Remove ads
ג'ואקינו אנטוניו רוסיני (באיטלקית: Gioacchino Antonio Rossini; 29 בפברואר 1792 – 13 בנובמבר 1868) היה מלחין איטלקי.
 | |
| רוסיני, תמונה מ-1865 | |
| לידה |
29 בפברואר 1792 פזארו, מדינת האפיפיור |
|---|---|
| פטירה |
13 בנובמבר 1868 (בגיל 76) פריז, הקיסרות השנייה |
| שם לידה |
Gioachino Antonio Rossini  |
| מקום קבורה |
בזיליקת סנטה קרוצ'ה |
| מוקד פעילות | ממלכת איטליה הנפוליאונית, מדינת האפיפיור, ממלכת שתי הסיציליות, הרסטורציה הצרפתית |
| תקופת הפעילות |
מ-1810 |
| מקום לימודים |
קונסרבטוריון ג'ובאני באטיסטה מרטיני |
| סוגה |
אופרה, קנטטה, מוזיקה קלאסית |
| שפה מועדפת |
איטלקית |
| כלי נגינה |
צ'לו |
| בן או בת זוג |
איזבלה קולברן (16 במרץ 1822–1837) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
רוסיני נולד להורים מוזיקליים - אביו היה נגן קרן ואמו זמרת. הוא הוטבל בשם Giovacchino (ג'ובאקינו), אך נודע בשמו המקוצר Gioacchino. כילד למד לנגן בכינור ובצ'מבלו, והתברך בנוסף בקול נעים לאוזן. אמו מנעה את התממשות הצעת אחיה לסרס את הבן המוכשר עבור שימור קול הסופרן שלו, ורוסיני היה אסיר תודה לה על כך. בגיל 14 עבר לקונסרבטוריון של בולוניה בו למד הלחנה ונגינה בצ'לו ובפסנתר. ארבע שנים מאוחר יותר השלים את לימודיו, שבמהלכם חיבר כבר מספר יצירות. רוסיני החל לכתוב אופרות באופן בסיסי בוונציה. האופרה Tancredi, אותה הלחין בשנת 1813, הובילה לפרסומו. הוא הלחין אופרות לבתי אופרה איטלקיים, ובשנת 1815 מונה למנהלם של שני בתי האופרה של נאפולי. בחוזה ההעסקה שלו התחייב לכתוב אופרה אחת מדי שנה לכל אחד מבתי האופרה, אך הדבר לא מנע ממנו לעבוד עבור ערים אחרות.
לא כל האופרות שהלחין התקבלו בעין יפה: הופעות הבכורה של "הספר מסביליה" ושל "סינדרלה" ברומא לא היו הצלחה גדולה, ורק בבימויים מאוחרים יותר זכו לאהדת הקהל. בנאפולי הכיר את זמרת האופרה איזבלה קולבראן. הוא נישא לה בשנת 1823, והתגרש ממנה בשנת 1836. לאחר שהות בת חמישה חודשים בלונדון, שם הובטח לו שכר נאה ב-King's Theatre, קיבל בשנת 1824 את ניהול האופרה האיטלקית בפריז. שנתיים מאוחר יותר היה למלחין החצר המלכותי ולמפקח הכללי על השירה בצרפת. ב-1829 הלחין את "וילהלם טל", האופרה האחרונה שכתב. בסך הכול הותיר אחריו במהלך שני עשורים 39 אופרות שונות. בפרק זמן זה קנה לעצמו שם של אמן האופרה בופה (האופרה הקומית), אף שכתב גם אופרות רציניות. בשנת 1830 איבד את משרותיו הרשמיות, לאחר שמלך צרפת נאלץ לוותר על כיסאו בעקבות מהפכת יולי. באמצעות פנייה לרשויות עלה בידי רוסיני להבטיח לעצמו קצבה לכל החיים.
רוסיני היה ידוע כנהנתן ואוהב חיים, וחלק מפרסומו קשור לפן הגסטרונומי: מנות אוכל משובחות מהמטבח הצרפתי נקראות על שמו. המפורסמת שבהן היא טורנדו רוסיני (Tournedos Rossini): אומצת פילה בקר צלויה עם פרוסת כבד אווז, בתוספת פטריות כמהין או בתוספת ציר בקר. לפי המסופר, רוסיני עצמו המציא את המנה הזו. בשנים 1836 עד 1848 פעל רוסיני בבולוניה כמנהל בית הספר למוזיקה. הוא המשיך להלחין, אך הקדיש עצמו עתה למוזיקה הדתית והקאמרית. בשנים אלו גם נשא את אשתו השנייה, הצרפתייה אולימפ פליסייה, לה היה נשוי עד מותו. עקב חוסר שקט פוליטי בבולוניה נמלט ב-1848 לפירנצה. ב-1855 שב לפריז, ובה בילה את שארית חייו.
יצירותיו החשובות בתקופה שלאחר כתיבת האופרות הן "סטאבאט מאטר" ו-Petite Messe Solennelle, שהיא יצירה בת 90 דקות, על אף שמה. לחניו מוכרים בזכות אלמנט הבדיחה שבהם, וגם כותרותיהן ("אטיודים אסטמתיים", "ואלס מעונה", "חטאים של זקנה") מעידות על חוש ההומור שלו. רוסיני סבל מדיכאון, בעיקר במחצית השנייה של חייו, שנבע כנראה ממחלת מין בה נדבק בנעוריו. הוא מת מסיבוך של ניתוח במעיו, ונקבר בבית הקברות פר לשז שבפריז בשנת 1868. ב-1877 הועבר גופו לפירנצה שבאיטליה מולדתו, אך מערת הקבורה הריקה בפריז מוקדשת לזכרו עד היום.
Remove ads
שנותיו הראשונות ולימודיו
ג'ואקינו רוסיני נולד ב-29 בפברואר 1792 בפזארו, חצי האי האפניני, לחופי הים האדריאטי, דאז חלק ממדינת האפיפיור. הוא היה בנם היחיד של שני מוזיקאים, ג'וזפה ואנה רוסיני. אביו ג'וזפה (1758–1839) היה חצוצרן ואמו אנה (1771–1827) לבית גידאריני, תופרת במקצועה וזמרת בזמנה החופשי[1]. במקור הייתה אנה בתם של אופים. צעירותו של רוסיני עמדה בסימן המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות, שהיו רבי השפעה על המהלכים המדיניים כמו גם החברתיים באיטליה. מקום הולדתו של רוסיני מהווה כיום מוזיאון קטן בן ארבע קומות. רוסיני חי בפזארו עד הגיעו לגיל שמונה, עת עבר עם משפחתו שהחלה לנדוד. בגיל 10 עבר רוסיני לבית משפחת אביו בעיירה לוגו (אנ'), הממוקמת כיום בחבל אמיליה-רומאניה.
הוא למד לנגן בקרן יער ובצ’מבלו והיה בעל זיקה לשירה שכן היה בעל קול סופרן מוצלח. דודו (אחי אמו) רצה לבחור בו כקסטרטו דרך סירוס לשימור קולו, אך אמו של רוסיני התנגדה לכך באופן נחרץ, דבר שהוביל את בנה להיות לה אסיר תודה לאורך כל חייה. בית המשפחה בלוגו היה בנוי מחמישה חדרים והוא מהווה כיום מוזיאון קטן שבו עבודותיו של רוסיני מוצגות לראווה[2]. הוא למד בחריצות את יצירותיהן של מוצרט והיידן בספרייתו של מכר וכתב את יצירותיו הראשונות (רביעיות מיתרים) בלוגו בגיל 12. רוסיני היה בן 12 עם מעבר משפחתו אל בולוניה. אביו של רוסיני, ג'וזפה, החליט על המעבר לבולוניה משתי סיבות, ראשית תמך במהפכה הצרפתית ובאידיאלים המהפכניים שהיא הפיצה עמה, ושנית רצה לאפשר חינוך מוזיקלי איכותי עבור בנו היחיד.
רוסיני החל ללמוד בבולוניה במוסד ללימודי מוזיקה רשמי - קונסרבטוריון. בגיל 18, בסיום לימודיו, היה על רוסיני להרוויח כסף באופן עצמאי עבור מחייתו והוא עבר מבולוניה להתגורר בוונציה, דאז ממלכת איטליה הנפוליאונית, מדינת חסות של הקיסרות הצרפתית הראשונה. בעת שהותו בוונציה הלחין רוסיני את יצירתו המרכזית הראשונה; "צו הנישואים" (La cambiale di matrimonio)[3]. היצירה הייתה לאופרה קצרה בת מערכה אחת מסוג פארסה (ז'אנר אופרות המזוהות עם ונציה המורכבות לרוב מתוך מערכה אחת בלבד) קומית[4]. היצירה נכתבה עבור לִבְרִית של הסופר ג'אטנו רוסי. היצירה הופיעה בהצגת בכורה ב-3 בנובמבר 1810 בתיאטרון 'סן מואיז' (San Moisè) בוונציה. את האוברטורה לאופרה הלחין רוסיני כבר בתקופה שלמד בקונטרבטוריון בבולוניה. ביצירה הזאת הציג רוסיני לראשוני את המוטיב של הדוּאֵט "אז אני" (Dunque io son) שחזר על עצמו ביצירה נוספת של רוסיני מאוחר יותר בהמשך הקריירה שלו.
ונציה; "טנקרדי" ופריצת הדרך
עם הגעתו של רוסיני לוונציה, החל בכתיבת אופרות קומדיות בנות מערכה אחת עבור מספר תיאטרונים קטנים בעיר. עם העבודות שהוזמנו עבור תיאטרון סן מואיז הוונציאני, התפתח רוסיני בקצב עוצר נשימה למלחין אופרות מוביל. בתיאטרון הנודע הזה, שעבורו כתב בעבר אנטוניו ויוואלדי, רוסיני כתב מספר אופרות במערכה אחת תוך זמן קצר. כבר עבודתו הראשונה, "צו הנישואים", זכתה להצלחה נרחבת. הפתיח של האופרה בעלת המערכה האחת, "האדון ברוסצ'ינו" (Il Signor Bruschino), השיג תהילה בעיקר על מוטיבים שנגעו לדיוק שלה, שבה במהלך סבב נגינת הכינורות השני צריכים הכנרים להקיש את הקשתות שלהם בקצב אחיד של המוזיקה כמה פעמים לזמן מה, ובכך עמדו לייצר אפקט של צליל הרמוני בהליך החוזר על עצמו מספר פעמים[5]. עם זאת, רבים מהכנרים היוקרתיים, היו נבוכים מהמהלך 'המהפכני' הזה של הצעיר בן ה-18 וסירבו לבצע כנדרש את צלילי ההקשה ובכך גרמו למהומה ניכרת במהלך הצגת הבכורה.
בשנותיו בוונציה נהג רוסיני לכתוב שלוש אופרות קצרות מדי שנה בממוצע. בגיל 21 קיבל רוסיני הצעת הלחנה של אופרה עבור תיאטרון לה פניצ'ה (איטלקית עבור "עוף החול") המפורסם, המוכר שבבתי האופרה של ונציה. עבור לה פניצ'ה הלחין רוסיני את יצירתו המפורסמת ביותר נכון לאותה העת, "טנקרדי" (Tancredi)[6][7]. הייתה זאת אופרה סריה בת שתי מערכות שבוססה על הטרגדיה "טנקרד" (Tancrède) של ווֹלטֶר[8]. האופרה נכתבה במשך פחות מחודש, פורסמה בהצגת בכורה ב-6 בפברואר 1813 והפכה לסימן היכר מוזיקלי על סגנונו של רוסיני. במקור "טנקרד" הסתיימה בסוף טוב, כמקובל במסורת אופרות סריה. מאוחר יותר, רוסיני שיפצר אותה כך שסופה תאם את הסיום הטרגי של היצירה כפי שנכתבה במקור בידי וולטר. תיקון זה ליצירתו היווה דוגמה לכך שרוסיני חש העדפה לנאו-קלאסיציזם על גבי רומנטיקה.
לא נותרו עקבות רבות על עבודתו של רוסיני במהלך שהותו בוונציה, תיאטרון סן מואיז נהרס, תיאטרון סן בנדטו (תיאטרון הבכורה של "איטליאנה באלג'רי; האיטלקייה באלג'יר" (Italiana in Algeri[9])) היה לקולנוע עם השנים ורק לה פניצ'ה עודנו עומד. עם הצלחתו הנרחבת של רוסיני ב"טנקרד" השיג לראשונה אהדה והוכרה ברחבי אירופה ולאחר הבכורה המוצלחת שלה הוא עבר פעם נוספת ממקום מגוריו בוונציה אל נאפולי, ממלכת שתי הסיציליות.
נאפולי; שיא הקריירה
ערך מורחב – הספר מסביליה
השנים 1810–1820 היו 'שנות הגלריה' של רוסיני, במהלכן כתב למעלה מ-30 יצירות עבור עשרות תיאטראות. עם זאת, במסגרת תולדות חייו של רוסיני הייתה פעילותו בנאפולי, בולוניה ופריז, אשר האפילה על פעילותו במילאנו. אף על פי כן, במילאנו, בירת חבל לומברדיה היו בכורות של חצי תריסר מיצירות של רוסיני, כולל "עורב הנחלים" (Gazza ladra) ו"הטורקי באיטליה" (Il Turco in Italia)[10][11]. רוסיני פגש בביקורו במילאנו את דומניקו ברבג'ה, שהיה אחראי על "מרכז הבידור" לה סקאלה, בית אופרה במילאנו. באותה העת, לצד חשיבותו של הנושא התרבותי והמוזיקלי, ההיבט החברתי של ביקור בלה סקאלה היה חשוב לא פחות. לה סקאלה כללה גם בית קפה, קונדיטוריה, מטבח וחדרי משחקים, עליהם היה דומניקו ברבג'ה בעל התושייה האחראי[12]. עם עליית הצרפתים לשלטון במהלך השנים של ממלכת איטליה הנפוליאונית, ההימורים הוסדרו בחוק וברבג'ה הפך את לה סקאלה למרכז בילוי עם מוזיקלי, גסטרונומי וכמו כן גם מרכז להימורים.
במהלך תקופת פעילותו של רוסיני מנאפולי, אשר דרכה הלחין יצירות לתיאטראות במילאנו, הייתה האחרונה (כמו גם ונציה), חלק מממלכת לומברדיה-ונציה, אשר הייתה נתונה לשליטת האימפריה האוסטרית לפי קונגרס וינה משנת 1815. רוסיני הפך מוקדם לאחד המלחינים החשובים ביותר של לה סקאלה, שמו הספיק למלא את התיאטראות זמן קצר לאחר שהחל לפרסם עבורם. המוסד של לה סקאלה כיבד את רוסיני עם בניית פסל גדול בדמותו בחצר בית האופרה. היה זה הודות למוניטין שרכש רוסיני בהיותו בוונציה אשר אפשר לו להשיג הצעות להלחנה עבור מוסדות האופרה היוקרתיים ביותר באיטליה; לה סקאלה במילאנו, תיאטרון סן קרלו בנאפולי ותיאטרון פונדו, גם הוא בנאפולי. עבור רוסיני זו הייתה ההזדמנות לכתיבת יצירות שנועדו להתפרסם ברחבי אירופה. רוסיני כתב 9 אופרות לנאפולי והחל בפרשיית אהבים עם איזבלה קולבראן, פילגש של ברבג'ה[13]. ברבג'ה מצידו היה מודע לפרשיית האהבים הזאת ולא ייחס לה חשיבות.
רוסיני הפך למנהל התיאטראות של סן קרלו ופונדו והלחין עבור המקהלות של שני התיאטראות. ביחד עם ברבג'ה הפך סן קרלו למאורת הימורים ומסעדה עם תיאטרון צמוד בעל 2,000 מקומות ישיבה. עבור הציבור, האופרה לא הייתה מקדש של מסירות נפש מוזיקלית, אלא מקום עסקי וחברתי. בשנת 1816, שנה לאחר הגעתו של רוסיני, סן קרלו נשרף עם התפרצותה של שרפה נרחבת בתוך העיר נאפולי. ברבג'ה הצליח לבנות מחדש את התיאטרון בהדרתו כפי שהייתה קודם לשרפה בתוך 12 חודשים. רוסיני שהה בנאפולי שבע שנים, במהלכן עבד במרץ, כתב עבור תיאטראות אחרים מלבד אלו בנאפולי, והוביל את תיאטרון סן קרלו לשנות הזהב הראשונות שלו במאה ה-19. בשנת 1822 עזב את נאפולי והתחתן עם איזבלה קולבראן בבולוניה. בני הזוג התגרשו במהלך שנות ה-30 של המאה ה-19 כאשר עבר רוסיני פעם נוספת מביתו בעוד איזבלה נותרה בבולוניה.
רוסיני היה במאי ומלחין תיאטרון בנאפולי כשהוצע לו להלחין יצירה עבור תיאטרון ארג'נטינה ברומא. הוא קיבל את ההצעה ובגיל 23 כתב תוך שבועות ספורים את אחת היצירות האופראיות הגדולות ופורצות הדרך. הבכורה הייתה לכישלון וגררה תקרית מביכה, אך עד ההופעה השלישית כבר התקבלה היצירה בביקורות מעולות וההופעה הראשונה של "הספר מסביליה" (Il barbiere di Siviglia) בתיאטרון ארג'נטינה הפכה למיתוס[14][15]. שנה לאחר מכן חזר רוסיני לביקור נוסף לרומא עם עבודה נוספת שהוזמנה, הפעם נועדה היצירה עבור תיאטרון דלה ואלה. היצירה נקראה "סינדרלה" (Cenerentola), האופרה הרצינית ביותר שלו עד כה[16]. הטנור כעס על כי האריות הווירטואוזיות בעלות הסי הגבוה היו קשות לביצוע. זמר הבריטון חשש מה'פרסטו סילבטו' (שירת הדיבור המהיר) של רוסיני. שרשראות טונים וזינוקים במערכה האחרונה הייתה עוצרת נשימה. יצירה זו היא בין התובעניות ביותר שנכתבו עבור סופרן קולורטורה. פעם נוספת הייתה הבכורה לכישלון אך ההצגות שהגיעו אחריה הובילו לאהדת יצירותיו של רוסיני בקרב תושבי רומא.
הופעת הבכורה של היצירה הייתה כאוטית וכושלת. ייתכן והציפיות הרבות מ"הספר מסביליה" תרמו לכישלון הבכורה של "הספר מסביליה". ההופעה הראשונה של "הספר מסביליה" הייתה כאמור סוערת במיוחד גם כן. אחד הזמרים מעד על דלת מלכודת ונפל על פניו. במהלך הגמר הופיע פתאום חתול על הבמה. לאחר שנמלט החוצה, הוא חזר וקפץ על זרועותיו של זמר. הקהל החל ללעוג ודרבן את החיה. אחת ההמצאות הגדולות ביותר של רוסיני, בהן השתמש לראשונה ב"איטליאנה באלג'רי" וב"הספר מסביליה", היא מה שנקרא 'הקרשנדו של רוסיני'. אחת הסצנות הללו היא האריה של בזיליו "קלומניה היא משב רוח". הטקסט של האריה נשמע כמו ההגדרה של קרשנדו של רוסיני. הוא מתחיל במשב רוח ומתגבר בהדרגה להוריקן מוזיקלי עד שהוא מסתיים ביריית תותח[17].
ביקורים בווינה ולונדון
רוסיני ביקר בווינה בשנת 1822 ועורר אהדה עממית נרחבת עבורו בעיר הקיסרית. שוברט כתב שני פתיחים ואפילו בטהובן הלחין קנון קטן לכבוד ביקורו של המלחין האיטלקי. תוך מספר שבועות התפרסמו 8 אופרות שונות של רוסיני בכ-60 הופעות בווינה, בעיקר בתיאטרון אם קרטנרטור, שמנהלו פגש זמן קצר קודם לכן בברבג'ה, שייצג את רוסיני כל עוד שהה בנאפולי. רוסיני התארח במלון ברחוב זילרגאזה 14 וביקר את בטהובן בדירתו בלאנדסטראש 60. התקשורת בין שני האנשים השונים כל כך התבררה כקשה, שכן באותה העת הפך בטהובן לחירש באופן חלקי[18]. רוסיני אמר מאוחר יותר: ”... כשטיפסתי במדרגות אל הבית המסכן שבו התגורר האדם הגדול, התקשיתי קצת לשלוט ברגשותיי. כשהדלת נפתחה, מצאתי את עצמי בחדר די מלוכלך ולא מסודר להחריד. מעל לכל, אני זוכר שבתקרה, ממש מתחת לגג, היו סדקים גדולים שדרכם בוודאי ירד הגשם. הדיוקנאות של בטהובן שכולנו מכירים מדגישים את מראהו, באופן כללי, בצורה נאמנה למדי. אבל מה שאף חרט לא יכול היה להביע הוא העצב הבלתי מוגדר הבוקע מפניו, בעוד שמתחת לגבות הצפופות, כאילו בארובות עמוקות, נראה שהעיניים, אם כי קטנות, מנקרות בך... ואז הרים את ראשו ואמר לי בפתאומיות, באיטלקית מובנת למדי: 'אה רוסיני, אתה מחבר היצירה הספר מסביליה?' אני מברך אותך, זו אופרת בופה מצוינת; קראתי ונהניתי. כל עוד יש בית אופרה איטלקי, היצירה תנוגן. לעולם אל תנסה לעשות דבר מלבד אופרה קומית; לנסות להצליח בכל ז'אנר אחר יהיה לכפייה על גורלך.'”
רוסיני בן ה-31 הוזמן אל הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד על ידי נציגו של תיאטרון המלך (King’s Theatre) בלונדון, בכדי לכתוב אופרה עבור לונדון; "הוגו מלך איטליה" (Ugo re d'Italia). אשתו של רוסיני, הפרימה דונה המבוגרת איזבלה קולבראן הייתה אמורה לשיר בהופעת הבכורה. עם זאת, ביקורם של השניים בשנת 1823 נותר בלתי פורה מבחינה אמנותית, רוסיני לא מילא את חובותיו וביצועיה של קולבראן היו אכזבה, שכן קולה כבר נחלש עקב גילה. רוסיני ניצל את הזמן לטיול צדדי לברייטון, שם פגש את ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת[19]. אף על פי כן, האצולה הרעיפה הערכה על רוסיני. בני החברה האנגלית הגבוהה היו מוכנים לשלם כל מחיר עבור שיעורי שירה, הופעות קטנות וכו', והזוג הטרי רוסיני, שנישא זה עתה, יכול היה להרוויח הכנסה מפוארת דרך פעילות בבריטניה. לאחר 5 חודשים החליט רוסיני לשוב לאיטליה מבריטניה, ומעולם לא שב אליה.
פריז; בחצר מלכי צרפת
- ערך מורחב – וילהלם טל (אופרה)
.jpg)
רוסיני בן ה-32 נכנס לתפקיד מנהל תיאטרון הליריקה (Théâtre lyrique) בפריז, הרסטורציה הצרפתית, בשנת 1824. זמן קצר לאחר הגעתו של רוסיני נפטר לואי השמונה עשר, מלך צרפת אשר הזמין אותו לפריז. מותו של מלך צרפת הוביל לשינוי בתוכניותיו של רוסיני, שכתב במיוחד את הדרמה ג'וקוזו "המסע לריימס" (Il viaggio a Reims), לכבוד אירוע ההכתרה של שארל העשירי, מלך צרפת, בעיר ריימס[20]. האופרה בוססה על יצירתה של מאדאם דה סטאל "קורין או איטליה" (בצרפתית: Corinne ou l'Italie). היצירה נחשבת להיות מבין ההצלחות הגדולות ביותר של רוסיני ואינה כוללת אוברטורה. הקרנת הבכורה של היצירה התרחשה בתיאטרון האיטלקי בפריז, ב-19 ביוני 1825, ונועדה בעיקרה עבור הקהל האריסטוקרטי ושל עובדי המדינה.
במשך זמן רב קיווה רוסיני לשנות ולפתח מחדש את סגנון כתיבתו: להחליף את הבדרנות המתמשכת והקור של הקולורטורה של אופרה פרחונית בשירה אופראית יותר רצינית וכבדה - כלומר, לשנות את דמות היצירות שלו מבידוריות ליותר רציניות. כדי לעשות זאת, היה עליו גם לבצע רפורמה בתכנון הפעילות של התזמורת ולתת חשיבות רבה יותר למקהלה. כך הופיע "המצור על קורינתוס" (Le Siège de Corinthe) מ-1826, אשר מאוחר יותר תרמה השראה למלחין הצרפתי הבולט הקטור ברליוז. האופרה בת שלוש המערכות בוססה על יצירה שונה של רוסיני משנת 1820, עת שהה בנאפולי, הקרויה "מהמט השני" (Maometto II), המגוללת את סיפור חייו של הסולטאן העות'מאני מהמט השני, הזכור בעיקר ככובשה של קונסטנטינופול ב-1453, כיבוש שהביא לנפילתה של האימפריה הביזנטית. "המצור על קורינתוס" הציג את התיקונים והחידושים של רוסיני על גב "מהמט השני" ופורסם בבכורה ב-9 באוקטובר 1826, בסאל לֶה פֶּלֶטְיֵיה (Salle Le Peletier), מושב האופרה הלאומית של פריז מאז שנת 1821.
אחרי "המצור על קורינתוס" חידש רוסיני את היצירה "משה במצרים" (Mosè in Egitto) משנת 1818. רוסיני שיכתב את היצירה לכדי "משה ופרעה או חציית הים האדום" (Moïse et Pharaon, ou Le passage de la Mer Rouge). היצירה המחודשת פורסמה ב-1827 ובוססה במקורה בסיפור המקראי של יציאת מצרים. המנצח האיטלקי ריקרדו מוטי לימים טען כי היצירה הייתה מבין הגדולות שבהצלחותיו האומנויות של רוסיני. ב-1828 עבד רוסיני ביחד עם הלבריתן אז'ן סקריב בכתיבת האופרה "הרוזן אורי" (Le comte Ory), שהייתה לעיבוד של אופרה בופה איטלקית לכדי אופרה צרפתית. הייתה זאת אופרה קומדית בעלת מוטיבים שונים מתוך "המסע לריימס" אשר הורכבה משתי מערכות כאשר במערכה הראשונה קיימות 9 סצנות ובשנייה 11 סצנות. ארבעת מוקדי הבכורות של האופרה היו בפריז (סאל לה פלטייה), לונדון (תיאטרון המלך), אורליאן והעיר ניו יורק בארצות הברית ב-1831.
בשנת 1829 החליט רוסיני כי הוא עומד לצאת לפרישה מוקדמת על אף גילו הצעיר. לקראת אותה הפרישה החליט להלחין יצירה אחת אחרונה שנועדה להיות הגדולה בעבודותיו; "וילהלם טל" (Guillaume Tell), אופרה המבוססת על האגדה השווייצרית של וילהלם טל. האגדה במקורה מדברת על איכר פשוט שהנהיג את המאבק השווייצרי לעצמאות מבית הבסבורג האוסטרי במאה ה-14 בתוך גבולותיה של האימפריה הרומית הקדושה. "וילהלם טל" הועלתה בבכורה ב-3 באוגוסט 1829 בסאל לה פלטייה. הבכורה אורגנה על ידי האופרה של פריז, שגם ביצעה מספר קיצוצים באורכו לאחר שלוש הופעות של האופרה. אורכה של היצירה, בשילוב עם טווח הליהוק הגבוה ודרישות הטנור הופך אותה לאחת היצירות הקשות ביותר לביצוע. בהקרנת הבכורה האיטלקית שלה, היא צונזרה כמהפכנית נגד הממשל המלוכני. רק ב-1833 פורסמה היצירה באופן מוגבל בנאפולי. רק בשנת 1856 הופקה היצירה ללא מגבלות בוונציה. היצירה הועלתה בלונדון עוד ב-1830 ובניו יורק ב-1831. הרכב היצירה כולל שימוש בכלי הנגינה הבאים: כלי מיתרים - נבל, קונטרבס, צ'לו, ויולה יחד עם כינורות, כלי הקשה - מצלתיים, תוף בס, משולש, ושני טיימפנים, כלי פליז - 3 טרומבונים, 2 חצוצרות, ו-4 קרנות יער, כלי נשיפה: 2 בסונים לכל נגן, קלרינט ואַבּוּבים, חליל ופיקולו.
את הצלחתו של "וילהלם טל" אפשר לייחס למעורבותו של רוסיני באופרה בפריז. למוסד הייתה היסטוריה של מוזיקה גרנדיוזית תובענית, אם כי, היו הם לצד קווי סיפור היסטוריים של גבורה ואצילות. סגנון מובהק זה כונה "אופרה גדולה" במהלך שנות ה-30 של המאה ה-19. כשרוסיני הגיע, הוא נאלץ להתמודד עם הז'אנר המובחר הזה, ו"וילהלם טל" היווה את ההוכחה כיצד הוא ניגש לאתגר. הכוחות המוזיקליים החזקים שמשחקים ביצירה משרתים תחושת הרפתקה. האוברטורה של היצירה הפכה לנגינה המוכרת ביותר של רוסיני. האוברטורה המכונה "מצעד החיילים השווייצרים", כוללת שימוש במי גבוהה, שמודגשת עוד יותר בחצוצרות. המערכה האחרונה נמשכת כ-3 דקות ומציעה סיפור מפתה על ניצחונו האולטימטיבי של החייל השווייצרי ושחרורה של שווייץ משלטון הבסבורג[21].
רוסיני פרש לגמלאות בגיל 37 לאחר פרסומה של היצירה. שנה אחת לאחר מכן, שארל העשירי הודח מכס המלכות הצרפתי במהפכת יולי 1830 ובמקומו הוכתר לואי פיליפ, מלך הצרפתים שהיה למונרך-חוקתי. הממשלה הצרפתית החדשה שלאחר המהפכה ביטלה את חוזה ההעסקה של ממשלת הרסטורציה שקדמה לה עם רוסיני. לחוזה כבר לא הייתה השפעה בפועל, שכן רוסיני כאמור פרש עוד לפני המהפכה.
שנות הפרישה
עם נטילת אחריות לתיאטרון הליריקה עם מינויו למנהלו, רוסיני ורעייתו איזבלה קולבראן עברו לפריז. לאחר סיום קריירת השירה שלה עקב גילה שפגע בקולה, קולבראן הפכה לא יציבה מבחינה נפשית והפכה למכורה להימורים. רוסיני החל בפרשיית אהבים נוספת לצד נישואיו, דבר שגרם למתח פנימי במשפחה. בשנת 1829 החזיר רוסיני את אשתו לבולוניה, שם נקבע כי היא תתגורר מעתה עם הוריו של רוסיני. במכתבים אביו של רוסיני התלונן מספר פעמים בפני בנו, שהתגורר בפריז, על התנהגותה של איזבלה כמו פרימדונה באמצע הופעת אופרה, אך רוסיני כבר התנכר לה ובפועל נפרד מקולבראן, שהייתה מבוגרת ממנו ב-7 שנים. הוא ראה אותה רק באופן מקרי לעיתים כאשר נסע לבקר את הוריו בביתם בבולוניה. בשנת 1845 קולבראן נפטרה ונקברה בבולוניה בבית הקברות המונומנטלי בסרטוסה.
רוסיני פגש בפריז את הקורטיזנה אולימפה פליסייה, אך בילה שוב ושוב בבולוניה, עד אשר קנה דירה בבולוניה. בשנות הפרישה שלו עבר רוסיני פעם אחר פעם בין פריז ובולוניה. בנקודה מסוימת אף שב להלחין יצירה קטנה ומשנית, אשר בכורתה התממשה בניצוחו של גטאנו דוניצטי, אך לאחר פטירתה של קולבראן עזב רוסיני את בולוניה לתמיד, הפעם בכעס. כמה אנשים האשימו אותו בכך שהוא לא יצא בכל סימן של תמיכה בתנועות הנאבקות עבור איחוד איטליה ("Risorgimento"), האשמות שהכעיסו אותו. רוסיני היה אדם לא פוליטי למדי ואחת הסיבות לעזיבתו את בולוניה הייתה השמועה הרווחת שאשתו השנייה השפיעה עליו לרעה. חבר הצליח לשכנע אותו לכתוב המנון חופש פוליטי עבור תנועות לאומיות איטלקית, המנון שפורסם בבכורה בפיאצה מג'ורה. עם בכורת היצירה עזב רוסיני את בולוניה.
רוסיני פגש את אולימפה פליסייה בשנת 1832, מספרת ותיקה וקוֹרטיזָנה שהייתה צעירה ממנו בשבע שנים. היא נאלצה לעמוד על רגליה באופן עצמאי בשלב מוקדם בחייה והייתה מאהבת של גברים אמידים שונים. הם החלו במערכת יחסים עוד עם היכרותם הראשונית. עם זאת, השנים של השניים בפריז שלאחר מכן נפגעו מבעיות הבריאות של רוסיני, שגרמו לו לכאבים כרוניים. רוסיני כאמור נפרד מאשתו הראשונה, ולאחר פטירתה בשנת 1845, התחתן עם אולימפה, והשניים היו נשואים עד לפטירתו של רוסיני. אולימפה נפטרה לבסוף ב-1878, בגיל 78. הזוג ניהלו מועדון מוזיקלי ברחוב רואה דה לה שאוסה ד'אנטין (Rue de la Chaussée d’Antin) הממוקם בתוך הרובע התשיעי של פריז. במרץ 1860 אירע אירוע יוצא דופן במועדון. ריכרד וגנר בן ה-47 ביקר אצל רוסיני בן ה-68. מישוט, עוזרו של רוסיני, ציין היטב את תוכן השיחה. הוא דיווח כי רוב השיחה נסובה סביב הרפורמה באופרה האירופית. וגנר (שלא היה חסיד של רוסיני) שיבח את סצנת התפוחים של רוסיני מ"וילהלם טל", והוא דגל בדקלום כמוזיקת העתיד, בעוד רוסיני דגל במנגינה כמרכז הסצנה. וגנר חיזק את עמדתו לפי סצנה נוספת מ"הספר מסביליה". על כך אמר רוסיני בהומור: "אז כך כתבתי מוזיקה לעתיד מבלי לדעת זאת?".
התיק הרפואי של רוסיני בסוף חייו היה עבה מאוד. הגורם הבסיסי למחלותיו הרבות היה זיבה, אשר בה חלה במקור מוקדם יחסית בחייו. בשנותיו בפריז, מגיל 35 הלאה, המחלות הפכו לכרוניות יותר ויותר ולעיתים גררו כאבים כרוניים. אלה כללו תלונות על כאבי בטן, דלקת סימפונות וחולשה בפעילות הלבבית, שהחמירו עקב השמנה. רוסיני סבל, ככל הנראה, כתוצאה מהכאב הכרוני, לפעמים בדיכאון חמור שהוביל למחשבות אובדניות. על מנת למצוא הקלה מכאביו הלך רוסיני לעיתים קרובות למעיינות. בקיץ 1856 ביקר רוסיני, שהיה חולה כרוני, יחד עם אשתו אולימפה במעיין ביער השחור בעצת רופאיו. הוא במקור רצה לנסוע בסתר, אך למחרת אחר הצהריים היום שהגיע למלון שהייתו, הוא נאלץ להופיע על המרפסת בפני קהל מעריצים גדול.
יצירות מאוחרות ופטירתו
במהלך פרישתו הלחין רוסיני מספר יצירות מיוחדות, אף אחת מהן לא תוכננה להתפרסם כמו אלו שקדמו לפרישתו. ב-1846 הלחין את האופרה "רוברט ברוס" (Robert Bruce) בשיתוף פעולה עם המלחין לואי ניידמאייר. רוסיני הלחין ב-1831 יצירה המבוססת על המזמור הקתולי "סטאבט מאטר" (Stabat Mater) וקרא לה באותו השם. ב-1841 שכתב את היצירה וכתב אותה מחדש. בהמשך הלחין רוסיני סדרת יצירות נוספות אשר נכללו בהלצה תחת הכינוי "חטאים של זקנה" (Péchés de vieillesse). ב-1863 הלחין את היצירה "מיסה חגיגית קטנה" (Petite messe solennelle) אשר על אף שמה אורכת 90 דקות.
היצירה הייתה יוצאת דופן בהתחשב ביצירות של רוסיני בשנותיו האחרונות. היצירה נכתבה לאחר בקשתו של הבנקאי והרוזן אלקסיס פילה-וויל אשר הקדיש אותה עבור רעייתו. רוסיני הגדיר את היצירה בתור האחרונה מבין יצירות ה"חטאים של זקנה" והתכוון שהיא תהיה ליצירתו האחרונה. אף על פי כן, רוסיני הלחין סדרת יצירות נוספות שבסופו של יום נכללו תחת הקטגוריה של "חטאים של זקנה" אך אלו פורסמו אך ורק לאחר פטירתו.
רוסיני מת בשנת 1868 בביתו בפלסי כתוצאה מסיבוך של ניתוח במעיו להסרת סרטן. הוא קיבל קבר של כבוד בבית הקברות פר לשז הממוקם במזרח פריז. מכיוון שרוסיני נולד ב-29 בפברואר, חגג לאורך חייו רק 19 ימי הולדת[22]. בשנת 1877 הועבר קברו מאולם הקבורה המקורי שלו בבית הקברות בפריז אל פירנצה, ממלכת איטליה. מסיבות תעמולה לאומית, ממשלת הממלכה האיטלקית הצעירה שאוחדה מספר שנים קודם לכך רצתה להחזיר את בן לאומה המפורסם הביתה כמעט עשור לאחר מותו. מאז העברת הקבר הוא הונח בכנסיית "סנטה קרוצ'ה" בפירנצה, הפרתנון האיטלקי, איפה שנמצאים כמו כן גם קבריהם של איטלקים מפורסמים אחרים, דוגמת ניקולו מקיאוולי, מיכלאנג'לו, גלילאו גליליי ואחרים.
Remove ads
- נקודת רוסיני באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראת על שמו של ג'ואקינו רוסיני[23].
- Warren Roberts, Rossini and Post-Napoleonic Europe, University of Rochester Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)
- Denise P. Gallo, Gioachino Rossini: a Research and Information Side, Routledge, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
- Benjamin Walton, Rossini in Restoration Paris: the Sound of Modern Life, Cambridge University Press, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
- Arnold Jacobshagen (ed.), Rossini after Rossini: Musical and Social Legacy, Brepols Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
- Richard Osborne, Rossini, Oxford University Press, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
- Emanuele Senici (ed.), The Cambridge Companion to Rossini, Cambridge University Press, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
- Herbert Weinstock, Rossini: a Biography, Knopf, 1968 (הספר בקטלוג ULI)
- Stendhal, The Life of Rossini, Alma Classics, 2015 (הספר בקטלוג ULI)
Remove ads
ג'ואקינו רוסיני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'ואקינו רוסיני, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
ג'ואקינו רוסיני, באתר ספוטיפיי
ג'ואקינו רוסיני, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'ואקינו רוסיני, באתר MusicBrainz (באנגלית)- ג'ואקינו רוסיני, באתר פרויקט מוטופיה
ג'ואקינו רוסיני, באתר Discogs (באנגלית)
ג'ואקינו רוסיני, באתר Songkick (באנגלית)- ג'ואקינו רוסיני, דף שער בספרייה הלאומית
- ג'ואקינו רוסיני, באתר DNCI, הדיסקוגרפיה הלאומית של שירים איטלקיים
- ג'ואקינו רוסיני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'ואקינו רוסיני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ג'ואקינו רוסיני בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
.svg){kind=logo}
Remove ads
Remove ads
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads