Loading AI tools
מנהגים ביהדות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בהלכה, מִנְהָג (או מִנְהַג יִשְֹרָאֵל) הוא הנהגה דתית הנפוצה בין היהודים. מנהג יכול לשמש כתוספת למצווה, כסייג וגדר שלא להיכשל בעבירה, או כהנהגה הקשורה להלכות מסוימות, גם כשאין לה משמעות הלכתית מצד עצמה.
 | |
| לפי שיטת הגר"א (הגאון מווילנה), בעניין פתיל התכלת בטלית, נוהגים לקשור את חוטי הציצית כך שיתאימו לדיני התורה כפי שהוא מפרש אותם. | |
| משנה | משנה, מסכת פסחים, פרק ד' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד', עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ו', עמוד ב' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק א', הלכה ב' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רי"ד |
ישנם מנהגים הנהוגים בכל תפוצות ישראל, כמו חומרא דרבי זירא בדיני נידה, וישנם מנהגים שנתקבלו רק על עדה מסוימת, כגון איסור אכילת קטניות בפסח.
בלשון המקרא, השורש נ.ה.ג שימש לתיאור הולכה והובלה של בהמות. בלשון חז"ל קיבל הפועל נָהַג את המשמעות "היה רגיל לעשות", וממשמעות זו צמחה המילה מנהג[1].
בתלמוד הבבלי הובאר שישנם שני ביטויים לתאר את המנהג – בעת שלשניהם אין הגעה לרמת "הלכה" – האחד נקרא "מנהג" והאחר נקרא "נהוג". הראשון מוגדר בתלמוד כי אין למורים לפרסמו אלא להבאים לשאול בלבד, ואילו השני מציין משמעות של נהיגה עממי בלתי מוסמכת ואין למורים להורותו אפילו כלפי השואלים[2].
יש חילוק בין שני סוגי מנהגים:[3] מנהג שהנהיגו חכמים על ישראל בתורת חובה, כמו חיבוט ערבה ביום הושענא רבה. על פי ההלכה, חובה לקיים מנהג כזה, אף שאין מברכים לפני עשייתו. לעומת זאת, "מנהג ציבור" הוא מנהג שנהגו ישראל על עצמם, וחיובו פחות ממנהג חכמים.
לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, וכאשר נוהג זה מתפשט בכל ישראל – הוא מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שנתקבל כחובה – תפילת ערבית, שבתחילה הייתה רשות, ולאחר שנתפשטה בכל ישראל, נתקבלה כחובה. לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, אך הוא אינו מתפשט בכל ישראל ואינו מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שבוטל ברבות הימים, משבטלה סיבת הנהגתו – המנהג לתרגם לארמית (תרגום אונקלוס) את קריאת התורה וההפטרה בשבתות.
בפירוש המיוחס לרבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם, נכתב ביחס למנהג אכילת "סופגנין" בחנוכה:[4]
"אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל... וכתב רבינו נסים במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה. והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה: ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים".
כמו כן על מנהג ישראל אמיתי כתבו התוספות במסכת מנחות: ”מנהג אבותינו תורה היא”[5]
בטעם הדבר שאכן מנהג ישראל תורה, הובאו כמה הסברים. הרשב"א כותב[6], שמנהג שקיים אפילו אצל זקנים או נשים זקנות, אין לבטלו, כיוון שבהכרח יש לו מקור שמגיע עד משה רבנו. בשו"ת של ר"י חאגיז[7] ניתן טעם, שודאי לא יתן הקב"ה שמנהג שגוי יתפרסם אצל כל בני עמו, ולכן מנהג שנתפשט, הוא ודאי אמיתי.
כמו כן נאמר בירושלמי[8] אמר רב הושעיא: "זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה", אך כפי הנראה כוונת הירושלמי שם היא בעיקר (או רק) דיני ממונות.
לדעת החת"ם סופר כל מנהג הוא דאורייתא מדין נדר[9]. הרב קוק בשו"ת דעת כהן (יח) חלק על דברי החתם סופר ונסתמך על דברי המהרש"ל (בים של שלמה, חולין) שכתב שיש איסור תורה רק במנהג שנאסר על ידי חרם, וכתב שם שעוד הרבה אחרונים חולקים על דברי החתם סופר בזה.
בספרו אדר היקר מוסיף הרב קוק וכותב שאנו מקיימים מנהגים על אף שלא צווינו על כך ואפילו לא תקנו חכמים לעשותם אלא בגלל אהבתנו לאומה[10].
ערך מורחב – פוק חזי מאי עמא דברבכמה מקומות בתלמוד, נזכר המנהג כמקור להכרעה במקרה של ספק בהלכה[11]. הביטוי התלמודי המשמש לאמירה זאת הוא: "פוק חזי מאי עמא דבר", בתרגום לעברית: "צא וראה מה העם נוהג". במקרים אלה מנהג העם הוא מקור חזק יותר מסברא, מכיוון שיש לציבור מסורת במנהגם. גם בספרות ההלכה משתמשים במושג זה כדי לציין שאין משמעות לוויכוח בדין מסוים כאשר העם בפועל נוהג כשיטה אחת.
מנהג אבות מוזכר בתלמוד בהקשר של מנהג המקום: כאשר אנשי עיר מסוימת רצו לשנות ממנהג העיר הקדמון, אסר זאת עליהם רבי יוחנן, ואמר: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר ”שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך ” (משלי יא)[12]. מפשטות דברי התלמוד נראה שמקור התוקף של המנהגים הוא מדברי קבלה שכן הסתמכו על הפסוק במשלי. ואכן כך נראה שהבינו הרבה פוסקים[13].
מאז תקופת המשנה, לא הייתה פסיקה אחידה בין מקום למקום, ולמקומות שונים היו מנהגים שונים. המשנה מתייחסת לחילוקים אלו כנורמטיביים, ומזכירה לא מעט פעמים ש"מקום שנהגו" במנהג מסוים, יש לנהוג במנהג זה, ובמקום שלא נהגו, אין לנהוג כך. לעיתים המנהג המקומי היה תוספת חומרה על ההלכה המקובלת, ולעיתים הוא נבע מפסיקה מקומית שונה של המרא דאתרא.
פרשנות זו נשמרה בימי הביניים, כאשר למקומות שונים היה מנהג שונה, ופוסקים רבים אסרו לשנות ממנהג המקום הקדמון. עם זאת, היחס למנהג היה נתון במחלוקת, בעיקר כאשר הוא סתר לכאורה פסיקה מפורשת של התלמוד. רבני צרפת ואשכנז נטו לשמר את המנהג וליישב בדוחק את דברי התלמוד, ואילו רבני ספרד נטו הרבה יותר לבטל "מנהג הטעות".
עם העת החדשה, החלו תנודות רבות יותר בקרב יחידים מקהילות שונות, אשר עברו ממקום למקום, ועלתה השאלה מה דינו של אדם שהגיע למקום חדש והשתקע בו; האם צריך הוא ללכת אחרי המנהג הקודם שלו, או אחרי מנהג המקום החדש. בתשובה מפורסמת גרס הרב יוסף קארו כי בני קהילה שלמה שהגיעו בבת אחת למקום אחר, אינם צריכים לשנות את מנהגם; אך אם הם הגיעו בצורה נפרדת, הרי כל אחד התבטל במיעוטו לעומת הכלל שאליו הגיע, ועל כן גם אם הגיעו בסופו של דבר רבים, כולם מחויבים למנהג המקום החדש[14].
פסיקה זו של הרב יוסף קארו לא התקבלה בקרב כל הציבורים, ובהדרגה החל להתמסד "מנהג אבות" כמנהג שאב מוריש לבנו, ושאין לשנות ממנו. כך, בסופו של דבר, הלך והצטמצם תפקידו של מנהג המקום, משום שתנאי העת החדשה הביאו לכך שכל קהילה מבוססת על יחידים רבים המגיעים ממקומות רבים.
הגם שיש קולות מעטים הקוראים היום להחזרת המשמעות המקורית של מנהג המקום ומנהג האבות, הפסיקה הדומיננטית עדיין נסמכת על הפסוק "אל תיטוש תורת אמך" כמקור לכך שאדם חייב ללכת בעקבות מה שנהגו אבותיו, ולא אחרי המקום שבו הוא נמצא.
ערך מורחב – מנהג המדינהסוג נוסף של מנהג הוא "מנהג המדינה", בענייני ממונות. משמעות המונח הוא ההסדר המקובל בין אנשי מקום מסוים, לגבי עניינים ממוניים מסוימים. על מנהג כזה נאמר המשפט "מנהג עוקר תורה", והיינו שכאשר קיים מנהג מעין זה, אין מתחשבים בנאמר להלכה במקורות (משום שהוא נאמר רק במקרים שאין בהם הסכמה אחרת), והולכים אחר מנהג המקום[15].
ערך מורחב – אבלות על החורבןישנם מנהגים רבים שהשתרשו בקהילות ישראל זכר לחורבן בית המקדש. יש לעשות הפרדה בין מנהגים שהם זכר לחורבן לבין מנהגים שהם זכר למקדש.
מקצת מהמנהגים שהם זכר לחורבן:
מקצת מהמנהגים שהם זכר למקדש:
פולמוס הלכתי ארוך ניטש סביב הברכה על קריאת ההלל, בראש חודש, בשל היותו מנהג בלבד[20]. שיטת הגאונים בזה היא שאין בעיה גם לברך על המנהג, כך מתברר מדבריהם במחלוקת אחרת, האם יחיד יכול גם הוא לברך, ומדברי כולם מתברר שציבור ודאי מברך[21].
אולם בתקופת הראשונים התעוררה מחלוקת על זה בקרב כמה מגדולי הפוסקים. רש"י מובא במחזור ויטרי כפוסק הקדום ביותר שלא בירך. דעתו היא שלא מברכים על מנהג, לפי דין הגמרא לגבי חבטת ערבה שרבי אלעזר ברבי צדוק "חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא", כלומר לא בירך על החבטה משום שסבר שזה מנהג, וניתן להבין מדבריו שעל מנהג לא מברכים. לדבריו הצטרפו גם הרמב"ם[22] ובעל העיטור[23].
רוב ככל הראשונים חולקים על פסיקה זאת, מפני שהמנהג הוא כן לברך[24]. רבנו תם[25] הצביע על חסרון לוגי בהשוואה, משום שלא הוכיחו שאין מברכים על חבטת ערבה מפני שזה מנהג, אלא הוכיחו שזה מנהג מכך שלא בירך. הראשונים מסבירים את הסיבה שלא ברך על החבטה, בכך שאין תקנה ציבורית כזאת של הנביאים אלא רק שכך עשו בעצמם והעם הלכו בעקבותיהם[26] או מפני שזה מעשה קטן של טלטול עצים ולא ראוי לברך עליו[27]. בנוסף הם מקשים ממנהגים אחרים שמברכים עליהם, כמו יום טוב שני של גלויות, הפטרה בתעניות ובמנחה של יום טוב שנהגה בעבר, והדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת[28].
בפועל המנהג בספרד ובאשכנז היה לברך, כפי שמעידים הראשונים, ובמקומות בודדים, בהם ארץ ישראל וסביבותיה, הפסיקו לברך[29]. עם העלייה לארץ ישראל, פסקו חלק מעדות הספרדים ממנהגם, בעקבות המנהג שנהג בארץ[30].
למרות הכבוד שרחשו חכמים למנהגי הציבור, לא הססו לבטל מנהגים אשר התבססו לדעתם על טעות, ואף לקרוא תגר על מנהגים שמבטלים הלכה מסוימת[31]. ואף דרשו הדרשנים[32], בהקשרים של מנהג טעות, "מנהג אותיות גהנם".
דוגמאות למנהגים מוטעים או שנויים במחלוקת:
ספרים רבים נתחברו על ענייני המנהגים, מהם לשמר את מנהגים של קהילות מסיומות שנשתכחו עם הזמן, ומהם ליישב את המקומות שהמנהג סותר את ההלכה.
דוגמאות לספרים כאלה (בקרב הקהילות האשכנזיות)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
