Loading AI tools
רב ששת היה אמורא בבלי בדור השני והשלישי (מאות 3–4 לספירה), חברו של רב נחמן ובר-הפלוגתא שלו. היה עיוור[1] ומפורסם בחסידותו, שלא היה הולך ארבע אמות ללא תפילין[2].
רב ששת נולד בבבל. בניגוד לאמוראים רבים שנולדו לאב או סב תלמידי חכמים, הוא נולד למשפחה רגילה, ואביו לא היה חכם בתורה, את חכמתו בתורה השיג על ידי עמלו[3]. את תורתו קיבל מרב הונא, וכן מרב ירמיה בר אבא[4]. הוא היה סגי נהור[5]. הוא התגורר בשלחי[6].במגילה כט. כתוב שגר בנהרדעא. התפרנס כסבל[7].
עוורונו
רב ששת היה עוור. על פי המקובל רב ששת עצמו עוור את עצמו במו ידיו, מפני שחפץ ללכת בדרכו של רב שלא הוציא את עיניו מארבע אמותיו, וזו הייתה הדרך היחידה שבה יכול היה לקיים את קבלתו זו[8]. ייתכן שהדבר קשור גם לכך שרב ששת הקפיד ביותר על איסור ראיית דברים אסורים, הוא עצמו אמר: "מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה!"[9]. בנוסף, מכיוון שרב ששת נודע בבקיאותו המיוחדת[10] עד שחזר על כל תלמודו מדי שלושים יום[11] הוא היה יכול לאפשר לעצמו עוורון, מכיוון שממילא לא היה זקוק לעיין בניירות כתובים כל שהן.
יחסו לעיוורון מורכב: מצד אחד הוא התווכח עם מין שלעג לו על כך שיצא לקבל את פני המלך למרות עוורונו והוכיח לו כי הוא יודע היטב - בדרכים משלו - את המתרחש, הוא ידע להבחין ללא מראית עין מתי עבר המלך[12], ומצד שני הוא סובר שאף על פי שהעוור יודע, בדרכים משלו ועל ידי סימנים, מי הוא האדם העומד לפניו, אין ידיעה כזו נחשבת לידיעה גמורה. הוא מסביר את המשנה האומרת ”הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים” בנימוק ”לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו”, בניגוד לגישתו של אמורא אחר, גם הוא סגי נהור, - רב יוסף המקשה על דבריו: ”היאך סומא מותר באשתו? היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? אלא בטביעות עינא דקלא הכא נמי בטביעות עינא דקלא” - כלומר גם "טביעות עין דקלא" זיהוי האדם על ידי קולו - נחשב לידיעה[13].
בתלמוד הירושלמי מובא שרבי זעירא אמר שאין לסמוך על יחוס השמועות שמסר של רב ששת שכן ייתכן שטעה בזיהוי קולו של האומרה[14].
אף על פי שהיה עוור - שפסול לפי רוב הדעות ההלכתיות לשמש כדיין, הוא ורב יוסף שהיה גם הוא עוור שימשו כדיינים (במסכת בבא בתרא מתואר, למשל, מעשה שבו פסק בסכסוך משפטי בין האחים מר עוקבא בר חמא ורמי בר חמא, ובמסכת גיטין[15] מסופר כי כפה אדם לגרש את אשתו), ויש שהסבירו כי הם נתקבלו על ידי העם כדיינים מרצון ומכאן כוחם ההלכתי לדון[16], אך ייתכן גם שמדובר בתקופה של לפני שנתעוורו.
צאצאים
מכיוון שרב הונא היה מאריך בדרשותיו ושיעוריו בתלמוד, רבים מתלמידיו, בינם רב ששת, התאפקו מלצאת לצרכיהם בשעת השיעור, ונעשו עקרים, ולא יכלו להוליד עוד[17]. מסיבה זו, לרב ששת לא היה בן זכר, ולחבריו שדחקו אותו להתחתן שוב, כדי לקיים את מצוות פריה ורבייה שהיא - בן ובת, הוא התחמק בתשובה האומרת שנכדיו, בני בתו שילת, נחשבים לבניו[18].
על פי אגרת רב שרירא גאון, יסד בית מדרש בשילחי שעל החידקל.
בקיאות
היה בקי גדול במשניות ובברייתות, והיה חוזר על כל תלמודו מידי שלושים יום[19]. רב נחמן חברו מעיד עליו ששנה הלכות, ספרא, ספרי, תוספתא וכל התלמוד[20].
מסופר על רב יצחק בריה דרב יהודה, שהיה תלמידו של רמי בר חמא, שנחשב לתלמיד חכם חריף, ועל כל שאלה שנשאל היה עונה על פי ההיגיון ("מסברה"), ולא בהסתמך על מקורות קודמים לו ("מברייתא"), בשונה מרב ששת שהיה עונה תמיד בהסתמך על המקורות הקודמים לו. הלך מחשבה זה של רמי בר חמא גרם לרב יצחק לנטוש את הלימודים אצלו, ולעבור ללמוד אצל רב ששת, בנימוק שסברא ניתן להפריך אך רב ששת משיב לשאלות שמופנות אליו ממשניות וברייתות שאותן לא ניתן להפריך[21].
התנגדות לשיטת הפלפול
רב ששת התנגד מאוד לשיטת הפלפול של ישיבת פומבדיתא, ובתגובה לפירוש דחוק למשנה על ידי תלמידו רב עמרם, אמר לו: "שמא מפומבדיתא אתה, שמכניסים פיל לתוך קופו של מחט?"[22]. בשל כך, תלמידים רבים העדיפו את הלימוד אצלו.
להלכה, נפסק שבמחלוקותיו עם רב נחמן חברו, הלכה כרב ששת בענייני איסור והיתר[23].
כאמור, על רבותיו נמנה רב הונא ונראה כי הוא נחשב לתלמידו המובהק, ואף הוכרח לקיים את ציווייו. אודות כך מסופר, כי רב ענן שלח לרב הונא מכתב (בבקשה להגבות לנערה נדוניה מעשירית הנכסים) כשאת רב הונא הוא קורא בתואר "הונא חברי". רב הונא, שהיה גדול הדור סבר שמדובר בפגיעה בכבוד התורה, ושלח את רב ששת שישב לפניו לומר לרב ענן בלשון זה: ענן ענן, מי יושב בבית הקרואים בבית האבל? הוא הזהיר את רב ששת שאם לא יאמר לו כך, הוא יהא בשמתא. רב ששת הוכרח ללכת לרב ענן ולמסור לו את הדברים, אך הקדים לפניו: מר (אתה) רבי, אך רב הונא הוא רבו של רבי (רבו של רב ענן) והוא ציווה עלי לומר כך - ואם לא אהיה בשמתא ואז מסר לו את דבר השליחות. החל רב ענן למר עוקבא בבקשה להסביר לו את פשר הדברים, ומר עוקבא הסביר לו כי רב הונא רמז לו, שאין ראוי לרב שאינו יודע את ההלכה מי יושב בראש הקרואים בבית האבל לקרוא לרב הונא הגדול ממנו בתורה בשם "הונא חברי" וזו הייתה כוונת רב הונא[24].
עם רב חסדא
רב ששת היה חברם של האמוראים רב נחמן ורב חסדא. מסופר כי רב חסדא ורב ששת, כשהיו נפגשים זה עם זה, רב חסדא, היו שפתיו מרתתות מהברייתות של רב ששת (שהיה בקי מאוד), ורב ששת, היה מזדעזע כל גופו מפלפולו של רב חסדא[25]. בין רב ששת לרב חסדא קיימות מחלוקות הלכתיות רבות. אחת מהן היא בדיני שכירת רשות שכירת הרשות מגוי היא שכירה סמלית, ולכן מספיק שתעשה בעל פה ואין צורך לשכירה בכתב, אין צורך לפרט שמטרת השכירה היא כדי להתיר את הטלטול בחצר, ודי בשכירה במחיר של פחות משווה פרוטה, וכן מותר לשכור רשות אף בשבת, שבה אסור מקח וממכר[26]. נחלקו רב חסדא ורב ששת האם יש צורך בשכירות אמיתית משפטית, כך שהיהודי השוכר יתנה עם הגוי שהוא יכול להשתמש בדירת הגוי ולהכניס לשם את חפציו, ומטרת תקנת השכירות היא לגרום שהיהודי ירצה לשכור מהגוי והוא לא ירצה להשכיר לו (כי יחשוש שמא היהודי זומם להחזיק בקרקע ולגזול אותה ממנו) או שמא מדובר ב"שכירות רעועה", שכירות סמלית יותר. ההלכה נפסקת כרב ששת[27]. למרות זאת, טעם התקנה - שהוא להקשות על היהודי - בכך שהוא יאלץ לשכור מהגוי והגוי לא יסכים לשכור לו - קיים גם כאן, כי הגוי יחשוש שמא היהודי שוכר ממנו את הקרקע כי לכשף אותו. רבינו יהונתן מסביר את ההגיון בכך, כי ההלכה היא שלא די בכך שהגוי יתן את הקרקע במתנה ליהודי אלא יש צורך שישכור ממנו דווקא, ודבר זה עלול להעלות את חשדו של הגוי שיתפלא מדוע היהודי מעדיף לשלם לו דווקא ואינו מסכים לקבל בחינם, ומכך יסיק הגוי כי מדובר בניסיון להעלות עליו - על הגוי - כישוף.
מחלוקת האחרת היא בעניין קמיצה. הקמיצה נעשית מתוך כלי שרת - לתוך כלי שרת. נחלקו חכמי התלמוד האם הכלי שרת שקומצין ממנו, יכול להיות גם על הקרקע, או עליו להיות דווקא בידי כוהן. לפי שיטת אבימי ותלמידו רב חסדא, על הכוהן לאחוז את הכלי בידו בשעת הקמיצה, וגם הכלי שלתוכו מניחים את הקומץ, צריך להאחז ביד כוהן. לפי זה לפעולת הקמיצה נצרכים שלושה כוהנים: הכוהן הקומץ, הכוהן האוחז את הכלי שרת שבתוכו מונחת הקורבן מנחה וממנו נעשית הקמיצה, וכוהן שלישי שאוחז כלי שרת אחר - ריק - בידו, לתוך כלי זה נעשית הקמיצה. לעומת זאת, פוסק רב ששת, כי גם אם הכלי שרת מונח על הקרקע, ניתן לקמוץ מתוכו. לדבריו, ישנה ראייה מפורשת להלכה זו: כאשר נטלו הכוהנים את שתי כפות הלבונה משולחן הפנים, הם לא הגביהו אותו, ומכיוון שעבודת הקמיצה שווה במהותה לעבודה זו, שמהותה - נטילת קרבן מנחה ממקומה כדי להקטירה, מוכח כי הקמיצה כשרה גם אם נעשית מכלי שרת שנעשה על גבי הקרקע[28].
מובא בתלמוד[29] על רב ששת ורב חסדא שנחלקו בנוגע לתפילת הדרך. לדעת רב חסדא יש לומר אותה בעמידה, ולא כשהוא מהלך, ואילו לדעת רב ששת ניתן לומר אותה גם כאשר הוא מהלך. מסופר שם שרב חסדא ורב ששת היו הולכים בדרך, קם רב חסדא, והתפלל את תפלת הדרך בעמידה. רב ששת (שהיה כאמור לעיל עיוור) שאל את שמשו מה עושה רב חסדא, ושמשו ענה לו: עומד מהליכתו ומתפלל את תפלת הדרך. אמר רב ששת לשמשו: העמד גם אותי ואתפלל תפלת הדרך, וזאת משום מה שנאמר "מהיות טוב אל תקרא רע".
עם רב נחמן
קיימות מחלוקת רבות גם בין רב נחמן חבירו של רב ששת, לרב ששת. לשניים היו גם בתי דינים נפרדים, שסתרו לפעמים זה את זה. כך למשל מסופר כי אמם של רמי בר חמא ומר עוקבא בר חמא העניקה קרקע שהייתה ברשותה לבנה רמי בר חמא, אך לאחר מכן העניקה אותה קרקע עצמה לרב עוקבא בר חמא. רמי בר חמא בא לפני רב ששת (שהיה רבו המובהק) וזה פסק שהקרקע שלו מכיוון שהשטר נכתב על שמו לפני השטר השני שנכתב על שמו של מר עוקבא בר חמא. מר עוקבא בר חמא בא לפני רב נחמן וזה פסק בדין שודא דדייני שהקרקע שלו. כאשר בא רב ששת לרב נחמן, שאל אותו רב נחמן: מדוע פסקת כך? ענה לו רב ששת - כי רמי בר חמא היה קודם. שאל אותו רב נחמן: וכי בירושלים אנו יושבים, ששם מקפידים על סדר השעות ונוהגים לכתוב שעות, כדי לגלות דעת שהם מקפידים גם באותו יום על השעות? בבל אנו, וכאן אין אנשים מקפידים בכתיבת השטר על כתיבת השעות ועיקר דעתם בכתיבת השטר היא שהקנין יחול באותו יום, ולכן אין משמעות לשעה בה ניתנה השטר, וממילא אין לרמי בר חמא עדיפות על פני מר עוקבא. שאל אותו רב ששת: ולמה פסק מר כמו שפסק? השיב לו רב נחמן: לפי הבנתי הקרקע צריכה להיות של מר עוקבא בר חמא וכפי הכלל שודא דדייני, לפיו במקום שאין ראיות לאחד מבעלי הדין מסור הדין בידי הדיין כפי החלטתו וסברתו. נענה רב ששת: אם כן יחול הפסק אותו פסקתי מדין שודא? ענה לו רב נחמן: אין ביכולתך לעשות כך מפני שתי סיבות: האחת - לא פסקת את פסקך בתור שודא דייני אלא בתור פסק משפטי ומכיוון שכך לא היה לו תוקף. בנוסף, הכרעתך ב"שודא דדייני" אינה תקפה, מכיוון שזו תקפה רק אם נעשתה על ידי דיין גמור ואתה אינך דיין[30]
הגאונים קבעו כלל לגבי מחלוקות בין רב נחמן לרב ששת שאין בהן הכרעה ברורה בתלמוד, שבדיני ממונות, שבהם הצטיין רב נחמן כדיין מומחה, הלכה כמותו, ואילו בשאר תחומי ההלכה - הלכה כרב ששת ("הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי")[31].
הוא לימד אמוראים רבים בני הדורות השלישי והרביעי, ביניהם גם האמורא רבא. משמשו היה רב גדא, שפעל עבורו במסירות נפש, ולעיתים נאסר על כך[32]. על תלמידיו נמנו גם רב הונא בר יהודה, רב אחא בר הונא[33] רב יוסף בר חמא (אביו של רבא), ומר זוטרא.
לפעמים אנו מוצאים בתלמוד דיונים בקרב תלמידיו הדנים בדיוק דבריו. כך למשל, הם נחלקו בדין אישה המורדת על בעלה, שבדינה קיימות שתי שיטות: לפי דעה אחת פוחתין מכתובתה שבעה דינרין לכל שבוע שהיא מורדת על בעלה, ובינתיים מנסים לשכנע אותה להפסיק למרוד בבעלה ולקיים את חיובי האישות המוטלים עליה. לפי גישה אחרת, אין טעם בהפעלת לחץ במשך זמן ארוך ובשכנועים, אלא בית הדין קוצבים זמן של ארבעה שבועות בלבד, ומפעילים עליה לחץ עצום באותם שבועות, על ידי פרסום מרידתה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשבתות שבארבעת שבועות אלו (בשבת כל יהודי העיר מתכנסים בבית הכנסת, גם אלו שעסוקים באמצע השבוע בעבודה ואינם יכולים לבוא לבית הכנסת), ובית הדין מודיעים לה שלאחר ארבעת השבועות תפסיד את כל סכום כתובתה, גם אם הוא סכום ענק של מאה מנה. נחלקו רבא ורב הונא בר יהודה כמי פסק רבם רב ששת, לפי מה שקיבל רבא מרבו ההלכה היא שיש לנסות לשכנעה בדרכי נועם ולכן יש לחכות עד שידעו כי מוצו כל הדרכים לשכנעה, אלא שבינתיים קונסים אותה בסכום הגיוני של שבעה דינרים לשבוע, ואילו לפי מה שקיבל רב הונא בר יהודה מרבו ההלכה היא כפי השיטה האומרת שלאחר ארבעה שבועות הפסידה המורדת את כל דמי הכתובה[34].
רב עמרם היה תלמידו המובהק. שגור בפיו המשפט: "האי מילתא אמר לן רב ששת, ואנהרינהו לעיינין ממתניתין":[35] "דבר זה אמר לנו רב ששת, והאיר את עינינו במשנתנו", כלומר, הוכיח אותו מדיוק מאיר עיניים בלשון המשנה, שאיננו מובן מאליו בקריאה פשוטה. בפניו הציע את ספקותיו, ורבו השיב לו בלשון אוהבת: "עמרם בני"[36]. הוא היה הבולט בקרב תלמידי רב ששת, כלשון התלמוד:[37] "רב עמרם וכל גדולי הדור יתבי כי אמר רב ששת להאי שמעתא".
כאשר הגיע זמנו להפטר מהעולם, בא אליו מלאך המוות באמצע הרחוב ומסר לו כי נצטווה ליטול את נשמתו. אמר לו רב ששת: וכי בהמה אני שחפץ אתה להורגני באמצע הרחוב? בוא לביתי, למקום צנוע, ושם אפטר! ואכן מלאך המוות הוכרח להשמע לדבריו[38].
- אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף {הערווה} !
- אמר רב ששת: שיער באשה ערוה, שנאמר[39] 'שערך כעדר העזים'[40].
- בהגדרתה של פאת הזקן נאמר במשנה שפאה זו מורכבת מחמישה חלקים: "שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטה". רב ששת[41] הדגים זאת לתלמידיו: "בין פירקי דיקנא" (=הזקן). "אחת מלמטה" היא בסנטר, ולגבי השתיים שמכאן ומכאן רבו הפירושים: יש אומרים שהן זו לצד זו באותו גובה, בקצה העליון של הלחי. ויש אומרים שהן זו למעלה מזו, האחת בקצה העליון של הלחי והשנייה לצד השפם, או בקצה הלסת התחתונה[42]. מחמת ריבוי הדעות כתב בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קפא סעיף יא) שיש להימנע מלגלח בתער את כל חלקי הזקן. מכל מקום, השפם והחלק שמתחת לגרון לכל הדעות אינם "פאת זקן", ויש שהחמירו שלא לגלח תחת הגרון כדי שלא יגלח בסנטר הסמוך לו[43].
- קיים דין האומר כי כלי הבלוע בתוך אדם או בעל חיים חי, אף על פי שהאדם או בעל החיים נמצא בתוך אוהל, אין הדבר הטמא נהיה טמא בטומאת אוהל. האמורא רבי זירא הסתפק, האם כלי הבלוע בתוך בהמה המפרכסת נחשב כבלוע - מכיוון שהבהמה אינה מתה. רב ששת פסק שבמקרה כזב הכלי נחשב כאינו בלוע, מכיוון שהבהמה המפרכסת נחשבת כ"אוכל", אך רבי זירא הקשה על כך, כיצד ניתן להחשיב אותה כ"מתה", לפי ההלכה האומרת שבהמה כזו אינה מטמאת טומאת נבילות. רש"י מסביר, כי השאלה היא רק ביהודי שיש ברשותו כלים בבטן בהמה טמאה, או גוי שיש ברשותו כלים בבהמה טהורה. אך כאשר ליהודי יש כלים בבטן בהמה טהורה, המותרת לו באכילה, ברור שאין הכלים נחשבים כבלועים, שהרי הבהמה מותרת לו באכילה, ודבר הבלוע בתוך אוכל אינו נחשב כבלוע. השאלה היא רק בבהמה טמאה, שאינה מותרת לו באכילה, והשאלה היא האם יש להחשיב את הבהמה כחיה שהרי אינה מטמאת טומאת נבילות, או שמא יש להחשיבה כאוכל, שהרי מטמאת טומאת אוכלין[44].
- את המשנה במסכת סנהדרין[45] האומרת כי רשע שלקה ושנה והוחזק כרשע מכניסים אותו לכיפה פירש רב ששת כי ההכנסה לכיפה כללה גם פעולות שנועדו להביא למותו של הנידון: "נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו", ואחר כך "מאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת".
- הרב אהרן הימן, "רב ששת", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמודים 1235-1231, באתר היברובוקס
- רב ששת, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- "שֵׁשֶׁת, רב", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 217–218, באתר היברובוקס
- על העיוורון - פרשנות למעשה רב ששת היוצא לראות את פני המלך באתר מדרשראם
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
