עידן הקרח הקטן

עידן הקרח הקטן (או תקופת הקרח הקטנה; בראשי תיבות: תק"ה) הוא כינויה של תקופה של התקררות שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד לאמצע המאה ה-19. עידן קרח זה הביא לסיום תקופה חמה באופן יוצא דופן הידועה כאופטימום האקלים הימי-ביניימי (אנ'). היו שלוש נקודות מינימום בעידן הקרח הקטן, בערך בשנים 1650, 1770 ו־1850, כשביניהן היו תקופות של התחממות קלה.

גרף המציג מספר ניסיונות לשחזר את הטמפרטורות ב-2,000 השנים האחרונות

בתחילה חשבו כי תקופת הקרח הקטנה הייתה תופעה גלובלית; כיום הדבר פחות ברור. יש הסבורים כי היא התרחשה רק בחצי הכדור הצפוני ולא בכל העולם.

חצי הכדור הצפוני

תקופת הקרח הקצרה גרמה לחורפים קרים מאוד בחלקים שונים של העולם, אך היא תועדה בעיקר באירופה ובצפון אמריקה. באמצע המאה ה-17 הקרחונים באלפים השווייצרים התקדמו, כשהם בולעים בתים והורסים כפרים. נהר התמזה והתעלות והנהרות של ארצות השפלה קפאו בדרך כלל בחורף, ואנשים גלשו על הקרח. על נהר התמזה התקיים מידי חורף "יריד כפור" (River Thames frost fairs); במהלכו העמידו רוכלים עגלות ודוכנים על הנהר הקפוא. בזכות היותו אירוע ציבורי נותרו מספר ציורים המתעדים את יריד הכפור על התמזה. בחורף של 1780 נמל ניו יורק קפא, כך שאנשים יכלו ללכת ברגל ממנהטן לסטטן איילנד. קרחונים הצפים בים בסביבות איסלנד הגיעו לקילומטרים רבים לכל כיוון, וסגרו את נמלי האי לספנות. הקרח בחוג הארקטי הגיע כל כך רחוק דרומה שישנן עדויות של סירות אסקימואים שהגיעו לסקוטלנד.

יריד הכפור על נהר התמזה הקפוא, ציור מאת תומאס וייק, 1684 .
כיום נהר התמזה אינו קופא בחורף

החורפים הקשים השפיעו על חיי האנשים בצורות שונות. אוכלוסייתה של איסלנד נפלה ב־50%, ומושבות הוויקינגים בגרינלנד דעכו עד לסופן המוחלט. בצפון אמריקה יצרו האינדיאנים אגודות כתגובה לחסר במזון.

ברבות מהשנים האלו כמות השלג הייתה גדולה הרבה יותר ממה שתועד לפני כן או אחרי כן. השלג נותר על הקרקע למשך חודשים רבים מעבר למצב כיום. קייצים ואביבים רבים היו קרים ורטובים מהרגיל, אם כי היו הבדלים רבים בין השנים השונות. היה צורך לשנות את הרגלי החקלאות באירופה כדי להתאים את הגידולים לתקופות גידול קצרות, והיו שנים רבות של רעב ומחסור. סופות קשות גרמו לשיטפונות נרחבים ולהרוגים רבים. חלק מאלה הביאו לאיבוד קרקעות לצמיתות בחוף הדני, הגרמני וההולנדי.

עד לתחילת המאה ה־19 כבר מופו כל הקרחונים. בדרום ובצפון קווי השלג, כלומר קוי הגבול בין שטחים שיש בהם שלג לשטחים שאין בהם שלג, היו נמוכים בכ-100 מטרים ממצבם ב־1975.

באתיופיה ובמאוריטניה היה שלג קבוע על פסגות הרים שכיום אין בהם שלג. טימבוקטו, עיר חשובה על דרך השיירות הטרנס-סהרית, הוצפה לפחות 13 פעמים מעליית המים בנהר ניז'ר, ואין תיעוד של הצפות כאלה עד אז או מאז. בסין הפסיקו לגדל גידולים המתאימים למזג אוויר חם כמו תפוזים – במקומות שבהם גידלו אותם במשך מאות שנים. בצפון אמריקה דיווחו המתיישבים האירופיים הראשונים על חורפים קשים ביותר.

ביטוי לתקופת הקרח הקטנה יש באומנות של אותה התקופה; לדוגמה, השלג שולט ברבות מתמונות הנוף של הצייר הפלמי פיטר ברויגל הבן, שחי בשנים 1564–1638.

אדם מפורסם אחר שחי בתקופה זו היה אנטוניו סטרדיווארי, יצרן כינורות. האקלים הקר של אותה התקופה הפך את העצים שמהם ייצר את הכינורות לדחוסים יותר; יש המייחסים את הצליל המעולה של הכינורות שהוא יצר לעובדה זו.

השפעה תרבותית

אדריכלות

סדרת תקופות הקור היחסיות שהחלה בשנת 1650 שינתה לחלוטין את אורח הבנייה האירופי. עד לתקופה זו כללו הבתים חדר מרכזי רב־תכליתי שאח פתוחה, יחסית, בערה במרכזו, וחיממה בעיקר את האוויר בו. החל מתקופה זו ועד לתחילת המאה העשרים הבתים חולקו לחדרים קטנים, שבחלקם אח בערה סגורה יחסית, צמודה לקיר פנימי משותף לחדר בלי אח. כך האח חיממה את הקירות הפנימיים, שחיממו את האוויר, ופתיחת חלון או דלת לא ציננה את כל הבית אלא רק את האוויר של חדרון אחד, וזה התחמם שוב בקירותיו. גם הארובות השתכללו. כך יצא פחות חום דרך ארובות, חלונות ודלתות. רק במאה העשרים החלו האדריכלים המערביים לאחד מחדש את חדר האורחים, פינת האוכל והמטבח.

החלוקה של אזורי השינה בבית לחדרי שינה פרטיים השתרשה עמוק בתרבות ולא חלפה מן העולם. שינוי זה הכניס לתרבות הכרה עמוקה בפרטיותו של האדם.

תיאורים של חורף בציור האירופי

ציורי החורף המפורסמים של פיטר ברויגל האב צוירו כנראה ב־1565. ציורי החורף ההולנדיים מתחילים עם אברקמפ לאחר חורף שנת 1608. אז ישנה הפסקה בציור נושא זה בשנים 1627–1640, ואילו בשנים 1640–1660 צוירו רוב הציורים האלה. תאריכים אלו מקבילים למה שידוע ממקורות מידע אחרים על האקלים. מצד שני לאחר שנות ה-60 של המאה ה-17 הפסיקו לצייר נושא זה, אף שלא ידוע על שינוי באקלים. ברור כי גם לאופנה יש תפקיד חשוב בקביעת נושאי הציורים, ולא רק לאקלים.

חצי הכדור הדרומי

גלעיני קרח (אנ') שהוצאו משדות קרח וקרחונים באנטארקטיקה ובהרי דרום אמריקה מעידים על קור יחסי בשנים האלה, מה שמראה כי לכאורה הייתה התקררות מקבילה גם בחצי הכדור הדרומי. מהאלמוגים באוקיינוס השקט נראה כי הצמיחה בהם הייתה רבה ביותר באמצע המאה ה־17, עיצומה של תקופת הקרח הקטנה.

דפוסי האקלים

בצפון האוקיינוס האטלנטי אדמת סחף שהצטברה מאז סוף תקופת הקרח האחרונה לפני כ־12,000 שנה מראה על גידול תקופתי בכמות הסחף גס-הגרגר שהגיע מקרחונים שנמסו במה שהיום הוא ים פתוח, כאשר כל 1,500 שנה בערך יש התקררות תקופתית של 1–2 מעלות צלזיוס. הפעם האחרונה שהתקררות כזו אירעה הייתה בתקופת הקרח הקטנה. אפשר להבחין בתופעות דומות גם באדמת הסחף בחופי אפריקה, אך שם נראה שתנודות הטמפרטורה היו גדולות יותר, בין 3.5 ל-8 מעלות.

גורמים

מדענים זיהו שני גורמים לתקופת הקרח הקטנה, המנותקים למערכות האוקיינוס-אטמוספירה-אדמה: הפחתה בפעילות הסולרית וגעשיות מוגברת. מחקר מתבצע כיום על גורמים אפשריים אחרים כגון שינויים פנימיים במערכת האקלימית וגורמים אנושיים. יש הסבורים כי גם להקטנת האוכלוסייה עקב המוות השחור, המיתה הגדולה ולירידה בהיקף החקלאות, הייתה השפעה על הארכת תקופת עידן הקרח הקטן.

פעילות סולרית

האסטרונום אדוארד מאונדר (Edward Walter Maunder) גילה ירידה ניכרת במספר כתמי השמש בשנים 1645–1715, באמצעה של תקופת הקרח הקטנה. היו שנים בטווח זה שלא היו בהן כתמים כאלה כלל. תופעה זו נקראת המינימום של מאונדר (או Prolonged sunspot minimum).

לא הוכח קשר ישיר בין ההפחתה בכמות כתמי השמש לבין ההתקררות, אך ההקבלה בתאריכים אומרת דורשני. אינדיקטורים נוספים לפעילות סולרית נמוכה בתקופה זו הם רמות פחמן-14 ובריליום-10.

פעילות געשית

במהלך תקופת הקרח הקטנה התקיימה פעילות געשית מוגברת ברחבי העולם. בעת התפרצות געשית פולט הר געש אפר געשי המגיע גבוה לתוך האטמוספירה ויכול להתפשט על פני כל כדור הארץ. ענן אפר זה עלול לחסום חלק מהקרינה הסולארית, וכך לגרום לחורף געשי – התקררות גלובלית העשויה להימשך זמן רב לאחר ההתפרצות. כמו כן בהתפרצות נפלטים גזים געשיים, בהם גפרית דו-חמצנית. כשהגז מגיע לאטמוספירה, הוא הופך לחלקיקי חומצה גופרתית שמחזירים את קרני השמש. ההתפרצות בשנת 1815 של הר טמבורה באינדונזיה העלתה אפר רב לאטמוספירה; השנה שאחר כך, 1816, נודעה כשנה ללא קיץ, כאשר ירד שלג אף ביולי ויוני בניו-אינגלנד ובאנגליה.

סוף תקופת הקרח הקטנה

בערך מ־1850 אקלים העולם החל להתחמם שוב, ויש שרואים את סוף תקופת הקרח הקטנה בתקופה זו. יש מדענים שחושבים כי האקלים עדיין יוצא מתקופת הקרח הקטנה וכי תהליך זה תורם להתחממות הנגרמת בידי אדם.

ראו גם

• התחממות עולמית
• עידן קרח
• עידן הקרח האחרון
• אירוע ה-8200

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עידן הקרח הקטן בוויקישיתוף