הקיסרות הראשונה

הקיסרות הראשונה (מכונה גם האימפריה הצרפתית הראשונה; בצרפתית: Empire Français) הייתה מערכת שלטונית שהתקיימה בצרפת, אשר תחילתה בהכתרת נפוליאון בונפרטה לקיסר בשנת 1804 וסופה בהדחתו ובגירושו בשנת 1814. לקיסרות הראשונה היה ספיח בשנת 1815, המכונה "מאה הימים", תקופה בה חזר נפוליאון לשלטון, אך בסופה הודח והוגלה שנית, במאמץ משותף של כוחות אירופים.

ערך זה עוסק באימפריה של נפוליאון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו האימפריה הקולוניאלית הצרפתית.

הקיסרות הצרפתית
Empire Français

דגל סמל
המנון לאומי	שיר היציאה לקרב המנון
ממשל
משטר	מונרכיה חוקתית אבסולוטית
ראש המדינה	קיסר
ראש הרשות המבצעת	קיסר
קיסר	נפוליאון בונפרטה
שפה נפוצה	צרפתית
עיר בירה	פריז 48°52′0″N 2°19′59″E
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	הכרזתו העצמית של נפוליאון כקיסר צרפת.
תאריך	1804
פירוק	ירידתו מן הכס של נפוליאון ותחילת הרסטורציה
תאריך	1814
ישות קודמת	הרפובליקה הצרפתית הראשונה (1794–1804) הרפובליקה הצרפתית הראשונה האימפריה הרומית הקדושה האימפריה הרומית הקדושה ממלכת הולנד הנפוליאונית ממלכת הולנד הנפוליאונית הרפובליקה הליגורית הרפובליקה הליגורית אנדורה אנדורה הרפובליקה הרודנית דוכסות ארנברג נסיכות זאלם דוכסות אולדנבורג
ישות יורשת	צרפת (1814–1830) צרפת הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה מורסנט מורסנט ממלכת סרדיניה ממלכת סרדיניה האימפריה האוסטרית האימפריה האוסטרית לוקסמבורג לוקסמבורג הדוכסות הגדולה של טוסקנה (1815–1840) הדוכסות הגדולה של טוסקנה שווייץ אנדורה אנדורה מונקו מונקו
כלכלה
מטבע	פרנק צרפתי

רקע היסטורי

לאחר המהפכה הצרפתית עלתה לזירה ההיסטורית דמות חדשה, בעלת ממדים היסטוריים גדולים מכל מה שנודע עד אז בתקופת המהפכה הצרפתית. היה זה חייל קורסיקני בשם נפוליאון בונפרטה. עד מהרה התקדם נפוליאון בתוך התוהו ובוהו השלטוני שהשאירה מאחוריה המהפכה, ובשנת 1799 הכריז על עצמו כ"קונסול ראשון", והוא בן 30 בלבד.

בפרק זמן קצר שבין 1800 ו-1803 יצר נפוליאון מהפכה במשטר הצרפתי. הוא שידד את מערכות המנהל, יצר גופים ומוסדות הקיימים עד היום ועל פי פקודתו ליקטו ואיחדו את החוק הצרפתי למערכת אחת הידועה בשם "קוד נפוליאון". הקוד משמש כדוגמה לחוקים ולמערכות חוק, לא רק בצרפת, אלא בעולם כולו. נפוליאון הגיע להסכמה עם הכנסייה הקתולית והאפיפיור שעמד בראשה, פיוס השביעי. כחלק מהסדר זה הוכרה הכנסייה הקתולית כדת הרוב במדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון והכנסייה אישרה את השטחים שהולאמו ממנה קודם לכן לטובת הכלכלה הצרפתית. היה זה הישג אשר ניסה לפשר בין צרפת מהפכנית חדשנית לחלקים מהאוכלוסייה אשר עדיין נאחזו בדת. בסופו של דבר הכנסייה ואיכרים אדוקים רבים, לא היו מרוצים מהפשרה שהושגה.

ההכתרה לקיסר

ב-18 במאי 1804 דן הסנאט בהכתרתו של נפוליאון ל"קיסר הצרפתים" (בצרפתית: "Empereur des Français"). ב-6 בנובמבר 1804 אישר משאל עם את הכרזת נפוליאון לקיסר.

ב-2 בדצמבר 1804 הכתיר נפוליאון את עצמו בקתדרלת נוטרדאם דה פארי כקיסר צרפת בברכת האפיפיור. במהלך הטקס הניח נפוליאון את הכתר בעצמו על ראשו כדי לא ליצור מראית עין של כפיפות לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר, הוכתר נפוליאון במילאנו גם כמלך איטליה.

הקמת הקיסרות הייתה קריאת תִּגָּר על המשטרים הישנים בכל אירופה, בדומה למשטר בצרפת במהפכה הצרפתית. אמנם הייתה זו חצר מלוכה, עם גינוני חצר, תוארי אצולה ומשרות, אך נפוליאון לא התיימר, כמלכים התורשתיים, כי שלטונו הוא ברצון האל או כתוצאה ממוצא נשגב, אלא שאב את הלגיטימציה לשלטונו מרצון העם. היה זה שלטון אישי, בעל מאפיינים פופוליסטים, אשר היה שונה באופן קיצוני מן המשטרים התורשתיים באירופה. הסכמת העם התבטאה, שלא כבמשטרים דמוקרטיים, בעוצמה צבאית.

כל עוד ניצח נפוליאון בקרבות, לא קמו עוררין על שלטונו, והעם הסכים עם גינוניו ועם הדיקטטורה הצבאית שייסד. האיום המשתמע מצורת שלטון זו על אירופה כולה היה חיצוני כמו גם פנימי. מבחינה חיצונית שאף נפוליאון לכיבושים טריטוריאליים, אשר בדרך הטבע כללו רבות מן הארצות בהם שלטו שושלות ותיקות באופן האבסולוטי המקובל. האיום הפנימי היה על ידי מתן דוגמה לחמיסה מוצלחת של השלטון על ידי אלמוני שבא מן האשפתות, והופך, בברכתה של הכנסייה, לקיסר. היה זה תמרור לכל הרפתקן ולכל מורד המורה על ערעור הסמכות בת הדורות הרבים של המשטרים המלוכנים.

מסע המלחמה באירופה

נפוליאון חוצה את האלפים. תמונתו של ז'אק-לואי דויד

בשנת 1803 הכריזה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד בשנית מלחמה על שלטונו של נפוליאון. ב-21 באוקטובר 1805 הובס ציין המשותף של צרפת וספרד על ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר בראשותו של הורציו נלסון. כישלון זה הנציח את שליטתה הימית המוחלטת של בריטניה שנמשכה עד מלחמת העולם השנייה.

לאחר קרב זה החל נפוליאון במסע כיבושים נרחב ברחבי יבשת אירופה כנגד כל המעצמות שהתנגדו לשלטונו. בדצמבר 1805 ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה ורוסיה בקרב אוסטרליץ. באוקטובר 1806 הוא ניצח את צבאות פרוסיה בקרבות ינה ואאורשטדט. בהמשך הוא כבש את פולין וכונן שם נסיכות תחת השפעתו. באותה עת נפוליאון נמנע מלפלוש לרוסיה ובמקום זאת הוא כרת ברית בטילזיט עם הצאר אלכסנדר הראשון שחילקה את אירופה ביניהם.

לאחר מכן פנה נפוליאון מערבה ופלש בשנת 1808 לספרד ומינה את אחיו ז'וזף למלכה של מדינה זו. אחת המטרות החשובות של צעד זה הייתה ניסיון לכפות מצור כלכלי על בריטניה, האויבת שנפוליאון לא הצליח להכריע. אולם, צעד זה לא נחל הצלחה. לאומנים ספרדים התקוממו כנגד השלטון הזר ונעזרו בצבאות בריטים שפלשו ב-1808 לספרד ופורטוגל.

מדיניות הפנים

כקיסר המשיך נפוליאון במפעלים הגדולים בהם החל כקונסול. הוא שיפר את החינוך בכל הרמות, והקים את "האוניברסיטה של צרפת" מעין משרד חינוך מרכזי. נפוליאון יזם עבודות ציבוריות אשר הקטינו את האבטלה ועודדו את התעשייה, והבטיחה לאוכלוסייה רווחה כלכלית. "ההסגר הימי" שהטיל על בריטניה היה יותר מאמצעי צבאי - הוא היה העדפה מכוונת של צרפת ושל התוצר הצרפתי באירופה כולה. תחת שלטון נפוליאון הייתה צרפת למרכז הכלכלי, התרבותי והשלטוני של אירופה, ללא מתחרים.

התמורה ששילם העם הצרפתי בשביל יתרונות אלו הייתה באובדן החירות האישית. משטרו של נפוליאון היה דיקטטורה צבאית ללא כחל ושרק. ז'וזף פושה מונה בשנת 1804 לשר המשטרה, והקים מנגנון יעיל של משטרה חשאית, אשר פעלה נגד אויבי המשטר. העיתונות הייתה כפופה לצנזורה חמורה, וזכויות אזרח בסיסיות כחופש הדיבור בוטלו.

ב-1810 גירש נפוליאון את אשתו האהובה ז'וזפין, שלא ילדה לו ילדים, ונשא לאישה את מריה לואיזה, ארכידוכסית אוסטריה, בתו של פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה. היא הוכרזה מיד כקיסרית. נולד לו בן אחד ממרי-לואיז שנקרא נפוליאון-פרנסיס-ז'וזף-שארל בונפרטה (1812-1833). לימים הוא יקרא נפוליאון השני ויוכתר על ידי אביו כמלך רומא למרות שלא שלט בה מעולם. מלבדו היו לנפוליאון כמה ילדים לא חוקיים.

המלחמה נגד רוסיה

לאחר תקופת רגיעה מסוימת החלו בעיות גם בחזית המזרחית כאשר הברית עם רוסיה נכשלה. הצאר אלכסנדר הראשון סירב לשתף פעולה עם נפוליאון כנגד הבריטים. ב-22 ביוני 1812 פלש צבא נפוליאון לרוסיה. תחילת הפלישה התאפיינה בכיבוש פולין, שבה כונן שלטון בחסות צרפתית.

במקום להתנגד, נסוגו הכוחות הרוסים כשהם מושכים את צבא נפוליאון לתוך שטח רוסיה. האסטרטגיה של הצאר הסתמכה על השטחים הרחבים של רוסיה כדי להתיש את הצבא הצרפתי. נפוליאון מנגד לא היה מעוניין במלחמה מול רוסיה אבל הוא המשיך להתקדם יותר ויותר לעומק רוסיה בתקווה שהצאר ייכנע כשיראה את עומק החדירה הצרפתית.

נסיגת נפוליאון ממוסקבה. ציור של אדולף נורת'רן

בשלב מסוים דעת הקהל ברוסיה ובצבאו של הצאר לא ראו בעין יפה את הפלישה הצרפתית לשטחה. גם העובדה שהצבא הרוסי האדיר לא נלחם מול הצרפתים אלא ביצע נסיגה אחר נסיגה והשאיר שטחים רבים בידי הצרפתים השפיעה על האוכלוסייה. ולכן ב-12 בספטמבר 1812 התרחש קרב עקוב מדם בבורודינו שבפאתי מוסקבה בין הכוחות הרוסים לצבאו של נפוליאון, שהסתיים ללא ניצחון מכריע, אם כי מחצית הצבא הרוסי הושמד בקרב והמחצית השנייה העדיפה להסתלק. נפוליאון סבל אף הוא כמה עשרות אלפי נפגעים.

עקב האבדות הכבדות לשני הצדדים והקרבה למוסקבה חש נפוליאון שגדלו הסיכויים שהצאר ייכנע. אולם הצבא הרוסי המשיך בנסיגתו ככל שנפוליאון התקדם, ואיפשר לנפוליאון להיכנס למוסקבה.

חייליו המותשים של נפוליאון השתלטו על העיר כשהיא ריקה מאיש. אחרי מספר ימי מנוחה ומחוסר מעש החלו החיילים לבזוז את מוסקבה. לפני הנסיגה שחרר הצאר אסירים מבתי הכלא כדי שאלה יציתו את העיר יחד עם צבאו של נפוליאון וכך היא לא תוכל לשמש בסיס לצבא הצרפתי. ואכן, העיר עלתה באש בלילה הראשון ולאורך מספר שבועות הייתה מכוסה בענני עשן ושריפות גדולות בכל חלקיה.

במשך חודש שלם חיכה נפוליאון לשווא לכניעת הצאר הרוסי. משכניעה זו לא הגיעה, נסוג נפוליאון בחזרה לאירופה בגלל חששותיו מהחורף הרוסי שהתקרב. בשלב הנסיגה החל צבא נפוליאון להדלדל. מתוך חצי מיליון החיילים שהחל עמם את הפלישה נותרו פחות מ 100,000. הקור הרוסי התיש את החיילים ובהתקפות בזק על ידי פרשים קוזקים, והפרטיזנים הרוסיים נהרגו אלפי חיילים צרפתים שלא עמדו בקצב הנסיגה. הקור הקשה גבה יותר קורבנות מאשר כל הקרבות של נפוליאון. הצבא התדלדל כל כך עד שנפוליאון החליט לא לצעוד עמו כל הדרך, אלא לנטוש את חייליו, ולחזור לפריז בדרך חלופית ובזהות בדויה.

תבוסה והתפטרות

האי אלבה והארכיפלג הטוסקני

נסיגה זו עוררה שינוי בגישה האירופית כלפי נפוליאון. הוא לא נראה יותר בלתי מנוצח ועמים רבים ניצלו גילוי חולשה זה כדי להשתחרר משליטת הצרפתים. מיוני ועד 19 באוקטובר 1813 התקבצו צבאות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה להילחם בחיילי נפוליאון בקרב לייפציג, אשר כונה גם "קרב האומות". בקרב זה נחלו הצרפתים כישלון מוחלט. במקביל, נחלו חיילי נפוליאון גם תבוסות באיטליה ובספרד.

ב-1814 התאחדו בעלות הברית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) נגד נפוליאון ופלשו לצרפת. ב-31 במרץ הן הצליחו לכבוש את פריז. ב-6 באפריל התפטר נפוליאון והעביר את השלטון לבנו, אבל בנות הברית לא הסתפקו בכך והמליכו במקומו את לואי ה-18 כמלך צרפת. היה זה סיומה של הקיסרות הראשונה והתחלת תקופה הנקראת "הרסטורציה". נפוליאון גלה לאי אלבה, אי בים התיכון 20 ק"מ מחופי איטליה. הוא הורשה להמשיך ולשאת את התואר "קיסר" אבל נקבע כי האימפריה שלו היא רק האי הקטן הזה.

מאה הימים

גלותו של נפוליאון באי אלבה הייתה קצרת ימים. בסוף פברואר 1815 הוא נמלט מהאי ונחת בחופי פרובאנס. כוחות הצבא שנשלחו כדי לעצור אותו קיבלו אותו כמנהיגם. הוא החל לצעוד לעבר פריז כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפריז ב-20 במרץ 1815 עם צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18 נמלט מפריז עם הגיע כוחות נפוליאון שחזר להיות השליט בפועל.

המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב הסופי התחולל ב-18 ביוני 1815 בווטרלו שבדרום בלגיה בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה, ונפוליאון חזר לפריז. בתחילה קיווה לתמיכה עממית, אך כשזו לא באה, התפטר ב-22 ביוני. לואי השמונה עשר שב למשול בצרפת.

ראו גם

• אצולת הקיסרות הצרפתית הראשונה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקיסרות הראשונה בוויקישיתוף