Loading AI tools
פעולת העברת טקסט משפה לשפה אחרת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תרגום הוא העברת מלל משפה אחת (שפת המקור) לשפה אחרת (שפת היעד), וזאת כדי שאנשים השולטים בשפת היעד, אך אינם שולטים בשפת המקור, יוכלו להבין מלל זה.
.jpg)
אדם העוסק בתרגום טקסט כתוב נקרא מתרגם, וזה העוסק בתרגום של דיבור, באופן סימולטני או מיד עם תום הדיבור, קרוי מתורגמן.
תרגום נעשה לטקסטים בצורות אחדות:
אחת מפעולות התשתית הנחוצות על־מנת לאפשר תרגום קולח משפה לשפה היא קיומו של אוצר מילים עשיר דיו בשפת היעד. האקדמיה ללשון העברית מתמודדת עם צורך זה, וטורחת להעשיר את השפה העברית במילים התואמות את התחדשות המילים בשפות אחרות, ובפרט אנגלית.
תרגום מתבצע בשני צעדים:
תרגום טוב חייב לפיכך להתבסס על שליטה של המתרגם בשתי השפות, והיכרות עם התרבויות של דוברי כל שפה. טעויות תרגום מביכות מתרחשות כאשר המתרגם שולט בשפה אך התרבות זרה לו. מרבית המתרגמים נוטים לתרגם אל שפת האם שלהם, שאת תרבותה הם מכירים היטב. בעת תרגום של חומר מדעי או טכני נדרשת שליטה גם בתחום הספציפי שבו עוסק המקור, כדי להימנע מטעויות (ראו טעויות תרגום להלן).
לעיתים אין המתרגם שולט בשפת המקור, ולכן הוא מתרגם מכלי שני, כלומר מגרסה מתורגמת לשפה שהוא שולט בה. דוגמה לכך היא ספרו של הסופר האיטלקי איטלו זבבו, "Senilità", שתורגם לעברית מאנגלית דווקא, ויצא לאור בשנת 1969 בשם "גבר מזדקן". 37 שנים לאחר מכן יצא לאור תרגום של הספר מאיטלקית לעברית, ופורסם בשם "זִקנה". חמישה מספריו של הסופר הפיני מיקה ולטרי תורגמו לעברית מגרסתם האנגלית, ורק השישי שראה אור בעברית תורגם משפת המקור, פינית.
תרגום טוב מגשים שתי מטרות:
הגשמת שתי מטרות אלה יחדיו אינה קלה, כפי שאומר הפתגם הצרפתי:
נאמנות של "מין רפה"
כשל תרגום משיר פייטן
אם נאמן אז לא יפה
ואם יפה – לא נאמן.— תרגומו של חנניה רייכמן לפתגם
דוגמה לאתגר תרגומי ניתן למצוא בג'ברווקי.
גם הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי עמד על מורכבותה של מלאכת התרגום:
כבר חז"ל עמדו על הקושי ביצירתו של תרגום טוב, באומרם: ”הַמְתַרְגֵּם פָּסוּק כְּצוּרָתוֹ – בַּדַּאי, וְהַמּוֹסִיף – מְחָרֵף וּמְגַדֵּף.”[2]
וגם הרמב"ם באיגרות הרמב"ם, דפוס ליפסיה, עמוד כ"ז כתב על סוגיית הנאמנות הכפולה של תהליך התרגום:
אַזְכִּיר לְךָ כְּלָל אֶחָד, וְהוּא: שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַעֲתִיק מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן וִיכַוֵּן לְתַרְגֵּם הַמִּלָּה הָאַחַת בְּמִלָּה אַחַת וְיִשְׁמֹר גַּם כֵּן סֵדֶר הַמַּאֲמָר וְסֵדֶר הַדְּבָרִים, יִטְרַח מְאֹד, וְתָבוֹא הַעְתָּקָתוֹ מְסֻפֶּקֶת וּמְשֻׁבֶּשֶׁת בְּיוֹתֵר, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֲבָל צָרִיךְ לַמַּעֲתִיק מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן שֶׁיָּבִין הָעִנְיָן תְּחִלָּה, וְאַחַר־כָּךְ יְסַפֵּר וִיפָרֵשׁ בְּמַה שֶּׁיּוּבַן מִמֶּנּוּ הָעִנְיָן הַהוֹוֶה בַּלָּשׁוֹן הַהִיא וִיבָאֵר הֵיטֵב; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ מִבִּלְתִּי שֶׁיַּקְדִּים וִיאַחֵר וִיסַפֵּר מִלָּה אַחַת בְּמִלּוֹת רַבּוֹת, אוֹ מִלּוֹת רַבּוֹת בְּמִלָּה אַחַת, וִיחַסֵּר תֵּבוֹת וְיוֹסִיף תֵּבוֹת, עַד שֶׁיְּסֻדַּר הָעִנְיָן וִיבֹאַר יָפֶה, וְיוּבַן הַלָּשׁוֹן לְפִי הַלָּשׁוֹן הַהִיא, אֲשֶׁר יַעֲתִיק אֵלֶיהָ.
חרף חשיבותה של הנאמנות למקור, הרי לעיתים ניתן להציג סיבה לסטייה ממנה. דוגמה לכך הם דבריו של יהודה מלצר, בפתח הספר "נפלאות התבונה":
הַסֵּפֶר רַב־הַמִּדּוֹת הַמּוּנָח כָּאן לִפְנֵי הַקּוֹרֵא הָעִבְרִי הוּא בִּמְקוֹרוֹ הָאַנְגְּלִי אָרֹךְ עוֹד יוֹתֵר. [...] קָשֶׁה לְהַאֲמִין כַּמָּה אֲנָשִׁים רִאְיְנָה הַמְחַבֶּרֶת, כַּמָּה סְפָרִים, מַאֲמָרִים וּמִסְמָכִים לָמְדָה, וְעוֹד וְעוֹד. כִּמְעַט כָּל פִּסְקָה מְתֹעֶדֶת עִם תַּאֲרִיךְ, מס' שֶׁל עַמּוּד, וְכַיּוֹצֵא־בְּאֵלֶּה סִמּוּכִין. [...] אֶת הָעֹשֶׁר הֶעָצוּם הַזֶּה שֶׁל אַסְמַכְתָּאוֹת חָסַכְנוּ מִן הַקּוֹרֵא הָעִבְרִי. בְּעֵצָה אַחַת עִם הַמְחַבֶּרֶת, פְּרוֹפֶסוֹר סילביה נסאר, הֶחְלַטְנוּ שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ וְהִשְׁמַטְנוּ יוֹתֵר מִמֵּאָה עַמּוּדִים שֶׁל הִתְיַחֲסֻיּוֹת וּמַפְתֵּחַ, וְהֵם בְּחֶזְקַת "שְׁמוּרִים בַּמַּעֲרֶכֶת" – כְּלוֹמַר נִמְצָאִים כֻּלָּם לְמִי שֶׁיִּתְעַקֵּשׁ לִבְדֹּק בַּמַּהֲדוּרָה הָאַנְגְּלִית הַמְּקוֹרִית.
בנבואת ישעיהו מופיעה המטפורה ”וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה”. אף שזו מטפורה שקל מאוד לפענחה, תרגום יונתן לפסוק זה מציג לקורא את הפענוח של המטפורה: ”וְיִפּוֹק מַלכָּא מִבְּנוֹהִי דְיִשָׁי וּמשִׁיחָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי יִתרַבֵּי” – המתרגם העדיף העברה ברורה של המסר על פני נאמנות למקור.
בפרק של הסדרה סדריק, שנוצרה בשפה הצרפתית, סדריק מלמד את הילדה הסינית החדשה צ'אן, לבטא מילים שיש בהם את הצליל ר', בגרסה העברית סדריק מצביע על עץ ואומר את המילה אזדרכת. ככל הנראה כדי לתת תחליף למילה Arbre (עץ בצרפתית). כדי להדגיש את חוסר היכולת של הדמות הסינית לבטא את האות ר'.[3]
תרגום איננו רק העברה משפה לשפה – פעמים רבות יש בו גם העברה מתרבות לתרבות, צעד ההופך את מלאכת התרגום למורכבת יותר. דרך תרגום המשמרת את ההבדלים בין התרבויות, אך מנסה לסייע לקורא להתגבר עליהם, היא הוספה של הערת שוליים בטקסט המתורגם, שבה המתרגם מסביר את ההקשר התרבותי של מושג מסוים, כדי להעניק את המשמעות הראויה למושג זה. פעמים אחרות מוותר המתרגם על הדיוק. בעיקר בתכנים המיועדים לילדים. כדי להתאים את התרגום לתרבות שאליה הגיע. דוגמאות מחומרים המיועדים בעיקר לילדים:
בארצות הברית משתמשים ביחידות מידה שונות לחלוטין מאשר באירופה. כך נהוג לעיתים גם בממלכה המאוחדת. הדבר מצריך ממתרגמים לחשב גם המרה של היחידות בשפת המקור ליחידות בשפת היעד (בתרגום לעברית, למשל, ההמרה תהיה לשיטה המטרית). בעיקר כאשר מדובר במשקלים, מרחקים וטמפרטורות. הדבר חשוב במיוחד בסדרות וסרטים תיעודיים כאשר עניין יחידות המידה הוא קריטי.
כאשר מתרגמים גדלים שנהוג לציינם ביחידות מידה שונות בשפת מקור ובשפת התרגום, יש צורך להתייחס לא רק לגודל, אלא גם לרמת הדיוק שלו. כך למשל, בעייתי לתרגם את המקור "בערך אלף מיל", בגלל הסתירה הפנימית בין רמת הדיוק לשימוש במילה "בערך". במקרים מעין אלו נהוג לתרגם למספר עגול קרוב תוך השארת הציון "בערך" כבמקור, למשל בכתיבת "בערך 1,600 קילומטר". לחלופין, ניתן לרשום את הגודל המדויק ולהשמיט את המילה "בערך". בכל מקרה, על המתרגם לבדוק מה הוא הגודל המדויק כדי שהתרגום יישאר נאמן למקור. כאשר בחלק מהמקרים עושים עיגול: למשל 60 מייל לשעה יתרגמו כ-100 קילומטרים לשעה. ולא כ-96 קילומטרים לשעה (הסכום המדויק).
בתכנים מדובבים ילדים, כאשר הדמויות משתמשות בדולרים, לעיתים אותו סכום מוזכר בשקלים. ללא המרה של ערך המטבע. כך נוצרות סיטואציות בהן דמויות משתמשות בשטרות של שקל אחד וחמישה שקלים.
תרגום שיר משפה לשפה מציב אתגר קשה בפני מתרגמים. הדבר אמור בעיקר בתרגום שיר שנכתב בחרוזים ובמשקל. מי שמבקש לשמר בתרגומו את האיכויות הפרוזודיות האלה פוגע, בהכרח, באפשרות להעביר משפה לשפה גם את מלוא התוכן. הדבר נובע, כמובן, מן ההבדלים הלשוניים שבין שפות המוצא והיעד. למשל, אחד ההבדלים בין השפות עברית ואנגלית היא העובדה שבאנגלית, באופן ניכר, רב חלקן של המילים בנות הברה אחת מאשר חלקן בשפה העברית. כך למשל: את ההיגד: I Love You, שבאנגלית אורכו שלוש הברות, ניתן לתרגם, כפשוטו, לעברית בהיגד: "אני אוהב אותך", שאורכו כפול – שש הברות. תרגום שורת שיר המכילה את ההיגד הזה יצטרך למצוא בעברית תחליפים קצרים (אולי: אהבתיך, אוהבך) או לקצץ בתוכן של יתר חלקי השורה או בית השיר. ובכיוון ההפוך, יצטרך המתרגם לעברית למלא את השורה או בית השיר במילים סתמיות או נרדפות שלא היו בשיר המקורי.
מי שמוותר בתרגומו על שמירת המרכיבים הצורניים של השיר (משקל, חרוז, אליטרציה) ומכוון להעביר את התוכן בשלמותו ובדיוק מרבי, בהכרח מאבד את "המוזיקה" של השיר. הדוגמה המובהקת והידועה ביותר בתחום זה, שהפכה ל"אמירה" בתחום תרגום השירה, היא תרגומו של ולדימיר נבוקוב את הרומן בחרוזים "יבגני אונייגין" מאת אלכסנדר פושקין. במבוא לתרגומו (מבוא עמ' VII–X) אומר נבוקוב על תרגום שירה מחורזת ושקולה:
הניתן, באמת, לתרגם את השיר של פושקין, או כל שיר אחר בעל מבנה מחורז מוגדר? כדי לענות על־כך עלינו להגדיר תחילה את המונח "תרגום". הניסיונות לבצע שיר בשפה אחרת מתחלקים בין שלוש קטגוריות: 1. פַּרפראסטי: להציע נוסח חופשי של המקור, עם השמטות ותוספות, המוּנעוֹת על ידי הדרישות של הצורה, על ידי המוסכמות המיוחסות לצרכן ועל ידי בורותו של המתרגם. לפרפראזות מסוימות עשוי להיות הקסם של מבחר־מלים מסוגנן ותמצות אידיאומטי, אך אל לו לחוקר ליפול שבי לאופנה, ואל לו לקורא להיות משוּטֶה מכך; 2. לקסיקאלי (או קונסטרוקציונאלי): תרגום המשמעות הבסיסית של המילים (ושל סדרן). זאת יכולה לעשות מכונה בהנחייתו של בלשן דו־לשוני נבון; 3. ליטראלי: לתרגם קרוב ככל שניתן את המשמעות הקונטקסטואלית של המקור, ככל שמתירה זאת היכולת האסוציאטיבית והתחבירית של שפה אחרת. זה בלבד הוא תרגום אמיתי.
עתה נוכל לנסח את שאלתנו ביתר דיוק: הניתן, באמת, לתרגם שיר מחורז, כמו יבגני אונגין, תוך שמירה על חרוזיו? התשובה לכך היא, כמובן, לא. לשחזר את החרוזים ועדיין לתרגם את כל השיר באופן ליטראלי הוא מבחינה מתימאטית בלתי אפשרי. אך עם איבוד החרוז השיר מאבד את תפרחתו, שאת מקומה לא יכולים למלא לא הערות שוליים ולא האלכימיה של ההערה המבארת. האם עלינו להיות מרוצים עם תרגום מדויק של התוכן ולשכוח את הצורה לחלוטין? או שניתן בכל זאת לסלוח לחיקוי מבנה של שיר שאליו דבוקים, פה ושם, חתיכות מעוותות של מובן, על ידי שכנוע עצמי ושכנוע הציבור, כי בעיוות המשמעות למען תענוג־המשקל המחורז, ניתן להידרש לייפוי ולדילוג מעל הקטעים היבשים והקשים? תמיד הייתי משועשע על ידי המחמאה הטיפוסית שמבקר מעניק למחבר של "תרגום חדש", שבו הוא אומר: "הוא נקרא בקלילות". במילים אחרות, הכתבן, שמעולם לא קרא את המקור, ואינו יודע את לשונו, משבח חיקוי כדבר קריא משום שאמיתות נדושות המירו, בתוכו, את המורכבויות שהוא כלל לא מודע להן. "קריא", האומנם!
טעות מטופשת של תלמיד בית־ספר לועגת ליצירת המופת העתיקה פחות ממה שעושה הפואטיזציה הממוסחרת, וכאשר המתרגם ניגש להעביר את ה"רוח", ולא את המובן בלבד של הטקסט, הוא מתחיל להשמיץ את מחברו.
בהעברתו של יבגני אונגין מן הרוסית של פושקין לאנגלית שלי, הקרבתי למען שלמות המשמעות כל אלמנט צורני ובכלל זה המשקל היאמבי, בכל מקום ששמירתו מנעה נאמנות. למען האידיאל שלי, של ליטרליזם, הקרבתי הכל (אלגנטיות, מצלול נאה, בהירות, טעם טוב, שימוש מודרני ואפילו דקדוק) שהחיקוי האנין מחשיב יותר מן האמת. פושקין השווה מתרגמים לסוסים שהוחלפו בתחנות המעבר של הציוויליזציה. הגמול הגבוה ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא שתלמידים ישתמשו בעבודתי כבסוס־פוני.
אחד האמצעים להערכת תרגומי שירה היא להשוותם ביניהם תוך כדי השוואתם למקור. בתחום השוואת תרגומים לעברית נודע מפעלו של המשורר אשר רייך, המפרסם לעיתים מזומנות, במוסף "תרבות וספרות" של העיתון "הארץ", אוסף תרגומים לעברית לשיר אחד. לימים אסף רייך את פרסומיו אלה והוציאם לאור בספר "הנשיקה מבעד למטפחת".
בתחום זה קיימים בשפה האנגלית שני אוספי־תרגומים גדולים לשיר בודד:
אוסף תרגומי שירה שאסף סיר רונלד סטורס (1881–1955), מי שהיה מושל ירושלים (1920–1926). סטורס אסף 451 תרגומים בשפות שונות לשיר בשפה הלטינית Ad Pyrrham (לְפִּירה), פרי עטו של המשורר הרומי הורטיוס. בשנת 1959 יצא לאור מבחר של 144 תרגומים מאוסף זה, כולל תרגום אחד לעברית (פרי עטו של יהושע פרידמן).
ספרו של המתמטיקאי־פילוסוף האמריקאי דגלאס הופשטטר (בעל החיבור הידוע 'גדל, אשר, באך'), "קברו/סגנונו של מארו" (Le Ton Beau de Marot”), המוקדש כולו למלאכת התרגום. הופשטטר תרגם לאנגלית, חזור ותרגם, שיר מאת המשורר הצרפתי בן המאה ה־16 קלֵמַן מארוֹ, בסגנונות שונים, כאשר הוא שומר בנאמנות על הערכים הפרוזודיים של השיר (משקל, חרוז).
אחד הקשיים העומדים בפני מתרגם הוא התמודדות עם שמות, או קטעי טקסט, המופיעים בטקסט המקורי בשפה שונה משפת המקור. דוגמה לבעיה זו מופיעה בביקורתה של לנה שילוני על התרגום לעברית של ספרו של ג'וליאן בארנס, "משהו להצהיר", ספר שנכתב באנגלית אך עוסק בצרפת:
"ברור שספר מעין זה משופע בשמות ובמושגים צרפתיים. ההוצאה לאור הייתה מודעת לכך ושכרה את שירותיה של יועצת מיוחדת למונחים צרפתיים. ההחלטה הייתה נכונה, אך היועצת עשתה את מלאכתה פלסתר, או בעברית מליצית פחות: תוצאות עבודתה הן ביזיון. השמות הצרפתיים משובשים שוב ושוב, השמות הפרטיים מופיעים בצורתם האנגלית, יוג'ין במקום אז'ן, בנג'מין במקום בנז'מן, וכשהם מנוקדים הניקוד תמיד הפוך, חולם במקום שורוק ולהפך. מילים רבות מופיעות במקורן הצרפתי, ואף הן משובשות, במיוחד אם הן דומות למילים אנגליות. באותו עמוד מופיעה לעיתים אותה מילה בשני כתיבים שונים."
— "הארץ", 12 במרץ 2004
בתרגום הראשון לעברית לספרו של מיגל דה סרוואנטס, שנעשה בשנת 1912 בידי חיים נחמן ביאליק, נקראו הספר וגיבורו בשם "דון קישוט". כשמונים שנה מאוחר יותר, בשנת 1994, יצא לאור תרגום חדש לעברית, בידי ביאטריס סקריוסקי־לנדאו ולואיס לנדאו, ובו נקראו הספר וגיבורו בשם "דון קיחוטה". כפל השמות בעברית ליצירה הספרדית ולשמו של גיבורה ("קיחוטה" ו"קישוט") נובעים משינוי היסטורי באופן הגיית השפה הספרדית. במאה ה־16, עת חובר הספר, נהגתה האות "x" כ־"ש", ועל כן נהגה השם "דון קישוטה", הגייה שנשתמרה בתרגומים לשפות אחרות וממנה שאב ביאליק את השם "דון קישוט". אולם, ברבות הימים התחלפה ההגייה של האות לצליל "ח", ומכאן "דון קיחוטה" בספרדית מודרנית. תרגומו הראשון של ביאליק שימר את הצליל המקורי בעוד תרגומים מאוחרים יותר מביאים את ההגייה הספרדית העכשווית.
קשיי התעתיק באים לידי ביטוי אפילו בשמות מחברי הספרים. ספריו של הסופר מייקל קרייטון פורסמו בישראל שנים אחדות בשם "מייקל קריצ'טון", וספריה של הסופרת אייריס מרדוק פורסמו בשם "איריס מורדוך".
השפה בכלל, והשפה העברית בפרט, היא תופעה דינמית, וגם התרבות אינה סטטית, ולכן יש מקרים רבים שבהם מופיע תרגום חדש לעברית לספר שתורגם לפני שנים רבות. תופעה זה מתגברת כאשר מדובר בשירה, ולשירים מפורסמים ניתן למצוא חמישה ואפילו עשרה תרגומים שונים.
דוגמה לתרגום חוזר היא ספרו של אריך קסטנר, "שלושים וחמישה במאי", שתורגם לעברית בשנת 1947, ויצא לאור מחדש, בשנת 1999, בתרגומו של מיכאל דק. אחד ההבדלים הבולטים בין שני התרגומים הוא שבעוד בתרגום הראשון עוברתו שמות הגיבורים, הרי בתרגום השני הם נותרו במקורם הגרמני. גיבור הספר, הקרוי דני בתרגום הראשון, הוא קונרד בתרגום השני, ודודו, הדוד סבוני, הוא הדוד רינגלהוט. התרגום השני נאמן יותר למקור, אך זאת במחיר רהיטות הקריאה של הקורא העברי הצעיר.
ספרי ילדים קלאסיים נוספים שזכו לתרגום נוסף הם "הנסיך הקטן", "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ו"פו הדב". בשנת 2007 יצא לאור תרגום לעברית לספרו של אנדרה מורואה "Patapoufs et Filifers". תרגום זה, פרי עטו של עידו בסוק, נקרא "השמנפופים והחדחוטים", ובהמשכו הובא התרגום הראשון לעברית של ספר זה, פרי עטו של א. ל. יעקבוביץ, שיצא לאור בשנת 1944 בשם "המשמנאים והמרזנאים".
לעיתים אין צורך בתרגום חוזר, והמו"ל מסתפק ברענון של התרגום הקיים. דוגמה לכך היא ספרו של ולדימיר נבוקוב, "פנין", שיצא לאור בעברית בשנת 1977, בתרגומו של אברהם יבין. בשנת 2004 יצאה לאור גרסה חדשה של תרגום זה, שבה הכניס אברהם יבין שינויים שונים שחלו בשפה במהלך 27 השנים המפרידות בין שתי המהדורות ("גלידת זבדה", למשל, הפכה ל"גלידת שמנת"). בתרגום ספרו של לב טולסטוי "מלחמה ושלום" שולבו שני התהליכים: בשנות העשרים של המאה העשרים יצא לאור תרגום ראשון לעברית, מעשה ידי י. א. טריווש, בשנת 1953 יצא לאור תרגום חדש של לאה גולדברג, ובשנת 1976 יצאה לאור מהדורה מתוקנת לתרגום זה, שבה הכניס חיים פלג תיקונים "כמתחייב מן הדינמיקה של הלשון העברית במשך התקופה שחלפה".
על השינויים המפליגים שחלו בשפה העברית במהלך המאה ה־20, שינויים שאין טובים מהם להצדקת תרגום חוזר, עמד אבי גרפינקל, בסקירת תרגום חדש של כתבי מישל דה מונטן:
התרגום הראשון, והכמעט יחיד עד כה של מונטן לעברית נעשה בתקופה שהשפה דמתה עדיין לתינוקת זקנה, מחותלת במילים לועזיות ונשענת על מקל הליכה ארמי. אנשי בליעל ובחורים כהלכה סובבו שם בערים כטולוזא ואספרטה, ולעיתים אף הרחיקו ליבשת אפריקי. קוביוסטוסים ומומוסים סעדו שם את לבם בבשר קלבוסת, צפו בלודרים ושיעשעו את נפשם במשחקי האשקוקי והפספסים. זכרם של אבגוסטוס קיסר, סוקרט וקיקרון הועלה על נס, שועים עסקו בפרקמטיה, הסתגרו בחדרי משכיתם או ניסו לפתות בכרות קלות ששירכו את דרכיהן. ספרים נקראו בבתי עקד, בזים נעקדו בחבלי בזיירים ופסוקיות חוברו במלות קישור כאפס, ברם, לבעבור ובשגם.
— "הארץ", 13 באוקטובר 2004
עם זאת, תרגום חוזר אינו אופייני רק לשפה העברית, כפי שמציגה זאת המתרגמת והעורכת נילי מירסקי:
הלשונות האירופאיות, למשל, אף על פי שקצב ההשתנות שלהן איטי הרבה יותר מזה של העברית, נוהגות בכל זאת לתרגם מחדש את הפרוזה הקלאסית כל עשרים או שלושים שנה. רק לפני שנים מעטות יצא בצרפת, אם להביא דוגמה אחת מני רבות, תרגום חדש לגמרי של כל כתבי דוסטויבסקי. מובן שהצרפתים לא יתרגמו אותו ל"צרפתית עכשווית", אך איש לא יטען שאין צורך בתרגום חדש של הסופר הרוסי. זהו חלק בלתי נפרד ממסורת תרגום רבת שנים.
— קטע ממכתב למערכת "העיר", 9 בספטמבר 2004
מקור ושני תרגומים: תחילתו של הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות":
עַלִּיזָה הֵחֵלָּה נִלְאֵית מְאֹד מִישִׁיבָתָהּ בְּאֶפֶס־מַעֲשֶׂה לְיַד אֲחוֹתָהּ עַל שְׂפַת הַנַּחַל: פַּעַם־פַּעֲמַיִם הֵצִיצָה בַסֵפֶר שֶׁאֲחוֹתָהּ קוֹרֵאת בּוֹ, אוּלָם לֹא הָיוּ בוֹ שׁוּם תְּמוּנוֹת וְשׁוּם שִׂיחוֹת, „וּמַה חֵפֶץ בְּסֵפֶר”, הִרְהֲרָה עַלִּיזָה, „שֶׁאֵין בּוֹ תְּמוּנוֹת אוֹ שִׂיחוֹת?”
הִנֵּה כִי כֵן שׁוֹקֶלֶת הָיְתָה בְדַעְתָּהּ (כְּכָל אֲשֶׁר תִּמָּצֵא דַעְתָּהּ, כִּי בְחוֹם הַיּוֹם נִהְיְתָה עַצְלוּלִית וְטִפְּשׁוֹנִית מְאֹד), אִם בִּשְׁבִיל הַהֲנָאָה שֶׁבַּעֲשִׂיַּת רְבִיד שֶׁל מַרְגָּנִיוֹת כְּדַאי יִהְיֶה לִטְרֹחַ לָקוּם וְלִקְטֹף אֶת הַמַּרְגָּנִיוֹת, וְהִנֵּה פִתְאֹם שָׁפָן לָבָן חַכְלִילִי־עֵינַיִם חוֹלֵף־עוֹבֵר עַל פָּנֶיהָ.— "עליזה בארץ הפלאות", בתרגומו של אהרן אמיר, הוצאת "מחברות לספרות", 1951
אליס התחילה להשתעמם מאוד מן הישיבה ליד אחותה, על שפת הנחל, כשאין לה מה לעשות: פעם־פעמיים הציצה לתוך הספר שאחותה קראה, אבל לא היו בו לא תמונות ולא שיחות. "ואיזה טעם יש בספר," חשבה אליס, "בלי תמונות ובלי שיחות?"
וכך היא ישבה, שוקלת בדעתה (עד כמה שיכלה, כי החום עשה אותה מנומנמת מאוד וקשת־תפישה), אם ההנאה שבקליעת מחרוזת־מרגניות מצדיקה את הטִרחה לקום ולקטוף אותן, כשלפתע ארנבון לבן עם עיניים ורודות חלף־עבר לידה.— "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", בתרגומה של רנה ליטוין, בהוצאת הספרייה החדשה, 1997
לעיתים ספר כתוב בשפה מסוימת, אך משולבים בו טקסטים בשפה נוספת. מצב זה מעמיד את המתרגם בפני דילמה: האם לתרגם את הספר, על שתי השפות שבו, לשפת היעד, או להותיר את השפה הנוספת ללא תרגום, כך שקורא הספר המתורגם, בדומה לקורא בשפת המקור, יחווה את קיומן של שתי שפות. על דילמה זו עמדה לאה גולדברג בדברי המבוא שלה לתרגום ספרו של טולסטוי, "מלחמה ושלום":
בין הבעיות השונות של תרגום יצירתו של טולסטוי לעברית הייתה גם השאלה של הטקסט הצרפתי: הלתרגמו ולטשטש את מציאוּתו במקור, או להביאו בספר העברי כמו שהוא על אף העובדה שרוב קוראינו אינם יודעים צרפתית? לא ראיתי עצמי רשאית "לתקן" את טולסטוי והבאתי את הצרפתית כלשונה, לא כל שכן שטולסטוי איננו משתמש בצרפתית שימוש נאטורליסטי, אלא רואה אותו כמין גוון אמנותי נוסף לסגנונו: אומר הוא ב"סוף דבר" שלו ל"מלחמה ושלום" – "השימוש בצרפתית והרוסית זה בצד זה היה לי כמין טכניקה של אורצל אשר לרמבראנדט".
פתרון אחר ננקט בתרגום לעברית של ספרו של סטיג לרסון, "נערה עם קעקוע דרקון", שבו מציינת בהערת שוליים המתרגמת משוודית, רות שפירא:
בספר בשוודית מופיעים משפטים ומילים באנגלית. במהדורה העברית בחרנו פעמים רבות לתרגם אותם. בכל מקום שבו המילים והמשפטים היו במקור באנגלית הם מופיעים בתרגום לעברית בכתב נטוי.
בספר המדע הבדיוני "חולית" מופיעה ישות ששמה במקור האנגלי הוא Kwisatz Haderach, ובתרגום לעברית נקרא שמה "קפיצת הדרך". תרגום זה תואם את מקורו של השם האנגלי, אך בעוד שלקורא האנגלית זהו שם זר שמשמעותו רחוקה מלהיות מובנת, הרי אין זה מצבו של קורא העברית.
תרגום הוא תהליך מועד לטעויות עקב המורכבות הרבה שלו. דוגמה מפורסמת שהפכה לסמל של טעויות תרגום היא "מניח רעפים נוצרי": ב־28 בפברואר 2001 פרסם דורון פישלר פוסט באתר עין הדג[5] שבעקבותיו המציאו הגולשים את הביטוי מר"ן לתיאור תרגום מילולי לעברית של מילים וביטויים, תוך שיבוש מוחלט של משמעותם המקורית. הביטוי הוא ראשי תיבות של "מניח רעפים נוצרי" ומקורו בתרגום שהופיע בפרק של הסדרה "הבוקר שאחרי" (Rude Awakening. כותרת הפרק הייתה Trude Awakening.) שהוקרן ב"ערוץ 3" של הכבלים. במהלך הפרק אמר מר טרן (קלייד קוסאטסו) "I came to this country to work, not to chase Christian Slater up the street at 3 A.M." (באתי לארץ הזו כדי לעבוד, לא כדי לרדוף אחרי כריסטיאן סלייטר במעלה הרחוב בשלוש לפנות בוקר.), אך בכתובית הופיע: "באתי לארץ הזאת לעבוד, לא כדי לרדוף אחרי מניח רעפים נוצרי". "מניח רעפים נוצרי" הוא תרגום מילולי של שמו של השחקן כריסטיאן סלייטר (christian, כריסטיאן – "נוצרי"; slater, סלייטר – "מניח רעפים", "רעפן"). ניתן לראות בבירור כי המתרגם לא הבין כלל את הכוונה, שכן מקובל לתעתק שמות, ולא לתרגם את משמעותם הנלווית (על אף שקיימים יוצאי דופן – למשל ב"שמות אינדיאנים", כדוגמת סוס משוגע, למשמעות יש חשיבות רבה.)
להלן דוגמאות לטעויות תרגום מסוגים שונים:
אחת מהסיבות לתרגום מילולי שמשבש את המשמעות המקורית הוא ניב שאינו מוכר למתרגם:
לעיתים נאמר על תרגום שהוא "עולה על המקור",[6] וזאת כאשר בשפה אליה הוא תורגם נוספות משמעויות שלא היו קיימות בשפה המקורית. דוגמה לספר שנאמר עליו שתרגומו עולה על המקור הוא "חולית" של פרנק הרברט, בתרגומו העברי של עמנואל לוטם. תרגום זה נחשב בקהילת חובבי המדע הבדיוני והמתרגמים לתרגום מופת, הטוב מכל תרגומי הספר השונים, ויש הטוענים כי אף טוב יותר מאשר גרסת המקור.[דרוש מקור]
תרגום נוסף, שנעשה בו שימוש גם בדיבוב ראוי לציון, הוא שורה מהשיר "יצורים אומללים" (Poor Unfortunate Souls) מסרט האנימציה "בת הים הקטנה" של חברת וולט דיסני, שתורגם על ידי שפרירה זכאי. בשיר, אורסולה, שעומדת לסגור עסקה עם אריאל שבה אריאל תתן את קולה בתמורה לרגליים, מניעה אותה לכך בטענה "!It won't cost much, just your voice". השורה תורגמה לעברית כך: "המחיר הוא זול – רק הקול!". התרגום "עולה על המקור" מאחר שהצופה הישראלי הצופה בסרט בעברית יכול להבין את המשפט בכפל משמעות, המשמעות הרגילה של מחיר העסקה, קולה של אריאל, והמשמעות שמתארת את ערמומיותה של אורסולה, המוצגת כדמות שקרנית וערמומית בעלת הומור ציני, שפירושה שהמחיר הוא זול (לא בעל ערך), רק הכול, שלמעשה תורם לסיטואציה בה נמצאת אריאל במהלך השיר.
תרגום נוסף שנטען שהוא עולה על המקור הוא ספרו של ד"ר סוס, "לא רעב ולא אוהב",[דרוש מקור] וזאת בשל מוטיב האמא היהודייה שבא לידי ביטוי בדמותו של שמי־הוא־שב המשכנע את ה"ילד הסרבן" לאכול במשפטים כמו: "הי! אולי בחושך? זה נעים. תאכל בחושך. לא רואים". הדמות השנייה מתעקשת לא לאכול, אף על פי שמעולם לא טעמה את המאכל, ומתחמקת בתירוצים כמו "לא רעב" ו"לא טעים".
משפט המפתח בספר חוות החיות של ג'ורג' אורוול נחשב כתרגום שעולה על המקור: "All animals are equal, but some animals are more equal than others." שתורגם ל"כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר". במקרה זה, התרגום עולה על המקור, משום שבעברית למילה "שווה" יש שתי משמעויות – equal וגם worth.
חורחה לואיס בורחס בולט בדעתו שהתרגום יכול לעלות באיכותו על היצירה המקורית, ושגרסאות שונות של אותה יצירה בתרגומים שונים לאותה שפה הן תופעה רצויה ומקובלת, שכן תרגום הדבק בלשון המקור הוא בסופו של דבר שירות רע ליצירה המתורגמת. הוא אף כתב ש"המקור אינו נאמן לתרגום". כך למשל תיאר שקרא בילדותו את הספר דון קישוט בתרגום לאנגלית, וכאשר קרא בהמשך חייו את המקור הספרדי היה זה בעיניו העתק חיוור.[7]
אנקדוטה מספרת שבתרגום של כתבי שייקספיר ליידיש הופיעה בעמוד השער ההערה "פארטייטשט אוּן פארבעסערט" (מתורגם ומשופר). הביטוי "פארטייטשט אוּן פארבעסערט" הפך להערה מלגלגת על מתרגמים שמרשים לעצמם ליטול יד חופשית ולשנות מהטקסט המקורי, בפרט כשמדובר ביצירות של גדולי הכותבים כמו שייקספיר.[8]
תרגום מכלי שני הוא תרגום על פי מסמך מתורגם ושאינו בשפת המקור. כך, למשל, תורגמו לעברית "דון קיחוטה" בתרגום ביאליק, "קאלוואלה" בתרגום טשרניחובסקי, "המלט" ו"המלך ליר" בתרגום שלונסקי, "פר גינט" בתרגום לאה גולדברג ו"סוסון גבנונון" בתרגומה של נורית יובל.[9]
ניתן לציין את משפטי נירנברג לפושעי המלחמה הנאצים בתום מלחמת העולם השנייה (1945) כאירוע המכונן את התרגום הסימולטני בין שפות. נוצר צורך מידי ליצור מערכת תרגום דו־כיווני. מאחר שהיה מדובר בתרגום בין ארבע שפות (אנגלית, צרפתית ורוסית מצד אחד, וגרמנית - מן הצד השני), הרי שנדרשו בכל עת נתונה 12 מתרגמים שונים להיות זמינים. חברי בית הדין והנאשמים ישבו עם אוזניות לאוזניהם ומיקרופונים, והתרגומים הועברו בכבלים אל חדרי המתרגמים ומהם. צוות של שלושים ושישה מתרגמים התחלפו ביניהם בכל 85 דקות. הפעולה הזו שהופעלה לראשונה, כמעט יש מאין, הצליחה היטב.
תרגום סימולטני היא בוודאי פעולה מתישה ביותר את העושה אותה, שכן עליו להתגבר במהירות רבה ובדיוק רב על מספר קשיים. חלקם הם קשיים פיזיים ונפשיים שבו אדם מאזין לטקסט שמדבר זולתו, ובה בעת אומר טקסט אחר (את התרגום למה שהוא שמע שניות אחדות קודם לכן), וזאת בניגוד לנטייה האנושית לא להאזין כשמדברים ולשתוק כשמאזינים.
הקושי הגדול הוא בעובדה ששפות שונות מורכבות ממשפטים בעלי מבנה תחבירי שונה, ועל פי רוב יש להאזין למשפט עד תומו כדי להתחיל ולתרגמו, או להתחיל לתרגמו מחדש אם הדובר בחר תוך כדי דיבור בביטוי חליפי או שינה דעתו תוך כדי דיבור. קיימים תחומי שיח שבהם הדיבור הוא פתלתל במכוון (נאומים פוליטיים למשל) ודווקא בהם נעשה שימוש רב בתרגום סימולטני. ויש כמובן מי שדיבורו מהיר או בלתי ברור.
קיימים גם מצבים המקלים את עבודת המתרגם הסימולטני. כך הדבר כשהוא מקבל לידיו את הנאום שיוקרא כשהוא מודפס מראש, ויכול להכין את התרגום מראש וכל שנותר הוא לעקוב אם הנואם משנה את הגרסה תוך כדי נאום.
כיום המעסיקים הגדולים של מתרגמים סימולטניים הם האו"ם על אגפיו השונים וגופים בינלאומיים דומים. האו"ם מחשיב כיום שש שפות כשפות רשמיות בינלאומיות (אנגלית, ספרדית, צרפתית, סינית, ערבית ורוסית). התקן הוא של משמרת במשך 30 דקות בתרגומי השפות אנגלית, צרפתית, ספרדית ורוסית, ומשמרת במשך 20 דקות בתרגום השפות ערבית וסינית. יום דיונים של ועידה בינלאומית מצריך צוות של 60 מתרגמים (בכל עת נתונה 30 מתרגמים המתחלפים ביניהם). תקציב ההוצאה לתרגום סימולטני הוא גדול ביותר, מה גם שמתרגמים לשפות מסוימות טסים כל העת מוועידה לוועידה.
תרגום סימולטני כמקצוע מצריך ידע ברמה של שפת אם בשתי שפות לפחות, מצריך הכשרה מיוחדת, תרגול רב וגם מבנה אישיות העשוי לעמוד בלחצים.
ערך מורחב – תרגום מכונהתרגום באמצעות מחשב[10] עלה לדיון כבר בראשית ימיהם של המחשבים, החל מעבודתו החלוצית של יהושע בר־הלל.
תרגום מילים בודדות באמצעות מחשב נעשה כעת בהצלחה רבה, לעיתים אף ללא צורך בהקלדת הטקסט. תרגום טקסטים שלמים הוא משימה קשה לאין שיעור, משום שלא די בו בהבנת התרגומים האפשריים של כל מילה, אלא נדרשת הבנה של משמעות הטקסט. על הקושי שבביצוע משימה זו ניתן ללמוד מהסיפור (הבדיוני, כנראה) הבא: תוכנת תרגום התבקשה לתרגם מאנגלית לרוסית את המשפט (שמקורו בברית החדשה – הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ו, פסוק 41) The spirit is willing but the flesh is weak (תרגום: "הרוח אמנם חפצה, אך הגוף חלש"). כדי לבדוק את נכונות התרגום התבקשה התוכנית לתרגם את פרי עמלה חזרה מרוסית לאנגלית, והתוצאה שפלט המחשב הייתה The vodka is good but the meat is rotten (תרגום: הוודקה טובה אבל הבשר רקוב).
עם התפתחות הבינה המלאכותית החלו להשתמש בכלי זה אף לתרגום. זוהי מגמה שמורגשת בהוצאות הספרים.[11]
בספרו של דאגלס אדמס מדריך הטרמפיסט לגלקסיה מוצג "דג בבל", שנעיצתו באוזן מאפשרת שמיעה חופשית של כל שפה. על שמו של יצור מופלא זה קרוי פרויקט Babel Fish של Oscar Jofre, המספק תרגום של טקסטים שאותרו באינטרנט.[12]
ערך מורחב – תרגום בכתוביותבתרגום סרטי קולנוע יש להתגבר גם על הבעיה הטכנולוגית, של הקרנת התרגום במקביל להקרנת הסרט.
מתקופת הראינוע ועד שנות ה־50 הוקרן התרגום בסרט נוסף שהוקרן לצד הסרט הראשי, באמצעות פנס קסם. לגלגול סרט התרגום במקביל לעלילה היה אחראי אדם שזה היה תפקידו היחיד. כשהופיע הסרט המדבר נדרש אדם זה גם להבנה בשפת הסרט על מנת שיקדם את הסרט בקצב הנכון. אדם זה ישב יחד עם המסריט בחדר ההקרנה ובשלב מסוים הוא עבר לשבת עם הקהל לאחר שהוכן לו שלט־רחוק פרימיטיבי שהפעיל מנוע של פטיפון להזזת סרט התרגום.
בתחילת שנות החמישים נכנסה לשימוש השיטה של תרגום בגוף הסרט, כלומר הדפסת התרגום על־גבי הסרט עצמו.
רונן סוניס, משחקי מלים הם הדוגמה הפשוטה ביותר למה שאובד בתרגום, באתר הארץ, 29 במרץ 2022
תרגום ופרשנות, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
