Loading AI tools
זמר-יוצר אמריקאי-יהודי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט "בוב" דילן (באנגלית: Robert "Bob" Dylan; נולד ב-24 במאי 1941) הוא זמר-יוצר ואמן אמריקאי יהודי (נוצרי לפרקים במהלך חייו), הנחשב לאחד מגדולי הכותבים במוזיקה הפופולרית האמריקאית. דילן, האמן הראשון מעולם המוזיקה שזכה בפרס נובל, כאשר זכה בפרס נובל לספרות לשנת 2016[1].
 | |
| דילן בהופעה, ביוני 2010 | |
| לידה |
24 במאי 1941 (בן 83) דולות', מינסוטה, ארצות הברית  |
|---|---|
| שם לידה | רוברט אלן צימרמן |
| שם במה | Bob Dylan |
| מוקד פעילות |
 ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | מ-1959 |
| מקום לימודים |
מערכת אוניברסיטאות מדינת מינסוטה, Hibbing High School, Sidwell Friends School |
| סוגה |
רוק, פולק רוק, רוק נוצרי, גוספל, מוזיקת אמריקנה, קאנטרי רוק, מוזיקת פולק אמריקאית, פופ-פולק, בלוז, קאנטרי, ג'אז |
| סוג קול | בריטון |
| שפה מועדפת | אנגלית |
| כלי נגינה | גיטרה, Richter-tuned harmonica, פסנתר, מפוחית פה, נייקלהרפה |
| חברת תקליטים | קולומביה, גפן רקורדס |
| בת זוג |
שרה דילן (1965–1977) קרוליין דניס (1986–1992) |
| צאצאים | ג'ייקוב דילן, ג'סי דילן |
| פרסים והוקרה | |
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
דילן פרץ בשנות ה-60 של המאה ה-20. התנועה לזכויות האזרח אימצה את שירו "Blowin' in the Wind" כהמנון חצי רשמי, ומיליוני צעירים הזדהו עם שירו "The Times They Are A-Changin'", בתקופה שאירעו שינויים חברתיים מהותיים בארצות הברית. עם זאת, גם כיום ניכרת השפעתו הרבה של דילן על עולם המוזיקה הפופולרית ועל מוזיקאים רבים.
דילן נחשב כמי שמתח את גבולות המוזיקה הפופולרית מעבר לנושאים המוכרים של "הוא והיא" אל תחומי הפוליטיקה, הפילוסופיה ועוד. הליריקה בשיריו מאופיינת בכפלי משמעויות ובמשחקי מילים רבים. דילן חידש בשיריו את המסגרות המוכרות של המוזיקה האמריקאית ושאב ממקורות הפולק, הקאנטרי, הבלוז, הרוק ואף הג'אז, הסווינג ומוזיקת ברודוויי.
מגזין "רולינג סטון" דירג את דילן במקום השני ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים[2].
נולד בשם רוברט אלן צימרמן (Robert Allen Zimmerman) בדולות' שבמינסוטה, ארצות הברית למשפחה יהודית ממוצא אשכנזי בעיקרה. אביו היה אברהם צימרמן (1911–1968) ואמו ביאטריס "ביטי" (לבית סטון; 1915–2000; שמה העברי היה רחל), שניהם ילידי מדינת מינסוטה האמריקאית. הסבים מצד האב, זיגמן זיסל צימרמן ואשתו, אנה (לבית גרינשטיין) היו ילידי אודסה שנמלטו מאווירת הפוגרומים האנטישמית שבאימפריה הרוסית דאז ובפרט ממעשי הזוועות שהתרחשו בפוגרומי אודסה (כיום באוקראינה). הסבים מצד האם, בנג'מין דייוויד "בן" סטון[3] ופלורנס (לבית אדלשטיין) סטון[4]. שמו העברי הוא "שבתאי זיסל",[5] והוא ניתן על שם סבו מצד האב וסבא-רבא של אמו שהיגרו לארצות הברית ב-1902 כיהודים-ליטאים.[3]
דילן גדל בהיבינג, מינסוטה, מקום הולדתה של אמו. הוא האזין רבות לרדיו בילדותו, בעיקר לתחנות בלוז וקאנטרי מניו אורלינס, ואחר כך גם לתחנות רוק אנד רול. הוא הקים את להקתו הראשונה "The Golden Chords" בעודו תלמיד תיכון, והחל משתמש בכינוי "אלסטון גאן" שבו גם הופיע כפסנתרן מלווה.
בשנת 1959 החל ללמוד באוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס, והתגורר בבית האחווה סיגמא אלפא שרוב חבריה היו יהודים, הוא החל להופיע בבית קפה במרחק מספר רחובות מהקמפוס, והיה מעורב בסצנת הפולק המקומית. בתקופה זו, הוא החל להציג את עצמו כבוב דילן. בספר הזיכרונות שלו, הוא כתב שהוא שקל לאמץ את שם המשפחה "דילון" לפני שראה במפתיע שירים של דילן תומאס, ועל כן נאלץ לשנות את שם זה במעט. בהסבירו את שינוי שמו בראיון ב-2004, אמר: "אתה נולד, אתה יודע, בשמות הלא נכונים, ההורים הלא נכונים. זאת אומרת, זה קורה. אתה קורא לעצמך איך שאתה רוצה לקרוא לעצמך. זו היא ארץ האנשים החופשיים"[6].
דילן עזב את הלימודים בתום השנה הראשונה ובינואר 1961 עבר לניו יורק כדי להופיע ולפגוש את ה"אליל" שלו, המוזיקאי וודי גאת'רי, שהיה חולה בתסמונת הנטינגטון, לקראת מותו, ואושפז בבית החולים הטיפולי גריסטון פארק. גאת'רי השפיע על הופעותיו המוקדמות של דילן. כשתיאר את השפעתו של גאתרי, הוא כתב: "... הוא היה הקול האמיתי של הרוח האמריקאית. אמרתי לעצמי שאני הולך להיות תלמידו הגדול ביותר של גאתרי". בנוסף לביקורים של גאת'רי בבית החולים, דילן התיידד עם בן חסותו של גאת'רי, רמבלינג ג'ק אליוט, שחלק ניכר מהרפרטואר של גאת'רי הועבר דרכו[7].
הוא ניגן במקומות קטנים בגריניץ' וילג' עבור שכר זעום, אך עד מהרה החל להופיע בבית הקפה "Gerde’s Folk City", שם גם חימם את הופעותיו של ג'ון לי הוקר. רוברט שלטון, המבקר של "הניו יורק טיימס" שמע אותו וכתב עליו ב-29 בספטמבר 1961 ביקורת נלהבת לפיה "אין ספק שהוא מתפקע מרוב כישרון". חודש לאחר מכן כבר הוחתם דילן בחברת קולומביה רקורדס על ידי המפיק ומגלה הכישרונות, ג'ון האמונד והחל לעבוד על אלבום בכורה. החתמתו של אומן אוונגרד כמו דילן בחברה שייצגה את עולם מוזיקת הפופ ההמונית הייתה אירוע יוצא דופן, והרבה מחבריו בקהיליית המחאה הניו-יורקית קינאו בדילן על כך וטענו שהוא אופורטוניסט ובוגד בדרך שהם מייצגים.
אלבומו הראשון "Bob Dylan" מ-1962 שילב של מוזיקת פולק, שירי בלוז וגוספל עם מעט חומר מקורי. ב-1962 חתם דילן על חוזה ניהול עם האמרגן האמריקאי-יהודי אלברט גרוסמן שהיה למנהלו במשך שנות השיא שלו עד 1970. לגרוסמן היה חלק משמעותי בקריירה של דילן, הן מבחינת העימותים שהיו לשניים והן מבחינת נאמנותו לדילן ולרעיונות שייצג. על רקע עימותים שהיו לגרוסמן עם המפיק המוזיקלי של דילן, ג'ון האמונד, פוטר זה במהלך העבודה על האלבום השני של דילן ובמקומו החל לעבוד טום וילסון שבא מתחום מוזיקת הג'אז.
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
בשנת 1963 כבר היה דילן פעיל משמעותי בתנועה לזכויות האזרח. הוא הופיע בכינוסים חשובים, כשאחד מהם היה המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות, בכינוס בו נאם האקטיביסט האפרו-אמריקני מרטין לותר קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום".
בתחילת 1963 הוציא דילן את האלבום "The Freewheelin' Bob Dylan" שהצליח מאוד והיה לאלבומו המוצלח עד יציאת "Highway 61 Revisited" ב-1965. באלבומו "The Times They Are A-Changin" הציג דילן השקפה פוליטית, מתוחכמת וצינית על החיים. האלבום עסק בנושאים קשים כרצח של פעיל זכויות האזרח מדגר אוורס, התפוררות קהילות הכורים והחוואים המסורתיות וכלל את השיר "The Lonesome Death of Hattie Carroll", המתאר רצח של משרתת בידי אדוניה (במרומז רצח של שחורה בידי לבנים).
לקראת סוף השנה החל דילן למאוס בתווית "הקול של הדור" שהודבקה לו, הוא השתכר והעליב חברי אגודה לזכויות אזרח שהעניקו לו את "אות תומאס פיין" מעט לאחר רצח ג'ון פ. קנדי, ואמר כי הוא רואה משהו מעצמו ברוצח אוסוולד. דרכיהם של דילן והתנועה לזכויות האזרח נפרדו.
אלבומו הבא, "Another Side of Bob Dylan" אכן היה רך יותר מקודמו, עם שירי אהבה ופרידה מחברתו הוותיקה סוזי רוטולו. נגינת הפסנתר שלו כבר ניבאה את חזרתו למחוזות הרוק מאוחר יותר, ושירים כ-"Chimes of Freedom" הציגו את דילן מהסוג החדש: ארכני ואימפרסיוניסטי, בסגנון שאלן גינסברג הגדיר מאוחר יותר כ"שרשרת של הבזקי תמונות".
התפתחותו האמנותית של דילן הייתה כה מהירה בתקופה זו, שהוא הותיר את מבקריו ומעריציו הרחק מאחוריו. אלבומו "Bringing It All Back Home" ממרץ 1965 היה קפיצה נוספת קדימה. אלבום זה הושפע רבות מהביטלס (שהושפעו בעצמם מדילן), מצ'אק ברי וממוזיקת הרוק. באלבום כבר ניתן לשמוע את המעבר של דילן לגיטרה חשמלית ושירים קצביים ומהירים. הנושאים נותרו "דילניים" מובהקים, עם ההומור היבש והדמויות הגרוטסקיות.
ביולי 1965 הופיע דילן בפסטיבל הפולק של ניופורט (במסגרתו "הוכתר" בשנתיים הקודמות כ"קולו של הדור"). לאחר שדילן הופיע עם סט אקוסטי בליל שבת ב-24 ביולי 1965 הוא החליט באופן ספונטני לערוך הופעה נוספת, חשמלית, בערב שלמחרת.
באותה תקופה דילן טרם הופיע עם כלים חשמליים והופעה חשמלית של אחד מגדולי מוזיקת הפולק של התקופה בפסטיבל הגדול והחשוב של חובבי הז'אנר, נחשבה לדבר בלתי נתפס וחילול קודש של ממש עבור טהרני הפולק. לצורך ההופעה גיבש דילן הרכב נגנים מאולתר במקום. ההרכב גובש מחברי The Paul Butterfield blues band (ללא פול באטרפילד) עם חיזוק של ברי גולדברג על פסנתר ואל קופר (אשר ניגן גם הוא בהקלטות Highway 61 Revisited) על אורגן. הופעתו של דילן נפתחה עם גרסה חשמלית לקטע "Maggie's Farm". בסיום הקטע דילן וההרכב זכו לקריאות בוז רבות ואף דווח כי היו ניסיונות להפסיק את המופע. הסיבות לתגובות אינן חד משמעיות, אך גורסים שהן שילוב של מחאה על "הבגידה" של דילן במסורת הפולק וסאונד גרוע במיוחד שהגיע מהבמה וצרם באוזני הקהל.
דילן וההרכב ביצעו שני קטעים נוספים, "Like a Rolling Stone" ו"Phantom Engineer" (גרסה מוקדמת של It takes a lot to laugh it takes a train to cry) וירדו מהבמה לקול קריאות בוז רמות. למרות הביקורות והתגובות הקשות מהקהל ההופעה שבה דילן "חישמל" את המוזיקה ותצוגת הנגינה של בלומפילד נחשבות לרגע מכונן במוזיקה ובתרבות.
בהתעלם מהביקורות השליליות שהוטחו בו מדי פעם, המשיך דילן ליצור בקצב מהיר במהלך 1965 ו-1966. הסינגל "Like a Rolling Stone" היה להמנון נוער ולהיט רדיו בארצות הברית, אף על פי שהתארך מעל לשש דקות. הצליל הייחודי עם ריף האורגן הפשוט היה לסימן ההיכר של אלבומו הבא, " Highway 61 Revisited", שנקרא על שם כביש 61 המוביל ממינסוטה מולדתו אל ערש המוזיקה של ניו אורלינס. האלבום הסתיים בשיר הארכני והאפוקליפטי "Desolation Row", בו הושפע דילן ישירות (ואף התייחס) לעזרא פאונד ות"ס אליוט.
לאחר ההופעה החשמלית של דילן בפסטיבל הפולק של ניופורט ביולי 1965 והשלמת הקלטות Highway 61 Revisited באוגוסט 1965 נשאר דילן ללא הרכב ליווי (בניופורט הרכב הליווי היו למעשה מרבית חברי להקת Paul Butterfiled bluesband, ו - Highway 61 Revisited הוקלט ברובו על ידי נגני אולפן). דילן נזקק ללהקת רוק אנד רול שתתאים לכיוון המוזיקלי החדש שלו ותלווה אותו בסיבוב ההופעות לקידום התקליט. לאחר שדילן ואמרגנו אלברט גרוסמן לא הצליחו לשכנע את מייקל בלומפילד ונגנים נוספים (כגון אל קופר) להצטרף להרכב הליווי, בדק דילן אפשרויות נוספת. באחד הימים קיבל דילן המלצה על "להקת הברים הטובה ביותר בצפון אמריקה", ולאחר ששמע את ה-Hawks בהופעה הציע להלם ולרוברטסון להצטרף ללהקת הליווי שלו. השניים הודיעו לדילן שהם יצטרפו בתנאי שגם שאר חברי הלהקה יצורפו לסבב ההופעות וכך הפכה להקת ה-Hawks ללהקת הליווי של דילן.
החל מספטמבר 1965 החלו חברי הלהקה ללוות את דילן בסיבוב ההופעות העולמי שלו ובהמשך לכך נכנסו לאולפן והחלו בהקלטות האלבום "Blonde On Blonde".
נגני "הבנד" שייפו את הצליל האופייני של דילן למה שהוא כינה "אותו צליל כספית פראי ודק" והביאו את "בלונד און בלונד" למעמד של אלבום קלאסי הנכלל לעיתים קרובות ב"חמשת התקליטים הגדולים של כל הזמנים". האלבום התעלה על קודמיו והסוריאליזם התמתן לטובת אנושיות וקוהרנטיות גדולה יותר, עם קריצות ברורות לביטלס ולאמנים אחרים (למשל בשיר "I Want You"). בחייו הפרטיים, נישא דילן בסודיות לשרה לואנדס ב-22 בנובמבר 1965.
הסיבוב זכה לתגובות עוינות מצד חלק מהצופים בעיקר סביב המעבר של דילן מהופעות אקוסטיות של מוזיקת פולק להופעות חשמליות של רוק אנד רול כאשר זכורה במיוחד ההופעה במנצ'סטר שבה צעק מעריץ מהקהל לדילן "Judas!" (יהודה איש קריות). לצופה אחר שצעק לעברו כי "לא ירכוש יותר אלבומים שלו" ענה דילן "שקרן! אני לא מאמין לך", ודרש מהלהקה לנגן חזק יותר כדי להחריש את קריאות הבוז. עקב העוינות שהופגנה כלפי הלהקה עזב ליבון הלם את סיבוב ההופעות, הפסיק לנגן לתקופה ועבד על אסדת נפט במפרץ מקסיקו.
באותה תקופה הלך והתגבר הלחץ על דילן לסיים ולהפיק את הפואמה הארוכה שלו, "טרנטולה". על פי עדויות מקורבים, צריכת הסמים והאלכוהול שלו הגיעה לרמות מסוכנות וחייו האישיים והמקצועיים נקלעו למערבולת.
ב-29 ביולי 1966, במהלך הפסקה מסיבוב ההופעות, ביקר דילן את אמרגנו אלברט גרוסמן בוודסטוק, ניו יורק. דילן, שרכב על אופנוע טריומף, נפל או החליק או התנגש באירוע שמעולם לא התברר לחלוטין אם כלל התרחש, אך בסופו דילן הוכרז "כפצוע" וסיבוב ההופעות העולמי שלו נפסק.
ארבעת חברי הלהקה הנותרים (רוברטסון, דאנקו, האדסון ומנואל) שהתגוררו בסביבת וודסטוק מצאו את עצמם חסרי תעסוקה מוזיקלית ולכן דילן שממילא שילם להם על זמנם הציע שיפגשו וינגנו לשם ההנאה.
בין החודשים מרץ - יוני 1967 נהגו דילן וחברי הלהקה (בתחילה ללא לבון הלם) להיפגש במרתף ביתם המשותף של דאנקו, מנואל והאדסון שנקרא Big Pink.
האדסון התקין במרתף הבית ציוד הקלטה בסיסי ובמהלך חודשים אלה הקליטו דילן וחברי הלהקה את המפגשים ביניהם, כאשר הכוונה הייתה לתעד את המפגשים אך לא הייתה כוונה ליצור ולהקליט חומרים לתקליט חדש. החומרים שנוגנו כללו בעיקר שירי עם ישנים, שירי בלוז, גוספל, קאנטרי ופולק וגם מספר קטעים חדשים שכתב דילן בעיקר עם רוברטסון.
חומרים אשר הוקלטו באותה התקופה לא פורסמו באופן רשמי עד שנת 1975, אז יצאו חלקם תחת התקליט The Basement Tapes. קודם לכך חלק קטן מהחומרים מצאו את דרכו החוצה כבוטלג בשם The Great White Wonder וחלק קטן אף יותר הוקלט על ידי דילן, הלהקה ואומנים אחרים שנוהלו על ידי אמרגנו של דילן (אלברט גרוסמן) כגון הקטע You Ain't Goin' Nowhere אשר הוקלט על ידי להקת הבירדס ויצא בתקליט Sweetheart of the Rodeo.
גם יצירתו "הרשמית" של דילן הושפעה בעקבות התאונה. באלבומו הבא "John Wesley Harding" מ-1967, ניכרת השפעה ביבלית משמעותית, כמו למשל בשיר "לאורך מגדל השמירה" (All Along The Watchtower) - אחד השירים האיקוניים של דילן שהתפרסם בביצועו של ג'ימי הנדריקס. הטקסט האפוקליפטי של השיר מכיל מוטיבים מפרק כ"א בספר ישעיהו כמו למשל "שני פרשים", "הבוגד והשודד" (בשיר מוזכרים הג'וקר והגנב) או מגדל השמירה אשר בכותרת השיר ("העמד המצפה" - מלשון העמוד שצופים ממנו).
דילן תכנן שהעיבודים הרזים של שירי האלבום יועשרו בעריכה בתוספת נגינת הלהקה, אך הלהקה החליטה להשאירם במתכונת המקורית. העיבודים הפשוטים והמילים שנטועות עמוק במסורת היהודית סימלו את התרחקותו של דילן מסגנונו הקודם ומהרוק הפסיכדלי של שנות השישים, שהודגשה בהיעדרותו של דילן מפסטיבל וודסטוק ב-1969. עם זאת הצלחת הגירסה הפסיכדלית של הנדריקס לשיר "לאורך מגדל השמירה" והפיכת השיר למזוהה איתו גרמה לדילן לבצע את השיר בהופעותיו באופן הדומה לפרשנות של הנדריקס ולא באופן המינימליסטי בו הקליט את השיר.
האלבום השני לאחר התאונה, "Nashville Skyline" מ-1969, היה אלבום קאנטרי מסורתי שבו ביצע דילן דואט עם ג'וני קאש. הלהיט "Lay Lady Lay" זיכה את דילן במעריצים חדשים מחוגי הקאנטרי והוא שב להופיע באותה שנה בפסטיבל האי וייט 1969.
באוגוסט 1971 הופיע דילן בהפתעה במופע הצדקה הקונצרט למען בנגלדש שאורגן על ידי ג'ורג' האריסון, שאף הוקלט על ידי פיל ספקטור ויצא על גבי אלבום משולש בשם "המופע למען בנגלדש". דילן ביצע חמישה שירים, בליווי האריסון, רינגו סטאר וליאון ראסל. האלבום אף זכה בפרס גראמי בקטגוריית אלבום השנה.
בשנות ה-70 המוקדמות טענו המבקרים כי עבודתו של דילן הייתה מגוונת, בלתי צפויה ובאיכות משתנה. "מה זה החרא הזה?" שאל גריל מרקוס, מבקר המוזיקה של מגזין הרולינג סטון, בתגובה לאלבום "Self Portrait". האלבום הכפול כלל רק כמה שירים חדשים ולא התקבל היטב גם אצל מעריצי דילן הנאמנים. מאוחר יותר באותה שנה הוציא דילן אלבום בשם "New Morning", מה שרבים החשיבו כחזרה לתפוקה הדילנית.
ב-1972 יצר דילן את הפסקול לסרטו של סם פקינפה, "Pat Garrett and Billy the Kid" ואף השתתף כשחקן משנה כאחד מחברי הכנופיה. השיר מתוך הפסקול, Knockin' on Heaven's Door זכה לעשרות גרסאות כיסוי במשך השנים, הותיר רושם גדול יותר מהסרט עצמו, והיה לאחת מהקלאסיקות של הרוק האמריקאי.
לאחר שהחוזה עם "קולומביה רקורדס" פג, דילן חתם עם דייוויד גפן וחברתו החדשה "Asylum". הוא הקליט את האלבום "Planet Waves" יחד עם חברי הבנד, תוך כדי חזרות לסיבוב הופעות. האלבום כלל שתי גרסאות לשיר "Forever Young", שנחשב גם הוא לקלסיקה דילנית. במקביל הוציאה קולומביה רקורדס אלבום שכלל בעיקר גרסאות כיסוי לשירי דילן, מה שנראה כתגובה ילדותית לחתימתו של דילן אצל החברה המתחרה. בינואר 1974 דילן והבנד פתחו במסע הופעות מתוקשר מחוף לחוף בצפון אמריקה. היזם ביל גראהם טען כי כמות האנשים שביקשו לקנות כרטיסים הייתה הגדולה מאי פעם. סיבוב ההופעות תועד באלבום "Before the Flood", אך דילן סירב להפיק סרט מקביל.
לאחר סיבוב ההופעות, התפרסם בתקשורת כי דילן ואשתו נפרדו. דילן מילא מחברת אדומה קטנה בשירים על בעיות הנישואים שלו, שהפכה לאלבום "Blood on the Tracks" בספטמבר 1974. השמועות על האלבום התפשטו מהר והציפיות היו גבוהות, אך דילן עיכב את הוצאת האלבום והקליט את חציו מחדש במיניאפוליס בסוף אותה שנה. כשיצא לבסוף בתחילת 1975, "Blood on the Tracks" קיבל ביקורות מעורבות. למרות זאת, האלבום נחשב לאחד ההישגים הגדולים של דילן, המשתווה לעבודתו בשנות ה-60.
באותו קיץ, כתב דילן את שיר המחאה "Hurricane". השיר עסק במתאגרף רובין קרטר שכונה בשם זה והואשם ברצח משולש בניו ג'רזי. דילן ביקר את קרטר בבית הסוהר והשתכנע כי הטענות נגדו שקריות, וכתב את השיר כדי להציג את חפותו לעולם. למרות אורכו (8 וחצי דקות), השיר יצא כסינגל ובוצע בכל ההופעות בסיבוב של אותה שנה שנקרא Rolling Thunder Revue.
ב-1978 הוציא דילן את Street Legal, אשר הכיל מוזיקה בהשראת הפופ המבוגר של אותה תקופה (כדוגמת ניל דיימונד). האלבום לא זכה להצלחה כקודמו וסבל מאיכות הקלטה נמוכה. דילן יצא לסיבוב הופעות עם שירי האלבום וכן גרסאות מעובדות של שיריו הישנים. הסיבוב כלל גם ביצוע של השיר Stepchild, אשר דילן לא הקליט מעולם והופיע באלבום של סולומון בורק בשנת 2000.
עבודתו של דילן בשנות ה-70 המאוחרות ותחילת שנות ה-80, הושפעה רבות ממהפך שעבר ב-1979 כאשר הכריז כי הוא "נולד מחדש" כנוצרי. הוא הוציא שני אלבומים בעלי אופי נוצרי לגמרי ושלישי שרובו כזה. מביניהם הראשון: "Slow Train Coming" (בהפקתו של ג'רי וקסלר) זיכה אותו בפרס גראמי כזמר השנה. האלבום השני, "Saved", לא זכה להצלחה מיוחדת. במשך סיבוב ההופעות שהתחיל בסתיו של שנת 1979 עד לאביב שנת 1980, דילן סירב לנגן מוזיקה "חילונית" ונשא "דרשות" מעלי גבי הבמה, כגון:
"לפני שנים הם נהגו לומר שאני נביא... אני נהגתי לומר: לא, אני לא נביא, הם אמרו: כן, אתה כן, אתה כן נביא. אני אמרתי: לא, זה לא אני. הם נהגו לומר: בטח שאתה נביא. הם שכנעו אותי שאני נביא. עכשיו אני יוצא ואומר כי ישו הוא התשובה. עכשיו הם אומרים: בוב דילן הוא לא נביא. הם פשוט לא יכולים לסבול את זה." (25 בינואר 1980, הופעה באומהה)
ההתנצרות של דילן גררה תגובות שנויות במחלוקת של חוסר אמון מצד חלק ממעריציו והמוזיקאים של התקופה. ג'ון לנון, לדוגמה, הקליט שיר בשם "Serve Yourself", פרודיה אתאיסטית על שירו הדתי של דילן "Gotta Serve Somebody".
לאחר "Saved" שנכשל, הוציא דילן את אלבומו האחרון בתקופת הנצרות שלו. האלבום, "Shot Of Love", יצא באוגוסט 1981 ואף כשל יותר מקודמו.
ב-1982, הוא התקרב ליהדות בשנית, והחל ללמוד במרכז של חסידי חב"ד בברוקלין, והוא אף ביקר אצל האדמו"ר מחב"ד, הרב מנחם מנדל שניאורסון. באלבום מ-1982 יצא דילן בגלוי בעד ישראל באחד משיריו ובעטיפה הפנימית של האלבום נראה דילן כורע בהר הזיתים. ב-1983 הוציא דילן את אלבומו "Infidels", שזכה לביקורות טובות ולמעמד של אלבום זהב, אך לא השתווה לעבודתו בשנות השישים והשבעים.
שנות השמונים הייתה תקופה קשה עבור בוב דילן. בהתייחסו להופעתו בישראל ב-1987 טען שזוהי אחת מהופעותיו הגרועות בכל החיים.
בסוף שנות השמונים, היה דילן חבר בלהקה "טרבלינג וילבוריס" יחד עם ג'ורג' האריסון ומוזיקאים נוספים. הרכב זה הוציא מספר אלבומים, והביא לדילן פריחה מחודשת כאמן-יוצר אחרי עשור דל מבחינה מוזיקלית.
את שנות ה-90 פתח דילן באלבום שנקרא "Under the Red Sky". האלבום הוקדש ל"Gabby Goo Goo" והכיל מספר שירים "פשוטים" כמו "Under the Red Sky" ו-"Wiggle Wiggle". ההקדשה, התברר מאוחר יותר, הייתה הכינוי של בתו של דילן בת הארבע. המיתוס כי שירי האלבום נכתבו כדי לשעשע אותה הוא בגדר אגדה בלבד.
אמנים בעלי שם רבים תרמו לאלבום, ביניהם: ג'ורג' האריסון, סלאש מלהקת Guns N' Roses, דייוויד קרוסבי, ברוס הורנסבי, סטיבי ריי ווהן ואלטון ג'ון.
בשנים הבאות דילן חזר לשורשיו. הוא הוציא שני אלבומים עם גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז ישנים: "Good As I Been to You" ב-1992 ו"World Gone Wrong" ב-1993. האלבומים כללו גרסאות כיסוי מגוונות וגיטרה אקוסטית מקורית במיוחד. יוצא דופן לסגנון השורשי הוא שיתוף הפעולה המוזיקלי בין דילן ומייקל בולטון ב-1991. השיר שנקרא "Steel Bars" ויצא באלבום של בולטון בשם "Love & Tenderness". הקונצרט מ-1995 שביצע דילן עבור MTV Unplugged והאלבום שהופק ממנו היווה את החומר החדש היחיד של דילן בתקופה זו. בפועל ניתן לראות אלבום זו כאוסף מיטב שירי דילן, למעט שיר ישן שיצא באלבום לראשונה בשם "John Brown", סינגל מ-1963 שעוסק בזוועות המלחמה והמדיניות שמובילה אליה.
דילן חזר לאולפן ההקלטות בינואר 1997 עם מצבור חדש של שירים שעל פי הדיווחים כתב בעת שהיה נצור בביתו במינסוטה עקב סופת שלגים. באביב של אותה שנה, לפני צאת האלבום החדש, אושפז בעקבות זיהום מסוכן בלב. סיבוב ההופעות המתוכנן לאירופה בוטל, אך דילן התאושש במהרה. כשהשתחרר מבית החולים דווח שאמר: "באמת חשבתי שעוד מעט ואפגוש את אלביס". בקיץ כבר חזר לעצמו, ובסתיו הופיע בפני האפיפיור באיטליה. האלבום שהוצאתו נדחתה, יצא לבסוף בספטמבר; היו אלה השירים החדשים הראשונים של דילן מזה 7 שנים. "Time Out of Mind" כלל שירים על אהבה נכזבת והרהורים על המוות והצליח הרבה מעבר לצפוי, במיוחד בקרב הדור הצעיר. אלבום זה זיכה את דילן לראשונה בפרס גראמי בקטגוריית אלבום השנה. השיר "Make You Feel My Love" הניב יותר רווחים מכל שיר אחר של דילן מאז שנות ה-60 וזכה לגרסאות כיסוי של גארת' ברוקס ובילי ג'ואל.
ב-2001 שירו של דילן "Things Have Changed", שנכתב עבור פסקול הסרט "Wonder Boys", זכה בפרסי גלובוס הזהב ופרס אוסקר בקטגוריית השיר הטוב של השנה[8]. ב-11 בספטמבר של אותה שנה הוציא דילן את האלבום "Love and Theft"[9]. האלבום כולל מגוון סגנונות ואף חזר לחלק מהמקורות המוזיקליים שלו. האלבום הופק על ידי דילן עצמו תחת שם העט "Jack Frost", זכה לשבחים רבים, היה מועמד למספר פרסי גראמי ואף נמכר היטב[10]. שערורייה זוטא התעוררה כאשר התגלה דמיון בין מילות השיר "Floater" למילים מתוך ספרו של הסופר היפני, גוניצ'י סגה, "ווידוים של יאקוזה". לא ברור האם דילן במתכוון לקח טקסט מתוך הספר או שזהו צירוף מקרים[11]. באותה שנה גם יצא לאור האלבום "Live 1961–2000", שכלל הקלטות מהופעות של דילן[12].
ב-2003 דילן כתב והפיק סרט יחד עם במאי הטלוויזיה לארי צ'ארלס בשם "מחופשים ואנונימיים" (Masked And Anonymous) (בו גם שיחק בתפקיד הראשי) תחת השמות הבדויים "Rene Fontaine" ו"Sergei Petrov"[13]. דילן שיחק בסרט את ג'ק פייט, אסיר-זמר היוצא מהכלא למופע אחרון[14]. פסקול הסרט שכלל בין השאר שירים של דילן, גרייטפול דד ולוס לובוס, יצא לאור כאלבום ביולי[15].
באוקטובר 2004 פרסם דילן את החלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, "Chronicles: Volume One"[16], אותה החל לכתוב ב-2001[17]. דילן הקדיש שלושה פרקים לשנתו הראשונה בניו יורק בשנים 1961–1962, והתעלם למעשה מאמצע שנות ה-60 כאשר תהילתו הייתה בשיאה[18]. הספר הגיע למקום השני ברשימת רבי המכר של ספרי עיון של "הניו יורק טיימס"[19]. הספר יצא לאור בעברית ב-2007 בשם "כרוניקות", בתרגום ירון פריד[20].
סרטו הביוגרפי של מרטין סקורסזה על דילן, "No Direction Home", הוצג לראשונה ב-26 ו-27 בספטמבר 2005 בערוצי הטלוויזיה BBC2 באנגליה ו-PBS בארצות הברית. DVD של הסרט יצא לחנויות ב-20 בספטמבר 2005 עם פסקול שיצא ב-20 באוגוסט של אותה שנה[21]. הסרט זכה בפרס פיבודי לסרט התיעודי הטוב של שנה באפריל 2006.
דילן עצמו חזר לאולפן ההקלטות ב-2005. הוא הקליט לפחות שיר אחד בשם "Tell Ol' Bill" עבור הסרט "North Country". בפברואר 2006 הקליט בניו יורק מספר שירים עבור אלבום חדש שיצא בשם "Modern Times" באוגוסט 2006[22]. באפריל החל דילן בסיבוב ההופעות שלו ברינו, נבדה, שהגיע לאירופה בקיץ. במאי פצח בקריירה רדיופונית בתור מנחה של תוכנית רדיו שבועית בשם "Theme Time" המשודרת ברדיו הלוויני בערוץ XM[23].
ב-2007 יצא לאקרנים הסרט "אני לא שם" ("I'm Not There"). הסרט עושה שימוש ב-6 דמויות שונות כדי לבטא תקופות שונות בחייו של דילן. הסרט בוים על ידי טוד היינס ובכיכובם של קייט בלאנשט, הית' לדג'ר, כריסטיאן בייל וריצ'רד גיר. באותה שנה גם הוצגה תערוכה מציוריו, בגלריה בעיר קמניץ שבגרמניה[24]. דילן עסק גם בציור במשך עשרות שנים, ואף הוצאו כאיורים לספרים, אך זו הייתה הפעם הראשונה שציוריו הוצגו בתערוכה רשמית[25]. ב-2010–2011 הוצגה תערוכה נוספת שלו, בגלריה הלאומית של דנמרק, ובה אוסף ציורים שלו מנופי ברזיל[26].
בנובמבר 2007 יצאו שלושה אלבומים נוספים הקשורים אל דילן, אלבום אוסף בשם Dylan, לרגל 40 שנה ליציאת אלבום הבכורה שלו, פסקול הסרט "אני לא שם" בו מבצעים אמנים שונים קאברים לשיריו, ו-DVD המתעד את השנים הראשונות של הופעותיו[27].
ב-2008 זכה דילן בציון לשבח מטעם ועדת פרס פוליצר, "על תרומתו הגדולה למוזיקה הפופולרית ולתרבות האמריקאית על ידי המילים ליצירותיו וכישרונו הפואטי יוצא הדופן"[28].
אלבום האולפן ה-33 של דילן, "Together Through Life", יצא לאור באפריל 2009[29]. דילן סיפר בראיון כי העבודה על האלבום החלה בעקבות בקשה של הבמאי רוברט דאהן לשיר עבור סרטו החדש, וכתוצאה מכך האלבום "תפס כיוון משלו"[30]. את מרבית המילים לשירי האלבום כתב דילן ביחד עם רוברט האנטר. האלבום הגיע בשבוע הראשון לצאתו לראש טבלת המכירות של בילבורד 200, וכך הפך דילן, שהיה אז בן 68, לאמן המבוגר ביותר שהגיע למקום הראשון בדירוג זה[31]. לראשונה לאחר 39 שנה האלבום גם עמד בראש מצעד המכירות בבריטניה[32].
דילן הוציא שני ספרי ילדים: "Forever Young" ו"Man gave names to all the animals" ב-2010.
ב-2012 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית לדילן, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.
ב־4 בנובמבר 2013 הוציאה חברת קולומביה אוסף של כל תקליטי דילן (Bob Dylan Complete Album Collection: Vol. One) הכולל את 35 אלבומי האולפן של דילן, 6 אלבומים מהופעות חיות ואלבום של סינגלים ושירים אחרים שלא מצאו את מקומם באלבום עד הוצאה זאת. על מנת לקדם את הוצאת האלבום הזה הוציאה לאור חברת קולומביה קליפ חדשני לשיר "Like a Rolling Stone" אותו יצרו הבמאי הישראלי וניה הימן והמפיק יוני בלוך[33], הקליפ איפשר לצופים להחליף בין 16 ערוצי טלוויזיה שבכולם דמויות עושות ליפ סינק לשירו בן ה-48 של דילן[34]. בדצמבר 2013 זכה הקליפ לתואר קליפ השנה של המגזין "טיים"[35].
בפברואר 2015 דילן הוציא לאור אלבום בשם "Shadows In The Night", שכלל גרסאות כיסוי לשיריו של פרנק סינטרה[36]. הרעיון המקורי עורר תמיהה בקרב המבקרים והמעריצים, שכן קולו המחוספס של דילן לא הולם את קולו העדין והמדויק של סינטרה, אך האלבום זכה לתשבחות על העדינות בה עיבד דילן את שיריו של סינטרה באמצעות להקה בת 5 נגנים שניגנה בהקלטה אחת את כל השירים. זאת בניגוד לסינטרה, שהיה מלווה באורקסטרות שלמות. דילן נימק את הבחירה בשיריו של סינטרה בשל היותם שירי הילדות שלו[37].
ב-13 באוקטובר 2016 הודיעה ועדת פרס נובל על זכייתו בפרס נובל לספרות, על מילותיהם של שיריו[1]. דילן בחר לא להגיע לטקס חלוקת הפרס בסטוקהולם[38], שהתקיים ב-10 בדצמבר 2016[39], ובו ביצעה הזמרת פטי סמית את שירו "גשם כבד עומד ליפול"[40]. בטקס הוקרא מכתב התודה של דילן לוועדת הפרס על ידי שגרירת ארצות הברית בשוודיה[41]. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאמן מעולם המוזיקה מקבל הכרה על ידי פרס נובל.
במרץ 2017 הוציא את האלבום "Triplicate", הכלול גרסאות כיסוי ל–30 שירים. השיר הראשון, "I Could Have Told You" שביצע במקור פרנק סינטרה ב–1954 יצא כסינגל בפברואר[42].
במרץ 2020, לאחר 8 שנים שלא הוציא שיר חדש, הוציא דילן את השיר "Murder Most Foul", שיר בן 17 דקות אודות רצח הנשיא קנדי[43]. ב-19 ביוני הוציא דילן את אלבום האולפן ה-39 שלו, "Rough and Rowdy Ways"[44]. בדצמבר 2020 מכר את כל קטלוג השירים שלו, הכולל 600 שירים, לחברת התקליטים "יוניברסל מיוזיק גרופ"[45]. היקפה הכספי של העסקה לא נחשף אך הוערך ביותר מ-300 מיליון. חלק גדול מההכנסות של הקטלוג הם תמלוגים משירותי הזרמת מוזיקה[46].
בשנת 2022 פרסם את ספרו "הפילוסופיה של השיר המודרני" (The Philosophy of Modern Song)[47].
מערכת היחסים הרצינית הראשונה של דילן הייתה עם האמנית סוז רוטולו, בתם של פעילי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. לדברי דילן, "היא הייתה הדבר הכי אירוטי שראיתי אי פעם... האוויר התמלא לפתע בעלי בננה. התחלנו לדבר והראש שלי התחיל להסתחרר". רוטולו ודילן צולמו שלובי זרוע על עטיפת אלבומו "The Freewheelin'". המבקרים קישרו את רוטולו לכמה משירי האהבה המוקדמים של דילן, כולל "Don't Think Twice It's All Right". מערכת היחסים הסתיימה ב-1964. בשנת 2008, רוטולו פרסמה ספר זיכרונות על חייה בגריניץ' וילג' ועל מערכת היחסים עם דילן בשנות ה-60, "A Freewheelin' Time".
כשג'ואן באאז פגשה את דילן לראשונה באפריל 1961, היא כבר הוציאה את אלבומה הראשון וזכתה לשבחים כ"מלכת הפולק". לאחר ששמע את דילן מבצע את שירו "With God on Our Side", אמרה מאוחר יותר, "מעולם לא חשבתי שמשהו כל כך חזק יכול לצאת מהקרפדה הקטנה ההיא". ביולי 1963, באז הזמינה את דילן להצטרף אליה על הבמה בפסטיבל הפולק של ניופורט, והם ביצעו דואטים נוספים במהלך השנתיים הבאות. בזמן סיבוב ההופעות של דילן ב-1965 בבריטניה, הקשר הרומנטי שלהם החל להתערער. דילן ובאאז יצאו שוב לסיבוב הופעות ב-1984, יחד עם קרלוס סנטנה. באאז סיפרה על מערכת היחסים שלה עם דילן בסרט התיעודי של מרטין סקורסזה "No Direction Home". דילן כתב על מערכת היחסים שלהם בשתי אוטוביוגרפיות שלו. באאז תיארה את מערכת היחסים שלה עם דילן בשירה "Diamonds & Rust", שתואר כ"דיוקן חריף" של דילן.
דילן התחתן עם שרה לוונדס ב-22 בנובמבר 1965. ילדם הראשון, ג'סי ביירון דילן, נולד ב-6 בינואר 1966, ונולדו להם שלושה ילדים נוספים: אנה לאה (נולדה ב-11 ביולי 1967), סמואל אייזק אברם (נולד ב-30 ביולי 1968) וג'ייקוב לוק (נולד ב-9 בדצמבר 1969). דילן גם אימץ את בתה של שרה מנישואים קודמים, מריה לאונדס (לימים דילן, נולדה ב-21 באוקטובר 1961). שרה דילן שיחקה את התפקיד של קלרה בסרטו של דילן רנלדו וקלרה (1978). בוב ושרה דילן התגרשו ב-29 ביוני 1977. ג'ייקוב נודע כסולן להקת The Wallflowers בשנות ה-90[48]. ג'סי הוא במאי קולנוע ואיש עסקים.
לדילן ולזמרת הגיבוי שלו קרולין דניס (הידועה לרוב בשם קרול דניס) יש בת, דזירה גבריאל דניס-דילן, שנולדה ב-31 בינואר 1986. בני הזוג נישאו ב-4 ביוני 1986, והתגרשו באוקטובר 1992. נישואיהם וילדם נשארו סוד שמור היטב עד לפרסום הביוגרפיה שכתב הווארד סונס, "Down the Highway: The Life of Bob Dylan", ב-2001[49].
לאורך חייו קיים דילן יחסים מורכבים עם היהדות וישראל. הוא נע מהכחשה, להתנצרות, וחזרה לחיק היהדות. בילדותו, משפחתו הייתה חלק מהקהילה היהודית אמריקאית המצומצמת אך מלוכדת, בעיירה היבינג שבמינסוטה[50]. לדילן נערך טקס בר מצווה במאי 1954, בבית הכנסת "אגודת אחים" שפעל אז בעיירה[51].
בתחילת השבעים החל דילן לחקור את יהדותו ונפוצו שמועות כי הוא תורם מרכזי לליגה להגנה יהודית שהקים מאיר כהנא, הוא הכחיש שתרם לה כספים אך אמר שהוא מעריך את כהנא[52]. ביום הולדתו ה-30 ערך ביקור פרטי בן שבועיים בישראל[53]. במהלך הביקור שמר על פרופיל נמוך והתחמק מהתקשורת[54]. הוא ביקר בקיבוץ עין דור, אצל דוד ילין (Bob Yellin), נגן בנג'ו אשר הכיר מתחילת שנות ה-60 בניו יורק[55]. ביום הולדתו הוא צולם מבקר בכותל[56], והשבועון "העולם הזה" דיווח שגם ביקר באותו יום בישיבת עץ חיים[57]. לאחר הביקור נפוצו שמועות שהוא בדק אפשרות לעבור לגור בקיבוץ עין דור (או לגור בירושלים)[58]. בזמן הביקור פגש את הזמר דני ליטני במסיבה בתל אביב[59]. בדצמבר 1971 נפגשו שוב בעת שדילן צפה במופע "איש חסיד היה" שעלה בניו יורק, בו השתתף ליטני[60]. אחרי המופע ליטני היה בקשרי ידידות עם דילן בחודשים ששהה בניו יורק[59].
ב-1978 התנצר דילן לתנועה האוונגליסטית, לעיני התקשורת.
ב-1982 החלו שמועות שדילן "חוזר" ליהדות והחל ללמוד אצל חסידי חב"ד מברוקלין. באלבום "Infidels" מ-1982 יצא דילן בעד מדינת ישראל בשירו "Neighborhood Bully" ("בריון השכונה")[61], אותו ביצע בגרסה עברית אריאל זילבר באלבומו "אנבל", ובעטיפה הפנימית של האלבום נראה דילן כורע בהר הזיתים שבהרי ירושלים. באותה שנה ביקר שנית בישראל, לרגל בר המצווה של בנו ואף הצטלם ליד הכותל המערבי[62].
בשנות ה-80 התקרב לחסידות חב"ד והשתתף באופן פרטי באירועים דתיים שלה בניו יורק[63]. ב-1989 השתתף באירוע "שירותרום" של חב"ד באחד מערוצי הכבלים של ניו־יורק[64].
ב-2009 הוציא לאור אלבום של שירי חג המולד, "Christmas in the Heart", ובכך הצטרף לשורה של אמנים יהודים אמריקאים שהקליטו שירי חג מולד, בהם ניל דיימונד, ברברה סטרייסנד ובט מידלר[65]. דילן הסביר שלמרות שנולד וגדל כיהודי, הוא מעולם לא הרגיש כאאוטסיידר בחגיגות הכריסמס במהלך ילדותו במינסוטה. הוא נהג לשיר עם כולם שירים ומזמורי חג המולד. השירים באלבום חג המולד היו "חלק מחיי, בדיוק כמו שירי עם", לדבריו של דילן[66].
דילן הופיע בישראל שלוש פעמים: ב-1987, ב-1993 וב-2011.
במרץ 1987 הוכרז שדילן יפתח את הסיבוב ההופעות העולמי החדש שלו בישראל עם שתי הופעות בפארק הירקון בתל אביב ובבריכת הסולטן בירושלים[67]. יחד עם דילן הגיעו טום פטי ולהקת "שוברי הלבבות" כמופע חימום[68]. באוגוסט הוכרז על הופעה נוספת בתל אביב, לאחר שכל הכרטיסים למופע הראשון אזלו[69] ההופעה בתל אביב נקטלה על ידי מרבית המבקרים[70], עם זאת יענקל'ה רוטבליט ומספר מוזיקאים ישראלים נתנו ביקורת חיובית למופע[71]. דילן עצמו, כשנשאל על כך, הצהיר שההופעה בתל אביב הייתה הגרועה ביותר שנתן[דרוש מקור]. ההופעה בירושלים נקטעה בזמן ההדרן על ידי קצר חשמלי[72]. בזמן הביקור התחמק דילן מראיונות ואירועים בהם הבטיח להשתתף והסתגר רוב הזמן בבית המלון[73].
ביוני 1993 הופיע דילן בהיכל התרבות בתל אביב, באצטדיון הכדורגל בבאר שבע ובפסטיבל הבלוז בנמל חיפה[74]. הופעות אלה התקבלו הן אצל הקהל והן אצל מבקרי המוזיקה בחום רב. מבקר המוזיקה של העיתון "חדשות", אורי לוטן, כתב לאחר ההופעה בתל אביב: "הוא נתן את אחת מהופעות הרוק הטובות והמלהיבות ביותר שהיו בארץ. אף אחד לא יכול לשיר את השירים של דילן כמו דילן"[75]. עם זאת ההופעה בפסטיבל הבלוז בנמל חיפה, סבלה מחוסר ארגון, כיסאות פלסטיק שהיו אומרים לשמש את הקהל פוזרו על ידי קבוצה של צעירים לפני תחילת ההופעה ומערכת ההגברה הייתה ברמה נמוכה[76].
ביוני 2011 הופיע דילן באצטדיון רמת גן מול קהל של 20,000 צופים בלבד, מתוך 30,000 כרטיסים שהוצעו למכירה[77]. חלק מן הקהל הגיב באכזבה מההופעה, בה דילן לא פנה כלל אל הקהל. חלקו האחר שיבח את ההופעה בה דילן ניגן קטעים ארוכים יחסית בגיטרה, במפוחית ובאורגן המונד[78].
השפעתו העצומה של דילן ניכרת גם במוזיקה הישראלית. אמנים רבים תרגמו וביצעו גרסאות כיסוי לשיריו, בהם מאיר אריאל, אביב גפן, אהוד בנאי, הדג נחש, משינה, רמי קלינשטיין, שלום חנוך, אריאל זילבר, דויד ברוזה, דני ליטני, יהודה עדר, שלומי שבן, ושי גבסו[79]. להקת "פרויקט הגומיה" אף הוציאה לאור ב-2001 אלבום ("רוחות של טמטום", על שם שירו של דילן Idiot Wind) שכולו גרסאות כיסוי בעברית לשיריו[79]. יהונתן גפן תרגם כמה משיריו של דילן לעברית. מבחינה מוזיקלית, דילן נתפס אצל אמנים ישראליים רבים כשילוב בין משורר מחאה לזמר פולק, ורבים ניסו לחקות את סגנונו. במיוחד התבלט בכך מאיר אריאל, שנחשב ל"דילן הישראלי" בעיני רבים. אריאל הכיר את דילן באופן אישי וטען לא אחת כי דילן היה מקור ההשראה העיקרי שלו[80]. בהופעותיו נהג לבצע גרסה מתורגמת לשיר "Knockin' on Heaven's Door" אשר נקראת "טוק טוק טוק על דלתי מרום".
אלבומים
|
הופעות
|
אוספים
מארזי תקליטוריםמארזי DVD |
אתר האינטרנט הרשמי של בוב דילן (באנגלית)
בוב דילן, ברשת החברתית פייסבוק
בוב דילן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
בוב דילן, ברשת החברתית אינסטגרם.svg){kind=icon}
בוב דילן, סרטונים בערוץ היוטיוב
בוב דילן, ברשת החברתית Goodreads
בוב דילן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
בוב דילן, באתר AllMovie (באנגלית)
בוב דילן, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
בוב דילן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
בוב דילן, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
בוב דילן, באתר ספוטיפיי
בוב דילן, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
בוב דילן, באתר Last.fm (באנגלית)
בוב דילן, באתר AllMusic (באנגלית).svg){kind=logo}
בוב דילן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
בוב דילן, באתר דיזר
בוב דילן, באתר Yandex.Music (ברוסית)
בוב דילן, באתר Discogs (באנגלית)
בוב דילן, באתר Songkick (באנגלית)
בוב דילן, באתר בילבורד (באנגלית)
בוב דילן, באתר טיידל (באנגלית)
חיים הנדוורקר, מרכז בוב דילן נחנך בטולסה, באתר הארץ, 22 במאי 2022 עמוס הראל, מה אפשר היה ללמוד מהנאום הנדיר של בוב דילן, באתר הארץ, 9 בפברואר 2015 בן שלו, בוב דילן: מה מאחלים לזמר שלא מפסיק לחדש גם ביום הולדת 75, באתר הארץ, 24 במאי 2016 בן שלו, הוא רק ידע להמשיך להמשיך: בוב דילן חוגג 80, באתר הארץ, 24 במאי 2021 מתן חרמוני, בוב דילן בן 80 | יצחק, היהודי הנווד, בארץ המערב הפרוע של ישמעאל, באתר הארץ, 24 במאי 2021 אלעד זרט, סטירת לחי לספרות, באתר "ידיעות אחרונות", 13 באוקטובר 2016 בוב דילן, תרגם אלמוג בהר, עוֹד כּוֹס קָפֶה אַחַת לִפְנֵי שֶׁאֶעֱזֹב - בוב דילן בעברית, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2016Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
