Remove ads
מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות הסגר שהקימה ממשלת בריטניה בקפריסין לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל. המחנות פעלו החל מאוגוסט 1946 ועד פברואר 1949.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מחנה מעצר  |
| מדינה |
קפריסין |
  | |
לאחר תום מלחמת העולם השנייה חידשו ביתר שאת ארגון "ההגנה" והנהגת היישוב את הבריחה, מסע השורדים אל חופי הים, שם חיכו האוניות, וההעפלה, המסע בים אל חופי ארץ ישראל של היהודים ששהו במחנות העקורים באירופה. ממשלת בריטניה, שהייתה נחושה ליישם את מדיניות הספר הלבן של הגבלת העלייה לארץ ישראל, חיפשה דרכים למנוע את ההעפלה. באוקטובר 1945 הציע מפקד כוחות בריטניה במזרח התיכון לעצור אניות מעפילים גדולות בדרכן לארץ ישראל ולהוביל אותן לקפריסין. לעומתו, הדיפלומט הבריטי ג'ורג' ויליאם רנדל הציע להחזיר את המעפילים למקומות מהם הגיעו, כצעד שירתיע מעפילים נוספים. אולם, הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם טען שמדובר בצעדים מוגזמים, לאור ההיקף הדל עד אז של ההעפלה, שניתן היה פשוט לקזזה ממכסת הסרטיפיקטים. פקידי המנדט הבריטי גם חששו מתגובת היישוב היהודי לגירוש המעפילים ובמיוחד במקרה של אסון כמו שאירע לסטרומה ולפאטריה[1]. בפברואר 1946 הציעו ראשי הצבא הבריטי במזרח התיכון לגרש את המעפילים לארצות מהן באו ולצורך כך לכלוא אותם באופן זמני בקפריסין. משרד המושבות התנגד למהלך זה ובמקום זאת הציע לכלוא את המעפילים בארץ ישראל ולשחרר אותם כנגד סרטיפיקטים מהמכסה החודשית. מושל קפריסין הביע גם הוא התנגדות לכליאת מעפילים באי[2].
בקיץ 1946 הגיעה ההעפלה לממדים כאלו שכבר לא יכלה בריטניה לקזז ממכסת הסרטיפיקטים. בהיעדר מקום במחנה המעצר בעתלית, שלטונות המנדט היו משחררים מעפילים על חשבון סרטיפיקטים שהוקצבו שלושה חודשים קדימה, וההנחה הייתה שהכליאה אינה אפקטיבית. בנוסף, בעקבות השבת השחורה ביוני 1946, הרגישו שלטונות המנדט שגירוש המעפילים לא יוכל להרע את היחסים עם היישוב היהודי הרבה יותר משהיו ממילא. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד, הוחלט כצעד מרתיע לשבור את רוחם של המעפילים על ידי הרחקתם מארץ ישראל. האי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי, נבחר כמקום מתאים לכליאת המעפילים שנתפסו, בגלל קרבתו לארץ ישראל, ומעפילים הועברו אליו החל מאוגוסט 1946.
קפריסין שימשה עוד במהלך המלחמה לאירוח פליטים, בהם יהודים. לאחר טביעת האונייה "ויטרול" והסירה "דורה" ניתן לניצולים לשהות בקפריסין[3][4].
Remove ads
בסך הכל גורשו לקפריסין מעל 52,000 מעפילים שהגיעו לחופי ארץ ישראל ב-39 ספינות, והועברו לשם מחיפה באוניות גירוש בריטיות, פרט לכ-15,500 מעפילי האוניות פאן יורק ופאן קרסנט, שכונו "הפאנים", שהופנו ישירות, ומעל 700 ניצולי טביעת ה'רפ"ח", שהועברו על ידי אוניות מלחמה בריטיות. כמה עשרות פצועים במאבק עם הבריטים ונשים עם תינוקות או לקראת לידה הושארו בחיפה.
הספינות הראשונות שנוסעיהן גורשו לקפריסין היו יגור – 759[5]מעפילים – והנרייטה סולד – 546 מעפילים. הם גורשו ב-13 באוגוסט 1946 באונייה "אמפייר רייוול" (Empire Rival) מדגם ליברטי ושוכנו במחנה אוהלים מספר 55 במפרץ קראולוס מצפון לפמגוסטה.
ב-18 באוגוסט 1946 גורשו 604 מעפילי כתריאל יפה ו-790 מעפילי כ"ג יורדי הסירה. מכאן ואילך כל המעפילים שנתפסו על ידי הבריטים גורשו לקפריסין, בעיקר באמצעות האונייה אושן ויגור (Ocean Vigour)
חלקם הגדול של המעפילים שגורשו לקפריסין היו מיוצאי רומניה, פולין, הונגריה וצ'כיה. בין מעפילי הנרייטה סולד היו כשלוש מאות מעפילים מיוון, באונייה בונים ולוחמים היו כ-1,000 יוצאי בולגריה בפאנים היו עוד כ-400 מעפילים מקהילה זו. מעל 2,000 יוצאי צפון אפריקה, מהם כשמונה מאות מעפילי יהודה הלוי ומעפילי שיבת ציון ,שהפליגו מאלג'יר, והאחרים בספינות שונות, בעיקר מצרפת[6] .
בספטמבר ואוקטובר 1946 גורשו 1,024 מעפילי ארבע חירויות, 611 מעפילי פלמ"ח ו-806 מעפילי ברכה פולד, שהפליגו מאיטליה. בתחילת נובמבר 1946 גורשו 1,252 מעפילי אוניית לטרון, שהגיעה מצרפת, ובסוף אוקטובר גורשו 3,845 מעפילי כנסת ישראל, רובם יוצאי רומניה והונגריה, שהפליגו מיוגוסלביה. בפברואר 1947, גורשו 647 מעפילי לנגב ו-796 מהמעפיל האלמוני", שהגיעו מצרפת, ו-1,398 מעפילי חיים ארלוזורוב שקרוב למחציתם עלו משוודיה[7] והאחרים באיטליה[8]. במרץ גורשו 600 מעפילי בן הכט - ספינת בית"ר מצרפת וכ-700 מתוך 823 מעפילי שבתאי לוזינסקי, שפרצה את המצור והנחיתה מעפילים בחוף ניצנים. הבריטים שלחו לקפריסין מעל 150 מבני היישוב ואנשי הפלמ"ח שסייעו בהורדה, והזדהו בחקירה כמעפילים. בסוף מרץ גורשו 1,568 מעפילי אוניית מולדת, ובאמצע אפריל גורשו 2,461 ממעפילי תיאודור הרצל ו-768 ממעפילי שאר ישוב. במאי גורשו 1,414 מעפילי התקוה ו-1,457 מעפילי מורדי הגטאות. ביולי גורשו 685 מעפילי י"ד גבורי גשר הזיו שבאו מאיטליה - לפניה יהודה הלוי - 397 מעפילים, ואחריה שיבת ציון 411 מעפילים - כולם מצפון אפריקה. בספטמבר 1947 גורשו 434 מעפילי אף על פי כן ובאוקטובר גורשו 1,388 ממעפילי אוניית גאולה ו-2,664 ממדינת היהודים. מעפילי שתי אוניות אלו הובאו ברכבות מכל רחבי רומניה והפליגו מנמל בורגאס בבולגריה. בנובמבר ודצמבר גורשו 793 ממעפילי קדימה, 893 ממעפילי לא תפחידונו –בהם כ-200 תינוקות – ו-680 ממעפילי כ"ט בנובמבר.
בסוף דצמבר 1947, הופנו הפאנים, אוניות המעפילים "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", שהפליגו עם כ-15,500 מעפילים ביחד מנמל בורגס שבבולגריה, ישירות לנמל פמגוסטה בקפריסין. הפאנים יורטו על ידי הצי בריטי בנמל המוצא שלהן. שליחתם ישירות לקפריסין תואמה עם ההגנה ודוד בן-גוריון, מתוך כוונה למנוע שפיכות דמים.
מתחילת שנת 1948 עד סיום המנדט הבריטי גורשו 274 מעפילי ל"ה גיבורי גוש עציון, 670 מירושלים הנצורה, 699 מלקוממיות, 1,002 מבונים ולוחמים, 786 מיחיעם, 799 מטירת צבי ו-550 מנחשון-הקסטל.
Remove ads
על אף שהרעיון לכלוא מעפילים בקפריסין הועלה כבר שנה לפני תחילת הגירוש, לא נעשו במקום הכנות לקבלת המעפילים. הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בשני אתרים: מפרץ קראולוס מצפון לפמגוסטה, שבו הוקמו מחנות 55, 60, 61 ,62 ו-63; וליד הכפר קסילוטימבו באזור דֵחֶליה, ממזרח ללרנקה, הוקמו מחנות 64, 65 ,66, 67,68, 69 ו-70. במחנות קראולוס גרו באוהלים והם כונו "מחנות קיץ", ובמרבית המחנות ליד קסילוטימבו גרו בצריפי פח מסוג ניסן, והם כונו "מחנות חורף".
הצבא הבריטי סיפק לעצורים מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים, אולם אלו סופקו במידה לא מספקת. בנוסף, לא היו במחנות אמצעי בישול מתאימים למצרכי המזון שסופקו, כך שהכלואים היו על סף רעב רוב התקופה. כדי להקל על מצבם, שלח הג'וינט משלחת לקפריסין. בלחץ של משה (מוריס) לאוב (נכתב גם לויב), מנהל פעולות הג'וינט בקפריסין, הוקמה במחנות מרפאת שיניים, שהעניקה טיפולי שיניים לעצורים במימון משותף של הצבא הבריטי והג'וינט. לאוב כתב שרבים מאנשי הצבא הבריטי שניהלו את המחנות הרגישו אי-נוחות מכך שהם מתעסקים במעצר של אזרחים; הם סייעו לעצורים בלחץ על הדרגים הגבוהים לשיפור תנאי העצורים ואף נתנו לעצורים הקלות בניגוד להוראות. למשל, אחד המפקדים התיר לילדי מחנה 64 בקסילוטימבו לרחוץ בים בניגוד להוראות[9].
הוועד למען גולי קפריסין ארגן בארץ ישראל, בסוף שנת 1947, משלוחים של בגדי חורף ונעליים לעצורים במחנות. מכונית סבבה בתל אביב וקראה ברמקול לתושבי העיר לתרום ציוד למעפילים שגורשו. ההיענות של תושבי תל אביב הייתה גדולה מהציפיות ובאולם המרכזי של ארגון כסות חורף הצטברו כמויות גדולות של בגדים ונעליים. אלה מוינו ותוקנו במידת הצורך, לפני שנשלחו לקפריסין[10].
למחנות הגיעו שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים.
עם הגידול במספר השוהים במחנות והקמת מחנות החורף, הוחלט ב"ועד למען גולי קפריסין" ובתנועות המפלגתיות בארץ ישראל שצריך לדאוג יותר לתחום התרבותי של המעפילים. לשם כך נשלח ב-1947 המחנך והמוזיקאי ד"ר ארנסט הורביץ מבית השיטה, שמונה כאחראי על כל פעילות התרבות במחנות ואף הקים מקהלה ותזמורת.
באחד מהפרויקטים נפתחו סדנאות אמנות שניהלו האמנים זאב בן-צבי ונפתלי בזם. בן-צבי הפעיל בצריף עץ סדנה לפיסול ובה פעלו מעל 50 פסלים חובבים, שיצרו דיוקנאות בגבס וחימר וכן ריקוע נחושת. הפיסול נועד, בעיני בן-צבי, לשמש ביטוי לחוויית השואה והעקירה. בזם יצר עם תלמידיו אלבום של הדפסים ובהם השתקפות של חיי המחנה[11]. בנוסף הובאו לקפריסין הופעות של יוצרים מארץ ישראל. באפריל 1948 הגיעו לקפריסין שושנה דמארי ומשה וילנסקי לסבב הופעות[12][13].
במחנות נערכו מפעלי תרבות מיסודם של מעפילים. ביניהם הייתה סדנת האמנות תו-נו (תוצרת נוער), שהקים והפעיל האמן שרגא וייל, מעפיל מאוניית תיאודור הרצל מהשומר הצעיר, עבור קבוצת נערים גדולה. את התיאטרון האידי ייסד יצחק פאנר מעפיל הפאן יורק, ובו הופיעו השחקנית מרים זוהר ואחרים. רבים מהמעפילים יצרו מצבות מיניאטוריות[14] להנצחת בני משפחתם שנרצחו בשואה. המעפילים הפיקו עלונים רבים ובמחנות פעלו ספריות.
לקפריסין נשלחו גם אנשי "ההגנה" והפלמ"ח, שאימנו בחורים צעירים אימוני קרב ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה וכן לשם שמירה על הביטחון הפנימי במחנות. התארגנות סודית זו נקראה "שורות המגינים". כמו כן נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח מאות רבות של עצירים, בקבוצות קטנות, וכן נמלטו עצירים על ידי חיתוך גדרות ויציאה במסמכים מזויפים. במצטבר מוערך שמספרם הכולל של המעפילים שנמלטו והצטרפו למאמץ המלחמתי, על פי ספרות ועדויות מפקדי המחנות, היה הרבה מעל אלף וכנראה קרוב לאלפיים[15][16]. במשך שלוש שנות הפעילות של המחנות שהו בהם 52,000 מגורשים, ו-2,200 תינוקות נולדו במקום[17].
במהלך כל התקופה יצאו מעפילים ותיקים מהמחנות ועלו לארץ ישראל, על חשבון מכסות העלייה, כך שלא היה זמן בו שהו בו זמנית במחנות למעלה מ-35,000 נפש.
Remove ads
עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 היו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים[18] שהיו משוכנעים כי תוך ימים ספורים תבואנה ספינות שתיקחנה אותם לישראל[19]. הסוכנות היהודית ביצעה הכנות לקליטת העולים, ולאור סירוב הבריטים להביא את העצורים באוניות בריטיות, היה על הסוכנות לארגן אוניות להבאת העולים[20]. משעברו שבועיים והעלייה לא החלה, פנו עצורי קפריסין לאו"ם בדרישה ללחוץ על בריטניה לשחררם[21] וב-7 ביוני קיימו שביתת רעב של יום אחד[22][23]. לבסוף החלה העלייה מקפריסין בתחילת יולי 1948. שתי אוניות גדולות, "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", הביאו מקפריסין מעל ל-4,100 עולים[24], אולם על מנת שלא לסייע לישראל במלחמת העצמאות, אסרו הבריטים על עליית הגברים בגילאי גיוס, 18–45[25]. בין השלטונות הבריטיים לבין העצורים התנהל מאבק סביב הדרישה לאפשר עליית אבותיהם של 170 תינוקות יחד עם התינוקות. למרות הסירוב הראשוני של הבריטים, העלייה אושרה לבסוף[26].
במחנות בקפריסין נותרו בסוף יולי 1948 כ-11,000 עולים שלא הורשו לעלות[27]. המתווך פולקה ברנדוט הציע בתחילת אוגוסט 1948 שישראל תקלוט 100,000 פליטים פלסטינים והוא ישפיע על בריטניה לשחרר את עצורי קפריסין[28]. העצורים פנו לדעת הקהל בישראל ובעולם[29], איימו בשביתת רעב[30] ופנו לערכאות משפטיות. ב-17 בספטמבר 1948 פורסם בקפריסין חוק חדש שנועד להכשיר את המשך החזקת העצורים במחנות[31]. בדצמבר 1948 הוסכם על מתן רשות ל-300 בחורי ישיבה לעלות לישראל, אולם הדבר התעכב בגלל רצונם של הבריטים להיות בטוחים שאכן בחורי הישיבה לא יתגייסו לצבא[32]. בסוף דצמבר 1948 הגישו עצורי קפריסין תביעת הביאס קורפוס כנגד השלטונות[33]. בסוף ינואר 1949, במקביל להכרה הבריטית במדינת ישראל, שוחררו שארית עצורי קפריסין והועלו לישראל[34].
בפברואר 1949 הסתיים באופן רשמי פינוי המחנות שבקפריסין[35] וזה היה גם המועד בו עזבו אחרוני השליחים הארץ-ישראלים, אם כי היו משפחות ובודדים שהתעכבו, בעיקר בשל סיבות בריאותיות או מפני שהיו להם תינוקות רכים, עד נובמבר 1949.
_street_in_Lod.JPG)
Remove ads
במקומות אחדים בקפריסין הוקמו אתרי הוקרה לסיוע של בני קפריסין לעצורים במחנות. בכניסה[36] לנמל לרנקה נקבע לוח "לאות תודה והוקרה בשם העם היהודי לידידים הקפריסאים הרבים אשר עודדו וסייעו ל-52,384 הפליטים היהודים אשר היו עצורים במחנות שהקימו הבריטים באי". שלט ברוח דומה נקבע בכפר קסילוטימבו[37]. בניקוסיה הוצב לוח "לכבוד 2,200 הילדים שנולדו בקפריסין להורים ניצולי שואה בשנים 1946-1949"[38]. בלרנקה הוקם אתר הנצחה סמוך לבניין הקהילה היהודית ובו מוצג הצריף האחרון שהועתק מהמחנות ובו מוצגים עדויות. הקהילה בשלבי הקמת מוזיאון העפלה בקפריסין[39].
163 מעפילים מתו במחנות ונקברו באי. ב-1970 הועלו עצמותיהם לקבורה בחיפה[40].
ארגון מעפילי קפריסין שהחל פעילותו ב-2016 פועל למען הנצחת המעפילים ותומכיהם והנחלת מורשתם, גיבוש קהילה של כלל המעפילים, המסייעים להם ובני משפחותיהם. פועל להעלאת המודעות הציבורית לנושא ההעפלה ומחנות קפריסין כולל במדיה ובאינטרנט וכולל מפגשי הנחלה והנצחה בבתי ספר ובמפגשים עם קבוצות אוכלוסייה שונות.
Remove ads
- דוד שערי, גירוש קפריסין 1946-1949: ההעפלה, המחנות וחברת המעפילים, ירושלים : הוצאת הספרייה הציונית, 1981
- מנחם אורן, להתחיל אחרת, לחיות אחרת: תנועות הנוער במחנות המעפילים בקפריסין 1948-1946, יד טבנקין, 1984
- מנחם אורן, מנגד תראה את הארץ: חינוך נוער בקפריסין, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1985
- נחום בוגנר, אי הגירוש, מחנות המעפילים בקפריסין 1946–1948, תל אביב : הוצאת עם עובד, 1991
- דוד שערי, מאפייני חברת המעפילים במחנות הגירוש בקפריסין בתוך משואה כרך כ"ה 1997
- מנחם ויינשטיין, ציונות דתית בשולי ארץ ישראל, תנועת תורה ועבודה במחנות המעצר בקפריסין, הוצאת בית העדות בניר גלים, 2001
- דורית וייס, שליחות בלבן, שירותי הבריאות לעולים במחנות המעצר הבריטים, הוצאת רסלינג, 2022
Remove ads
- הארכיון של מחנה קפריסין, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, סימול החטיבה: J21
נחום בוגנר, גירוש קפריסין, 1948-1946, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- חגית ששר, למען אחי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 9 בספטמבר 2011
- מידע על מחנות המעצר בקפריסין בקטלוג הספרייה הלאומית
- מחנות קפריסין, אתר הפלי"ם ההעפלה והרכש
- מחנות המעצר של המעפילים בקפריסין, באתר הפלמ"ח
- חפצים מתוך מחנות המעצר בקפריסין, באתר יד ושם
- אוסף קפריסין של ארכיון הג'וינט
תערוכה: המעפילים במחנות הגירוש והמעצר בקפריסין, באתר אז, רשת ארכיוני ישראל, ינואר 2016- דיוויד סלע, 300 בתי מלאכה הוקמו במחנות המעצר בקפריסין, באתר ישראל היום, 9 במרץ 2018
- יעקב גולדמן, ה"תקרית" עם יוצאי מרוקו במחנה קפריסין, חרות, 7 באוגוסט 1959
- נתי גבאי, ילדים יהודים במחנות המעצר בקפריסין מספרים על הכמיהה להגיע ארצה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2019
הישוב למען הגולים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי - סינמטק ירושלים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים- שחרור פליטי קפריסין ממחנה קריית שמואל, יומני כרמל דצמבר 1946
- מעפילי האניה The Four Freedoms מגורשים לקפריסין, 1946, ארכיון הסרטונים של AP
- ילדים גולים מקפריסין שבים למולדת, 1947, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- פינוי מהמחנות בקפריסיון, ארכיון הסרטונים של AP, יולי 1948
"מחנות קיץ וחורף" – תנאי המחייה הקשים של המעפילים בקפריסין, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, נובמבר 2020- עמית נאור, ילדי היישוב תורמים את דמי הכיס שלהם למען עצורי קפריסין, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2022
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads