Loading AI tools
במאית קולנוע וסופרת, פרופסור ופעילה חברתית אמריקאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סוזן סונטג (באנגלית: Susan Sontag; 16 בינואר 1933 – 28 בדצמבר 2004) הייתה סופרת, במאית קולנוע, פילוסופית, מומחית בתורת הספרות ופעילה פוליטית יהודיה-אמריקאית.
.jpg) | |
| לידה |
16 בינואר 1933 ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
28 בדצמבר 2004 (בגיל 71) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות מונפרנאס |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, סנט אן קולג' (אוקספורד), סורבון, אוניברסיטת אוקספורד, תיכון נורת' הוליווד |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| סוגה |
מסה |
| יצירות בולטות |
AIDS and Its Metaphors, On Photography, Illness as Metaphor, Against Interpretation, Under the Sign of Saturn |
| תקופת הפעילות |
1959–2004 (כ־45 שנים) |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
דייויד ריף |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
  | |
סונטג התבטאה בסוגיות פוליטיות וחברתיות בכתב ובעל פה וכן נסעה אל אזורי עימות, ובכלל זה בתקופת מלחמת וייטנאם והמצור על סרייבו. היא כתבה בהרחבה על צילום, תרבות ותקשורת, איידס וחולי, זכויות אדם, וקומוניזם ואידאולוגיה שמאלנית. המאמרים ונאומיה לפעמים גררו ביקורת. The New York Review of Books הכתיר אותה כ"אחת מהמבקרים החשובים ביותר בדורה".[1]
סונטג נולדה בשם סוזן רוזנבלט בעיר ניו יורק, לג'ק ולמילדרד רוזנבלט, יהודים אמריקאים. אביה היה פרוון בסין ושם מת ממחלת השחפת ב־1939 כאשר סונטג הייתה בת חמש. שבע שנים לאחר מות אביה, נישאה אמה בשנית לנתן סונטג, קברניט בצבא ארצות הברית. לסוזן ואחותה ג'ודית ניתן שם משפחתו של אביהן החורג, אף שמעולם לא אימץ אותן באופן חוקי. סונטג לא קיבלה חינוך דתי וטענה שלא נכנסה לבית הכנסת עד אמצע שנות העשרים לחייה.[2]
רוב שנות ילדותה ונעוריה עברו עליה בעיר טוסון באריזונה ובגיל 15 סיימה את לימודי התיכון בלוס אנג'לס, בתיכון צפון הוליווד (North Hollywood High School). לאחר סיום לימודי התיכון החלה בלימודי תואר ראשון באוניברסיטת ברקלי, אולם במהלך הלימודים עברה ללמוד באוניברסיטת שיקגו מתוך הערצה לפרסומה ולתוכנית הליבה של האוניברסיטה. היא למדה פילוסופיה, היסטוריה עתיקה וספרות, וסיימה תואר ראשון. בעת לימודיה בשיקגו היא ומייק ניקולס הפכו לחברים טובים.[3] בהמשך, למדה באוניברסיטת הרווארד לתואר שני. בתחילה למדה ספרות עם פרי מילר והארי לוין, ולאחר מכן עברה ללמוד פילוסופיה ותאולוגיה עם מורים כמו פאול טיליך, יעקב טאובס, רפאל דמוס ומורטון ווייט. עם סיום התואר השני, המשיכה ללמוד בהרווארד לימודי דוקטורט במטפיזיקה, אתיקה, פילוסופיה יוונית ופילוסופיה קונטיננטלית ותאולוגיה.
עם סיום לימודי הדוקטורט זכתה סונטג במלגת מחקר מטעם American Association of University Women's לשנה אקדמית בקולג' סנט אן באוניברסיטת אוקספורד, לשם היא נסעה ללא בנה ובעלה. היא לא סיימה את תקופת מלגת המחקר באוקספורד, והמשיכה לסורבון בפריז. בפריז היא התחברה עם אמנים גולים, אינטלקטואלים ואנשי רוח. סונטג מציינת את תקופתה בפריז כתקופה החשובה ביותר בחייה. תקופה זו היוותה בסיס לחיבורה האינטלקטואלי והאמנותי עם התרבות הצרפתית.
עוד בתקופת לימודיה בשיקגו, בהיותה בת 17, נישאה למרצה לסוציולוגיה בשם פיליפ ריף, לאחר שזה חיזר אחריה במשך 10 ימים. השניים התגרשו לאחר שמונה שנות נישואים. במהלך הנישואים נולד לזוג בן - דייוויד ריף, לימים העורך הספרותי של אמו בהוצאת הספרים פרר, שטראוס וג'ירו ואף סופר בזכות עצמו.
סונטג הייתה ביסקסואלית, ועל משיכתה לנשים כתבה בפירוט כבר בגיל 15 ביומנה האישי.[4][5] בשנות ה-70 המוקדמות היא ניהלה מערכת יחסים עם השחקנית הצרפתייה ניקול סטפני (1923 – 2007)[6] ובהמשך הייתה בת זוגן של הצלמת אנני ליבוביץ', הכריאוגרפית לוזיאנה צ'יילדס והתסריטאית מריה אירין פורנס.[7] סונטג הייתה פתוחה לגבי נטייתה המינית, ואף דיברה על כך בהרחבה בריאיון לעיתון הבריטי הגארדיאן בשנת 2000.[8]
סוזן סונטג החלה את עבודה הספרותית בעודה מלמדת פילוסופיה באוניברסיטת העיר ניו יורק וב- Sarah Lawrence College. במקביל היא גם לימדה עם מוריה פילוסופיה של הדת באוניברסיטת קולומביה בין השנים 1960–1964. ב-1965 היא סיימה את הקריירה האקדמית שלה והתמסרה לכתיבת ספרות ומסות.
ב־1963, היא פרסמה רומן ניסיוני בשם "איש החסד" (The Benefactor); בעקבותיו, ארבע שנים לאחר מכן, התפרסם ספרה Death Kit . למרות שלא פרסמה מספר רב של ספרים, סונטג התייחסה לעצמה בעיקר כסופרת. הסיפור הקצר שלה "The Way We Live" יצא לאור וזכה לשבחים רבים בניו יורקר 1986.[9] הסיפור מתאר את ראשיתו של משבר האיידס בראשית שנות השמונים בארצות הברית, כאשר המחלה החלה לגבות קרבנות מבני האליטה התרבותית בניו יורק. הסיפור מסופר כולו בצורה של שברי שיחה, אזכורים ולחישות. הוא מסופר, כביכול, על ידי חבריו הרבים של אלמוני השוכב חולה בבית חולים. מחלת האיידס עדיין לא היה מוכרת כשהופיע הסיפור לראשונה, ולמרות זאת, הסיפור זכה להצלחה ופופולריות. הוא נחשב ליצירת הדגל על מחלת איידס שנים ארוכות.[10]
סונטג זכתה להצלחה מאוחרת כסופרת עם פרסום רב המכר (The Volcano Lover (1992. בגיל 67 פרסמה את הרומן האחרון שלה, באמריקה (2000). בנוסף, היא כתבה וביימה ארבעה סרטים וכן כתבה מספר מחזות.
מאמריה של סונטג הם אלו שהביאו לה הכרה ומוניטין. בגיל 31 (1964) פרסמה את "הערות על קאמפ", מאמר שסימן אותה כאינטלקטואלית מבטיחה. במאמר היא דנה במשמעויות הקאמפ ב-58 היבטים שונים. היא מבטלת את הדיכוטומיה בין אמנות גבוהה ונמוכה, בוחנת את הקשר בין מעמד, תופעות חברתיות ופוליטיות לבין סגנון אסתטי, תפיסות מיניות ועוד.[11]
בספר "נגד פרשנות ומאמרים נוספים" (Against Interpretation) (1966), עוסקת סונטג במחלוקות בין שני סוגים שונים של ביקורת אמנות ותאוריה: פרשנות פורמליסטית, ופרשנות מבוססת תוכן. היא יוצאת נגד עיסוק היתר בפרשנות באמנות (באמנות הפלסטית, בספרות, בקולנוע ובתיאטרון). לטענתה הפרשנות "השתלטה" על האמנות והפכה את האמנות לצייתנית. הפרשנות הפורמליסטית, היא הפרשנות המודרנית, איבדה את הרגישות והיא שואפת לחפור עד הרס. על אף שמו של המאמר, סונטג אינה מתנגדת כלל לפרשנות. פרשנות התוכן מאפשרת להתחבר להיבטים החושניים ולחבר מחדש את התוכן והצורה של עבודת האמנות. ההנאה מאמנות פוחתת בגלל עומס יתר על החושים שיוצרת הפרשנות ובעזרת "המצאת" אוצר מילים על מה העבודה עושה ואיך היא עושה.[12][13][14]
סונטג כותבת בספרה הצילום כראי התקופה (1977, 1978) כי הקלות בצילום מודרני יצרה עודף של חומר ויזואלי, ונראה כאילו הכל כבר צולם. המצלמה המודרנית הקלה לתפעול, שזמינותה רבה בעולם המערבי, שינתה את תפיסת המציאות, את תפיסת הזמן - היכולת לתעד את ההווה, וגרמה לטשטוש בין אמנות לצילום התפקודי. תמונות מסוגלות לתפוס את מקומה של המציאות, ראשית משום שתצלום אינו בבואה או אינטרפטציה של הממשי, אלא הוא גם דבר מה הלקוח במישרין מהמציאות. זמינות הצילום שינתה את הציפיות שלנו בנוגע לאובייקטים עליהם ראוי להתבונן, שאנחנו מעוניינים להתבונן עליהם, והאם יש לנו זכות להציגם. נוצר קוד אתי חזותי חדש. הצילום הרחיב את הידע שלנו על מקומות רחוקים ותיעד רגעים היסטוריים שעד כה לא היו נגישים. סונטג מפנה את תשומת ליבנו לכך שהצילום הוריד את רמת הרגישות של קהל הצופים וחשף אותם לחוויות אנושיות מחרידות.[15]
סונטג שואלת במחלה כמטפורה (1978, 1979), באיזו מידה מדע הרפואה מושפע מהתרבות? האם דימויים של מחלות, משפיעים על ההבנה הרפואית שלנו? היא קראה תיגר על המנטליות של "האשמת הקורבן", שמסתתרת מאחורי השפה בה אנו משתמשים כדי לתאר מחלות ואת אלה הסובלים מהן. היא מדגימה את טיעוניה תוך כדי בחינת היחס למחלת הסרטן במאה ה-20 ומחלת השחפת במאה ה-19. סונטג מראה כי שתי המחלות מתקשרות עם תכונות פסיכולוגיות. היא טוענת שמטפורות ומונחים המשמשים לתיאור שתי המחלות הובילו ליצירת קשר בין המבנה האישיותי של החולה לבין המחלה הפיזית עצמה. לסרטן מיוחסים רגשות קיצוניים, דיכוי נפשי, סגפנות והדחקה, ואילו השחפת נתפסה כמחלה של רומנטיקנים, משוררים, אמנים, וקשורה בתשוקות חסרות מימוש וחוסר יכולת לממש אידיאלים רומנטיים.[16][17]
סונטג המשיכה לפתח את התאוריה על תפקידו של הצילום בחיים האמיתיים במאמרים ובספרה להתבונן בסבלם של אחרים (2003, 2005). ספר זה אינו המשך או הרחבה של "הצילום בראי התקופה" אלא הוא בעיקר עוסק בצילום מלחמה. באמצעות הדיון בצילום היא מבקשת לענות על אחת משלוש השאלות שהוצגו ב"שלוש הגינאות" ספרה של וירג'יניה וולף, "איך לדעתך ניתן למנוע מלחמה?".
הספר מבקש לעורר את הקורא להרהר באופן שבו אנחנו מתבוננים בתצלומים שמתעדים את פגעי המלחמה. אילו תגובות מתעוררות בנו כאשר אנחנו מתבוננים בתמונות של החורבן, פציעה ומוות. ההתבוננות מביאה, לרוב, לתחושות של אמפתיה כלפי מי שסובל, אולם ההזדהות מניעה מעטים ביותר לפעולה.
להתבונן בסבלם של אחרים היה הספר האחרון שסוזן סונטג פרסמה לפני מותה. הספר זכתה לפרס The National Book Critics Circle Awards לשנת 2013.[18][19][20]
סוזן סונטג הייתה פעילה פוליטית גם לאחר 1960. כסופרת עסקה בנושאים הנוגעים לזכויות אדם, מיעוטים ואקטיביזם. היא נסעה להאנוי בעת ההפצצות האמריקאיות על העיר בעת מלחמת וייטנאם וכתבה באופן אוהד על החברה הצפון וייטנאמית. לדידה, הייתה הבחנה ברורה בין האידאולוגיה הצפון וייטנאמית לבין סין המאואיסטית וכן הקומוניזם המזרח-אירופאי, אותו כינתה בשלב מאוחר יותר בחייה "פשיזם עם פנים אנושיות". ב-1982 היא הזדהתה עם תנועת סולידריות הפולנית.
בין השנים 1987–1989, בזמן שכיהנה סונטג כנשיאה של הסניף האמריקאי של ארגון הסופרים הבינלאומי PEN, איתאללה רוחאללה ח'ומייני קרא למותו של הסופר סלמאן רושדי בגלל הדרך בה הוצגה דמותו של הנביא מוחמד בספר "פסוקי השטן". סונטג הובילה את המחאה בקהילה הספרותית.[21]
בשנות התשעים נסעה סונטג מספר פעמים לסרייבו וקראה לפעולה בינלאומית נגד מלחמת האזרחים המתרחבת באזור. בשנת 1993, היא ביימה והפיקה בסרייבו את המחזה של סמואל בקט "מחכים לגודו".[22]
סונטג זכתה בשנת 2001 בפרס ירושלים לספרות.
סונטג הלכה לעולמה ב-28 בדצמבר 2004, בגיל 71, מלוקמיה. כשלושים שנים קודם למותה קיבלה כימותרפיה והקרנות לטיפול בסרטן השד וסרטן הרחם בהם לקתה. היא נקברה בבית הקברות מונפרנאס בפריז. את תקופת מחלתה האחרונה תיעד בנה דייוויד ריף.
אתר האינטרנט הרשמי של סוזן סונטג (באנגלית)
סוזן סונטג, ברשת החברתית Goodreads
סוזן סונטג, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
סוזן סונטג, באתר AllMovie (באנגלית)
סוזן סונטג, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
סוזן סונטג, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית).svg){kind=logo}
סוזן סונטג, באתר MusicBrainz (באנגלית)
סוזן סונטג, באתר Discogs (באנגלית)
סוזן סונטג (1933-2004), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
