Loading AI tools
נשיא ארצות הברית ה-43 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ורג' ווקר בוש (באנגלית: ⓘⒾ; נולד ב-6 ביולי 1946) הוא פוליטיקאי ואיש עסקים אמריקאי, שכיהן כנשיאהּ ה-43 של ארצות הברית בשנים 2001–2009.
 | |||||||
| ג'ורג' ווקר בוש, 2003 | |||||||
| לידה |
6 ביולי 1946 (בן 78) ניו הייבן, קונטיקט, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם לידה |
George Walker Bush  | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
| ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| בת זוג | לורה בוש | ||||||
| האתר הרשמי | |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| ראו פרסים והוקרה | |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
בוש נולד בקונטיקט וגדל בטקסס. אביו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, כיהן כנשיאהּ ה־41 של ארצות הברית במשך קדנציה אחת וכסגן הנשיא במשך 2 קדנציות רצופות. ב-1994 נבחר לראשונה לתפקיד פוליטי, כמושל טקסס.
בשנת 2000 נבחר בוש בבחירות לנשיאות לאחר שבועות שבהם התגלעו מחלוקת וחוסר ודאות לגבי תוצאות ההצבעה בפלורידה, שהסתיימו בסופו של דבר באמצעות פסיקה על חודו של קול בבית המשפט העליון. בחירות אלה היו הפעם הראשונה מאז 1888 שבהן נבחר נשיא ללא רוב של קולות הבוחרים אלא בהכרעת חבר האלקטורים.
בוש הבטיח במערכת הבחירות לעסוק בעיקר בנושאי פנים, ועל כן כבר בראשית כהונתו הוביל רפורמה של קיצוץ מסים. פיגועי 11 בספטמבר גרמו לשינוי בסדרי העדיפויות של ממשלו, ומרכז הכובד של כהונתו התמקד במלחמה העולמית בטרור. בוש גיבש קואליציות בינלאומיות בראשות ארצות הברית שכוחותיהן הצבאיים כבשו את אפגניסטן ועיראק. כוחות אלה נשארו בשתי המדינות עד אחרי סיום כהונתו של בוש, ובמהלך העת הזו ספגו אבדות כבדות במאבקם נגד כוחות גרילה מקומיים. על הקדנציה השנייה של בוש העיבו בעיקר טיפול הממשל בהוריקן קתרינה, שספג ביקורת רבה, והמשבר הכלכלי העולמי שפרץ לקראת סופה.
ערך מורחב – משפחת בוש
ג'ורג' ווקר בוש הוא בנם הבכור של ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הנשיא ה-41 של ארצות הברית, ושל אשתו ברברה. לשניים נולדו חמישה ילדים נוספים, ביניהם מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש. סבו של ג'ורג' ווקר בוש, פרסקוט בוש, היה איש עסקים מצליח וסנאטור מטעם קונטיקט בשנות ה-50[1]. ב-1977, כשהיה בן 31, נשא ג'ורג' ווקר בוש לאישה את לורה וולש ולזוג נולדו ב-1981 זוג תאומות, ג'נה וברברה[2].
עד סמוך ליום הולדתו ה-40 חי בוש חיים הוללים, שכללו שתייה מופרזת של משקאות אלכוהוליים[3]. בשנת 1976 נעצר באשמת נהיגה תחת השפעת אלכוהול. בשנת 1986, בהגיעו לגיל 40, טען כי "נולד מחדש" ("born again"). הוא הפך לנוצרי מאמין[4] ושינה את השתייכותו הדתית מהכנסייה האפיסקופלית לכנסייה המתודיסטית[5]. באותה עת גם חדל לחלוטין לשתות אלכוהול. לטענתו, לרעייתו הייתה השפעה חיובית על התמורות שחלו בו[6].
במהלך כל חייו הבוגרים היה בוש קורא נלהב של ספרים. לצד קריאה יומית בתנ"ך[7], קרא בוש גם ביוגרפיות וספרי היסטוריה רבים[8]. תחביבים נוספים של בוש היו גולף, בייסבול ועישון סיגרים[9]. מאז שעזב את הבית הלבן החל להקדיש זמן ניכר לציור בצבעי שמן[10].
בוש נולד בניו הייבן שבקונטיקט[11], אך בעודו צעיר עברה המשפחה לטקסס בשל עסקי האב[12]. הוא גדל בערים מידלנד ויוסטון, והיה האח הבכור במשפחתו. בוש רכש את השכלתו התיכונית באקדמיית פיליפס בבוסטון, מסצ'וסטס (1961–1964), שבה למדו גם אביו ואחיו[13][14]. הוא המשיך ללמוד תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת ייל (1964–1968)[15].
עם סיום לימודיו בייל, הצטרף בוש לזרוע האווירית של המשמר הלאומי של טקסס[16], שם שרת כטייס F-102[17]. עצם העובדה שבוש לא שרת בווייטנאם (המשמר הלאומי נחשב אז מקום מקלט נוח לאלה שלא חפצו להישלח לווייטנאם[18]), כמו גם פרטים בעייתיים בשירותו כמתואר לעיל, היו במשך שנים רבות נושא למחלוקת פוליטית בארצות הברית ועלו כנושא שנוי במחלוקת בשתי מערכות הבחירות לנשיאות שבהן נטל חלק. ב-8 בספטמבר 2004 שודרה כתבה שהגיש דן ראד'ר, בתוכנית הטלוויזיה 60 דקות של רשת CBS שבה הוצגו מסמכים שנכתבו כביכול בשנים 1972–1973 על ידי לוטננט קולונל (סגן-אלוף) ג'רי קיליאן, שהיה מפקדו של בוש במשמר הלאומי של טקסס[19]. במסמכים נאמר כי בוש לא ציית לפקודות, וכי הופעל לחץ מגבוה למענו. סמוך למועד הפרסום, הוכח כמעט מעבר לכל ספק שהמסמכים מזויפים. סייעה לכך העובדה כי ככל הנראה הם הודפסו במחשב ולא במכונת כתיבה שהשימוש בה היה נפוץ באותה עת[20]. לאחר ש-CBS התעקשה במשך כמעט שבועיים על נכונות הסיפור[21], היא הודתה לבסוף שהוטעתה על ידי המקור שסיפק את המידע[22], ודן ראד'ר התנצל בשידור[23]. הפרשה גרמה להדחת בכירים בחדשות הרשת, ולפרישתו של דן ראד'ר מהגשת מהדורת החדשות המרכזית[24]. לא הוכח כי תוכן המסמכים אינו נכון, והיו אף שטענו שתוכנם נכון[25], אך פרשת המסמכים המזויפים לכאורה, הסירה מעל סדר היום את שאלת שירותו הצבאי של בוש.
בשנת 1972 איבד בוש את רישיון הטיס מפני שלא התייצב לבדיקות רפואיות[26]. בנובמבר 1974 שוחרר מהצבא, 6 חודשים לפני תום חוזהו[27], כדי לצאת ללימודים בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד. לאחר לימודים של שנתיים קיבל תואר שני במנהל עסקים (MBA) וחזר לטקסס[28]. בוש החל לעבוד בתעשיית הנפט, בתחילה כשכיר ואחר כך התחיל להקים חברות קטנות שעסקו בתחום[29]. ב-1977 הקים חברת נפט בשם "ארבוסטו" (שהוא תרגום שם משפחתו לספרדית), וב-1984 חברה זו נקנתה על ידי חברת "ספקטרום 7" ובוש הפך למנכ"ל ויו"ר החברה[30]. שנתיים מאוחר יותר נקלעה "ספקטרום 7" למשבר בשל ירידת מחירי הנפט[31], והתמזגה לתוך "הארקן אנרגיה" אשר גם בה זכה בוש בתפקידים בכירים[29]. ב-1990, בעת שאביו שימש כנשיא, מכר בוש את מניות "הארקן" שהיו בבעלותו, זמן קצר לפני שפרסמה דו"ח על הפסדיה. חקירה של הרשות לניירות ערך של ארצות הברית לא העלתה הוכחות לשימוש במידע פנימי[32][29]. בשנת 1989 רכש עם חברים של אביו את קבוצת הבייסבול "טקסס ריינג'רס", וניהל אותה עד בחירתו לתפקיד המושל ב-1994[33]. בשנת 1998, לקראת ריצתו לנשיאות, מכר בוש את מניותיו בטקסס ריינג'רס, והרוויח למעלה מ-15 מיליון דולר, בעוד שהשקעתו הראשונית הייתה 800,000 דולר בלבד[34]. ברווחיו רכש בין השאר את החווה הפרטית שלו בטקסס.
3 בנובמבר 1998 | |
|---|---|
ג'ורג' בוש | גארי מאורו |
 | |
8 בנובמבר 1994 | |
|---|---|
ג'ורג' בוש | אן ריצ'רדס |
 | |
כבן למשפחה פוליטית, ניסה בוש את כוחו בפוליטיקה כבר מגיל צעיר יחסית. בשנת 1972, בעודו בשירות הצבאי, היה המנהל הפוליטי של מסע הבחירות של ידיד המשפחה הרפובליקני וינטון בלאונט, לייצוג אלבמה בסנאט[35][36]. בשנת 1978 התמודד על מושב בבית הנבחרים האמריקאי מטעם טקסס, אולם הפסיד למועמד הדמוקרטי קנט הנס[37]. ב-1988 עבר עם כל משפחתו לוושינגטון די. סי. על מנת להשתתף במסע הבחירות של אביו לנשיאות, כיועץ פוליטי וכדובר[38][39][29]. גם במערכת הבחירות לנשיאות השנייה של אביו, שהתקיימה בשנת 1992, עבד בצוות הקמפיין[40].
ב-1994 חזר לפוליטיקה והתמודד למשרת מושל טקסס כמועמד המפלגה הרפובליקנית, מינוי בו זכה בקלות. לאחר מכן התמודד מול המושלת המכהנת הפופולרית אן ריצ'רדס, שהתפרסמה אז כאשר תקפה בעוקצנות את אביו בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב-1988. את מסע הבחירות שלו ניהל קארל רוב שעתיד להפוך לאחד מיועציו הפוליטיים הבכירים[41]. אחד מנושאי המחלוקת בבחירות היה חוק שהועבר בבית הנבחרים של טקסס אך ריצ'רדס הטילה עליו וטו, המתיר נשיאת נשק נסתר (concealed weapon). בוש אישר את החוק לאחר היבחרו. בבחירות עצמן גרף לבסוף כ-53% מקולות הבוחרים, והושבע לתפקיד מספר שבועות לאחר מכן. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1998, נבחר בוש לכהונה שנייה והפעם ברוב גדול של כ-68% מהקולות.
בכהונותיו כמושל זכה למוניטין בשל יכולתו לעבוד עם נציגי שתי המפלגות. הוא ביצע קיצוץ חד במיסי המדינה, על חשבון עודפים בתקציבה. כחלק מתוכניתו של בוש להילחם בפשיעה, התפרסם בין היתר בכך שבמהלך כהונתו חתם על 152 גזרי דין מוות, יותר מכל מושל אחר בתולדות ארצות הברית. התנהלות זו של בוש, לצד תומכים שהיו לה, זכתה גם לביקורת רבה[42][43]. אחת היוזמות המרכזיות של בוש כמושל הייתה רפורמה מקיפה בתקציב מדינת טקסס, שכללה הורדה נרחבת וחסרת תקדים של המיסים בסך 2 מיליארד דולר, לצד קיצוץ בתקציב, לרבות הפרטה של שירותים חברתיים[44]. מהלך נוסף שבוש הוביל, היה קידום ייצור חשמל באמצעות אנרגיות מתחדשות. בתום כהונותיו כמושל הייתה טקסס ליצרנית חשמל באמצעות אנרגיית הרוח המובילה בארצות הברית[45][46]. מבקריו של בוש טענו כי המצב הסביבתי של טקסס הורע בעת שכיהן בתפקיד המושל. מהלכים נוספים שביצע בוש, היו רפורמות במערכת החינוך שבמסגרתן הוגדל מימון המדינה למוסדות החינוך בטקסס, ונעשה ניסיון לקביעת אמות מידה גבוהות יותר במערכת[47]. כמושל, נקט במדיניות שנויה במחלוקת כאשר העביר מימון ממשלתי רב לתוכניות רווחה של עמותות דתיות נוצריות פרטיות. העמותות סיפקו שירותים חברתיים כגון חינוך, תוכניות גמילה מאלכוהול וגמילה מסמים, ומאבק באלימות במשפחה[29].
ינואר עד יוני 2000 | ||
|---|---|---|
ג'ורג' ווקר בוש | ג'ון מקיין | |
| צירים | ||
| קולות | ||
 | ||
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000 הסתמן בוש כמועמד הטבעי של המפלגה הרפובליקנית ובעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בבחירות הכלליות[48]. מספר נתונים הועילו לו: הפופולריות שלו בתור מושל טקסס, יכולתו לגשר על פערים ולעבוד עם נציגי המפלגה הדמוקרטית במדינה, הפופולריות היחסית שלו בקרב ציבור המצביעים ההיספאני, הנוטה בדרך כלל לתמוך במפלגה הדמוקרטית; והיכרות הציבור עם שמו, בשל כהונת אביו. כל אלה תרמו להתלכדות מנגנון המפלגה סביב מועמדותו וליצירת מסע גיוס כספים חסר תקדים בקרב בעלי ההון המקורבים למפלגה. לחובתו עמדו חוסר ניסיונו במדיניות חוץ ותדמיתו כאדם לא רציני שבלטו ביתר שאת בראיונות שערכה עמו התקשורת, שבהם הפגין חוסר שליטה בנושאי חוץ. הוא למשל התבלבל בין סלובקיה לסלובניה, וכשנשאל, לא ידע לומר את שמותיהם של מנהיגי צ'צ'ניה, הודו ופקיסטן. הוא הרבה בשיבושי השפה האנגלית ונתפס בעולם כמעט כרפה שכל, בעוד שמקורביו טענו שנעשה לו עוול בשל הדימוי הנ"ל[49].
המתמודד העיקרי כנגדו בבחירות המקדימות היה הסנאטור ג'ון מקיין מאריזונה[48], שנודע בזכות שירותו בווייטנאם והתקופה שבה היה שבוי מלחמה. בעוד מסע הבחירות של בוש התמקד בקריאה להגדלת הכוחות המזוינים, הורדת מיסים, רפורמות בחינוך וסיוע למיעוטים[29]; מסע הבחירות של מקיין שם את הדגש על רפורמות בנושא מימון הבחירות למען פוליטיקה נקייה יותר, שמושפעת פחות מהאינטרסים של התורמים הגדולים למערכות הבחירות. מקיין סחף אחריו אנשים רבים שנמנו על האגף המתון של המפלגה הרפובליקנית וכן מצביעים עצמאיים לא מעטים.
לאחר שהמירוץ נפתח בניצחונות נאים של בוש באלסקה ואיווה, בבחירות המוקדמות בניו המפשייר, שבה יכלו גם העצמאיים להצביע ולא רק בוחרים שהיו רשומים למפלגה, הפסיד בוש כשקיבל כ-30% בלבד מקולות המצביעים, לעומת 49% שבהם זכה מקיין. אולם, עד מהרה התאושש בוש עם ניצחון גדול בדלאוור וניצחון נוסף בקרוליינה הדרומית שבועיים לאחר מכן, שהושג לאחר קרב צמוד אשר נתפס לא פעם כמלוכלך[50]. אף על פי שבהמשך המירוץ הצליח מקיין לרשום ניצחון במדינת הבית שלו אריזונה, וכמו כן לנצח במישיגן ובמספר מדינות בניו אינגלנד; על ניצחונות אלו האפילו ניצחונותיו הרבים של בוש בכל שאר חלקי ארצות הברית. לנוכח המשך ההובלה של בוש, ומפאת חוסר יכולתו להתמודד עם קצב גיוס התרומות שלו, פרש מקיין מהמירוץ בתחילת חודש מרץ, וניצחונו של בוש הובטח[51]. בפריימריז זכה בוש ב-62.0% מהקולות, ויריבו מקיין זכה ב-31.23%[52][53][49].
בוש בחר את ריצ'רד צ'ייני כמועמד מטעמו לסגנות הנשיא. צ'ייני, שהיה מזכיר ההגנה בממשל של אביו, הקרין ניסיון בנושאי חוץ וביטחון, בניגוד לניסיונו הדל של בוש בתחומים אלה. צוות מומחים בראשות קונדוליזה רייס סייע אף הוא בנושאים הללו. את ההיבטים הפוליטיים של הקמפיין ניהל קרל רוב.
7 בנובמבר 2000 | ||
|---|---|---|
ג'ורג' בוש | ||
| אלקטורים | ||
| קולות | ||
 | ||
תעמולת מסע הבחירות של בוש נגד אל גור, שהיה באותה עת סגנו של הנשיא המכהן ביל קלינטון, התמקדה בהבטחה להשתמש בעודף התקציבי הגדול שנוצר בקופה האמריקאית בתקופת נשיאותו של קלינטון לקיצוץ משמעותי במסים. בנוסף, קרא בוש להנהיג "שמרנות רחומה" ו"להחזיר את הכבוד לבית הלבן" – רמז עבה לפרשת מוניקה לווינסקי. בענייני חוץ, תקף בוש את ממשל קלינטון על שליחת כוחות אמריקאים לקוסובו ולסומליה, והצהיר שאם יזכה, לא יערב את ארצות הברית במשימות של "בניית אומות"[54]. בתחילת המירוץ הוביל גור בסקרים, אולם לקראת סוף ספטמבר החל בוש לצמצם את הפער. בסדרה של שלושה עימותים שנערכו ביניהם בחודש אוקטובר, הפתיע בוש בהופעה טובה מהצפוי שגרמה לעלייה משמעותית בתמיכה בו. כמו כן, העימותים הביאו לכך שבוש התחבב באופן אישי על ציבור המצביעים, בעוד שגור נתפס כמרוחק וכיהיר[51].
בוש החל את הבחירות שהתקיימו ב-7 בנובמבר, עם יתרון בסקרים, אולם המערכה הייתה צמודה ביותר. כאשר החלו להתפרסם התוצאות במדינות השונות, התברר שגורל הבחירות תלוי בתוצאות שיתקבלו ממדינת פלורידה, אשר הייתה אמורה לשלוח 25 מתוך 538 האלקטורים. בתחילה הודיעו רשתות השידור שגור זכה בפלורידה, אולם לאחר מכן ביטלו את הכרזתן והודיעו שהניצחון שייך דווקא לבוש. בסוף הערב התברר שההפרש בפלורידה עומד על מאות קולות בלבד וכי על פי החוק, תידרש ספירה חוזרת של הקולות במדינה. גורל הבחירות לא היה ברור במשך כחודש. בזמן זה התנהלו בפלורידה ויכוחים ועימותים משפטיים בשאלות כמו האם יש להחשיב טופסי הצבעה שבהם הניקוב הצליח רק חלקית ("hanging chads"). כמו כן, הועלו טענות על כך שבחלק ממחוזות הבחירה במדינה, ודווקא כאלה המאוכלסים בתומכי המפלגה הדמוקרטית, טופסי ההצבעה היו מבלבלים, ובשל כך בוחרים שהתכוונו להצביע בעד גור, הצביעו דווקא עבור המועמד העצמאי הימני פט ביוקנן. בסופה של הספירה החוזרת נקבע כי בוש זכה ברוב הקולות הכשרים, אולם הדמוקרטים דרשו לספור גם טפסים שנפסלו מסיבות טכניות. הממשל המקומי בפלורידה, שבראשו עמד ג'ב בוש, אחיו הצעיר של ג'ורג' בוש, התנגד להמשך הספירה – אך בית המשפט העליון של פלורידה הורה להמשיך בה – מה שגרר את גלגולו של התיק לבית המשפט העליון של ארצות הברית. לבסוף, ב-12 בדצמבר, הורה בית המשפט העליון האמריקאי על הפסקת הספירה, ובכך העניק את הניצחון בבחירות לבוש[55]. למחרת, ב-13 בדצמבר, הודיע אל גור בנאום לאומה שהוא מכיר בניצחונו של בוש ומבקש מתומכיו לנהוג כמוהו. חרף בקשתו, רבים האשימו את בית המשפט העליון כי החלטתו להפסיק את ספירת הקולות הייתה פוליטית ולא משפטית, שכן השופטים שהורו על כך מונו על ידי נשיאים רפובליקנים, ועל כן סברו כי בחירתו של בוש לא הייתה לגיטימית ו"בירכו" את הנשיא הנכנס בקריאה "הידד לגנב" ("Hail To The Thief")[51][56]. שופט בית המשפט העליון, ג'ון פול סטיבנס, אמר לאחר ההחלטה כי "על אף שייתכן כי לעולם לא נדע בוודאות מוחלטת מי המנצח של הבחירות הללו, אנו יודעים בוודאות מי המפסיד. זוהי האומה האמריקנית, שאיבדה את אמונה בדמות השופט כשומר אובייקטיבי של החוק"[57].
ב-20 בינואר 2001 הושבע בוש לנשיא, אף שזכה בכחצי מיליון קולות פחות מאשר יריבו – מצב שלא קרה בארצות הברית מאז 1888. בוש זכה בכ-47.9% מקולות המצביעים לעומת כ-48.4% מהקולות שבהם זכה גור, אולם בחבר האלקטורים היה לו רוב של 271 לעומת 266[58]. הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר נמנה עם הדמוקרטים הבודדים שהסכימו להיות על הבמה בעת השבעתו של בוש[59].
הקדנציה הראשונה של ג'ורג' ווקר בוש התאפיינה בפעילות נרחבת ומשמעותית של הממשל בשורה ארוכה של תחומים, כאשר לא פעם הוביל בוש צעדים רחבי היקף ושנויים במחלוקת. על אף שתחילה שאף בוש למקד את מדיניותו בנושאי פנים, האירועים שהתוו יותר מכל את מדיניותו היו פיגועי 11 בספטמבר, שהתרחשו כחצי שנה לאחר היבחרו לנשיאות. מיד אחרי הפיגועים ניסח בוש את המתווה למלחמה העולמית בטרור, ופלש לאפגניסטן. בראשית שנת 2003 הרחיב בוש את המלחמה העולמית בטרור והצבא האמריקני פלש גם לעיראק. בנושאי פנים קידם ממשל בוש שורה של רפורמות במערכות המיסוי, החינוך, הבריאות והרווחה.
לצוותו הקרוב מינה בוש מספר בכירים בולטים מממשלו של אביו. מלבד סגן הנשיא דיק צ'ייני שהיה מזכיר ההגנה של אביו; מינה את אנדרו קארד שהיה מזכיר התחבורה של אביו, לתפקיד ראש סגל הבית הלבן, ואת קולין פאוול, שהיה יושב ראש המטות המשולבים של אביו, מינה לתפקיד מזכיר המדינה. אנשים חשובים נוספים בממשל של ג'ורג' ווקר בוש היו דונלד רמספלד שמונה למזכיר ההגנה, וקונדוליזה רייס שמונתה ליועצת לביטחון לאומי. בנושאי חוץ וביטחון, נחשב סגן הנשיא צ'ייני לאושיה בעלת השפעה מרכזית על מדיניות הממשל[60][61], לצד מזכיר ההגנה רמספלד וסגנו, פול וולפוביץ, שנמנים עם הזרם הנאו-קונסרבטיבי. לעומתם קולין פאוול נתפס כמי שביטא בדרך כלל קול מתון יותר בממשל, וככזה הוא היה מצוי לא פעם בעימותים שונים עם צ'ייני ורמספלד, ואף עם בוש[62][63].
ערכים מורחבים – פיגועי 11 בספטמבר, המלחמה העולמית בטרור, 9/11: בתוך חדר המלחמה של הנשיאפיגועי 11 בספטמבר 2001 בניו יורק ובוושינגטון די. סי. היו נקודה מכרעת בהתווית מדיניותו של בוש. תשעה עשר טרוריסטים שהשתייכו לארגון אל-קאעידה חטפו ארבעה מטוסי נוסעים וריסקו שניים מהם במגדלי התאומים ואחד בבניין הפנטגון. המטוס הרביעי התרסק בשדה פתוח בפנסילבניה. בכלל האירועים נהרגו 2,977 בני אדם. בעת שהתרחשו הפיגועים, ביקר בוש בבית ספר יסודי בפלורידה. בוש הוטס לבסיסים צבאיים בלואיזיאנה ובנברסקה וחזר לוושינגטון בערב. שלושה ימים לאחר המתקפה, ביקר בוש ב"גראונד זירו", המקום שבו עמדו מגדלי התאומים בניו יורק, ועודד את אנשי החילוץ שעבדו במקום. על רקע השידורים שבהם נראה בוש מחבק את הכבאים ונואם במקום במגפון, התאחד הציבור האמריקאי סביב נשיאו, ובשבועות שלאחר 11 בספטמבר המריאה הפופולריות שלו לכ-90%[64].
בנאומים שנשא לאחר פיגועי 11 בספטמבר, התווה בוש את המרכיבים העיקריים של מדיניות החוץ האמריקנית בשנותיו הבאות בבית הלבן. כבר בערב יום מתקפת הטרור הכריז בוש כי "אנחנו עומדים יחד לנצח במלחמה נגד הטרור"[65]. תשעה ימים לאחר מכן, ב-20 בספטמבר, בנאום שנשא בפני שני בתי הקונגרס, שהיה אולי נאומו החשוב ביותר כנשיא, ניסח בוש בצורה מפורטת את מדיניות התגובה שלו לפיגועים. כבר בתחילת נאום זה הכריז בוש: "אנחנו הולכים להביא את אויבינו לצדק, או שנביא את הצדק לאויבינו. הצדק ייעשה". בהמשך קבע בוש שהראיות קושרות את הפיגועים לארגון אל-קאעידה, וסימן את משטר הטליבאן באפגניסטן כנותן החסות העיקרי של הארגון, וככזה הוא נושא באחריות ישירה לאירועים. לאחר שורה של דרישות שהציג לטליבאן כאולטימטום, קבע בוש ש"דרישות אלה אינן פתוחות למשא ומתן", והכריז גם ש"הם (הטליבאן) ימסרו לנו את הטרוריסטים או שהם יחלקו איתם את גורלם". עוד אמר בוש ש"המלחמה שלנו בטרור מתחילה עם אל-קאעידה, אבל היא לא תסתיים שם. היא לא תסתיים עד שכל ארגוני הטרור יבלמו ויובסו."[66][67] בנאום מצב האומה הראשון שנשא ב-29 בינואר 2002, הכריז הנשיא בוש כי קוריאה הצפונית, איראן ועיראק הן מדינות "ציר הרשע". בכך סימן בוש והגדיר בצורה ברורה את האויב, וכלפי מי מופנים המאמצים הצבאיים והמדיניים של ארצות הברית[68]. המכנה המשותף של מדינות ציר הרשע הוא תמיכתם בארגוני הטרור וחתירתם לפיתוח נשק להשמדה המונית, ולפיכך הם מהווים את מוקדי הסיכון המרכזיים לשלום העולם. מאוחר יותר הכליל בוש גם את סוריה, לוב וקובה כחברות במדינות ציר הרשע. ב-1 ביוני 2002, נשא בוש נאום בפני צוערי המכללה הצבאית בווסט פוינט, שבו הציג ביתר פירוט את עקרונות המלחמה העולמית בטרור, כמה שנודע לימים כ"דוקטרינת בוש". בנאום זה קבע שארצות הברית לא תהסס לפתוח במלחמת מנע אם היא או בעלות בריתה יהיו מאוימות על ידי טרוריסטים או "מדינות פורעות חוק" המייצרות נשק להשמדה המונית. הוא הוסיף שארצות הברית בראשותו תציב את עניין הביטחון הלאומי בראש סדרי העדיפויות, וכי הוא מתכוון לקדם את הדמוקרטיה והחירות בכל אזורי העולם[69].
ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001–2014)מיד לאחר שבוש הציב שורה של דרישות לשלטונות הטליבאן באפגניסטן, הם הודיעו כי הם מסרבים לשתף פעולה עם ארצות הברית כנגד ארגון אל-קאעידה[70]. עבור בוש היה זה סימן שהמלחמה שאותה תכנן היא בלתי נמנעת. הוא הורה לצבא האמריקני לגבש תוכנית פלישה לאפגניסטן כשהוא זוכה לגיבוי ציבורי רחב בארצו ולתמיכה בינלאומית רחבה ברחבי העולם. כחלק מההכנות לפלישה, רקם בוש שיתוף פעולה עם ממשלו של פרווז מושארף בפקיסטן הגובלת באפגניסטן מדרום-מזרח וכן עם כמה ממדינות מרכז אסיה הגובלות באפגניסטן מצפון. בנוסף, יזם בוש ברית צבאית עם הברית הצפונית – האופוזיציה האפגנית החמושה אשר כללה שורה של ארגונים ששלטו במדינה לפני השתלטות הטליבאן. הברית הצפונית הייתה אמורה, על פי התוכנית האמריקאית, להוות בסיס לשלטון החדש. במקביל שקד הנשיא בוש על הקמת קואליציה בינלאומית רחבה ככל האפשר של מדינות שיסכימו להשתתף בלחימה לצד ארצות הברית. 43 מדינות התחייבו להעמיד את כוחותיהם למלחמה, כאשר המובילות שבהן היו הממלכה המאוחדת, צרפת וגרמניה[71][72].
מלחמת אפגניסטן החלה ב-7 באוקטובר. ב-13 בנובמבר השתלטו כוחות הברית הצפונית, ארצות הברית ושאר מדינות הקואליציה על הבירה קאבול, וכבר ב-22 בדצמבר הועבר השלטון לידי ממשל זמני בראשות חאמיד כרזאי שהפך לבעל בריתו הקרוב של בוש ולאורח הכבוד בנאום מצב האומה הראשון שנשא ב-29 בינואר 2002. הלחימה במעוזי הטליבאן בדרום המדינה ובמזרחה נמשכה עוד מספר חודשים, ומיום ליום מספר ההרוגים של הטליבאן עלה ושטחים נוספים נכבשו על ידי האמריקנים[73].
כיבושה של אפגניסטן הסתיים במהירות ומשטר הטליבאן הופל. הציבור האמריקני לא הסתפק בכך. הוא ציפה שתוך זמן קצר מנהיג אל-קאעידה אוסאמה בן לאדן יחוסל או יובא לדין, אך ציפייה זו לא התממשה באותה עת. הכוחות האמריקנים סרקו אזורים רבים באפגניסטן ובפקיסטן בניסיון לאתרו, אך הדבר לא עלה בידם. דבר נוסף שהעכיר את הניסיון של בוש לשווק את המלחמה כניצחון, הייתה מלחמת הגרילה הממושכת שנערכה בין הכוחות האמריקניים לכוחות הטליבאן. בשנים 2002, 2003 ו-2004, לחימה זו גבתה את חייהם של כחמישים לוחמים אמריקניים מדי שנה[74].
באוקטובר 2004, כחודש לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004, נערכו באפגניסטן הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדותיה וחאמיד כרזאי בעל האוריינטציה הפרו-אמריקנית, נבחר לנשיאות מנהיגה הזמני של אפגניסטן[73]. בוש הציג את הבחירות הללו, בטרם בחירתו לכהונה שנייה, כהוכחה למאבקו המוצלח בטרור באפגניסטן, ולהצלחתו לבסס במדינה זו משטר דמוקרטי, יציב יחסית ופרו-אמריקני.
ערך מורחב – מלחמת עיראק
התגובה הצבאית העיקרית של ממשל בוש לפיגועי 11 בספטמבר הייתה בגזרת אפגניסטן. עם זאת, חמישה ימים בלבד לאחר הפיגועים, עלתה על הפרק גם תקיפה בעיראק. מזכיר ההגנה דונלד רמספלד אף אמר כי "זו אולי הזדמנות להפיל את סדאם חוסיין. אנו צריכים לשקול אותה". עיראק תחת שלטונו של סדאם חוסיין נתפסה על ידי הממשל כגורם מסוכן לאינטרסים של ארצות הברית וליציבות במזרח התיכון[75]. ב-21 בנובמבר 2001 הורה בוש לרמספלד להכין תוכנית פעולה למתקפה בעיראק[76]. פעילות אווירית אמריקנית בעיראק החלה כבר מאמצע 2002, כאשר כלי טיס של ארצות הברית ערכו בדרומה של עיראק ובצפונה משימות סיור ותקיפה מצומצמות[77][78]. במקביל החלו להתרבות בארצות הברית קריאות ל"החלפת המשטר" בעיראק[79]. בוש החל להשמיע ביקורת נוקבת נגד עיראק בינואר 2002;[80][81] על רקע דוחות ה-CIA שהצביעו על כוונתה של עיראק לחדש את תוכנית הגרעין שלה[82][83]. ב-12 בספטמבר 2001, נשא בוש נאום בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות, שרובו הוקדש לסוגיית עיראק[84]. בוש הזהיר את עיראק שאם היא תמשיך להפר את החלטות האו"ם, השימוש בכוח נגדה יהיה בלתי נמנע. בעקבות הנאום החלו מגעים במועצת הביטחון לגיבוש החלטה חדשה שתכלול אולטימטום כלפי עיראק. במקביל ב-11 באוקטובר, התקבלה ברוב גדול, החלטה משותפת בשני בתי הקונגרס האמריקאי שהסמיכה את הנשיא להשתמש בכוח צבאי בעיראק[85][86].
ב-8 בנובמבר 2002 התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה מספר 1441, שבה הוסכם פה אחד להעניק "הזדמנות אחרונה" לעיראק לציית להחלטות קודמות של מועצת הביטחון[87]. עיראק קיבלה על עצמה את ההחלטה והפקחים בראשות האנס בליקס ומנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מוחמד אל-בראדעי הגיעו לעיראק[88]. בחודשים הבאים המשיכה עיראק לטעון בפני פקחי האו"ם כי אין בידיה נשק להשמדה המונית, ולפיכך היא גם לא יכולה להציג נשק שכזה[89]. בוש סירב להאמין לגרסת השלטון העיראקי וסבר כי יש צורך בפעולה צבאית נגד עיראק. הערכות המודיעין השגויות של ארצות הברית היו הבסיס להחלטת האמריקאים והבריטים לפלוש לעיראק. אחרי כיבוש עיראק והפלתו של סדאם חוסיין התברר שלסדאם לא היה נשק להשמדה המונית[90].
.jpg)
מועצת הביטחון הייתה מפולגת בסוגיה זו, שכן חלק מחבריה סברו כי יש להעניק זמן נוסף לעבודת הפקחים. במקביל, האנס בליקס ואל-בראדעי דיווחו בסוף ינואר כי מתקיים שיתוף פעולה "מסוים אך לא מספיק" מצד העיראקים. בעקבות ההודעה, התייצב מזכיר המדינה קולין פאוול בשמו של בוש בפני מועצת הביטחון ב-5 בפברואר 2003 וסקר את ההוכחות כביכול שהיו ברשות ארצות הברית בדבר המשך פיתוח וייצור הנשק האסור על ידי עיראק ובדבר תמיכתה בטרור בכלל ובאל-קאעידה בפרט[91]. לאחר שבוש נואש מהניסיון להשיג את תמיכת מועצת הביטחון להפעלת כוח צבאי נגד עיראק, בחר לפעול בכל זאת. הוא שקד על הקמת קואליציה רחבה ככל האפשר של מדינות שיחברו לארצות הברית תחת הנהגתו ויטלו חלק במלחמה הצפויה. למעלה משלושים מדינות הצטרפו לקואליציה, והממלכה המאוחדת הייתה לשותפה המרכזית[92]. בנאום שנשא בוש בבית הלבן ב-18 במרץ הוא הציב לסדאם חוסיין אולטימטום: "על סדאם חוסיין ובניו לעזוב תוך 48 שעות את עיראק. סירוב יגרום לעימות צבאי במועד בו נבחר"[93]. ב-20 במרץ, לאחר שמועד האולטימטום פג, החלה מלחמת עיראק[94]. לאחר פעילות אווירית שבמהלכה נערכו הפצצות מסיביות על מטרות אסטרטגיות בבגדאד וביעדים נוספים, החלו כוחות קרקעיים של ארצות הברית ושל מדינות אחרות החברות בקואליציה לפלוש לעיראק[95][96]. כוחות אלו הגיעו לבגדאד ב-7 באפריל, ויומיים לאחר מכן, ב-9 באפריל, נפלה העיר ומשטרו של סדאם חוסיין חדל למעשה להתקיים[97].
ב-1 במאי 2003 נחת מטוס של הצי על סיפון נושאת המטוסים "אברהם לינקולן" שהייתה באוקיינוס השקט בדרכה חזרה מעיראק. מהמטוס ירד הנשיא בוש והודיע בנאום טלוויזיוני שאותו נשא לאומה על "סיום פעילות הלחימה העיקרית בעיראק". מאחורי הנשיא התנוסס שלט ענק שעליו נכתב כי "המשימה הושלמה" ("Mission accomplished")[98][99]. המציאות התבררה כמורכבת יותר, והיו מי שטענו כי הצהרותיו של בוש היו מוקדמות[100]. בדומה למה שאירע באפגניסטן, החלה להתפתח בעיראק מלחמת אזרחים כוללת ועימותים קשים בין הכוחות האמריקנים לבין כוחות טרור וגרילה השייכים לארגון אל-קאעידה ולמיליציות הנאמנות לסדאם חוסיין.
בניגוד למלחמת אפגניסטן שנתפסה כתגובה לגיטימית לפיגועי 11 בספטמבר והייתה מצויה בקונצנזוס לאומי רחב בארצות הברית, הייתה המלחמה בעיראק שנויה במחלוקת מלכתחילה. בעוד שבתחילת המלחמה נהנה בוש מעלייה בפופולריות ומתמיכה של כ-60% מהציבור, הרי שבהמשכה נשחקה מגמה זו, להוציא זמן קצר שבו נהנה בוש מעלייה מסוימת במעמדו הציבורי, לאחר שסדאם חוסיין נתפס ב־13 בדצמבר 2003 על ידי הצבא האמריקני והובא למשפט[101].
עם כניסתו לבית הלבן החל הצוות של בוש לממש את ההבטחה שהבטיח בוש בטרם הבחירות ולגבש הצעת חוק לקיצוץ משמעותי במיסים. בחודש מאי 2001 עבר החוק (EGTRRA Act) בקונגרס ברוב של 58 סנאטורים ושל 240 חברי בית הנבחרים ונכנס לתוקף חודש לאחר מכן[102]. החוק הביא לירידה ניכרת בתשלומי מס ההכנסה ששילמו זוגות נשואים, לביטול מס העזבון, ולהפחתת שיעור המס השולי. הקיצוצים במיסים הוגדרו כזמניים למשך 10 שנים, אך בוש הבטיח לפעול על מנת להפכם לקבועים[103]. בוש התגאה שקיצוציו במיסים הם המשמעותיים ביותר מאז כהונתו של רונלד רייגן כנשיא, וטען כי הקיצוצים הללו יקלו על האוכלוסייה ויתניעו את הכלכלה.
הורדת המיסים שיזם בוש הביאה כצפוי לירידה בהכנסות המדינה. ההכנסות הפדרליות בתקציב האמריקני בשנת 2000 שעמדו על 2,025 מיליארד דולר, ירדו בשנת 2003 לסכום 1,782 מיליארד דולר[104]. במקביל לירידה בהכנסות, האמירו הוצאות המדינה באופן חד ולא צפוי בשנותיו הראשונות של בוש, בעיקר בשל הגידול בהוצאות הביטחוניות של ארצות הברית שנבעו ממעורבותה במלחמות אפגניסטן ועיראק[105]. כתוצאה מכך, גדל הגירעון הפדרלי של ארצות הברית שעמד בשנת 2000 על 5,674 מיליארד דולר, ל-7,379 מיליארד דולר בשנת 2004[106]. במקביל, עד לסוף הקדנציה הראשונה של בוש הצליח הממשל האמריקאי לייצב את הכלכלה, כאשר כבר החל משנת 2002 חל מדי שנה גידול בשיעור הצמיחה[107]. בנוסף לכך, התמתנה מגמת הירידה בהכנסות המדינה, ובשנת 2004 החלה מגמה של עליה בהן. הגידול בגירעון אף הוא התמתן[104] ומספר המובטלים החל לרדת[108]. הממשל טען שהסיבה לעלייה בצמיחה ולהתחזקות המשק נעוצה בצעדים הכלכליים השונים שנקט בוש, שהתמקדו בעיקר בהורדת המיסים.
פיגועי 11 בספטמבר ופרוץ המלחמה באפגניסטן שאירעו בשלהי שנת 2001, קטעו את יוזמותיו של בוש לעריכת רפורמות מרחיקות לכת בתחומי הפנים. החל מהמחצית השנייה של שנת 2001, בחודשים שקדמו לאירועים הללו, קידם בוש את הרפורמה המרכזית שלו בתחום החינוך (No Child Left Behind Act), שהייתה פרי הבטחתו בבחירות שנערכו כשנה קודם לכן. מטרת הרפורמה הייתה לצמצם פערי חינוך בין עניים לעשירים ולהגדיל את ההשקעה הלאומית בחינוך. במסגרת הרפורמה הורחב המימון של מערכת החינוך האמריקאנית, ובתי ספר שבהם למדו ילדים להורים מעשירוני ההכנסה הנמוכים, אמורים היו לזכות בתקציב ציבורי גבוה יותר[109]. היוזמה זכתה לתמיכה דו-מפלגתית רחבה, ועברה בקונגרס ברוב גדול, וזאת במקביל להתעצמותה של הלחימה באפגניסטן. החוק נכנס לתוקפו בינואר 2002[110]. רבים טענו כי הרפורמה שיזם בוש הייתה מוצלחת במיוחד, כיוון שהייתה מגמה של שיפור בנתוני הביצועים של התלמידים במתמטיקה ובקריאה כפי שהשתקפו במבחני ההערכה הארציים[111]. המבקרים טענו שהתמקדות בהצלחה כמותית ובמבחנים, באה על חשבון מרכיבים חיוניים אחרים הנדרשים לחינוך באופן כללי[112][113]. החוק נשאר בתוקף לאורך כל תקופת כהונתו של בוש כנשיא וכך גם לאורך רוב תקופת כהונתו של הנשיא ברק אובמה. במהלך שנת 2012 העניק אובמה למדינות שונות פטור מיישום החוק[114], ולבסוף, בדצמבר 2015, בוטל החוק והוחלף ברפורמה חדשה הנקראת "Every Student Succeeds Act". במקום החוק נוסחו תקנות חדשות שאפשרו לבתי הספר בין השאר גמישות רבה יותר בקביעת יעדיהם הלימודיים[115].
בשנת 2002 הוקדשה עיקר פעילותו של הממשל לצורך המאמצים הדיפלומטיים והצבאיים להכנת הקרקע למלחמה בעיראק. בחודשים שלאחר פרוץ המלחמה במרץ 2003, חזר בוש לקדם את רפורמות הדגל שלו בענייני הפנים. לאחר מאבק קשה בקונגרס בראשית שנת 2003 הביא בוש להצבעה חוק חדש (JGTRRA Act), אשר העמיק וביסס את הרפורמה שביצע במערכת המיסוי להורדת המיסים בשנת 2001. המאבק בסנאט להעברת החוק, הגיע לשיאו לאחר שההצבעה הסתיימה בשוויון קולות של 50-50, והסתיים כאשר החוק עבר לבסוף על חודו של קול, באמצעות הצבעתו של סגן הנשיא דיק צ'ייני אשר השתתף בהצבעה מתוקף סמכותו[116].
בוש החל לקדם במקביל גם רפורמה בתחום הבריאות שהייתה רצופה במאבקים שנפרסו על פני חודשים רבים. החוק עבר לבסוף בקונגרס ברוב קטן ונכנס לתוקפו ב-8 בדצמבר 2003[117]. הרפורמה היוותה את השינוי הגדול ביותר מזה 38 שנים בתוכנית המדיקר, וכללה הגדלה של החברות הפרטיות בשוק הביטוח, וסיוע לאוכלוסיות חלשות בתשלום עבור תרופות[118].
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004
במירוץ לנשיאות שהתקיים בשנת 2004, התייצב הסנאטור ג'ון קרי, חבר המפלגה הדמוקרטית ממסצ'וסטס, מול בוש, הנשיא המכהן. מערכת הבחירות כללה השמצות אישיות משני הצדדים ומסרים מקוטבים. המלחמה האמריקנית בעיראק, שבה נפלו כבר למעלה מאלף חיילים אמריקאים, הצטיירה בעיני הציבור כהסתבכות והפחיתה מהפופולריות של הנשיא. מספר חודשים טרם הבחירות, לאחר שבית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס התיר באופן תקדימי נישואין בין בני אותו מין במדינה זו, ניסה בוש ליזום הוספת תיקון לחוקת ארצות הברית שיאסור זאת. בוש התעקש על הצגת התיקון בקונגרס על אף שהיה ברור שאין לו את הרוב הדרוש להעברת התיקון. מבקריו טענו כי יוזמה זאת נעשתה במטרה לעורר את הנושא לפני הבחירות לנשיאות ולעודד את אנשי הימין הדתי, להגיע לקלפיות. סקרי דעת הקהל הראו שהעמדות שהביע בוש בנושא היו בלתי פופולריות ושרוב הציבור נטה להשקפה ליברלית. יועצו הפוליטי הבכיר של בוש היה קרל רוב[119], והקמפיין שלו כלל, לצד קריאה לתיקון בחוקה שתאסור נישואים חד מיניים, גם הצעת תיקון דומה שתאסור ביצוע הפלות מלאכותיות[120][121], וכן רפורמה בביטוח הלאומי שתכניס לשוק גורמים פרטיים[121]. עם זאת, האג'נדה המרכזית שהציג בוש הייתה מחויבות להמשיך במאמצים הצבאיים באפגניסטן ובעיראק[121]. מנגד, הודיע ג'ון קרי במסע הבחירות שלו, כי הוא תומך במלחמה באפגניסטן, אך מתנגד לזו שבעיראק. בוש תקף את קרי על חוסר העקיבות שלו בעמדותיו כלפי המלחמה בעיראק (קרי תמך ביציאה למלחמה זו)[29]. במישור הכלכלי הותקף ג'ון קרי כרדיקלי שיביא להגדלת הממשלה ולהעלאות מיסים. לעומת זאת, קרי טען כי בוש נכשל בהצמחת הכלכלה וגרם לאיבוד מקומות עבודה[56][122].
בשבועות האחרונים שקדמו לבחירות, נשחק מעמדו של בוש בסקרים. על רקע הנתונים הצמודים בסקרים ושיעור ההצבעה הגבוה בליל הבחירות, העריכו רוב הפרשנים שסיכוייו של ג'ון קרי טובים יותר. אך למחרת בוקר התברר כי בוש ניצח ברוב קטן אך ברור בקרב הציבור הכללי עם 50.7% מקולות הבוחרים לעומת 48.3% קולות שזכה בהם קרי. בקרב חבר האלקטורים זכה בוש לרוב משמעותי של 286 לעומת 251. בוש היה לנשיא הראשון מזה 16 שנה שזכה ברוב מוחלט מקולות המצביעים (רוב שאף קלינטון הפופולרי לא הצליח להשיגו. הנשיא האחרון שהצליח לגרוף רוב מוחלט מהקולות היה ג'ורג' בוש האב ב-1988). נראה היה כי המפתח לניצחונו הורכב מתחושת האימה שאפפה עדיין את הציבור האמריקאי שלוש שנים לאחר הפיגועים במגדלי התאומים, והערכתו כי בוש מתאים יותר מיריבו לנהל את המלחמה בטרור. תרם לכך גם סרטון של אוסאמה בן לאדן ששודר ברשת אל ג'זירה כמה ימים לפני הבחירות, ב-29 באוקטובר, שבו דיבר על הפיגועים בבנייני התאומים ונראה כמתגרה בבוש. בימים שלאחר פרסום הסרטון הראו הסקרים כי בוש מוביל במספר אחוזים[123]. לניצחונו של בוש תרמה גם התגייסות מלאה של האוונגליסטים, שהתנגדו להתרת הפלות ולהענקת זכויות להומוסקסואלים. ההישגים המרשימים שנחלה המפלגה הרפובליקנית בבחירות לקונגרס העניקו לבוש תנאי פתיחה נוחים לתקופת כהונתו השנייה[56][122].
הקדנציה השנייה של ג'ורג' בוש התאפיינה במידה רבה בהאטה כללית בפעילות הממשל בתחומים רבים ובמהלכה הצטייר בוש לא פעם כ"ברווז צולע"[124][125]. חלק ניכר מעיסוקו של בוש בקדנציה זו התמקד בניסיונותיו לייצב את עיראק ואת אפגניסטן לקראת העברתן בבטחה לנשיא הבא. במקביל ערך בוש מספר ניסיונות כושלים לביצוע רפורמות בתחומי הפנים, והתמודד עם שני משברים פנימיים גדולים שפקדו את ארצות הברית בשנים הללו: הוריקן קתרינה שהתרחש בשנת 2005, והמשבר הכלכלי העולמי שהתרחש בשנת 2008. במהלך קדנציה זו הספיק בוש למנות גם שני שופטים חדשים לבית המשפט העליון.
בראשית הקדנציה השנייה של בוש הוחלף מזכיר המדינה קולין פאוול ביועצת לביטחון לאומי קונדוליזה רייס ואת תפקידה קיבל סטיבן האדלי, מי שהיה מבכירי מחלקת ההגנה בתקופת כהונתו של בוש האב. סגן הנשיא דיק צ'ייני המשיך בכהונתו גם בקדנציה השנייה. אחרי בחירות אמצע הקדנציה ב-2006, בהן נחלה המפלגה הרפורבליקנית מפלה שחלק גדול ממנה יוחס להסתבכות בעיראק, הוחלף גם מזכיר ההגנה דונלד רמספלד, ואת מקומו תפס רוברט גייטס.
ב-10 במאי 2005, בזמן ביקור בגיאורגיה, ניסה אזרח גיאורגי להתנקש בג'ורג' בוש, בזמן שהוא נשא נאום בכיכר החירות של טביליסי. המתנקש ידה רימון יד לעבר הבמה, במטרה לפגוע בבוש ובמיכאיל סאקשווילי, אך הרימון לא התפוצץ. המתנקש נעצר מאוחר יותר ונדון למאסר עולם.
ערך מורחב – הוריקן קתרינהפחות משנה לאחר שנבחר לנשיא בפעם השנייה, ספגה ארצות הברית את המשבר הפנימי הגדול ביותר שחוותה מאז פיגועי 11 בספטמבר 2001. בשלהי אוגוסט 2005, הכתה סופת ההוריקן קתרינה את דרום מזרח ארצות הברית וגרמה לאחד מאסונות הטבע ההרסניים ביותר שפקדו אי פעם את ארצות הברית[126]. ב-27 באוגוסט, יומיים לפני שהגיעה הסופה לשיאה, הכריז הנשיא בוש על מצב חירום בלואיזיאנה[127], וביום המחרת במיסיסיפי ובאלבמה[128]. בוש הורה להעביר את אזורי האסון הצפויים לטיפולם של המחלקה לביטחון המולדת ושל הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום, אך היו כאלה שטענו כי למרות הוראתו של בוש, הגופים הללו לא נקטו פעולות של ממש כדי להתכונן כראוי לאסון הצפוי[129]. בשבועות שקדמו לבואה של הסופה, פונו רוב תושבי העיר ניו אורלינס שבלואיזיאנה, שמלכתחילה סומנה כחוליה החלשה. עם הגיעה של הסופה לעיר, קרסה מערכת הסכרים של ניו אורלינס וכ-80% משטח העיר הוצף[130]. כתוצאה מכך, חוותה העיר נזקים קשים, מעשי שוד וביזה רבים ואובדן של חיי אדם שמספרם נאמד במאות הרוגים. מתוך 60,000 תושבים שלא עזבו את העיר לפני בוא הסופה, פינה משמר החופים של ארצות הברית כמחציתם[131]. ב-2 בספטמבר הגיעו לעיר עשרות אלפים מאנשי המשמר הלאומי של ארצות הברית על מנת לסייע בעבודות החילוץ ולהשיב לה את הביטחון והסדר[132]. באותו יום ערך בוש סיורים במקומות שונים בלואיזיאנה, מיסיסיפי ואלבמה[133].
לפחות 1,833 בני אדם נהרגו בהוריקן הקטלני[134], ועלות הנזקים הוערכה בכ-108 מיליארד דולר (במונחי 2005)[135]. תפקודו של הנשיא בוש באותה עת גרר ביקורת חריפה כלפיו. נטען נגדו כי מינה אנשים בלתי מוכשרים לסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום[136], וכי המלחמה שיזם בעיראק הקשתה על ריכוז המאמצים לטיפול במשבר[137]. כמענה לביקורת, הודיע בוש כבר בעיצומם של האירועים כי הוא נושא באחריות למחדלים[132]. תפקודו של בוש בכל הקשור להוריקן קתרינה הגביר את מגמת הירידה בפופולריות שלו, והיו מי שטענו כי הייתה זו נקודת מפנה פוליטית, שממנה לא יכול היה להתאושש עוד[138].
עם שוך הסערה, סבל בוש מחולשה פוליטית ניכרת. הביקורת שספג בעקבות טיפולו במשבר, והדשדוש במלחמה בעיראק, הקשו עליו לגייס תמיכה פוליטית ברפורמות השונות שביקש לקדם בענייני פנים. בקיץ 2005, עם הודעת הפרישה של השופטת סנדרה דיי אוקונור בחודש יולי, ועם פטירתו של נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט בחודש ספטמבר, מינה בוש שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. המינוי הראשון, שהצלחתו נזקפה לזכותו של בוש, היה של ג'ון רוברטס שיועד תחילה להחליף את אוקונר כשופט, אך עם פטירתו של רנקוויסט הוא מונה לשופט במקומו. על אף שהיה ברור שהמועמד הוא שמרן מובהק, כישוריו המשפטיים וקסמו האישי סייעו לו לקבל את תמיכת רוב חברי הסנאט, מהם גם רבים מחברי המפלגה הדמוקרטית[139].
ניסיונו של בוש למנות את היועצת המשפטית האישית שלו הארייט מאיירס נכשל בשל הביקורת שהושמעה בקרב חברים משתי המפלגות. נטען שאין זה ראוי למנות מקורבת וכי אין די בניסיון שיש לה במשפט חוקתי. הימין השמרני הביע חשש שמאיירס לא תהיה מחויבת לנושאים הקרובים לליבו, כמו המאבק נגד התרת ביצוע הפלות מלאכותיות. בוש המשיך להתעקש על קידום המינוי בסנאט למרות הביקורת שספג, וכתוצאה מכך נגרם קרע בינו לבין רבים מתומכיו[140]. רק לאחר סדרת פגישות בין מאיירס לבין חברי הסנאט שבהן התברר שהמינוי שלה לא מובטח, היא נאלצה לפרוש ובמקומה מינה בוש את השופט השמרן סמואל אליטו, שהיה אהוד על המפלגה הרפובליקנית. מינויו זכה לאישור הסנאט ב-31 בינואר 2006, בהצבעה שהתפלגה כמעט לחלוטין על פי סדר יומן של שתי המפלגות[141].
בדומה לכהונתו הראשונה, גם בזו השנייה, עמדו במרכז נשיאותו של בוש ענייני הביטחון הלאומי ומדיניות החוץ במזרח התיכון. במסע הבחירות לנשיאות בשנת 2004, הבטיח בוש כי אם ייבחר ימשיך לבטא מחויבות בלתי מתפשרת למלחמה בטרור, עד להשגת הכרעה. לאורך רוב שנות כהונתו הראשונה של בוש כנשיא, המצב הביטחוני בעיראק ובאפגניסטן היה יציב יחסית, אך עם תחילת כהונתו השנייה, התפרצה אלימות שהדרדרה למלחמת אזרחים כוללת[142][143]. כוחות אל-קאעידה תפסו בעיראק אחיזה משמעותית במערב המדינה והצליחו להסב לכוחות האמריקניים אובדן של מאות הרוגים מדי שנה. תמונה דומה התפתחה גם באפגניסטן לאחר שבשנת 2006 התגברה פעילות הטליבאן באופן משמעותי[144][145][146].
נוכח התגברות ההתנגדות למלחמות באזור ונוכח הביקורת על התנהלותו של בוש, נרשמה ירידה בפופולריות שלו. בשלהי שנת 2006 יצא בוש בסדרת נאומים בנושא המלחמה בעיראק, שבהם הודה כי נעשו שגיאות אסטרטגיות בעיראק ואמר כי הוא נוטל אחריות עליהן[147][148]. למרות זאת טען כי על ארצות הברית "להמשיך במסלול", והאשים את אלו הקוראים לנסיגה, ברצונם "לברוח" מעיראק, מבלי לקחת בחשבון את האינטרס הלאומי האמריקני[149]. מאוחר יותר קבע בוש: "אני לא מתכוון להסיג את חיילנו משדה הקרב לפני שהמשימה תושלם"[150]. ב-10 בינואר 2007, הציג בוש אסטרטגיה חדשה לניהול המלחמה ("The New Way Forward", "The Surge"), שמטרתה הייתה להשיג הכרעה בעיראק ולייצב את הביטחון במדינה באמצעות תגבור הצבא האמריקני ששוהה במדינה בכוח נוסף של כ-21,500 לוחמים[151][152]. לצד תמיכה מצומצמת בתוכניתו של בוש[153], היא עוררה התנגדות חריפה ונרחבת, בין השאר גם בקרב נציגים רפובליקניים שהביעו מורת רוח מכוונות הממשל[154]. גם בקרב הציבור האמריקאי שהיה שבע מלחמות, שררה ההתנגדות מקיפה לתוכנית, שמשמעותה הייתה העמקת המעורבות האמריקנית בלחימה[155]. מכל מקום, התוכנית יצאה אל הפועל כבר באותו חודש. בתחילה לא היה כל שינוי משמעותי במפלס האלימות, אך לאחר מספר שבועות החלה להירשם ירידה מתמדת במספר ההרוגים, דעיכה משמעותית בעוצמת הטרור, ושליטה יציבה יותר של ממשלת עיראק במדינה. גורמים רשמיים בארצות הברית ובעיראק ציינו לטובה את תגבור הכוחות האמריקנים שיזם בוש, כגורם להחזרת השקט לעיראק[156][157]. גם במערכת הפוליטית ובתקשורת, רווחה בדיעבד דעה חיובית על המהלך[158][159]. במרץ 2007 הורה בוש על תגבור הכוח האמריקני באפגניסטן ב-3,500 לוחמים נוספים[160].
ערך מורחב – המשבר הכלכלי העולמי (2008)
נתוני הצמיחה הכלכלית שהיו חיוביים בתום כהונתו הראשונה של בוש, החלו להצביע על מגמת ירידה החל מראשית כהונתו השנייה[107].
בראשית שנת 2006 התפוצצה בועת הנדל"ן בארצות הברית[161] ובחודש דצמבר 2007 חוותה המדינה משבר כלכלי רחב, שהיה המשבר הכלכלי הגדול ביותר שפקד את ארצות הברית מאז השפל הגדול שהתרחש בשנת 1929[162]. ההשלכות המידיות של המשבר, היו צניחה במדדי המניות השונים בבורסות, ערעור יציבותם של מוסדות פיננסיים, קריסה של ענף המשכנתאות, עלייה ניכרת במחירי הנפט וירידה בערך הדולר[163][164]. כמו כן האבטלה המריאה ועברה את סף ה-8% בשנת 2009[108], הכנסות המדינה צנחו[104], והצמיחה הכלכלית ירדה באופן חד[107].
תגובת ממשל בוש למשבר הייתה גיבוש תוכנית חילוץ חסרת תקדים שמטרתה הייתה לייצב את כלכלת ארצות הברית. התוכנית כללה העברת מהלך חקיקה בקונגרס (Emergency Economic Stabilization Act of 2008) שיסמיך את הממשל להשקיע 700 מיליארד דולר מכספי הציבור האמריקאי לצורך רכישת משכנתאות בעייתיות מידי הבנקים האמריקאים שנקלעו למצוקה, על מנת להצילם מפשיטת רגל[165][166]. ב-29 בספטמבר 2008 דחה בית הנבחרים של ארצות הברית את הצעת החוק המקורית של תוכנית החירום, ברוב של 228 מתנגדים מול 205 תומכים[167]. ב-3 באוקטובר 2008 אישר בית הנבחרים גרסה מתוקנת של החוק ברוב של 263 תומכים מול 171 מתנגדים[168]. שעות ספרות לאחר אישור החוק בקונגרס, חתם עליו בוש והוא נכנס לתוקף. התומכים בתוכנית החילוץ טענו כי התערבות הממשל בשוק נועדה למנוע משבר אמון בתחום האשראי, ולמנוע את החרפת המצב הכלכלי[169]. המתנגדים לתוכנית החילוץ מחו על עלות התוכנית והרחבת הגירעון, וטענו בין השאר כי לא נלקחו כלל בחשבון אלטרנטיבות נוספות[170].
רוב הציבור האמריקני סבר כי בוש היה האחראי המרכזי למשבר הכלכלי. מומחים רבים טענו כי המדיניות הרגולטורית שהנהיג בוש בתחומי הנדל"ן הייתה בעייתית וכי הסחר בניירות ערך היה אחד מהסיבות לפרוץ המשבר. עוד טענו נגדו כי הקיצוצים במיסים ומימון המלחמות במזרח התיכון תרמו אף הם לגידול בגירעון ולהתפתחות המשבר[171]. אחרים טענו כי המדיניות הרגולטורית של בוש הונהגה כבר על ידי הנשיא ביל קלינטון, וכי בוש דווקא מיתן מדיניות זו[172].
בוש נכנס לתפקידו בבית הלבן בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כארבעה חודשים לאחר שפרצה, וזמן קצר לפני עלייתו של אריאל שרון לשלטון בישראל. לנוכח כישלון ועידת קמפ דייוויד, החל ממשל בוש למתן את התערבותו בכל הקשור לסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, ולסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט. בוש נחשב לנשיא ידידותי במיוחד למדינת ישראל[173], ולפיכך זכה לאהדה רבה בקרב הציבור הישראלי[174]. בוש הגן באופן עקבי על ישראל בשדה הדיפלומטי, וביטא את תמיכתו בה בהזדמנויות שונות[175][176]. היו שהסבירו כי מספר גורמים תרמו להיווצרות היחסים ההדוקים עם ישראל: יחסיו הטובים של בוש עם גורמים בפוליטיקה הישראלית טרם היבחרו לנשיא, קרבתו לחוגים נוצריים אוונגליסטיים פרו ישראלים, התגברות הנטייה הפרו ישראלית בארצות הברית לאחר פיגועי 11 בספטמבר, והתמקדות הממשל האמריקאי במלחמה בטרור. במהלך הקדנציה הראשונה של בוש, שחפפה במידה רבה את זו של שרון בישראל, התעצמה תמיכתו של הממשל האמריקני בישראל. החל משנת 2002 ניתק ממשל בוש כמעט לחלוטין את הקשר עם הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת, והאשימו בעידוד הטרור ובהכשלת תהליך השלום[177][178]. עם זאת באשר לנושאים כמו הקמתם והרחבתם של התנחלויות וכן חדירת תוואי גדר ההפרדה אל עומק תחומי יהודה ושומרון, שמר הממשל על התנגדותו לכל שינוי בסטטוס קוו[179][180][181].
במהלך כהונתו הראשונה, ניסה בוש מספר פעמים להחיות את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ב-24 ביוני 2002 נשא נאום בבית הלבן שכונה לימים "חזון הנשיא בוש", נאום שבו הציע מתווה שעיקרו פתרון שתי המדינות[182]. ניסיון נוסף נעשה ב-26 בפברואר 2003, כאשר הציג את תוכנית "מפת הדרכים לשלום", שהייתה דומה מחד במתכונתה לתוכניתו הקודמת, אך הציגה מאידך לוח זמנים ברור יותר לפתרון הדרגתי של הסכסוך[183].[184] ב-5 ביוני 2003, התקיימה ועידת פסגה בעקבה בהשתתפות בוש, אריאל שרון, אבו מאזן, והמלך עבדאללה, שהייתה אמורה לסמן את תחילת יישום מפת הדרכים אך ההתקדמות בתהליך הייתה איטית[185], שכן לאור ההידרדרות הביטחונית בשטח, וההסתבכות האמריקנית בעיראק, מיתנה ארצות הברית את פעילותה בזירה הישראלית-פלסטינית.
לאחר פרסום תוכנית ההתנתקות של שרון בדצמבר 2003, התייצב בוש לצידו של שרון ופרסם מכתב תמיכה במהלך[186], שמטרתו בין השאר הייתה לרכך את ההתנגדות להתנתקות של חלק מהציבור וממקבלי ההחלטות בישראל. בוש גרס כי בעיית הפליטים הפלסטינים אמורה להיפתר במסגרת המדינה הפלסטינית, וכי יש להתחשב בגושי ההתנחלויות בעת קביעת קו הגבול העתידי[187]. בינואר 2006, מונה אהוד אולמרט לראשות הממשלה בישראל במקום אריאל שרון שחווה שבץ קודם לכן. בדומה לקודמו בתפקיד, רקם בוש יחסים קרובים גם עם ראש הממשלה החדש. בנובמבר 2007, לקראת סוף כהונתו של בוש, יזמה ארצות הברית את ועידת אנאפוליס – ועידה בינלאומית שהתכנסה בעיר אנפוליס, בירת מרילנד – שבמסגרתה חתמו כל הצדדים על הצהרה משותפת הקוראת להגיע לפתרון של פתרון שתי המדינות לא יאוחר מסוף שנת 2008 והייתה אחת התוצאות של השיחות בין אבו מאזן לאולמרט[188]. כקודמותיה, גם יוזמה מדינית זו לא הצליחה להביא לפריצת דרך.
לאחר תום כהונתו כנשיא, שב ג'ורג' ווקר בוש לטקסס, רכש בית חדש בדאלאס, ועבר להתגורר שם עם רעייתו[189]. במשך השנתיים הבאות מיעט להופיע בציבור. בשנים אלו הקדיש חלק ניכר מזמנו לכתיבת ספר זיכרונות (Decision Points)[190], וכן להקמת מרכז נשיאותי הקרוי על שמו[191].
בשנים 2010 ו-2011, העניק שורה של ראיונות לתקשורת במטרה לקדם את ספר הזיכרונות שכתב[192][193][194]. ב-2 במאי 2011, התקשר הנשיא המכהן, ברק אובמה, לבוש ובישר לו על חיסולו של אוסאמה בן לאדן[195], ולאחר מכן הזמינו להשתתף בטקס יום השנה העשירי לפיגועי 11 בספטמבר שנערך בניו יורק[196]. זו הייתה הזדמנות עבור בוש להתייחס לנושא הפיגועים והטרור במספר ראיונות שהעניק באותה עת לתקשורת[197][198]. בוש קידם גם יוזמות חברתיות שונות, ובין השאר הקים עם ביל קלינטון קרן סיוע לגיוס תרומות להאיטי, בעקבות רעידת האדמה שפקדה את המדינה בשנת 2010[199].
ב-2 באפריל 2013, חנך בוש בקמפוס של האוניברסיטה המתודיסטית הדרומית (SMU) את המרכז הנשיאותי ג'ורג' ווקר בוש (George W. Bush Presidential Center). המרכז כולל מוזיאון שבו מוצגים באופן אינטראקטיבי הדילמות שאיתן התמודד במהלך כהונתו, קורות חייו ומורשתו, ספריה נשיאותית גדולה, ומכון מחקר הנושא את שמו[200]. בשנת 2014 פרסם בוש ביוגרפיה פרי עטו על אביו, (41: A Portrait of My Father) הנשיא לשעבר ג'ורג' הרברט ווקר בוש[201].
בשנים שלאחר כהונתו, מלבד הבעת תמיכה במועמד הרפובליקני מיט רומני בבחירות 2012[202] (וב-2008, הבעת תמיכה בג'ון מקיין, דבר אשר למעשה התרחש עוד קודם סיום כהונתו[203]), נמנע בוש בדרך כלל ממעורבות משמעותית בפוליטיקה האמריקנית, ושמר לרוב על פרופיל נמוך בנושא. כך למשל הקפיד גם במעט הופעותיו התקשורתיות להימנע מהצגת ביקורת ישירה על יורשו בבית הלבן, ברק אובמה[204][205].
לקראת סוף כהונתו של אובמה וככל שהתקרבו בחירות 2016, חרג ממנהגו והחל להגביר את מעורבותו בפוליטיקה. באפריל 2015, בכינוס של קואליציית היהודים הרפובליקנים בלאס וגאס, ביקר את מדיניות החוץ של הנשיא ברק אובמה, וציין שתי שגיאות אסטרטגיות עיקריות לדעתו שנעשו - נסיגת הכוחות האמריקנים מעיראק ב-2011 וקידום הסכם הגרעין עם איראן על ידי הממשל (אשר נחתם לבסוף כחודשיים לאחר מכן)[206]. שיא פעילותו הפוליטית הגיע לבסוף בעיצומן של הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית לקראת בחירות 2016. כבר חודשים רבים טרם תחילתן הביע בוש תמיכה באחיו, מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש, ואף סייע לו בגיוס כספי תרומות למירוץ[207]. לאחר ההצבעה בניו המפשייר ולקראת ההצבעה בקרוליינה הדרומית, כאשר הקמפיין של ג'ב בוש נקלע לקשיים, הובא ג'ורג' בוש לקדמת הבמה, והופיע עם אחיו במספר כנסי בחירות וראיונות לתקשורת, במהלכם קרא לציבור להצביע לאחיו[208]. על אף זאת, ג'ב בוש רשם לבסוף תוצאה מאכזבת בקרוליינה הדרומית, ועם פרסום תוצאות האמת פרש מהמירוץ, ובנאום ההפסד שלו הודה לאחיו ג'ורג' על התמיכה בו[209].
יש ביקורת על מורשתו של ג'ורג' בוש, אך עם זאת הוא נחשב על ידי רבים כאחד מהנשיאים החשובים ביותר בהיסטוריה האמריקנית[210][211]. תומכיו של בוש מדגישים את הצלחותיו על פי ראות עיניהם במלחמה העולמית בטרור, במניעת הישנותם של פיגועים נוספים בארצות הברית לאחר 11 בספטמבר, בקיצוץ המשמעותי של המיסים שהוציא לפועל, במאבק המקיף באיידס באפריקה, במינוי שופטים שמרנים לבית המשפט העליון, וכן ברפורמות שיזם בתחומי הרווחה, החינוך והבריאות. מבקריו של בוש מצביעים בעיקר על הניהול הכושל לדעתם של מלחמת עיראק, על מדיניותו הכלכלית שלתפיסתם הרחיבה את הפערים בחברה והייתה חסרת אחריות, וכן על כישלונו לדעתם בהתמודדות עם הוריקן קתרינה ועם המשבר הכלכלי העולמי[212][213]. תומכיו ומבקריו אינם יכולים להתעלם מהמשברים יוצאי הדופן שאירעו בתקופתו של בוש: פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001 – מתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה, הוריקן קתרינה בשנת 2005 – אחת הסופות הקטלניות בהיסטוריה של צפון אמריקה, והמשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 – המיתון הכלכלי החריף ביותר מאז השפל הגדול. המהלכים שנקט מוצגים לעיתים אף הם כמרחיקי לכת: התגובה הנרחבת לפיגועי 11 בספטמבר (המלחמה העולמית בטרור), הגדלת סמכויות הרשות המבצעת במסגרת חוק הפטריוט[211], קיצוצי המס הגדולים ביותר מאז ממשל רונלד רייגן[214], ההרחבה התקציבית המקיפה בתגובה למשבר הכלכלי העולמי, ועוד.
הפופולריות של בוש בקרב הציבור, הייתה נמוכה במיוחד עם סיום כהונתו, והוא הוצב במקום השני אחרי ריצ'רד ניקסון[215]. כך למשל זכה בוש בסקר של מכון גאלופ שנערך בינואר 2009, בקרב הציבור הכללי ל-34% אחוזי אהדה שכללו 28% מקולות העצמאיים ו-6% מקולות הדמוקרטים (ובכך החל ירידת במגמה של המנהג של מצביעים דמוקרטים ועובדי צווארון כחול שהצביעו לבוש בדומה ל"דמוקרטים של רייגן"), עם זאת בקרב תומכי מפלגתו הרפובליקנים הוא עדיין זכה לתמיכה רחבה יחסית של 75%[216]. בפברואר 2012, דיווח מכון המחקר גאלופ שאף על פי שהפופולריות של בוש השתקמה במידה מסוימת עם השנים, "האמריקאים עדיין מדרגים את ג'ורג' בוש כאחד הנשיאים הגרועים ביותר שהיו להם"[217]. עד לשנת 2013 חלה עלייה בפופולריות שלו ובסקר מאותה השנה זכה בוש לאהדה בקרב 49% מהציבור. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 2005 שיותר אזרחים הביעו את אהדתם כלפיו מאשר כאלו שהביעו את הסתייגותם ממנו[218]. סקרים הצביעו כי עיקר ההסתייגויות ממדיניותו של בוש מתייחסים לניהול מלחמת עיראק (57%) ולטיפולו במשק האמריקני (53%)[219].
אתר האינטרנט הרשמי של ג'ורג' ווקר בוש (באנגלית אמריקאית)
ג'ורג' ווקר בוש, ברשת החברתית פייסבוק
ג'ורג' ווקר בוש, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ג'ורג' ווקר בוש, ברשת החברתית אינסטגרם
ג'ורג' ווקר בוש, ברשת החברתית Goodreads
ג'ורג ווקר בוש (1946-), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
