Loading AI tools
הוועד הפועל של תנועת חובבי ציון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"הוועד האודסאי" (ברוסית: Одесский комитет; בשמו הרשמי: החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל,[1] Общество вспомоществования евреям земледельцам и ремесленникам в Сирии и Палестине) היה מרכז חובבי ציון במזרח אירופה.
בשנת 1881, בעקבות פרעות הסופות בנגב, ביקשו חבורות יהודים ברוסיה וברומניה להקים "אגודות בעלות מצע לאומי שביקשו להציל את החברה היהודית מכִּלְיָה. בהמשך הפכו האגודות לתנועה לאומית ממוסדת שכונתה בקרב חבריה בשם 'חיבת ציון', ומאז 1890 - הוועד האודסאי'".[2]
בשנת 1890 קיבלה תנועת חיבת ציון מעמד חוקי, תחת השם הרשמי 'חברת תמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי-מלאכה בסוריא ופלשתינא' (כך תורגם שם החברה מרוסית על ידי לילינבלום; אך כבר בדו"ח התלת-שנתי הראשון שלה נקראה 'החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ הקדושה').[3] לאחר הקמת ההסתדרות הציונית ב-1897 ירדה קרנו והוא נחשב מאז בציבוריות היהודית לארגון צדקה או פילנתרופיה למען התיישבות בארץ ישראל. בין חברי הוועד היו שמואל ברב"ש, צבי הימלפרב, חיים אטינגר ויוסף ספיר, ובין סגניהם חיים נחמן ביאליק, יוסף קלוזנר, אברהם זוסמן, יעקב ריימיסט ומשה קליימן. בשנת 1906 מונה ליושב ראש הוועד מנחם אוסישקין, ורבים סברו שהדבר יתרום לצמיחתו, אולם מעמדו הפוליטי בציבוריות היהודית דווקא הלך והדרדר.
התרומות המשיכו להגיע אל הוועד בכל שנות קיומו. הוועד היה מעורב בטיפוח ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל; נשלחו אליו דין וחשבונות על הנעשה במושבות ובערים, משלוחים או נציגים בארץ ישראל, כגון מנחם שיינקין.[4] הוועד תמך בכינון כוח המגן העברי בארץ ישראל. כך למשל, הוא מימן את ביטוח עבודתם (בחברת ביטוח איטלקית) של אנשי "השומר"; הוועד התחייב לכסות נזקי גנבה בכל מושבה שבה נשכרו לשמירה אנשי "השומר", ובשנת תרע"א (1911) הפקיד 7,000 פרנק לחשבון בבנק אפ"ק שנועד ל"קרן גנבות" שממנה יילקחו הפיצויים.[5] השפעתו ניכרה בחינוך העברי בארץ ישראל. כך למשל תרם הוועד יותר מ-25 אלף רובל למצדדים בשפה העברית בתקופת "מלחמת השפות" ובמנהיגיו ביישוב, כגון דוד ילין וחברי "הסתדרות המורים".[6]
בעקבות מהפכת אוקטובר ועליית הבולשביקים לשלטון ומלחמת האזרחים ברוסיה, הסתיימה פעולתו, כאשר פקידי היבסקציה תבעו את סגירתו. מאזנו האחרון הוגש באודסה ב-21 באוגוסט 1919.
אוסף מסמכים ותעודות מארכיונו, אשר אסף וההדיר אלתר דרויאנוב, ראו אור משנת תרע"ט (1919) ועד שנת תרצ"ב (1932 בשלושה כרכים (חלק א' באודסה בהוצאת "אמנות", ובדפוס "הפועל הצעיר" ו"אחדות" בארץ ישראל) בשם: כתבים לתולדות חבת-ציון וישוב ארץ-ישראל.
הכרכים זכו למהדורה מהודרת על ידי ד"ר שולמית לסקוב, שראו אור בשישה כרכים במכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד. הכתבים אוצרים מידע רב על התנועה הציונית ועל אישיה בתקופת העלייה הראשונה והשנייה.
הוא כולל מסמכי תקנות של חברות ואגודות כגון "תקנות חברת ביל"ו" שנתחברו בקושטא,[7] ותקנות חברת תחית ישראל,[8] תוכניות התיישבות וסדרי יישובים חקלאיים ואיגרות רבות, בהן של אנשי ביל"ו ולשכותיהם המרכזיות, אליעזר בן-יהודה, אהרן מיכל ברכיהו, יחיאל מיכל פינס, זלמן דוד ליבונטין, קרל נטר, לורנס אוליפנט, שמואל משה לולקימאכר, דוד גורדון, שמואל מוהליבר, קבוצת תלמידי ישיבת וולוז'ין, מאיר דיזנגוף, אחד העם, ולדימיר דובנוב ומרדכי בן הלל הכהן.
תולדותיו החלו להכתב בראשית המאה ה-20, על ידי יוסף ספיר ושמואל לייב ציטרון. הוא הוזכר, בהרחבה או בצמצום בחיבוריהם של נחום סוקולוב, ישראל קלויזנר, יוסי גולדשטיין, מרדכי אליאב, ישראל קולת, יוסף שלמון, מרגלית שילה וגדעון שמעוני.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.