פרק ב – ציוויליזציה בהיסטוריה ובימינו: מהי ציוויליזציה, רשימת הציוויליזציות הקיימות כיום ופירוט על כל אחת מהן, התפתחות הציוויליזציות בהיסטוריה עד היווצרות מערכת ציוויליזציות כמו שהיא היום, ויחסי הגומלין כיום בין ציוויליזציות.
פרק ג – ציוויליזציה אוניברסלית? מודרניזציה והתמערבות: משמעויות קיומה של ציוויליזציה אוניברסלית, השפות והדתות בעולם, המקורות ההיסטוריים של ציוויליזציה אוניברסלית, המקשר בין המערביות למודרניזציה, המאפיינים המייחדים את הציוויליזציה המערבית, שלוש הדרכים של תגובה של מדינות לא מערביות להתמערבות ולמודרניזציה – דחייה, כמאליזם ורפורמיזם.
חלק שני: מאזנן המשתנה של הציוויליזציות
פרק ד – דעיכתו של המערב: כוח, תרבות וילידיות: עידן עליונות המערב, ירידת כוחו של המערב כיום, בהשוואה לעליית כוחן של ציוויליזציות מזרח-אסייתיות.
פרק ה – כלכלה, דמוגרפיה והציוויליזציות הקוראות תיגר: קריאת התיגר של הציוויליזציה האסלאמית והסינית כלפי המערב.
פרק ט – הפוליטיקה העולמית של הציוויליזציות: מדינות ליבה וסכסוכי קו שבר, האסלאם והמערב, מזרח אסיה והמערב, ומפת בריתות הציוויליזציות המתהווה.
פרק י – ממלחמות מעבר למלחמות קו שבר: תולדות המלחמה והמעבר שמתרחש כיום למלחמות מסוג "מלחמות קו שבר".
פרק יא – הדינמיקה של מלחמות קו שבר: אופן התרחשותן ומאפייניהן של "מלחמות קו שבר".
חלק חמישי: עתיד הציוויליזציות
פרק יב – המערב, הציוויליזציות והציוויליזציה: פרק סיכום.
הנטינגטון רואה בציוויליזציות בעידן שלאחר המלחמה הקרה כוח מניע ראשי במערכת היחסים הבינלאומיים. יתרה מזו, ציוויליזציות, כפי שההיסטוריה מראה לנו, הן "כוח על" בהיסטוריה ששורד את שלל המהפכים שתרבויות, עמים ומדינות יכולים לעבור – אידאולוגיים, התנהגותיים, שלטוניים וכו'. ציוויליזציות נבדלות זו מזו בערכיהן הבסיסיים ובהשקפותיהן הבסיסיות ובהנחות היסוד במגוון שאלות ורעיונות. על פי הנטינגטון, בני האדם מגדירים עצמם במונחים אתניים ודתיים, ועל כן הם נוטים לראות את מערכות היחסים בינם לבין אנשים מקבוצות אתניות או מקבוצות דת אחרות במונחים של "אנחנו" מול "הם". הבדלים אלו יוצרים חילוקי דעות בסוגיות מגוונות. כך נוצרים קווי שבר בין ציוויליזציות, והם בלתי נמנעים: למשל בכל הקשור למאמצי המערב לקדם את ערכיו ברחבי העולם נולדות תגובות נגד מצד הציוויליזציות האחרות.
על-פי הנטינגטון, "ציוויליזציה היא הישות התרבותית הרחבה ביותר".[5] לדעתו, כל אדם עשוי לראות בהשתייכותו הציוויליזציונית את דרגת הזהות המקיפה והגבוהה ביותר שבתוכה הוא "מרגיש בבית" – כך למשל, פריזאי עשוי לזהות עצמו קודם כל כפריזאי, אחר כך כצרפתי, כאירופאי, כקתולי, כנוצרי ולבסוף כמערבי. ציוויליזציה היא דרגת הזהות הגבוהה ביותר של האדם המבדילה בין קבוצות שונות של בני אדם.
הדת כמעצבת ציוויליזציה
הספר קובע כי הדת היא קריטריון מפתח בחלוקה לציוויליזציות (להוציא את זו האפריקנית, בעלת החשיבות הקטנה יחסית, שיש סימן שאלה לגבי עצם קיומה). עם זאת, הספר מסתייג וטוען שרק דתות גדולות מספיק במספר מאמיניהן (כשהקטנה שבהן היא דת שינטו של הציוויליזציה היפנית, המונה בערך 120 מיליון מאמינים) יכולה להוות בסיס לציוויליזציה, כגון הנצרות, ההינדואיזם, הבודהיזם והאסלאם.
שלטון החוק: המערב, בניגוד לציוויליזציות אחרות, התאפיין בעקרון עליונות החוק. את מסורת זו קיבל המערב בעיקר מהחוק הרומי. הוגי ימי הביניים הרחיבו את רעיון החוק, ובמאות השנים שלאחר מכן בראשית העת החדשה, הוא התעצב באופן משמעותי בעיקר בבריטניה. מסורת שלטון החוק, הניחה את יסודות החוקתיות וזכויות האדם.
אינדיבידואליזם: האינדיבדיואליזם הוא מאפיין חשוב מאוד של המערב. הוא התפתח כתוצאה מהמאפיינים שהוזכרו קודם לכן, במהלך המאות ה-14 וה-15 והפך לרווח במיוחד במאה ה-17.
הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית: ציוויליזציה זו דומה לזו המערבית מבחינה דתית (נצרות קתולית, לשונות אירופאיות ועוד), אך למרות זאת נחשבת לציוויליזציה נפרדת. יש בה אומנם נצרות קתולית, אך נעדרת בה הנצרות הפרוטסטנטית שגם היא שכיחה במערב. בנוסף לכך, הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, היא פרי שילוב של הציוויליזציה המערבית בתרביות הילידיות של האזור, המייחדות אותה. מיקומה בארצות אמריקה הלטינית והים הקריבי.[9]האיטי אינה חלק מהציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, משום שמרבית אוכלוסייתה ממוצא אפריקני, ושפתה הרשמית היא צרפתית.[10]
הציוויליזציה ההינדית: המדינות שרווחת בהן הדת ההינדית; כלומר – הודו, נפאל ומאוריציוס. קיימת הסכמה בין החוקרים באשר להתקיימותה של ציוויליזציה אחת, או מספר ציוויליזציות עוקבות בתת-היבשת ההודית החל משנת 1500 לפנה"ס. הציוויליזציות האלו מכונות בדרך כלל הינדיות או הודיות. ההינדואיזם ממלא תפקיד חשוב ביחסי הכוחות באזור החל מאמצע האלף השני לפנה"ס, וממשיך לעשות כן ביתר שאת גם היום. דבר שצריך לשים לב אליו, הוא הגידול בכמותו ובכוחו של המיעוט המוסלמי בהודו, המהווה כבר היום כ-13.5% מכלל האוכלוסייה.[7]
הציוויליזציה הסינית: כל החוקרים החשובים מכירים בקיומה ציוויליזציה סינית נפרדת, שראשיתה סביב שנת 1500 לפנה"ס ואף אולי אלף שנים קודם לכן. במאמרו של הנטינגטון משנת 1992, הוא נהג לקרוא לציוויליזציה זו בשם "קונפוציאנית". למרות זאת, בספרו ציין שהוא שינה את דעתו המחקרית בעניין וכעת הוא סבור שמדויק יותר לקרוא לה בשם "סינית".[11]
הציוויליזציה היפנית: רוב החוקרים בתחום מזהים את יפן כציוויליזציה נפרדת, אך מיעוט מקרב החוקרים כוללים אותה יחד עם סין כ"ציוויליזציית המזרח הרחוק". מכל מקום, ראשיתה של הציוויליזציה היא סביב התקופה שבין שנת 100 לשנת 400 לספירה.[12]
הציוויליזציה היהודית: מרבית החוקרים לדעת הנטינגטון "בקושי מזכירים אותה". ההיסטוריון הבריטיארנולד טוינבי מתאר אותה כציוויליזציה שנעצרה, שמוצאה מזו הארמית והסורית, המוקדמות יותר. מבחינה היסטורית, היא מאוד מקורבת לנצרות ולאסלאם. לאורך רוב ההיסטוריה, חיו היהודים בעיקר בציוויליזציה המערבית, בציוויליזציה האורתודוקסית ובציוויליזציה האסלאמית. לדעת הנטינגטון, "מאז הוקמה מדינת ישראל יש לה את כל האביזרים האובייקטיביים של ציוויליזציה: דת, לשון, מנהגים, ספרות, מוסדות, ובית מדיני וטריטוריאלי". לטענת הנטינגטון, חסרה ליהדות זהות סובייקטיבית ברמה מספקת, כלומר הגדרה עצמית המייחדת אותם. כיום כשלושה רבעים מהיהודים מתגוררים בישראל[דרושה הבהרה], והשאר מתגוררים בציוויליזציות רבות אחרות, ולעיתים חלקם מגדירם את זהותם כ"יהדות בשם בלבד והזדהות מלאה עם הציוויליזציה שבתוכה הם יושבים"; עוד הוא טוען, שתופעה זו קיימת בעיקר בקרב היהודים החיים במערב.[15]
המושבות הבריטיות וההולנדיות לשעבר באמריקה הלטינית: מדינות בעלות היסטוריה שונה מזאת של הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית; אך בעלות תרבות משותפת, כאשר המושבות הבריטיות לשעבר מושפעות במידה רבה מהציוויליזציה המערבית. השפה הרשמית בהן היא אנגלית, ובקרב התושבים שם ישנו ריבוי מאמינים פרוטסטנטים (וגם אנגליקנים) לצד אלה קתולים.
מדינות ליבה, מדינות מבודדות, מדינות שסועות ומדינות קרועות
מדינת ליבה
מדינת ליבה היא מדינה בעלת השפעה ועוצמהכלכלית, צבאית ותרבותית בציוויליזציה שלה. מדינות הציוויליזציה נוטות בדרך כלל להיערך במעגלים קונצנטריים סביב מדינת או מדינות הליבה, בהתאם לדרגת ההזדהות שלהן עם הציוויליזציה או עם הגוש המדיני שלהן בתוכה. בהיעדר מדינת ליבה בציוויליזציה, היא תתאפיין בחוסר יציבות.[16]
בציוויליזציות האורתודוקסית,[19][20] הסינית[21][20] וההינדית[20] יש (בכל אחת מהן) מדינת ליבה אחת, הנמצאת במעמד בלתי מעורער (רוסיה, סין והודו, בהתאמה). הציוויליזציות היפנית והיהודית (אם נחשיב אותה כציוויליזציה) מונות מדינה אחת בלבד כל אחת, ומכאן שאין בהן מדינות ליבה.
בציוויליזציות האסלאמית,[22] הלטינו-אמריקנית[23] והאפריקנית[24] אין כיום מדינות ליבה. עם זאת אפשר לזהות בכולן מספר מרכזי כוח עולים שעשויים בעתיד להיחשב ככאלו. בציוויליזציה האסלאמית אפשר לזהות חמש מדינות בולטות שרואות עצמן כמתאימות לתפקיד: טורקיה, ערב הסעודית, איראן, פקיסטן ואינדונזיה. בציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, בעבר היה אפשר להחשיב את ספרד כמדינת הליבה של אמריקה הלטינית, אך מנהיגיה בחרו במודע שלא יהיה כך הדבר. ברזיל יכולה לשמש בתפקיד זה מכל הבחינות, אך הבעיה היא שבניגוד למרבית שאר מדינות האזור שבהן היה שלטון ספרדי, בברזיל היה שלטון פורטוגזי, וכך גם שפתה היום היא פורטוגזית. יש אפוא באמריקה הלטינית ארבע מדינות המתאימות לתפקיד: ברזיל, ארגנטינה, ונצואלה ומקסיקו. בציוויליזציה האפריקנית, לאורך שנים רבות בריטניה הייתה מדינת הליבה של המדינות הדוברות אנגלית, וצרפת הייתה מדינת הליבה של המדינות הדוברות צרפתית. כיום ישנן שתי מדינות המתאימות לתפקיד: דרום אפריקה וניגריה.
מדינה מבודדת
מדינה מבודדת היא מדינה חסרת שותפות תרבותית. דוגמאות לכך אפשר לראות באתיופיה, שיש לה שפה ייחודית (אמהרית), דת ייחודית, והיסטוריה אימפריאליסטית בשונה משכנותיה. דוגמה נוספת היא האיטי, ששפתה שונה משכנותיה (צרפתית), הרכבה האתני שונה אף הוא (מרבית התושבים הם ממוצא אפריקני), ובנוסף לזה גם הרכבה הדתי שונה (מיעוט פרוטסטנטי ושל דת הוודו).[25] המדינה המבודדת החשובה ביותר לדעת הנטינגטון היא יפן. תרבותה הייחודית, ומאפייניה, הם בדלניים ואנטי-אוניברסליים. לזה יש להוסיף את העובדה שיפן היא אי והרכבה האתני הוא הומוגני.[26]
מדינה שסועה
מדינה בעלת מספר לאומים (מדינה דו-לאומית או רב-לאומית), שכל הלאומים שבה נמנים עם אותה ציוויליזציה, כגון קנדה (צרפתים ואנגלים) או שווייץ (גרמנים, צרפתים ואיטלקים) – סיכויי שרידותה בשלמות גבוהים. לעומת זאת, מדינה בעלת מספר לאומים מציוויליזציות שונות, כגון יוגוסלביה לשעבר או ברית המועצות לשעבר – סיכויי הישרדותה בשלמות לאורך זמן נמוכים. מדינה כזאת נקראת "מדינה שסועה".[26]
מדינה קרועה
מדינה קרועה היא מדינה שמעוניינת להשתייך לציוויליזציה אחרת.[27] לדעת הנטינגטון, כדי שמדינה תצליח להגדיר מחדש את זהותה הציוויליזציונית, היא צריכה לעמוד בשלושה תנאים:[28]
האליטות של הציוויליזציה שהמדינה הקרועה מנסה להצטרף אליה, צריכות להסכים לקבל את המדינה.
הנטינגטון סוקר ארבעה מקרים שלדעתו אפשר להגדירם כמקרים כאלו:
רוסיה: כבר מאות שנים ניתן להגדיר את רוסיה כמדינה הקרועה כלפי המערב, ברמה כלשהי. בשונה ממדינות אחרות, אם רוסיה תחבור למערב, יהיו לכך השלכות עצומות, ובכללן הציוויליזציה האורתודוקסית, שכיום רוסיה עומדת בראשה תחדל ככל הנראה מלהתקיים. יחסיה של רוסיה עם המערב התפתחו בארבעה שלבים. בשלב הראשון, שנמשך עד לימי שלטונו של פטר הגדול (1689–1725), התקיימה רוסיה במנותק מן המערב. השלב השני החל מימי שלטונו של פטר, ועד המהפכה הבולשביקית בשנת 1917. שלב זה התאפיין במודרניזציה איטית של רוסיה, וברצון של חלק ממנהיגיה להופכה למערבית. השלב השלישי החל במהפכה הבולשביקית. בשלב זה, רוסיה מיצבה עצמה כמתחרתו הגדולה של המערב. דבר זה התעצם בעיקר בשנות המלחמה הקרה החל מסיומה של מלחמת העולם השנייה (1945). השלב הרביעי בתולדות היחסים בין רוסיה למערב החל עם התפרקות ברית המועצות ונפילת הגוש הקומוניסטי בשנת 1991. כיום החברה הרוסית לדעת הנטינגטון שרויה במאבק באשר לעתידה, שאינו ברור.[29]
טורקיה: טורקיה המודרנית היא הדוגמה הקלאסית למדינה קרועה. בתחילת המאה ה-20, באמצעות שורה של רפורמות, ניסה כמאל אטאטורק מייסד הרפובליקה, להפוך את מדינתו למערבית ולמודרנית. אטאטורק אסר על לבישת בגדים מסורתיים, אימץ את הכתב הלטיני ואת מערכת החוק השווייצרית. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה טורקיה במובהק לבעלת ברית של ארצות הברית ומדינות מערב אירופה ואף הצטרפה לברית נאט"ו. האליטה הטורקית באותם הזמנים אכן רצתה להיות שותפה מערבית, וגם העם הטורקי ברובו כנראה הסכים למהלך. אך הבעיה הייתה שהאליטות הפוליטיות והכלכליות במערב לא רצו את טורקיה המוסלמית בחברתן. דבר זה התבטא באי קבלתה של טורקיה לאיחוד האירופי, למרות רצונה העז להצטרף. מכל מקום, כיום עמידותן של הצלחותיו של אטאטורק מוטלת בספק, נוכח הגל האסלאמי הגואה בטורקיה.[30]
מקסיקו: בין שנות ה-30 וה-80 התאפיינה מדיניות החוץ המקסיקנית בקריאת תיגר על העליונות האמריקנית באזור. אך במהלך שנות ה-80 עלו לשלטון נשיאים פרו-אמריקניים, ששאפו לשנות את תרבותה של מקסיקו, מלטינו-אמריקנית למערבית ובפרט לאנגלו-אמריקנית. דבר זה הגיע לשיאו עם כניסתה של מקסיקו להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה – נפט"א, יחד עם ארצות הברית וקנדה. רוב האליטות הפוליטיות והכלכליות במקסיקו רואות בחיוב את ההתקרבות למערב בכלל ולארצות הברית בפרט. המרחק התרבותי בין טורקיה לאירופה גדול מהמרחק התרבותי בין מקסיקו לארצות הברית. דתה של מקסיקו קתולית ושפתה ספרדית.[31]
התאוריה ספגה ביקורת מצד סופרים אקדמיים שונים, שערערו באופן אמפירי, היסטורי, לוגי או אידאולוגי על הטענות שעולות ממנה. חוקרי יחסים בינלאומיים בדרך כלל תופסים את התנגשות התרבויות באופן שלילי. פול מוסגרייב(אנ'), מומחה למדעי המדינה, ציין כי תאוריית "התנגשות הציביליזציות" נהנית מיוקרה מסוימת בקרב מעצבי מדיניות, אך מעטים המומחים ביחסים בינלאומיים שמסתמכים עליה. לטענתו התאוריה לא הוכיחה שהיא "מדריך שימושי או מדויק להבנת העולם".[33]
במאמר המתייחס במפורש להנטינגטון טוען המלומד אמרטיה סן (1999) כי "מרבית התרבויות בעולם מתאפיינות בגיוון. הציוויליזציה המערבית אינה יוצאת דופן בכך. נוהג הדמוקרטיה שנפוץ במערב בעת המודרנית הוא במידה רבה תוצאה של קונצנזוס שהתגבש מאז עידן הנאורות והמהפכה התעשייתית, ובמיוחד במאה האחרונה לערך. לראות בכך מחויבות היסטורית – בת אלפי שנים – של המערב לדמוקרטיה, ואז להשוות את זה למסורות של התרבויות הלא-מערביות (ולהתייחס לכל אחת מהן כמונוליתית) – זאת תהיה טעות גדולה".[34]
בספרו "טרור וליברליזם" (2003 ,'Terror and Liberalism'), טוען פול ברמן(אנ') כי בימינו לא קיימים גבולות תרבותיים מובחנים. לטענתו, אין "ציוויליזציה איסלאמית" ואין "ציוויליזציה מערבית", והראיות להתנגשות בין ציוויליזציות אינן משכנעות, במיוחד כאשר בוחנים יחסים כמו אלה שבין ארצות הברית לסעודיה. בנוסף, הוא מציין שרבים מהקיצוניים האיסלאמיים הקדישו זמן משמעותי לחיים או לימודים בעולם המערבי. לפי ברמן, סכסוך נוצר בגלל אמונות פילוסופיות שקבוצות שונות חולקות (או אינן חולקות), ללא קשר לזהות תרבותית או דתית.[35]
בישראל יצא הספר לאור בעברית בשנת 2003, שש שנים לאחר יציאתו לאור בארצות הברית. הספר יצא לאור על ידי הוצאת שלם, מטעם מרכז שלם ותורגם על ידי דוד בן-נחום. לגרסה העברית התווספה הקדמה לקורא הישראלי, על ידי דן מרגלית, בנוסף להקדמתו של הנטיגטון.
ערך מורחב – ציוויליזציה
