הוריישו נלסון

לורד הוריישיו, הוויקונט הראשון נלסון (באנגלית: Horatio Nelson, 1st Viscount Nelson;‏ 29 בספטמבר 1758 – 21 באוקטובר 1805), אדמירל נלסון, היה אדמירל בריטי מפורסם. נודע בפועלו בזמן המלחמות הנפוליאוניות, ובמיוחד בקרב טרפלגר שבו נהרג. בזירה המזרח-תיכונית, ניצחונו של הצי הבריטי בפיקודו של נלסון על הצי הצרפתי בקרב הימי באבוקיר, הכשיל את מסע המלחמה של נפוליאון למצרים ולארץ ישראל. נלסון הוא כנראה האדמירל המפורסם ביותר בהיסטוריה, ונמנה עם מחדשי הטקטיקה הימית החשובים ביותר. נחשב לגיבור לאומי בבריטניה, ולכבודו ניצב בלונדון עמוד נלסון בכיכר טרפלגר.

הוריישיו נלסון
Horatio Nelson

נלסון כאדמירל משנה
לידה	29 בספטמבר 1758 בריטניה בורנהאם ת'ורפ, נורפוק, אנגליה, הממלכה המאוחדת
נהרג	21 באוקטובר 1805 (בגיל 47) כף טרפלגר, ספרד
מקום קבורה	קתדרלת סנט פול בלונדון
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
השכלה	בית הספר נוריץ' Paston College
בן או בת זוג	פרנסס הרברט וולוורד (22 במרץ 1787–?) אמה, ליידי המילטון
צאצאים	הוריישה נלסון
השתייכות	הצי המלכותי הצי המלכותי הבריטי
תקופת הפעילות	1771–1805 (כ־34 שנים)
דרגה	תת אדמירל של השייטת הלבנה
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות של ארצות הברית המלחמות הנפוליאוניות
עיטורים
ויקונט וברון אביר מסדר האמבט אביר מסדר סנט פרדיננד והמצוינות של סיציליה חבר מסדר הסהר של האימפריה הטורקית מסדר סנט יואכים

עמוד נלסון - אנדרטה שהוקמה לזכרו במרכז כיכר טרפלגר, לונדון, באנגליה.

ילדות ותחילת הקריירה בצי

נלסון נולד בנורפוק, בדרום מזרח אנגליה, כילד השישי מתוך אחד עשר ילדים (מתוכם הגיעו שמונה לבגרות). כבר בגיל 12, בשנת 1771, התגייס לצי המלכותי הבריטי כמלח פשוט ולאחר מכן כמש"ק בספינה "רֶזוֹנַבְּל" (Raisonnable), שהייתה בפיקוד דודו מצד אמו, קפטן מוריס סאקלינג. השתתף ב-1773 במסע למציאת המעבר הצפון-מערבי - ניסיון למציאת מעבר חלופי מצפון לקנדה אל האוקיינוס השקט. זמן קצר לאחר מכן מונה לפרח קצונה והחל בהכשרתו לדרגת קצין.

ב-1777 כבר היה נלסון לפטננט, ובדרגה זו נשלח אל האיים הקאריביים והשתתף במלחמת העצמאות של ארצות הברית (מן הצד הבריטי).

בשנת 1779, בגיל 20, מונה לפוסט קפטן (Post captain) וקיבל את הפיקוד על הפריגטה "הינצ'ינברוק" (Hinchinbroke), אונייה בת 28 תותחים שנלקחה שלל מן הצרפתים. בשנת 1780 השתתף נלסון בהתקפה הבריטית הכושלת על מבצר סאן חואן בניקרגואה. אף על פי שנלסון היה המפקד הימי הבכיר בהתקפה, הכישלון לא נזקף לחובתו, כיוון שלא היה אחראי על הצד היבשתי. נלסון חלה מאוד, כנראה במלריה, וחזר לאנגליה ליותר משנה עד שהתאושש. הוא קיבל את הפיקוד על הספינה "אלבמארל" (Albemarle), והשתתף בליווי שיירות אל הים הבלטי. לאחר מכן שב ללחימה בצפון אמריקה, עד שנחתם הסכם השלום בשנת 1783.

פיקוד

בשנת 1784 ניתן לנלסון הפיקוד על האונייה "בוריאס", פריגטה בת 28 תותחים, והוא נשלח למשימה של אכיפת חוקי השיט בסביבת הים הקריבי. באזור האי נוויס תפס נלסון ארבע ספינות שהפליגו תחת דגל ארצות הברית, שזה עתה הוקמה, וכמדינה עצמאית לא הורשתה לסחור עם המושבות הבריטיות באזור. רבי-החובלים של ספינות אלו תבעו את נלסון בטענה של תפיסה בלתי חוקית, והוא נאלץ להישאר באזור מספר חודשים עד שבית המשפט דחה את הטענות. בזמן זה פגש את אשתו לעתיד, פאני נסביט, אלמנה ילידת המקום. השניים נישאו באחד עשר למרץ 1787, עם סיום תפקידו של נלסון באזור.

נלסון נשאר ללא פיקוד החל משנת 1789. ב-1793, כשהחלה המהפכה הצרפתית להתפשט באלימות אל מחוץ לגבולות צרפת נקרא לשוב לשירות. נלסון קיבל את הפיקוד על ה"אגממנון", אונייה בת 64 תותחים. בתפקידו זה החל נלסון בסדרת קרבות שהבטיחו לו את מקומו בהיסטוריה.

בתחילה הוצב נלסון בים התיכון, כשבסיסו בממלכת נאפולי. הוא השתתף במצור הימי על העיר טולון בצרפת ובכיבושה, ולאחר מכן פיקח על הנסיגה ממנה בעת כיבושה מחדש על ידי הצרפתים. ב-1794 השתתף במערכה לכיבוש האי קורסיקה. בחודש יולי של אותה שנה נפגע בפניו בקרב בקורסיקה ואיבד כתוצאה מכך את עינו הימנית.

בשנת 1796 עבר הפיקוד על צי הים התיכון לידיו של סר ג'ון ג'רוויס. ג'רוויס מינה את נלסון לתפקיד של קומודור - מפקד על יחידת ספינות, עם סמכויות עצמאיות תחת הנחייתו של האדמירל. ספינתו של נלסון, ה"אגממנון", שהייתה חביבה עליו מאוד, הייתה זקוקה לשיפוץ ונשלחה לאנגליה. נלסון עבר לספינה "קפטיין".

אדמירל

קרב כף סנט וינסנט

ערך מורחב – קרב כף סנט וינסנט

ספרד הכריזה מלחמה על בריטניה לקראת סוף שנת 1796. הצי הבריטי מצא עצמו בנחיתות מספרית משמעותית מול הצי הספרדי-צרפתי המשולב - 15 ספינות מול 38, ונאלץ לעזוב את עמדותיו בים התיכון. הצי הספרדי-צרפתי התכוון לצאת לאוקיינוס האטלנטי, באמצע פברואר 1797, ולחבור אל הצי הצרפתי בברסט. בשל רוחות עזות נדחף הצי הספרדי-צרפתי לים, ולא הצליח לסיים את המהלך; נלסון, על הפריגטה "מינרבה", עבר במקרה באותו לילה דרך הצי הספרדי כולו, שלא הבחין בו בשל ערפל כבד. לפי הדיווח של נלסון על מיקום הצי הספרדי, נערך הצי הבריטי בפיקודו של ג'רוויס ליירט את הספרדים. הקרב שהתפתח ב-14 בפברואר 1797 נקרא קרב כף סנט וינסנט, ובו הובס הצי הספרדי באופן מכריע. חשיבותו של הקרב לגבי נלסון הייתה עצומה: נלסון גילה את גאונותו הטקטית בקרב ואת עצמאותו המחשבתית. בשיאו של הקרב הבין נלסון שלא ניתן לבצע במלואן את הוראותיו של ג'רוויס, וללא היסוס, ומבלי לבקש אישור, הוביל מהלך עצמאי שהכריע את הקרב (מהלך שזכה, בדיעבד, לברכתו של ג'רוויס). גם אישיותו של נלסון מתגלה כאן באחד משיאיה, כאשר הנהיג את אנשיו להשתלטות על שתיים מהספינות הספרדיות הגדולות ביותר.

אביר ואדמירל

בעקבות הקרב זכה נלסון בתואר אבירות מסדר האמבט ומונה לאדמירל משנה; המינוי נקרא אדמירל משנה של השייטת הכחולה (Rear Admiral of the Blue Flotilla). האדמירלים הבריטיים הניפו את דגל האדמירל לפי צבע מסוים, כאשר הצבע האדום הוא הבכיר, אחריו הלבן ואחריו הכחול. כך יצא שאדמירל משנה של השייטת הלבנה היה בכיר יותר מאדמירל משנה של השייטת הכחולה. היה זה התפקיד העשירי בחשיבותו בצי הבריטי.

אובדן יד ימין

מאוחר יותר באותה שנה, ב-24 ביולי, השתתף נלסון בהתקפה על העיר סנטה קרוס דה טנריפה בטנריפה, אחד מהאיים הקנריים. המטרה הייתה לכבוש את העיר, שהייתה נקודת מפתח במסען של ספינות האוצר הספרדיות מהעולם החדש לספרד. ההתקפה נכשלה, במחיר של 150 הרוגים בריטיים; נלסון נפגע קשות בזרועו הימנית מכדור רובה, שריסק את העצם. הידע הרפואי של אותם ימים חייב את קטיעת הזרוע מהכתף, כדי למנוע נמק קטלני. נלסון לא חזר לתפקוד עד סוף אותה שנה.

קרב הנילוס

ערך מורחב – קרב הנילוס

במהלך שנת 1798 הסתבר לבריטים כי הצרפתים מרכזים כוחות לקראת מסע ימי למזרח. נלסון נשלח לאתר את הצי הצרפתי, משימה שנתקלה בקשיים מרובים עקב סערה שהשביתה את ספינת הדגל שלו, Vanguard, ופיזרה את הפריגטות, הספינות שנועדו למשימות הסיור של הצי; נלסון התלונן מרות על חסרונן.

הפיקוד הבריטי ניחש שמטרת הצי הצרפתי היא להגיע למצרים, ונלסון הפליג לאותו כיוון, אך למעשה הקדים את הצרפתים שהתעכבו בכיבוש האי מלטה. נלסון מצא את נמל אלכסנדריה ריק, וחזר לאיטליה; נפוליאון הגיע ללא הפרעה למצרים בתחילת יולי, כבש את אלכסנדריה ואת קהיר והמשיך לארץ ישראל.

נלסון חזר מאיטליה והגיע, חודש אחרי נפוליאון, ב-1 באוגוסט, לאבוקיר בדלתה של הנילוס. בקרב שהתפתח, קרב הנילוס, זכה נלסון באחד מניצחונותיו הגדולים, כאשר השמיד את הצי הצרפתי כולו. לניצחון הייתה משמעות רבה, הן מבחינת העובדה שצי האויב הושמד ולא רק הובס ונסוג, והן מהבחינה האסטרטגית, בכך שהקרב ניתק את הצבא הצרפתי מבסיסיו והכשיל את מסע המלחמה שלו במזרח התיכון.

הצבא הצרפתי הובס בעכו, ואילו נפוליאון עצמו הצליח לחזור לבדו לצרפת. בעקבות הניצחון המזהיר זכה נלסון בתואר אצולה, ברון הנילוס (Baron Nelson of the Nile). נלסון השתוקק לתואר גבוה יותר, כמו Earl - תואר שבו זכה ג'רוויס לאחר קרב כף סנט וינסנט - אך מכיוון שלא היה המפקד העליון (הוא היה כפוף לג'רוויס) התעקש הפיקוד הבריטי שלא יקבל תואר גבוה מתואר ברון. נלסון ייחס זאת לעובדת היותו בן למשפחה ממוצא נמוך יותר מאחרים, ולכך שלא היו לו קשרים בדרגים הבכירים ובחצר המלוכה.

נלסון וליידי המילטון

בדצמבר של אותה שנה הציל נלסון את משפחת המלוכה של ממלכת נאפולי, שנמלטה כאשר נכבשה הממלכה על ידי הצרפתים. תוך כדי הקרבות התאהב נלסון עמוקות באמה המילטון, אשתו הצעירה של השגריר המבוגר של בריטניה בממלכה. המילטון הפכה למאהבת של נלסון וחזרה לאנגליה כדי לחיות עמו בגלוי; היא ילדה לו בת בשם הורציה.

ב-1799 השתתף נלסון בכיבושה מחדש של ממלכת נאפולי; מלכי נאפולי העניקו לו תואר דוכסות. הוא קודם לתפקיד אדמירל משנה של השייטת האדומה, אך נקרא חזרה לאנגליה בשל אכזבת הפיקוד העליון מביצועיו. ואולם, הקשר שהיה לנלסון עם ליידי המילטון שכנע את האדמירליות לשלוח אותו חזרה לים, ולו רק כדי להרחיק אותו ממנה.

קרב קופנהגן

ערך מורחב – קרב קופנהגן (1801)

בתחילת 1801 קודם נלסון לתפקיד תת אדמירל של השייטת הכחולה. הוא השתתף בקרב קופנהגן, ב-2 באפריל, כמשנה למפקד הצי, אדמירל פארקר. במהלך הקרב, כאשר נדמה היה שהאש הדנית כבדה מאוד, הורה פארקר לנלסון באמצעות איתות דגלים לחדול את הקרב ולסגת. האגדה על נלסון מספרת, שנלסון הצמיד את הטלסקופ לעינו העיוורת ואמר שאינו רואה את הסימן, והורה להמשיך בהתקפה. הקרב הסתיים בניצחון צבאי ודיפלומטי לבריטים; נלסון נתמנה למפקד הצי הבריטי בים הבלטי וזכה לתואר האבירות ויקונט.

נלסון התמנה בהמשך השנה למפקד הצי הבריטי בתעלת למאנש, אך עם חתימת הסכם אמיין בין בריטניה לבין נפוליאון ב-22 באוקטובר, חזר נלסון לאנגליה.

קרב טרפלגר

ערך מורחב – קרב טרפלגר

דניס דייטון: נלסון נפגע בקרב טרפלגר

שלום אמיין קרס תוך כשנה וחצי, ונלסון קודם לתפקיד מפקד הצי הבריטי בים התיכון במאי 1803; חודש לאחר מכן עלה לדרגת תת-אדמירל של השייטת הלבנה, התפקיד הששי בחשיבותו בצי הבריטי. הצי הבריטי הטיל מצור על נמל טולון, שבו עגן הצי הצרפתי, אך בתחילת 1805 הצליח הצי הצרפתי בפיקוד פייר דה וילנב להימלט מן המצור ולהפליג לים הקריבי. נלסון רדף אחריו עד מרטיניק וחזרה, אך ללא הצלחה. נלסון חלה במהלך המרדף וחזר לאנגליה למנוחה, אך בספטמבר נקרא שוב כדי לעמוד בראש הצי מול הצי הספרדי-צרפתי המשולב, על אוניית הדגל שלו, אה"מ ויקטורי.

בשלב זה התייאש כבר נפוליאון מרעיון הפלישה לאנגליה, וגייסות הצבא שחנו על חוף תעלת למאנש הועברו לגרמניה. ב-19 באוקטובר יצא הצי הספרדי-צרפתי מהנמל בקדיז, מסיבה לא ברורה, ככל הנראה מכיוון שמפקדו, וילנב, שמע שנשלח אדמירל אחר כדי להחליף אותו. נלסון, שהמתין להזדמנות, הוביל את הצי שלו לקרב.

הקפטיינים של נלסון הכירו היטב את הוראותיו בעקבות תדרוכים רבים; כל שנותר לנלסון היה להניף את האיתות המפורסם: "England expects every man to do his duty" (מילולית: "אנגליה מצפה מכל אחד מאנשיה שיעשה את חובתו"). ב-21 באוקטובר 1805, בסביבות הצהריים, החל הקרב האחרון של נלסון - קרב טרפלגר. ספינת הדגל של נלסון תקפה תחילה את ספינת הדגל הצרפתית, Bucentaure, ולאחר שפגעה בה קשות (היא נכנעה כעבור שלוש שעות) עברה לספינה הצרפתית Redoutable. הספינות לחמו זו בזו בטווח אפס, וכמקובל בקרבות מעין אלו נעשה שימוש לא רק בתותחי הספינה אלא גם בנשק קל שבו ירו, מהסיפון ומעמדות על התרנים, בעיקר אל הסיפון האחורי (Quarterdeck) שבו התרכזה צמרת הפיקוד. אחד הצלפים בספינה הצרפתית זיהה את נלסון וירה בו. הכדור פגע בנלסון בכתפו, חדר לריאתו ונתקע בבסיס עמוד השדרה. הוא הורד, עדיין בהכרה, אל מתחת לסיפון, שם מת לאחר ארבע שעות, ולאחר שנמסר לו שהצי הבריטי זכה בניצחון מוחץ.

גופתו של נלסון הובאה לבריטניה, משומרת בברנדי. הוא זכה להלוויה ממלכתית - כבוד שלו זכו רק חמישה בריטים אחרים שאינם בני משפחת המלוכה (ביניהם וינסטון צ'רצ'יל) ונקבר בקתדרלת סנט פול בלונדון. ארון המתים בו נקבר נבנה משברי תורנה של אוניית הדגל הצרפתית "ל'אוריין" בקרב הנילוס, והוענק לו עוד בחייו על ידי קפטן בנג'מין הלוול קארו, ששירת תחת פיקודו באותו קרב.

אישיותו

לנלסון לא הייתה יכולת פיזית אישית רבה, להפך - הוא היה חולה לעיתים קרובות, נכה ועיוור בעין אחת, ובאופן אירוני היה חולה לעיתים קרובות במחלת ים. ואולם, נלסון היה ידוע ביכולתו המיוחדת לתת השראה ומוטיבציה לאנשיו, ולהביא אותם לתת את המיטב שבהם. יכולתו זו נקראה, עוד בחייו, "המגע של נלסון" (The Nelson Touch), ולאחר מותו זכתה לפרסום ולתהילה שאף מפקד בריטי אחר, או מפקד כלשהו, לא זכו להם. יכולתו לעודד ולהמריץ את אנשיו, מהמפקדים הגבוהים ועד אחרון המלחים, יחד עם יכולתו לערוך תוכניות אסטרטגיות מבריקות ונועזות מחד, והבנתו הטקטית המזהירה - שאפשרה לו לערוך שינויים מידיים לאור השינויים בשדה הקרב - מאידך, הופכים אותו כנראה לאחד מהמצביאים המזהירים ביותר בתולדות המלחמות בעולם, ובוודאי למפקד הימי המזהיר ביותר מאז ומעולם.

"המגע של נלסון" פעל לא רק על אנשיו, אלא על בריטניה כולה; הוא היה ועודנו אחת מהדמויות הנערצות ביותר בבריטניה, עד היום. בבריטניה ישנן מצבות ואנדרטאות רבות לזכרו, כשהבולטת ביניהן היא עמוד נלסון בכיכר טרפלגר, בלונדון. ספינת הדגל של נלסון, אה"מ ויקטורי, שמורה עד היום בבסיס הצי בפורטסמות', יש לה צוות קבוע והיא משמשת כספינת הדגל של הלורד השני של הצי (המשמש כמפקד פיקוד הבית של הצי הבריטי וראש אגף כוח אדם) היא אניית הצי העתיקה ביותר שעדיין נמצאת בשירות פעיל. שתי אוניות מערכה נקראו על שמו, והצי הבריטי מציין את ה-21 באוקטובר בכל שנה כ"יום הזיכרון האלמותי". הכדור שממנו נהרג נלסון, מדיו בעת הקרב, ואפילו קווצה משיערו, מוצגים במוזיאונים שונים בבריטניה ובעולם.

מילים אחרונות

המילים האחרונות שאמר נלסון, לפי דברי הרופא של ה"ויקטורי", היו: "תודה לאל שמילאתי את חובתי". לדברי הרופא, נלסון חזר על המשפט כמה פעמים, עד שלא יכול היה לדבר יותר. לדברי אחרים שעמדו סביבו, ביניהם המשרת האישי שלו והכלכל של הספינה, נלסון התלונן על החום, הצמא והכאבים.

ישנה אגדה שמילותיו האחרונות היו "נשק אותי, הארדי" (תומאס הארדי היה מפקד הספינה). נלסון אכן אמר זאת להארדי, אך לא היו אלה דבריו האחרונים, שכן הארדי נקרא לסיפון ולא היה נוכח בפטירתו של נלסון.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: הוריישו נלסון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הוריישו נלסון

• הוריישו נלסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי הוריישו נלסון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• הוריישו נלסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)