Loading AI tools
משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות ישראלית (1911–1970) מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאה גולדברג (בגרמנית: Lea Goldberg; 29 במאי 1911, ב' בסיון תרע"א, קניגסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה – 15 בינואר 1970, ח' בשבט תש"ל,[1] ירושלים, ישראל) הייתה מהמשוררות העבריות הידועות והחשובות ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מחזאית, מבקרת, ציירת, חוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תש"ל (1970). פרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.
 | |
| לאה גולדברג בשנת 1946 | |
| לידה |
29 במאי 1911 קניגסברג, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
15 בינואר 1970 (בגיל 58) ירושלים, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| לאום | ישראלית |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| שם עט |
עדה גרנית |
| עיסוק | משוררת, סופרת, פרופסור לספרות כללית, מתרגמת ומבקרת ספרים |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת ויטאוטאס מגנוס, אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, אוניברסיטת בון |
| שפות היצירה |
עברית |
| תחום כתיבה | שירה וספרות למבוגרים ולילדים, מחזות, תרגום, ביקורת ספרות, חקר הספרות |
| תקופת הפעילות | 1932–1970 (כ־38 שנים) |
| פרסים והוקרה | פרס ישראל לספרות (1970) |
  | |
ארכיונה מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים בישראל, אשר בבית אריאלה בתל אביב[2].
לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בעיר קניגסברג שבמחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה[hebrew 1]. (כיום קלינינגרד, רוסיה), לציפה (צילה) לוין[3][4] ואברהם, כלכלן בכיר, שעבד כמפקח בחברת ביטוח בליטא,[5] שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. בשנות חייה הראשונות התגוררה המשפחה בקובנה[hebrew 2] .במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו לברוח למחוז סראטוב, עמוק בתוך שטחה של רוסיה. כששבו לליטא בתום המלחמה הואשם אביה בקומוניזם, וחיילים ליטאים מהצבא הלבן עינו אותו במשך כעשרה ימים. כתוצאה מכך סבל האב מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (תסמונת בתר חבלתית), שהפכה למחלת נפש. בשנת 1931 התגרשו הוריה.
בנעוריה למדה גולדברג בגימנסיה העברית ע"ש שוובה בקובנה.
גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט[6] שלה, באוניברסיטת בון, כתבה על הארמית השומרונית והתרגום השומרוני, בהדרכת פאול קאלה.[7] בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".
מחזור שיריה "משירי ארץ אהבתי" מוקדש כנראה לליטא ולקובנה, העיר שבה גדלה. ייתכן גם שהשירים מבטאים תחושה אישית של כמיהה לאהבת איש ("יבוא עולה רגל"), ושבביטוי 'ארץ אהבתי' היא מתכוונת לנפשה שלה.
מכורה שלי, ארץ נוי אביונה
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.— משירי ארץ אהבתי
עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו בין היתר השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב). בשנת 1938 פרסמה את "האומץ לחולין", ולראשונה חתמה בשמה ולא בשם עט.
אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים עברו להתגורר יחדיו בתל אביב ברחוב ארנון 15. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין". בשיריה ביטאה גם את הקרע מהארץ שבה נולדה:
אִתכם אני נשתלתי פעמיים
אִתכם אני צמחתי, אורנים
ושורשיי - בשני נופים שונים— אורן
בתקופה זו כתבה גם ספרי ילדים רבים, בהם "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".
גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם" בעיתון "דבר".[8] היא חיברה גם זמרירי פרסומת למחייתה, ועבדה כמורה בבית ספר,[דרושה הבהרה] וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין.
ב-1950, לאחר שהוצע לה ללמד באוניברסיטה העברית, עברו היא ואמה להתגורר בירושלים. שם כתבה את מחזור השירים אהבתה של תרזה די מון,[9] המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר. הספר מושפע מאהבתה לז'ק אדו.[10]
ב-1952 החלה גולדברג ללמד לימודי יסוד בספרות באוניברסיטה העברית, וב-1953 החליפה את אריה לודוויג שטראוס, לאחר שפרש מהוראה מחמת מחלה. אז היה באוניברסיטה רק חוג לספרות עברית, והיו קורסים כלליים בספרות כללית. בשנת 1960 היא ייסדה את החוג לספרות כללית והשוואתית, ועמדה בראשו עד מותה. תלמידיה מתארים אותה כדמות קצת מגושמת, תמיד עם סיגריה בפה, מרתקת ומעוררת הערצה, ונראית לא פעם קצת כועסת. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים הותקפה שירתה של גולדברג בין היתר על ידי תלמידיה. בתקופה זו הייתה נהייה אחר השירה האנגלוסקסית שהייתה משוחררת יותר ופחות מובנית, ושירתה של גולדברג נתפסה לפתע כמיושנת. גולדברג נפגעה מכך וחשה שמפעל חייה יורד לטמיון. בתקופה זו מצאה מפלט בציור.[11]
גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, ומחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון, ושלחה ידה גם בציור.
לאחר שניתן גזר הדין במשפט אייכמן ב-1961, חתמה גולדברג על מכתב לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, שאת שליחתו יזמו מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, הקורא לנשיא למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן.[12]
לאה גולדברג, שעישנה באופן קבוע, חלתה בסרטן הריאות.[13] בתקופת מחלתה הפסיקה לעשן, עברה טיפולים כואבים, וציירה באינטנסיביות ממיטת חוליה על קירות חדרה.[14] היא נפטרה ב-15 בינואר 1970 ונקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. גולדברג לא נישאה ולא הקימה משפחה. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה.
לפי המתואר, היחסים בין לאה ואימה צילה היו קרובים וחמים, תוך שתמכו ונעזרו זו בזו במידה רבה. ללאה היו לא מעט מצבי נפש קשים, והאם תמכה בה. עם זאת התלות של גולדברג באימה הייתה לא פשוטה עבורה. גולדברג תפסה את אמה צילה בתור אישיות מוארת מבפנים ומבחוץ, וחשה רגשי נחיתות לעומתה.[15] צילה הוסיפה לחיות עוד 11 שנים אחריה, וביקשה שעל מצבתה ייחרטו המילים: "אם המשוררת לאה גולדברג".
בראש יצירתה הספרותית של גולדברג עומדת שירתה. שירתה של גולדברג, כאופייני לזמנה, נמלצת פחות מזו של בני הדור הקודם, כגון ביאליק וטשרניחובסקי, ומודרניסטית במובהק. גולדברג הושפעה כאלתרמן מהסימבוליזם הרוסי, אבל בניגוד לשירתו של אלתרמן העמוסה במטפורות, שאינן תמיד קלות לפענוח, ובמצלולים רבים, גולדברג התרחקה מהקוטב הצורני-חושני לעבר שירה הגותית יותר שאופיינה בבהירות התכנים. גולדברג לא כתבה שירה לאומית או "מגויסת" לצורכי מפעל הציונות, אלא עסקה בנושאים אישיים ואוניברסליים. ייחודה כמשוררת והמעמד הנכבד שלו זכתה יצירתה נזקפו בעיקר לזכות יכולתה המלוטשת להסביר נושאים אישיים, אינטימיים ואינדיבידואליים, ולהעבירם כתחושת הכלל, ללא מעורבות של מטענים פוליטיים וחברתיים.
נתח נכבד משיריה של גולדברג עוסק בתיאורי הנוף והטבע. מאות משיריה עוסקים בנוף הישראלי, וכן בנוף האירופי אותו השאירה מאחוריה, דרך תיאורים חד-פעמיים של מראות שנקלעו בדרכה, בין אם מדובר בשירים בודדים, כגון "הזר שר לנחל", "פריחת התמוז" ו"אחרונים בשדה", או במחרוזות שלמות כגון "אילנות", "שיבולת ירוקת העין", ו"משירי הנחל". להלן מתוך מחזור שירי "העץ":
ראיתי עץ כורע על נהר,
איתן ושבע ימים וידוע- סער
אדיר מרגוע ושכול מיער
איכה סגד לזרם הנמהר!— העץ, א'
גולדברג לא נישאה ולא הייתה לאם. בשירתה מוצגת בדידות גדולה לצד ניסיונות נואשים להשיג אהבה. בנעוריה התאהבה בגברים מבוגרים ממנה, אך אהבותיה היו נכזבות כולן. המשורר אברהם בן יצחק (סונה) היה אהבת חייה – ועליו כתבה: "אהבה גדולה, אחת ויחידה, שלא הייתה כלל אהבה". להלן ציטוט מהשיר "אחרי עשרים שנה" המוקדש ספק לאב ספק לאהוב:
שני אנשים, אכן, שני אנשים זרים
משני עברי התהום של הרס ואימה
אפילו על קברי מתינו היקרים
לא עוד נאמר היום אותה תפילה עצמה— אחרי עשרים שנה
מהדהדות כאן גם השורות:
השפלתי המבט
ובידי עודה מוטלת יד
שבדברים שבירים השכילה געת
והיא כבדה ונוכריה לעד— שירי אהבה מספר עתיק, ה'
גם בשיר "אהבה ראשונה" בולט הפער בין אהבות שחוותה בנעוריה לבין בדידותה כיום:
עיי מפולת, דם ואפר,
שנים, שנים רובצות כתהום,
בין חלומות של בית הספר
ובגרותי כבדת היום.— אהבה ראשונה
נושא נוסף המלווה את שיריה של גולדברג הוא מורשת חייה באירופה, אותה הותירה מאחור בעלייתה ארצה. דוגמאות לכך קיימות בספריה, כמו "שיר בכפרים", המכיל שירי עם ממולדתה אותם תרגמה לעברית, יצירתה "משירי ארץ אהבתי" וכן גם ספרה "מביתי הישן". שירים אלו כוללים עולם ציורי כפרי ואירופי, השזור באינספור תיאורים לעולם אשר על אף געגועיה של המשוררת, אינו יכול להתקיים במציאות הארץ-ישראלית. שיריה מבטאים געגועים לנוף האירופי ואת קשיי ההיקלטות במולדת חדשה. הזיקה לתרבות הכללית הייתה חלק בלתי נפרד מחייה. היא עסקה בתרגומים של יצירות מופת מהספרות העולמית לשפה העברית ולימדה ספרות כללית במסגרת האוניברסיטה העברית.
כמו אחרים בני דורה הושפעה גולדברג ממאורעות מלחמת העולם הראשונה וגם מכך שאיבדה חברים ומכרים רבים שנספו בשואה בימי מלחמת העולם השנייה. היא ביטאה את קולו של דור שלם אשר נותר מצולק בחייו עקב מאורעות הזמן. רבים משיריה מבטאים תחושת אשם כבדה, שייתכן וקשורה גם לנסיבות חייה האישיות-משפחתיות בימי ילדותה בזמן התלאות שעברה משפחתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. בחלק מהשירים עולה תחושת רדיפה של חבריה המתים בהזיותיה ובחלומותיה (מחזור השירים "בלהות" מתוך "ברק בבוקר"). משירים אלו עולה תחושה אישית-קולקטיבית של רצון עז להיגאל מאותן תחושות האשם, אך ללא כל יכולת לממש זאת. מוטיב האמונה חוזר הרבה בשירים אלה והרצון להיאחז בה על מנת להיגאל מהאשם.
מתוך השיר "למי שאינו מאמין", המופיע בספר "עם הלילה הזה":
לבי ישן את שנתו
ואני ישנה.
חלומי כבד- שתיקה
ומתי מהלכים בשנתי
כבתוך מצודה עתיקה.
איך אתעורר משנתי
ואין בלבי אמונה
ואתה אינך מבקש דבר?— למי שאינו מאמין, א'
ערך מורחב – ספרות הילדים של לאה גולדברג
לאה גולדברג חיברה יצירות רבות לילדים: היא כתבה ספרי ילדים, שבין המפורסמים שבהם ניתן למנות את דירה להשכיר, המפוזר מכפר אז"ר, איה פלוטו, מה עושות האיילות, מעשה בצייר, דב-דבוני בן דבים מצחצח נעלים, ידידי מרחוב ארנון, הילד הרע ונסים ונפלאות. בנוסף כתבה שירי ילדים, אשר רבים מהם התפרסמו ואף זכו ללחן. דורות של ילדים התחנכו על שיריה ופזמוניה, ובהם "הדוב הצהוב", "שיר ההפלגה", "ברווזים", "מה עושות האיילות", "מדוע הילד צחק בחלום" ו"פזמון ליקינטון".
דרכה של לאה גולדברג אל ספרות הילדים נסללה בפועל החל מיומה השני בארץ, וכמעט במקרה. מכריה השיגו עבורה משרה בעיתון "דבר", וכשנכנסה למערכת העיתון הציגוה בפני יצחק יציב. על יציב, עורכו הראשון של "דבר לילדים", מספרים שהיה מטה כל שיחה בענייני ספרות וסופרים לשאלה אם ניתן לבקש מן הסופר או המשורר שדובר בו זה עתה לתרום מפרי עטו למוסף, וכך נהג גם עם העולה החדשה. "אולי יש לך חומר לילדים", שאל אותה, "הכתבת שירי ילדים?" – והיא ענתה: "לא ניסיתי". "ובכן נסי" הייתה תשובתו. הגיליון הקרוב של המוסף עמד בדפוס אך בזה הבא כבר הופיע שירה הראשון לילדים, "פילי הקטן". עד מהרה התמנתה גולדברג לסגניתו של יציב, במקום הסופרת והעיתונאית ברכה חבס, ופרסמה בקביעות שירים וסיפורים לילדים. בשנת 1936 החלה בשיתוף פעולה עם אריה נבון, עימו יצרה את הקומיקס "אורי מורי", ואחר כך גם יצירות אחרות.
גולדברג כתבה ספרים רבים לילדים, אבל לא היו לה ילדים משלה. גולדברג אהבה מאוד ילדים והקשר שלה איתם היה עמוק בלתי אמצעי וחופשי. העצבות העמוקה של חייה הייתה על כך שלא היו לה ילדים.[15] היא התגוררה ברחוב ארנון 15 בתל אביב, עם אמהּ. "ידידי מרחוב ארנון" הוא ספר הילדים הראשון של לאה גולדברג בפרוזה. הוא מכיל ארבעה סיפורים, הנקשרים כולם בהווי רחוב ארנון.
"והוא האור" הוא רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים שיצא לאור ב-1946. גולדברג מתארת בו את מחלת הנפש של אביה. יצירה זו מונחת בתשתית יצירתה והיא שופכת אור רב על יסודות נפשה ועל אישיותה.
הספר פותח ברצח אב סמלי. הגיבורה נורה פוגשת יהודי החוזר ושואל אותה במפגיע על אודות הייחוס המשפחתי שלה. נורה, שאינה מעוניינת להסגיר את העובדה כי אביה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, מנסה להתחמק משאלותיו של היהודי הסקרן, אך הדבר אינו עולה בידה, ולבסוף היא פולטת בזעם:
”אין לי אב! אבי מת! השמעת, מת!...”
נורה "הורגת" את אביה ומנסה להתנתק מעברהּ. לאור אי-הצלחתה בכך, פניו של החולי הנפשי ממשיכות להציץ אליה ולהתגלות לה בדרכים שונות. נורה אומרת לבסוף: ”כל העולם כולו חולה רוח” (עמ' 211), וב"משירי הבן האובד": ”לעולם לא יסלח אביך/ לא סליחות הוא אגר בלב”.
לאה גולדברג הייתה חובבת אמנות והעמידה יצירה פלסטית לצד זו הפואטית. בשנותיה האחרונות עסקה בציור, ברישום ובמלאכת הקולאז', אולם כבר בילדותה גילתה נטייה מובהקת אל התחום, אף יותר מאשר אל אמנות המילה. ביומניה מנערותה ביטאה גם את הרצון להיות ציירת.[14] היא אהבה לצייר לא פחות משאהבה לכתוב.[15] במסמך תולדות חייה אשר נמצא בעיזבונה וחובר בשנת 1968, כתבה גולדברג שהמורה לציור בבית ספרה ייעץ להוריה לשלוח אותה לשיעורי ציור פרטיים. משום שהמשפחה הייתה שרויה במצוקה כלכלית, שילמה גולדברג על שיעורי הציור הפרטיים בעצמה, מכסף שהרוויחה בשיעורים פרטיים שהעניקה.
גולדברג החלה ללמוד באקדמיה לציור בקובנה אולם עקב לחץ מן הסובבים אותה וציפיות משפחתה שתבחר בספרות כמקצוע, היא שוכנעה לעזוב את האקדמיה כעבור חודש. על החלטה זו השפיע גם פרסום שירה הראשון בעיתון.[16]
בסיום לימודיה באוניברסיטת קובנה בשנת 1930, קיבלה גולדברג מלגה ונסעה ללמוד בגרמניה. בעקבות מעבר זה נפתחו בפניה אופקים תרבותיים חדשים אשר לא היו נגישים עבורה בליטא, והיא נחשפה אל יצירות אמנות מערביות רבות, מן העולם הנאו-קלאסי, הרנסאנסי והמודרני. ייתכן שאותה חשיפה מקבילה לאסכולות אמנותיות מסורתיות ומודרניות הביאה למתח המתקיים בין הקלאסי למודרני ביצירתה הספרותית.[17] ברשימתה "תולדות חיים" ציינה גולדברג אמנים שאהבה במיוחד, בהם ציירי הרנסאנס קרלו קריולי, אניולו ברונזינו וחוספה דה ריברה, וכן המודרניסטים ארנסט בארלאך (אנ'), פאול קלה ופבלו פיקאסו. אמנים אלו השפיעו על מכלול יצירתה, כאשר בין השאר שירה "חלום נערה" הושפע מתמונת מגדלנה של קריולי, ואילו התמונה "הקדוש סבסטיאן" של ריברה נזכרת בסונטה גנוזה שלה ששמה "ברלין".[17]
כאשר נשאלה גולדברג מדוע לא נמשכה ללימודי ציור, ענתה שאם העובדה שלא ציירה לא הפריעה לה זמן כה רב, סימן שלא הייתה אמורה לצייר.[16]
גולדברג ראתה את הספרות כיעודה, אולם ב-1968 כתבה כי ארבע שנים קודם לכן ”החלה פורצת מתוכי התשוקה הישנה”.[16] גולדברג הראתה את רישומיה לידידה האמן אריה נבון, אשר ייעץ לה להמשיך ביצירה. היא החלה לצייר עד אשר ציירה באופן יומיומי, והרחיבה את יצירתה גם למדיום הקולאז' ביולי 1968. הציור היה עבורה תרפיה. בתקופות קשות עבורה כמו בתקופה בה חוותה ביקורת מתלמידיה וכמו בתקופת מחלת הסרטן, פנתה לעסוק בציור. חברתה של גולדברג, תמרה ריקמן תארה כיצד בימיה האחרונים הפכו קירות ביתה למעין כן ציור. היא רשמה על הקירות ציור שהלך והתארך עד קצה החדר.[14][15]
גולדברג איירה בעצמה את ספר הילדים פרי עטה, מעשה בצייר, את השיר הסיפורי אוקסן וניקולט שתרגמה מצרפתית, את המפוזר מכפר אז"ר שחיברה בהשראת סמואיל מרשק ואת תרגומה לספר הגרמני עץ היהודים (אנ') מאת אנטה פון דרוסטה הילסהוף. בנוסף, יצרה גולדברג איורים עבור המחזה בית ספר לנשים למולייר, אותו תרגמה לעברית, אולם אלה לא התפרסמו משום שחששה לפגוע במאיירת שנבחרה על ידי הוצאת הספרים, ולכן לא הציעה את איוריה.[17] בריאיון עם תלמה אליגון משנת 1969 התייחסה גולדברג לקשר של כתיבתה עם ציוריה:
"הדחף ליצירה הוא אותו הדחף הן בשירה והן בציור, אך אינני עושה אילוסטרציה של מחשבתי השירית. האסוציאציה בזמן הציור היא בהחלט לא ספרותית. [...] להיפך, הציור נחוץ לי כדי לברוח מן הספרות אל עולם אחר, ממשי יותר. סופרים נמשכים לציור כי הם מחפשים את הקיום הממשי שתפיסתו בלתי-אמצעית. כנראה מתוך זה ברחתי לציור, כי כמעט אינני כותבת. [...] אמנם נכון שהחוויה המעוררת את היצירה היא אותה חוויה והאישיות שלי היא אותה אישיות בשני המקרים, אך כאן נגמרת ההשוואה. בכל אמנות חושבים בחומר בו עובדים, ומסוכן, ואף אין זה מדייק להשוות ולשאול מונחים מאמנות אחת לרעותה. בציור, מה שחשוב לי, בדיוק כמו בקולאז', הוא צורה וכתם. אני מנסה להשיג בגבולות היכולת שלי את הטוב ביותר בצורות ובצבעים. כך גם אני רואה תמונות של ציירים, אפילו מן התקופה הקלאסית. אחד הציירים האהובים עלי הוא פרא-אנג'ליקו, שאני רואה אותו בכל ביקורי באיטליה או בפאריס, בלובר. אמנם נשאר בזיכרון גם הלך הנפש של אמונה תמימה, אך אני זוכרת את התכלת והזהב שלו, ואינני זוכרת דמויות בודדות. הדמויות המסוימות חשובות רק אם מרגישים שהן חשובות לצייר. למשל גויא, כיוון שזה חשוב לו למסור את אופייה של הדמות, זה חשוב גם לי. בשבילי הבדל בין תמונה אבסטרקטית טובה לבין תמונה פיגורטיבית טובה, שבה הצד הפיגורטיבי לא כל כך חשוב, הוא מאוד קטן."
— לאה גולדברג, 1969[18]
דרך השירה נגלה לעינינו צד מלנכולי ונוגה בעוד דרך ציוריה של גולדברג מתגלה צד חי חיוני ומעורב בחיים. ייתכן והדבר קשור לכך שעל פי עדותה הייתה כותבת כאשר הייתה במצב רוח מלנכולי. אם כך, ציוריה מאפשרים לנו צוהר להיבטים אחרים באישיותה.[14]
הדמויות המופיעות בציוריה של גולדברג הן פעמים רבות דמויות ספרותיות – מיצירותיה או מיצירות שתרגמה וערכה – המתבטאות באופן מוחשי במדיום הוויזואלי. לעיתים אף ניתן לזהות ביצירות מסוימות את דיוקנה של גולדברג באופן גלוי או סמוי. הנושאים בציוריה מגוונים ומציגים זכרונות, מסעות, ערים, טבע, נוף ודמיון. הם מתאפיינים בתיאורי אווירה יותר מאשר תיאורים ריאליסטיים. גולדברג ציירה בעיפרון, פחם, גואש, עפרונות צבעוניים, צבעי מים ושמן, ונהגה להתחיל ברישום גרסאות רבות עבור אותה יצירה: רישום שככל הנראה היה אימפולסיבי ואינטואיטיבי. בחלק מן הציורים מופיעים עומק ופרספקטיבה ובחלקם השטחה קווית מרומזת, ורובם נתחמו על ידי מסגרת. ציוריה העוסקים בנוף עירוני מורכבים מגוונים מונוכרומטיים כשחור, לבן, חום ואפור, היוצרים אווירת עצבות וניכור המתכתבת עם שיריה של גולדברג על תחושותיה בערים זרות.[19]
בשנים האחרונות לחייה יצרה גולדברג קולאז'ים בהשפעת יצירותיה של האמנית שושנה היימן. אלו הורכבו בקפידה מגזרי נייר ומפות ששולבו עם כיתובים וציורי דיו, עפרונות, גואש וצבעי מים באופן צפוף, סמלי ועשיר בדימויים. בשנים 1968–1969 יצרה קולאז'ים בנושאי ירושלים והתנ"ך. גם על בחירתה ליצור במדיום זה התבטאה בריאיון עם תלמה אליגון:
"בקולאז' יש לי אמביציה לקחת חומר ולהשתמש בו בצורה אחרת. יש ליטול מהחומר את משמעותו הפונקציונלית הקודמת, לרוקן אותו מכל משמעות קודמת ולתת לו משמעות חדשה ככתם צבע במסגרת שאני יצרתי אותה. נכון, יש כאן משחק, אך יסוד זה של משחק קיים בכל אמנות. אני נהנית גם מגזירת הנייר, גם מהדבקתו וגם מן העובדה שאני משנה את משמעותו. בקולאז' יותר קל לי להגיע לאבסטרקט, אני אוהבת מאוד אבסטרקט טוב אך איני יכולה להגיע לאבסטרקט גמור. גם בשירים הפחות מטריאליים שלי יש משהו שהוא שייך לאמנות פיגורטיבית. אף הייתי אומרת, קיים קשר סינטקטי [תחבירי] גם בשיר וגם ברישום ובציור."
— לאה גולדברג, 1969[18]
יצירותיה הפלסטיות של גולדברג הוצגו בימי חייה בשתי תערוכות: הראשונה בבית האמנים בירושלים בשנת 1968,[20] והשנייה בשנת חייה האחרונה, בגלריה בכפר מנחם, ב-1969. על תערוכתה האחרונה התפרסמה ביקורת אוהדת בעיתון "על המשמר":
"לתערוכת הקולאז'ים של לאה גולדברג בכפר מנחם היתה הצלחה בלתי רגילה: ביקרו בה קבוצות רבות של אנשי ההתיישבות העובדת, מן היישובים בסביבה ובמקרים יחידים לרוב. לתערוכה זו היה קהל טוב מאוד. רוב המבקרים בילו שעה ארוכה בהתבוננותם. תופעה בולטת זו, מקורה בטיבן המיוחד של התמונות, אשר להן מעבר לסגולותיהן האסתטיות הטהורות צד הגותי, שעוצב בדרך האסוציאציה היוצרת, מתוך מעין שופע של עולם פנימי ותרבות עשירה."[21]
גולדברג הותירה בעיזבונה כארבעת אלפים ציורים, רישומים וקולאז'ים פרי יצירתה, בנוסף למפעלה הספרותי הענף.
יומניה האישיים של גולדברג התפרסמו בשנת 2005. היא החלה בכתיבתם, בעברית, באוקטובר 1921 בקובנה בהיותה בת עשר בלבד. הפרסום עמד בסתירה לקנאות שבה התייחסה לפרטיותה, והעניין עורר ויכוח ציבורי.
על זהותה התרבותית:
"למרות כל חיבתי שיש לי לגיבורי הספרות הרוסית, אני אינני הם. אותה האטמוספרה המיוחדת שיצרה סביבה היהדות, היא מעגל קסמים שממנו אי־אפשר לי לצאת, ושגם איני רוצה, בשום אופן איני רוצה לצאת ממנה. היא משפיעה על כל מחשבותי ורגשותי ועושה אותי ואת בנות עמי האחרות שונות לגמרי מהנשים הנולדות והחיות בסביבה אחרת... ה"אני" שלי, השלם, הגמור, כמו שהוא, אני אוכל למצוא רק ביצירה עברית. ולוּ את השפה העברית ידעתי יותר, לוּ יכולתי להרגיש את הניואנסים הכי קלים שבה, הייתי מרגישה את כל הספרות העברית עוד הרבה יותר ברור, והיא הייתה פועלת עלי הרבה יותר מאשר הרוסית...ואולם אני עוד אדע את העברית. אלמד ואדע. בזאת אני בטוחה."
— לאה גולדברג, קובנה, 1927[22]
שורות אחדות המסכמות את כמיהתה העצומה לאהבה, את הייאוש מהסיכוי להשיגהּ ואת ההשלמה שהיא מחוץ לטווח השגתה:
"הכול התרכז מסביב לשם אחד, אחד ומיוחד. כל התקוות, כל המאוויים, כל הכספונות והרצונות מכוּונים לנקודה אחת, לנקודה אשר מזהרת מרחוק, קוראת, רומזת, ואשר אי-אפשר לגשת אליה. זה אתה. אתה האהוב שלי. שלוש שנים ארוכות, שנות ייסורים, שנות שממה וייאוש, שנות אהבה, ודבר לא נשתנה. שום דבר. רק החומה הגבוהה, הבצורה והחזקה, איך לגשת? מה לעשות? לאה, אל תדברי שטויות. הלא את יודעת כי איש עוד לא עלה על כותלי זכוכית חלקים. את לא גיבורה. כבר מזמן צריך היה לחדול מרעיון זה ולדעת שמלפניך אין דבר. הוא חלום נפלא, אשר תמיד אתך. אפשר לאהוב ולכתוב ולהיות בודדה. לא יותר."
— לאה גולדברג, קובנה, 1929[23]
על אף המעמד אליו הגיעה יצירתה, והמוניטין שזכתה לו עם השנים כאחת מגדולות המשוררים העבריים, ידעה גולדברג בחייה אך מעט הוקרה ליצירתה. בשנת 1970, השנה בה הלכו לעולמם היא ושותפה לחבורת "יחדיו", נתן אלתרמן, הוספד אלתרמן בעיתונות כ"מצפון האומה" וכמוביל השירה העברית בעתו. גולדברג, מאידך, הוזכרה במילים מעטות כ"פרופסורית מוערכת אשר פרסמה מספר ספרי שירה לילדים ולמבוגרים, וכן הייתה למתרגמת וחוקרת מעולה".
זמן קצר לאחר מותה החלה התעניינות גוברת ביצירתה, הן במחקר והן כמשוררת שרבים משיריה שהולחנו הפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי.
באותה השנה התפרסם לחנה של דפנה אילת לשירה "משירי ארץ אהבתי" ביוזמתה ובביצועה של חוה אלברשטיין וזכה להצלחה גדולה.
כעבור מספר שנים התפרסם לחנו של מוני אמריליו לחלק השני של הטרילוגיה, "בארץ אהבתי השקד פורח" בביצוע צוות הווי חטיבת הצנחנים עם הסולנית רוחמה רז שזכה גם הוא להצלחה גדולה.
אלבום הבכורה של צילה דגן אשר כלל ארבעה שירים של גולדברג אותם הלחין דני ליטני, בהם "ולא היה בינינו אלא זוהר" ו"נחל שלי". ליטני עצמו הוציא באותה השנה תקליט שדרים בו כלל הלחנה שלו לשירה של גולדברג "דלילה".
בהמשך שנות השבעים זכו שירים רבים של גולדברג להלחנה, והפכו לאהובים ביותר בעולם המוזיקה הישראלי, בהם השירים : "זה מכבר" (לחן: מתי כספי/ ביצוע: אושיק לוי), "את תלכי בשדה", (חיים ברקני/חוה אלברשטיין), "מה יהיה בסופנו" (אשר ביטנסקי/נורית גלרון), וכן השיר "סליחות" (לחן: עודד לרר), אותו שרה יהודית רביץ הצעירה בשנת 1977 בפסטיבל הזמר ובעקבותיו זכתה לחשיפה רחבה. אלברשטיין הוציאה בשנת 1980 את אלבומה אני הולכת אלי שנקרא בעקבות שירה של גולדברג אותו הלחין נחום היימן. בשנים שלאחר מכן, זכו שיריה של גולדברג ללחנים נוספים. בין השאר, להקת "בלאגן" (שעם חבריה נמנו דן תורן, יובל מסנר ודנה ברגר שכללו באלבומם את השיר "שלושה ימים", וכן הזמרת אחינועם ניני, שאלבומה השני כולל כמעט כולו שירים של גולדברג (ביניהם השיר "הוא", הידוע יותר כ"בואי כלה").
בשנת 2003 הוציאה חברת "נענע דיסק" את הפרויקט "שרות לאה גולדברג", ובו אמניות עכשוויות מלחינות ומבצעות משיריה. בין המוזיקאיות שהשתתפו באלבום היו אהובה עוזרי, רונה קינן, הדרה לוין ארדי, יסמין אבן, קרני פוסטל, שרון רוטר ואפרת בן צור.
בשנת 2006 התיאטרון הקאמרי ערך, הפיק וביצע מחווה לגולדברג.[33]
בשנת 2010 הועלתה הצגת היחיד "אולי מחר אני אהיה", אותה יצרה ומבצעת השחקנית שירה פרבר על פי יומניה של גולדברג, שיריה וכתבים נוספים. ההצגה מתארת את מהלך חייה של לאה גולדברג עד גיל 40, את בדידותה וחוסר יכולתה ליצור קשר אינטימי.[34]
בשנת 2011, במלאת מאה שנה להולדתה, הוקרן בבכורה במסגרת פסטיבל דוק-אביב סרטו של יאיר קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים"[35][36] על חייה ויצירתה של גולדברג. הסרט הופק במסגרת פרויקט "העברים", וזכה לתמיכת שירות הסרטים הישראלי, הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה והרשות השנייה. הסרט הוקרן בעשרות הקרנות ברחבי הארץ ובעולם, ושודר בערוץ 10 ובערוץ 2 פעמים אחדות.
פסטיבל חיפה להצגות ילדים, המתקיים מדי שנה בתיאטרון חיפה, הוקדש באותה שנה ליצירתה, וחוקר הספרות גדעון טיקוצקי והקולנוען יאיר קדר יזמו את חגיגות מאה השנה להולדתה. במסגרתן ערכו ערבי לאה גולדברג ברחבי הארץ בשיתוף מרכז הספר והספריות, הוציאו לאור מארז מיוחד, שכלל את ספרו של טיקוצקי "האור בשולי הענן", ואת סרטו של קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,[37] יזמו ערב הוקרה שנערך בשיתוף התיאטרון הקאמרי, התזמורת הפילהרמונית, גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית, את הכנס האקדמי הבין אוניברסיטאי שהוקדש ליצירתה והקמת אתר אינטרנט על יצירתה עם הספרייה הלאומית. בקמפוס הר הצופים, ליד הספרייה המרכזית הוקמה לרגל 100 שנה להולדתה במימונה של קרן צביה ברלינסקי-פינת זיכרון המשמשת גם כפינת הסבה ולימוד. בפינה זו מוצגים רהיטים ופרטים מקוריים אחרים מחדרה באוניברסיטה העברית, מכתבים מתיקה האישי באוניברסיטה ועוד.
שני פוקר, שירי הילדים של לאה גולדברג משקפים את ראשית התרבות הישראלית, באתר הארץ, 10 באפריל 2023בבית הספרים הלאומי מצויים מאמרי ביקורת ופרשנות רבים מאוד על יצירתה של גולדברג. להלן כמה מהם:
ליאור טל שדה, כשרוזה האדומה ולאה גולדברג יצאו לטייל בשדה, באתר הארץ, 11 במאי 2020.svg){kind=logo}
לאה גולדברג, באתר MusicBrainz (באנגלית)
לאה גולדברג, באתר Discogs (באנגלית) עופר אדרת, מכתבי לאה גולדברג נחשפים: "אינני יוצאת, חיי נעים בין הספר לשדה", באתר הארץ, 14 בינואר 2014
מבחר תוכניות רדיו ועוד על לאה גולדברג, באתר iCast. באחת התוכניות שודרו קטעים נרחבים בקולה מתוך ראיון שערך איתה חוקר הספרות א.ב. יפה ב-1960 אבנר שפירא, על המשוררת בשני ספרים: התכתבויותיה עם המשורר טוביה ריבנר ורשימותיה העיתונאיות, באתר הארץ, 26 באפריל 2017 שלי קרן, "נובלות מוזיקליות": המוזות של מוצרט והנדל, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2024
שיר הדייגים, שיר התעופה, המנון רחובות - שירי לאה גולדברג 1938 - 1940Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
