סאל לה פלטייה

סאל לֶה פֶּלֶטְיֵיה בצרפתית: Salle Le Peletier או Lepeletier)^[1] המכונה לעיתים "סאל דה לה רי לה פלטייה" או "האופרה לה פלטייה", היה משכנה של האופרה הלאומית של פריז מ-1821 עד שהבניין נהרס בשרפה ב-1873. התיאטרון תוכנן ונבנה בידי האדריכל פרנסואה פברט על חלקת הגן של Hôtel de Choiseul ברחוב לפלטייה. עקב התמורות הרבות בממשלה ובניהול בשנות קיומו של התיאטרון, היו לו מספר שמות רשמיים שונים, שהחשובים בהם היו: תיאטרון האקדמיה המלכותית למוזיקה (1821 עד 1848), אופרה-תיאטרון של העם (1848 עד 1850), תיאטרון האקדמיה הלאומית למוזיקה (1850 עד 1852), תיאטרון האקדמיה הקיסרית למוזיקה (1852 עד 1854), תיאטרון האופרה הקיסרי (1854 עד 1870), ותיאטרון האופרה הלאומי (1870 עד 1873).

תיאטרון האקדמיה המלכותית למוזיקה, התואר הרשמי של האופרה הלאומית של פריז, בסביבות 1821

היסטוריה

הצגת האופרה של שארל-סימון קאטל, "הבייאדרות" לחנוכת סאל לה פלטייה של האופרה של פריז ב-16 באוגוסט 1921

כשאחיינו של מלך צרפת, לואי ה-18, שארל פרדינן, דוכס ברי נדקר למוות בליל 13 בפברואר 1820 בחזית התיאטרון הקודם של האופרה של פריז, סאל דה לה רי דה רישלייה, החליט המלך לצוות על הריסת התיאטרון כדי לבנות במקומו קאפלה כיד זיכרון. מכל מקום, מיזם בניית הקאפלה לא יצא לפועל בגלל מהפכת יולי 1830. במקום שנועד לקאפלה עומדת כיום מזרקת לובואה בכיכר לובואה. האולם ברחוב רישלייה שימש כאולם העיקרי של האופרה של פריז מאז 1794. זמן קצר אחרי מות אחיינו בפברואר 1820, שכר המלך את האדריכל פרנסואה דרבה לתכנן אולם חדש לאופרה ברחוב לה פלטייה, ובניית האולם זה נשלמה כעבור שנה. בתקופת הבנייה שכנו להקות האופרה והבלט בתיאטרון פאוואר ובסאל לובואה.

הסאל לה פלטייה נחנך ב-16 באוגוסט 1821 בתוכנית מעורבת, שנפתחה בהמנון "יחי אנרי השמיני", וכללה את האופרה "הבייאדרות" של המלחין שארל סימון קאטל ואת הבלט "שיבת הזפיר" בכוריאוגרפיה של מנהל הבלט גארדל. אף כי התיאטרון נועד להיות זמני ונבנה מעץ וטיח, הוא המשיך לשמש את האופרה למשך יותר מחמישים שנה. רבות מן הגראנד אופרות של המאה ה-19 הוצגה לראשונה על בימתו, בהן: "וילהלם טל" של רוסיני (1829), "רוברט השד" של מאיירבר |(1831), היהודייה של הלוי (1835), ודון קרלו של ורדי (1867).

התיאטרון, ששטחו היה 14,000 מ"ר עם במה בגודל 30 מטרים, היה מתקדם מאוד לתקופתו. ב-6 בפברואר 1822 נעשה לראשונה שימוש בגז לאפקטים של תאורת הבמה באופרה "אלאדין ומנורת הקסמים" של ניקולא איזואר.^[2] את הבמה ודות התזמורת אפשר היה לסלק כדי להפוך את אולם המופעים לאולם נשפים ענקי.

בלט

כמו הבלט של תיאטרון הוד מלכותה בלונדון, היה הסאל לה פלטייה כר הפעולה למיטב הבלטים הרומנטיים, שמנהלי בלט ידועי שם כז'יל פרו, ארתור סנט-לאון, פיליפו טליוני, ז'וזף מאזילייר, ז'אן קוראלי ופול טליוני יצרו בו יצירות מופת רבות בשביל בלט האופרה של פריז, בהן הסילפידה (1832), ז'יזל (1841), פאקיטה (1846), לה קורסר (1856), לה פפיון (1860) וקופליה (1870). בין הבלרינות הגדולות שרקדו על במת האופרה בתקופה זו היה מארי טליוני, קרלוטה גריזי, קרולינה רוזאטי, פאני אלסלר, לוסיל גראהן ופאני צ'ריטו.

• 
  The ballet Giselle during a state visit of Tsar Alexander II (4 June 1867)
• 
  The Principal Ballerinas of the Paris Opera (clockwise from top left): Lise Noblet, Marie Taglioni, M^lle Julia [de Varennes], Alexis Dupont, Amélie Legallois, and Pauline Montessu, premiers sujets in 1831.^[3]
• 
  Lithograph depicting many famous dancers and their patrons in the Foyer de la Danse (1841)

שחמט

בשנת 1858 שימש סאל לה פלטייה זירה לאחד המשחקים המפורסמים ביותר בתולדות השחמט, מורפי נגד הדוכס מבראנסוויק והרוזן איזואר משחק האופרה בין רב-האמן האמריקאי פול מורפי (לבן) ושני אצילים, גרמני וצרפתי, הדוכס מבראונשווייג והרוזן איזואר. המשחק התנהל בתא הפרטי של הדוכס במהלך הצגה של "נורמה" מאת בליני.

שרפה

בליל 29 באוקטובר 1873 עלה בחלקו של הסאל לה פלטייה אותו גורל שמצא רבים מקודמיו: הוא נהרס בשרפה שנמשכה 27 שעות, ופרצה כנראה כתוצאה מתאורת הגז החדשנית של האולם. ב-1858 שכר נפוליאון השלישי, קיסר צרפת, את שירותיו של המהנדס האזרחי ברון האוזמן להתחיל בבניית תיאטרון שני לאופרה והבלט של פריז, לפי תוכנית של האדריכל שארל גרנייה. ב-1875 נחנך התיאטרון החדש, הידוע כיום בשם פלה גרנייה.

• 
  השריפה ב-29 באוקטובר 1873
• 
  מראה פרספקטיבה של השריפה
• 
  אחרי השריפה

Gallery

• 
  Painting of the Grande Salle of the theatre during a performance of a ballet (1864)
• 
  Perspective view of the façade on the Rue Le Peletier (ca. 1870)
• 
  Lithograph of the Grande Salle (1854)
• 
  Site plan, floor plan, and interior perspective view (1822)
• 
  The backstage area (ca. 1840)

בכורות חשובות

אופרות

• ג'ואקינו רוסיני - (1826) "המצור על קורינת"
• ג'ואקינו רוסיני - (1827) "משה ופרעה"
• דניאל אובר - (1828) "האילמת מפורטיצ'י"
• ג'ואקינו רוסיני - (1828) "הרוזן אורי"
• ג'ואקינו רוסיני - (1829) - וילהלם טל
• ג'אקומו מאיירבר - (1831) "רוברט השד"
• דניאל אובר - (1933) "גוסטב השלישי"
• ז'אק פרומנטל הלוי - (1835) היהודייה
• ג'אקוטמו מאיירבר - (1836) ההוגנוטים
• לואיז ברטין - (1836) "לה אסמרלדה"
• לואיס נידרמאייר - (1837) "סטראדלה"
• פרומנטל הלוי - (1838) "גידו וג'ינברה"
• הקטור ברליוז - (1838) בנוונוטו צ'ליני
• גאטנו דוניצטי - (1840) "הקדושים המעונים"
• גאטנו דוניצטי - (1840) "לה פבוריטה"
• פרומנטל הלוי - (1841) "מלכת קפריסין"
• פרומנטל הלוי - (1843) "שארל השישי"
• גאטנו דוניצטי - (1843) "דום סבסטיין"
• לואיס נידרמאייר - (1844) "מרי סטיוארט"
• ג'וזפה ורדי - (1847) ירושלים
• ג'יאקומו מאיירבר - (1849) "הנביא"
• שארל גונו - (1851) "סאפפו"
• שארל גונו - (1854) "הנזירה המדממת"
• ג'וזפה ורדי - (1855) ערבית סיציליאנית
• ג'וזפה ורדי - (|1857) הטרובדור
• ריכרד וגנר - (1861) (גרסה פריזאית) טנהויזר
• שארל גונו (1862) "מלכת שבא"
• ג'אקומו מאיירבר - (1865) "האפריקאית"
• ג'וזפה ורדי (1867) דון קרלו
• אמברואז תומא - (1868) "המלט"
• שארל גונו (1869) "פאוסט" בגרסת האופרה של פריז (בתוספת מוזיקה לבלט).^[4]

בלטים

• "הנערה הסוררת" (1828) כוריאוגרפיה מאת ז'אן-פייר אומר; מוזיקה מאת פרדינן ארול
• הסילפידה (1832) כוריאוגרפיה מאת פיליפו טליוני; מוזיקה מאת ז'אן שנייצהופפר
• "הנערה מהדנובה" (1836) - כוריאוגרפיה מאת פיליפו טליוני; מוזיקה מאת אדולף אדם
• "השטן מאוהב" (1840) - כוריאוגרפיה מאת ז'וזף מאזילייר; מוזיקה מאת נפוליאון אנרי רבר ופרנסואה בנואה
• ז'יזל (1841) - כוריאוגרפיה מאת ז'אן קוראלי וז'יל פרו; מוזיקה מאת אדולף אדם (תוספת מוזיקה מאת פרידריך בורגמילר
• "לה פרי" (1843) - כוריאוגרפיה מאת ז'אן קוראלי; מוזיקה מאת פרידריך בורגמילר
• "השטן לארבעה" (1845) - כוריאוגרפיה מאת ז'וזף מאזילייר; מוזיקה מאת אדולף אדם
• פאקיטה (1846) - כוריאוגרפיה מאת ז'וזף מאזילייר; מוזיקה מאת אדואר דלדווז
• "שודד הים" (לה קורסר) (1856) - כוריאוגרפיה מאת ז'וזף מאזילייר1 מוזיקה מאת אדולף אדם
• "מצעד התמימים" (1859) - כוריאוגרפיה מאת מריוס פטיפה; מוזיקה מאת סזר פוני
• "הפרפר" (לה פפיון) (1860) - כוריאוגרפיה מאת מארי טליוני; מוזיקה מאת ז'אק אופנבך
• "המעיין" (1866) - כוריאוגרפיה מאת ארתור סנט-לאון; מוזיקה מאת לאו דליב
• "קופליה" (1870) - כוריאוגרפיה מאת ארתור סנט-לאון; מוזיקה מאת לאו דליב

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סאל לה פלטייה בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. https://books.google.com/books?id=AcUwAQAAMAAJ&pg=PA172 L'Académie impériale de musique, p. 172], and Encyclopédie d'architecture, vol 4 (1875), pp. 7, 8 לדוגמאות ראו קסטיל-בלאזה (1855), "ל'אקדמי אימפריאל דה מוזיק", עמ' 172 ו"אנציקלופדיה לארכיטקטורה", כרך 4 (1875), עמ' 7, 8
2. האופרה הלאומית של פריז, "תולדות הסאל לה פלטייה"
3. Almanach des spectacles, J.-N. Barba, 1831 S. 23 (online).
4. הצגת הבכורה של "פאוסט" הייתה בתאטר ליריק בפריז כאופרה קומיק עם דיאלוג מדובר. רצ'יטטיבים נוספו להפקה בשטרסבורג באפריל 1860. ההצגה הראשונה באופרה של פריז (בתוספת מוזיקה לבלט) הייתה ב-3 במרץ 1869