההגמוניה האזורית במאה זו עדיין נמצאת בידי האימפריה העות'מאנית.
עם זאת, הגמוניה זו נסדקת מעט כאשר בשנות ה־40 בית סעוד הולך ומתחזק בחצי האי ערב. הסעודים מאמצים את הזרם האסלאמי המחמיר, ווהאביה[38], ומתחילים במאבק הדרגתי להרחבת השפעתם. בשנת 1773 כובשים הסעודים את ריאד, המתנגדת העיקרית להתחזקות הווהאביה, ולאחר יציאתה מהתמונה של ריאד, ממשיכים הסעודים להרחיב את שטחם[39][40], וכובשים בין היתר את כל אזור נג'ד[41].
מעט יותר במרכז אסיה, ממלכת פרס הייתה ממלכה רחבה ודומיננטית[13]. עם זאת, בשנת 1747 נפלה השושלת האפשארית, מה שגרם לחוסר הצלחה לשמור את הממלכה מאוחדת והיא מתפצלת למספר ממלכות לאחר שנקלעה למאבקי ירושה[42][43][44]. בסופו של דבר, במהלך השנים 1794–1796, השושלת הקאג'ארית הצליחה לאחד תחתיה את רוב הממלכות שהתפצלו מפרס באמצע המאה[45], אולם הטריטוריות המזרחיות שהיו בשליטתה בתחילת המאה נותרות בשליטתה של ממלכת אפגניסטן שהתרחבה במהלך המאה[13].
במרכז אפריקה התחזקה במהלך המאה אימפריית לונדה (אנ'). סחר העבדים מול הקולוניה הפורטוגזית הסמוכה היה מרכיב משמעותי בכלכלה של הממלכות המקומיות, שנהגו למכור לעבדות את היריבים המובסים שלהם. אחת מנקודות השיא של התופעה באזור הייתה באמצע המאה, כאשר מלחמה בין ממלכת קונגו לממלכת מטומבה (אנ') – כחלק מסדרת מלחמות אזוריות – הכחידה עשרות אחוזים מהגברים באזור[48].
במערב אפריקה עקב שגשוגה המהיר של ממלכת אשנטי, עלתה בינה לבין האוקיינוס קונפדרציית פנטה (אנ') של מספר שבטים המתאחדים בחשש מפני אשנטי. פנטה מצד אחד מתווכים בין הנמלים האירופאים לסחורות של אשנטי מלב היבשת, ומצד שני נמצאים כל העת בחיכוך מולם[49].
המאה ה־18 הייתה נקודת מפנה ברפואה, מבחינת היכולת ליישם בקנה מידה רחב, ולו באופן ראשוני, תגליות חשובות שהתגלו קודם לכן.
לאורך המאה תחומים של רפואה מונעת, כמו בריאות הציבור והיגיינה, זכו לראשונה במאה זו לתשומת לב רצינית. לראשונה החלו להישמר נתונים סטטיסטיים שקשורים בבריאות הציבור, והחלה התייחסות בחקיקה לנושא של מניעת מחלות[50].
במאה זו נוסדו בתי חולים חלוציים למגוון מטרות. בפריז, פיליפ פינל שינה את התפיסה הרווחת לגבי פסיכיאטריה, והחליף את התפיסות הקודמות שמדובר באנשים רדופי שדים. חשיבה מדעית רציונלית מצאה עצמה משפיעה על תחומים רבים. עם זאת, לקראת סוף המאה היו אפנתיים גם הזרמים פסאודו-מדעיים חדשים, דוגמת פרנולוגיה ומסמריזם (אנ')[50].
המצאות שונות בתחום הרפואה, דוגמת המלקחיים הרפואיים שמתאימים ללידה, השתכללו בהדרגה לאורך המאה וסייעו להציל חיי אדם רבים[50].
נקודות ציון בולטות:
תקופה זו היא ראשיתה של נקודת מפנה בחשיבותה העולם של אמנות ותרבות מערבית, מבחינת השפעתה על תרבויות ואמנויות ברחבי העולם. בתקופה זו, למשל, כבר בלטה השפעת אמנות מערבית על הציור המוגולי, והשפעות שונות על אמנות ארצות האסלאם בעיקר בעקבות השפעה משמעותית שספגו בירות תרבות מרכזיות דוגמת איסטנבול. עם זאת, ההשפעה במאה זו עדיין התמקדה בעיקר בתחומים או באזורים ספציפיים[55].
בתקופה זו הגיעה לשיאה הגות תקופת הנאורות, ונכתבו בתקופה זו כתבי הגות שהשפיעו על התפתחות החברה המערבית המודרנית. לדוגמה, ספרו של ז'אן ז'אק רוסו, "האמנה החברתית", סייע לעצב תפיסות שהפכו בהמשך לחלק ממבנה המערכת הדמוקרטית המודרנית[56].
יצירות בולטות נוספות:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.