Loading AI tools
אחת מל"ט מלאכות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מְלֶאכֶת הַבּוֹרֵר היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת, ומשמעותה היא, הפרדת דבר שאינו רצוי מדבר הרצוי[1][2].
את המלאכות האסורות בשבת לומדים מעבודת המשכן. ובמלאכת בורר ישנה מחלוקת בין הגאונים והראשונים כיצד נעשתה הברירה במשכן[3]. יש אומרים[4] שמלאכת הברירה במשכן נעשתה על ידי ברירת החיטים מהעפר למנחת התמיד ולמנחת חביתין. ויש אומרים[5] שמלאכת בורר נהגה במשכן על ידי הפרדת הפסולת שבסממני הקטורת.
בתלמוד הבבלי[6] מובאת ברייתא: ”היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת”. ונחלקו האמוראים בביאור ברייתא זו:
לדעת רוב הראשונים[8], כדי לא לעבור על מלאכת בורר צריך שיתקיימו שלושת התנאים[9] האמורים: שיברור אוכל מפסולת, ביד ולא בכלי, ולאלתר. זאת מכיוון שכל מה שנחלקו האמוראים בגמרא הוא רק בפירוש הברייתא, היינו על פי איזה כלל לבאר אותה, אבל על הכללים עצמם הם מסכימים, על כן אם חסר תנאי אחד הרי שעובר על איסור תורה[10].
אמנם חלק מהראשונים[11] חלקו על שניים מהתנאים:
גם הפרדה בין שני מיני מאכלים מעורבים אסורה משום בורר. ואף ששני המינים ראויים לאכילה, כיוון שהם מינים שונים, והוא מעוניין שכל מין יעמוד בנפרד, הרי שכל מין נחשב אצלו כפסולת לגבי חבירו, וממילא בהפרדתם הוא מתקנם, ועובר באיסור בורר[16]. וכן כל שיש הבדל בטעם - נחשב כמין נפרד. אבל כאשר כל מיני האוכלים מאותו הסוג, אלא שיש שם חתיכות גדולות וקטנות, אין איסור להבדיל בין הגדולות לקטנות[17], ויש אומרים[18] שגם הפרדת חתיכות גדולות מקטנות שבאותו המין אסורה.
ברירת מאכל מתוך תערובת מאכלים לצורך אחר שיאכל מותרת בשלושת התנאים הרגילים[19].
איסור בורר חל רק כאשר שני המינים מעורבים ביניהם, אבל אם הם מונחים זה בצד זה, מותר להפרידם.[20]
כשהברירה נעשית בדרך אכילה, אין המלאכה מוגדרת כפעולת ברירה האסורה בשבת, ומשום כך היא מותרת. שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שהברירה תוגדר כהפרדה בדרך אכילה, המותרת. היעדרו של אחד התנאים, די בו כדי לאסור את המלאכה[23]:
דרך אכילה היא ליטול את האוכל כדי לאוכלו מיד, אבל המוציא את הפסולת מתוך האוכל, עובר באיסור בורר[24]. גם כשהפסולת מועטה, וקל יותר להוציאה מתוך התערובת, המוציא אותה עובר באיסור בורר. למשל, אם נפלה קליפת ביצה לתוך סלט ביצים, אסור להוציאה לבדה, מפני שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל, אלא יוציא אותה יחד עם מעט מהביצים, וכיוון שאפשר לאכול את חתיכת הביצה הדבוקה לקליפה, יש לה חשיבות, וממילא הוא נחשב כמפריד אוכל מאוכל, ואין בכך איסור[25]. אם אינו חפץ בחלק מתערובת האוכל שלפניו, אם יש שם חבר שמוכן לאכול את החלק שאינו רצוי, מותר לו להוציאן כדי שחבירו יאכל אותן לאלתר, שבאופן זה גם החלק שאינו רצוי נחשב כאוכל[26].
בברירה הנעשית כמלאכה, נהוג להשתמש בכלי ייעודי: מסננת, נפה וכדומה. אך בדרך אכילה, אדם נוטל בידו את הרצוי, ולכן נאסרה כל ברירה באמצעות כלי המיוחד לברירה[27].
כף ומזלג אינם כלים שנועדו לברירה אלא לסייע ליד לאחוז במאכל, לפיכך, מותר להוציא בהם את האוכל מתוך הפסולת[28].
במִלחיות רבות מניחים בנוסף למלח גם גרגירי אורז, כדי שיספגו את הלחות וימנעו את המלח מלהתגבש. ואף שחורי המִלחייה קטנים, ורק המלח יוצא דרכם, מותר להשתמש בה בשבת, מפני שאין היא נחשבת כלי שנועד לברירה אלא כלי שנועד לפזר את המלח במינון מסוים, והראייה, שגם אם לא היו במלח גרגירי אורז היו משתמשים במִלחייה[29].
רק כאשר הברירה הידנית של האוכל מתוך הפסולת, נעשית מיד (בלשון הגמרא: לאלתר) בסמוך לאכילה, היא מוגדרת כמעשה אכילה המותר, אך אם אין אוכלים את האוכל מיידית, הפעולה נחשבת כמלאכה אסורה.
מותר לעוסקים בהכנת הסעודה, לברור אוכל . ואפילו אם הסעודה תארך זמן רב, כיוון שמכינים אותם סמוך לתחילת הסעודה, וכך מקובל, להכין את כל המאכלים לפני הסעודה כדי להגישם במשך הסעודה, הרי שזו דרך אכילה ולא כדרך מלאכת בורר[30]. העיקר שהוצאת האוכל תהיה סמוכה לסעודה[31], היינו בזמן שרגילים להכין את הסעודה[32]. אבל אם יעשה זאת לפני כן יעבור על איסור בורר. והכל תלוי במספר האנשים וגודל הסעודה. מי שלא יודע מתי בדיוק תתחיל הסעודה, מותר להקדים מעט בברירת האוכל מתוך הפסולת לצורך הסעודה, כדי שלא יצטרכו להמתין להכנת האוכל. אבל יש להיזהר שלא להקדים יותר ממה שנצרך כדי להכין את הסעודה[33].
מי שהתכוון לברור אוכל מתוך פסולת לצורך הסעודה הקרובה, ולבסוף נשתייר ממה שהכין גם לסעודה אחרת, אין בידו איסור, ובלבד שלא יערים לעשות כך בכוונה[34].
הבורר אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו לאחר זמן, עובר באיסור תורה, וגם אם יאכלנו מיד, לא יתקן בזה את האיסור. מי שברר כדי לאכול מיד, וללא אונס נמלך אחר כך להשאירו לסעודה אחרת, עובר באיסור דרבנן[35]. אמנם אם נאנס ולא יכל לאכול לאלתר, אינו עובר באיסור[36].
מארח שרוצה להגיש לפני אורחיו פירות, ויש לו תערובת של פירות טובים ומקולקלים, אף על פי שהוא יודע שיאכלו רק פירות אחדים, אם מפני כבודם ראוי שיגיש להם צלחת מלאה, יש אומרים שמותר לו להוציא מהתערובת יותר פירות מכפי שיאכלו, מפני שכך מקובל להגיש אוכל, ויש לו הנאה מזה לאלתר[37]. ויש אומרים שאסור.[38]
מותר להסיר את קליפת הפרי כדי לאוכלו. ואף שהסרת הקליפה דומה להוצאת פסולת מתוך אוכל, אין בזה איסור, כי כך היא דרך אכילת פרי שיש לו קליפה. על כן מותר לקלף גם בסכין, ובתנאי שיעשה זאת לאלתר[39].
נחלקו הפוסקים לגבי פירות שניתן לאכול את קליפתם, כגון תפוחים, אגסים, מלפפונים וגזר, האם שייך איסור בורר בהסרת קליפתם. יש אומרים, שהואיל וגם הקליפה ראויה לאכילה, אין כאן איסור בורר, אלא הרי זה כחותך את הפרי לשני חלקים, וממילא מותר לקלפם כדי לאוכלם לאחר זמן, וכן מותר לקלפם על ידי מקלף. ויש אומרים, שהואיל והוא אינו רוצה את הקליפה, הרי היא נחשבת לגביו כפסולת, ולכן כללי בורר חלים עליו, וממילא מקלף נחשב כלי ברירה, ולכן בשום אופן אין להשתמש במקלף, ורק כדי לאוכלם לאלתר מותר לקלפם בסכין[44].
נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר להתחיל לאכול דג או בשר, וכשיגיע לעצמות שמפריעות לו, להוציא אותן ביד או במזלג.
יש מחמירים[45] וסוברים, שהוצאת עצמות מתוך הדג או הבשר אסורה, משום שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל. ולדעתם צריך להוציא את המאכל מתוך העצמות. ויכול לשם כך לתפוס את העצם ביד או בסכין, וביד האחרת או במזלג ייטול את האוכל, ואף שביד אחת הוא אוחז בעצם, אין כאן נטילת פסולת מתוך אוכל, הואיל ובאחרת הוא נוטל את האוכל. עוד אפשר שיכניס את האוכל לפיו ומתוך פיו יוציא את העצמות. ואם יש על העצם מעט בשר או דג, יכול להוציאה מהדג או הבשר ולאכול את מה שדבוק עליה ולזורקה. אבל אם אין עליה אוכל, אסור להוציאה. אולם רוב הפוסקים מקילים[46] וסברתם היא, מפני שכך היא דרך אכילת דג ובשר אין איסור.[47]
לדעת רוב הפוסקים, לצורך ילד קטן, מותר להוציא תחילה את העצמות, ואחר כך להאכיל אותו בדג או בבשר, כפי שרגילים תמיד[48].
אבל עצמות יבשות שמעורבות בתבשיל, כיוון שאינן דבוקות לבשר, הרי הן כפסולת רגילה, שאסור להוציאה מתוך האוכל, ולכן יש להשאיר את העצמות בצלחת[49].
בקערה שבה מעורבים פירות טובים ופירות שהתחילו להירקב, מותר להוציא מתוך התערובת את כל הפירות שהוא מתכוון לאכול, או שהוא מתכוון להגיש לפני אורחיו בסעודה הסמוכה[50].
ואם אינו מתכוון לאכול כעת את כל הפירות הטובים, והוא חושש שהפירות הרקובים ידביקו ברקבונם את הפירות הטובים שנוגעים בהם, יכול לפזר את כל הפירות, כדי שהפירות הרקובים לא יגעו בפירות הטובים, אבל לא יפריד את הטובים לכאן והרקובים לכאן.[51]
פרי שנרקב במקצתו עד שאינו ראוי כל כך לאכילה, במקום החיבור שבין החלק הרקוב לחלק הטוב ישנה תערובת, ולכן אסור לחתוך ולהסיר את החלק הרקוב, כי בזה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל. והעצה לכך, להסיר יחד עם החלק הרקוב גם מעט מהחלק הטוב.[51]
גם סינון משקים עלול להיות אסור מהתורה, ודינו תלוי במצב המשקה. אם יש במשקה פסולת ובלא הסינון אי אפשר לשתות את המשקה, הרי שהסינון הוא מלאכה שמכשירה אותו לשתייה, והמסנן אותו עובר באיסור תורה. ואם גם בלא הסינון המשקה ראוי לשתייה, מותר לסנן אותו במסננת, ואף שעל ידי הסינון הוא משתפר מעט, אין שיפור זה משנה באופן מהותי את המשקה, ולכן אין בו איסור.[52]
במצב ביניים, שהמשקה עכור, ובלא סינון רוב בני האדם אינם רגילים לשתותו, ורק בשעת הדחק שותים אותו, אסור לסנן אותו במסננת. ונחלקו אם מותר לסנן אותו בבד שלא כדרכו, לדעת רוב הראשונים מותר, ולדעת הרמב"ם אסור[53]. וכתבו האחרונים שראוי להחמיר כדעת הרמב"ם[54].
לפיכך, שמרים שמעורב בהם יין, כיוון שאינם ראויים לשתייה - אסור לסננם כדי להוציא מהם את היין, ואם סיננם - עבר באיסור תורה[55]. ואם היין עכור עד שרוב בני אדם אינם רגילים לשתותו, אבל ניתן לשתותו בדוחק, אסור לסננו במסננת, וגם על ידי בד ראוי שלא לסננו[56]. לעומת זאת, יין שראוי לשתייה, מותר לסננו כדי שיהיה צלול יותר, שהואיל וכבר לפני הסינון היה ראוי לשתייה, אין סינונו נחשב למלאכה.[52]
וכן מיץ תפוזים שיש בו חלקיקי פרי, כיוון שרוב בני אדם רגילים לשתותו בלא סינון, אין איסור לסננו במסננת[57].
וכן מותר לפתוח בשבת ברז שיש עליו מסננת, או להוציא מים דרך כלי שמסנן אותם, שהואיל וגם לפני כן המים היו ראויים לשתייה, אין סינונם נחשב למלאכה[58].
מרק שמעורבות בו חתיכות מאכל, כגון חתיכות קטנות של ירקות ואיטריות, אסור להפריד את המרק מהירקות והאיטריות. ואף על פי שגם המרק וגם הירקות והאיטריות ראויים לאכילה, כיוון שמדובר בשני מיני מאכלים אסור להפרידם זה מזה, אבל כדרך אכילה (ראו לעיל 'תנאי הברירה') מותר להפרידם.
לפיכך, כשרוצים לאכול לאלתר את המרק ולא את הירקות, הרי שהמרק נחשב כאוכל והירקות כפסולת. ואם כן מותר להטות את הסיר באופן שהמרק ישפך לבדו לתוך הקערה, ואף שהמרק יוצא ממש מתוך התערובת, אין בזה איסור, מפני שהוא מוציא את האוכל מתוך הפסולת. אבל אסור לעשות זאת בעזרת מסננת. ואפילו בעזרת כלי שלא נועד לסינון, כדוגמת מזלג וכף, אסור. וכן אסור לקרב את מכסה הסיר לסיר, ולפתוח ביניהם פתח צר כדי שרק המרק יוכל לעבור דרכו[59]. ולגבי הכנסת המצקת למרק, באופן שרק המרק יעלה בה, יש מתירים[60] מפני שכך היא דרך הוצאת מאכל, ואין זה נחשב סינון בעזרת כלי, ויש אוסרים מטעם שהוא מסנן בעזרת כלי[61].
ואם הוא רוצים לאכול רק את הירקות והאיטריות, אסור להטות את הסיר כדי לשפוך את המרק מתוכו, מפני שבאופן זה הוא נחשב כמוציא את הפסולת מתוך האוכל, דבר שאסור אפילו אם יאכלו את הירקות והאיטריות לאלתר. אבל מותר לו להעלות את המצקת מתוך המרק צמוד לדופן, באופן שיעלה במצקת רק את הירקות והאיטריות, כי אין הוא עושה זאת כדרך ברירה בכלי אלא כדרך נטילת המאכל. אבל אחר שיגמור להעלות את המצקת מהסיר, לא ישפוך מתוך המצקת את המרק המיותר בחזרה לסיר, כי בזה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל.
כאשר הירקות והאיטריות שקועים למטה ומעליהם מרק צלול, לדעת רוב הפוסקים[62] המרק שלמעלה אינו נחשב מעורב בירקות ובאיטריות. ולכן גם כשרוצים לאכול את הירקות בלבד, מותר לדעתם להוציא את המרק שלמעלה במצקת, או להטות את הסיר ולשפוך את המרק שמעליהם. אבל אחר סיום שפיכת המרק שמעל הירקות והאיטריות, אסור להמשיך להטות את הסיר כדי להוציא את המרק שמעורב עם הירקות והאיטריות.[63] ויש אוסרים[64], שלדעתם מה שנשאר בכלי שבידיו – הוא הנברר, נמצא שהוציא פסולת מאוכל, וזה אסור אפילו כדי לשתות לאלתר.
במאכלים כמו יוגורט, לבן וכדומה, מצוי כי נוזל מימי צף על המזון. דנו הפוסקים בשאלה האם ניתן לשפוך נוזל זה. להלכה נפסק כי מותר, אך אם מזון דליל ונוזל מעורב בו - יש לשפוך עם הנוזל מעט מהמזון[65].
ישנה מחלוקת בפוסקים, אם האיסור הוא רק לגבי אוכל או גם לגבי חפצים נוספים (לדוגמה ספרים)[66]. רבים מהפוסקים האחרונים סבורים כי המלאכה היא גם בספרים וחפצים אחרים[67], וכך אכן נפסק בשולחן ערוך, ולהלכה אין לברור בגדים זה מזה כאשר הם מעורבבים יחד, לברור שני מיני כלים זה מזה כאשר הוא צריך את אחד משני המינים, וכן אסור לברור ספרים זה מזה אם הוא צריך אחד מהם, רק אם נתקיימו כל שלושת התנאים המהווים את האופן המותר לברור.
הרב שמעון גרינפלד[68], סבור שאין בספרים משום איסור ברירה. הוא מנמק זאת בסברא עצמית: מכיוון שלספרים יש מקום קבוע בארון, ולאחרי השימוש בהם הוא מחזיר אותם לארון, לא שייך לקרות הפרדת הספר מהארון בשם הפרדת אוכל מפסולת, שכן אין דרך המפריד אוכל מפסולת להחזיר אותו לאחר השימוש לערב בתוך הפסולת, ומכאן שאין הפרדת הספרים מהספרים שסמוך למקומם בארון קרוי בשם אוכל מתוך פסולת. רבי שלמה זלמן אוירבך ממאן בסברה זו, והוא פוסק כי יש להחמיר[69].
אם כי סברא זו מועלת דווקא לנטילת הספרים ממקומם בארון, אבל לא להחזרת הספרים למקומם, ובזאת מודה גם המהרש"ג כי הדבר אסור. אך יש המצדדים כי יש להקל בכך, ואחת מהם היא סברת הפרי מגדים המחדש, כי הפרדת שני מינים זה מזה כדי להניחם לאחר זמן אינה בגדר ברירה, שכן דווקא כאשר הוא מפריד מין אחר מאחר, כאשר את האחד הוא צריך באופן מיידי ואת השני לא - ניתן לקרוא להפרדה זו "ברירת אוכל מתוך פסולת", לא כן כאשר את שני הדברים אינו צריך, אז לא ניתן לקרות לכך הפרדת אוכל מתוך פסולת. אם כי, ההסתמכות על סברא זו נטולה בספק כבד, שכן הפרי מגדים עצמו, מסיים את דבריו במילים ”צריך עיון” בהם הוא מבטא כי לא ניתן לסמוך על סברא זו להלכה, והמשנה ברורה חלוק על הפרי מגדים[70].
יש האומרים, כי אספת ספרים משולחנות בבית מדרש, היא דבר מותר, שכן אף על פי שהיא לא נעשית לשימוש מיידי, ניתן להחשיב את החזרת הספרים למקומם כשימוש מיידי; שכן החזרתם נעשית במטרה שאם יחפש אדם ספר אליו הוא נצרך לעיון וללימוד, ימצא את מבוקשו; ונמצא שכבר ברגע החזרתם מולאה המטרה - שהספרים יהיו נגישים למחפשם.
בסעודת שבת, כאשר כלים שונים מעורבים יחדיו, יש ליזהר להפריד את הצלחות שנקראות אוכל - שצריך עדיין לסעודה מתוך ה"פסולת", ורק אז מותר להעביר את הצלחות האחרות למקומם במטבח.
המלאכה היא דווקא ברירת שני מינים זה מזה, ולכן אסור לברור שני מיני אוכל אחד מהשני, כגון שני מיני דגים, אבל במין אחד, מותר לברור אם כל החלקים ראויים לאכילה[71], ואפילו חלקים גדולים מתוך חלקים קטנים יותר. כך גם מותר לברור את כל החלקים הגדולים משני המינים גם יחד, כיוון שההפרדה היא לא בין שני המינים אלא בין שני הגדלים, דבר שאינו בכלל מלאכה זו.
דוגמה אקטואלית לאיסור בורר, הוא כאשר אדם שוטף במים פירות המלוכלכים בעפר, ובכך מפריד את פסולת העפר והאבק מתוך האוכל. לכן כאשר אדם קונה פירות וירקות לשבת, והם מאובקים, עליו להזהר לשטוף אותם לפני שבת. אבל אם הם לא מלוכלכים, ושוטף אותם רק לצורכי הגיינה, מותר.
נידון ידוע בפוסקים, הוא זבוב שנפל במשקה כל שהוא, שההלכה היא שמותר להסירו רק אם מסיר מעט משקה עמו. רבי יצחק מאיר אלתר, האדמו"ר מגור, הציע כי יאחוז את הכפית בידו, ויסלק את הכוס מהכפית, כך שהוא בורר את האוכל מתוך הפסולת. באופן דומה, פוסק החזון איש[72] כי הרוצה להוציא גרעין מתוך פרי, יאחו בגרעין וימשוך את הפרי.
ברירה שייכת רק בדברים קטנים שיש בעירובם משום עירוב, אבל בשר המונח ברוטב אינו בגדר ברירה כלל. מסיבה זו, יש המתירים[73] לברור ספרים, שכן לשיטתם ספרים הם גושים גדולים, שאין בעירובם משום עירוב, ולכן אין בברירתם משום איסור ברירה.
יש האומרים, כי הצבת מסננת על ברז מים שמעורב במים עפר או דבר אחר ואין הדרך לשתותם ללא ברירה, אסור[74]. בעיה הלכתית זו, תקפה בברוקלין שם מצויים תולעים זעירים במים, ועל הברז יש כעין מסננת המסננת את המים מהתולעים, למרות זאת, מנהג העולם להתיר, והקהל החרדי בברוקלין, שאינו שותה מי ברז ללא מסננת, נוהג כך גם בשבת, ואינו מכין מים מערב שבת לשבת[75].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.