שושנה ארבלי-אלמוזלינו

שושנה ארבלי-אלמוזלינו
לידה	26 בינואר 1926; י"א בשבט ה'תרפ"ו; מוסול, ממלכת עיראק
פטירה	12 ביוני 2015 (בגיל 89); כ"ה בסיוון ה'תשע"ה; תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	אוגוסט 1947
מקום קבורה	בית העלמין ירקון, פתח תקווה
מפלגה	המערך
סיעה	המערך, מפלגת העבודה
	20 באוקטובר 1986 – 22 בדצמבר 1988; (שנתיים)
תחת ראש הממשלה	יצחק שמיר
	→ מרדכי גור יעקב צור ←
	17 בינואר 1966 – 13 ביולי 1992; (26 שנים)
כנסות	6 - 12
	4 באפריל 1989 – 13 ביולי 1992; (3 שנים)
	→ אליהו שפייזר אברהם בייגה שוחט ←
	18 באוגוסט 1981 – 13 באוגוסט 1984; (3 שנים)
	→ שלמה הלל דב שילנסקי ←
	17 בנובמבר 1969 – 13 ביוני 1977; (7 שנים)
	→ משה ברעם מנחם פרוש ←
	סגנית יושב ראש הכנסת; סגנית שר הבריאות;
	סגנית יושב ראש הכנסת; סגנית שר הבריאות;
פרסים והוקרה
	יקיר העיר גבעתיים

שושנה ארבלי־אַלמוּזלינו (26 בינואר 1926 – 12 ביוני 2015) הייתה אשת ציבור ישראלית שכיהנה כחברת הכנסת מטעם סיעת המערך. הייתה סגנית יושב ראש הכנסת, סגנית שר הבריאות בממשלת ישראל ה־21 ושרת הבריאות בממשלה ה־22. חברת מזכירות מועצת הפועלות ואחר כך נעמת. לפני עלייתה ארצה הייתה חברת המחתרת הציונית בעיראק.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

Thumb — שרת הבריאות שושנה ארבלי־אלמוזלינו מבקרת במפעל השפד"ן, 1985

נולדה ב־1926 במוסול שבעיראק לשמואל בנימין וספירה (שדירה) ארבילי, שמוצאם מהעיר ארביל בעיראק, למשפחה יהודית מסורתית בת שש נפשות, ללא זיקה לציונות.^[1] למדה בבית ספר המקומי, יהודייה יחידה בכיתה שכל תלמידיה היו מוסלמים.^[2] עם תום לימודי התיכון לימדה אנגלית בבית ספר לבנות. אחר כך התקבלה ללימודים בבית המדרש הגבוה למורים ומורות בבגדאד, שם סבלה מאווירה עוינת ומבדידות.^[3] משפחתה שמרה על קשרים טובים עם השכנים המוסלמים, אך היחסים הורעו בשנת 1941 בעקבות הפוגרומים של הפרהוד.^[1]

שנים ראשונות בארץ

בשנת 1946 הצטרפה לגרעין התיישבות מחתרתי מטעם המוסד לעלייה ב', כחלק מפעילות התנועה הציונית בעיראק. במחתרת שימשה מדריכה ורכזת, ופעם אחת נעצרה על ידי השלטונות בחשד לפעילות ציונית.^[4] אחרי שחרורה הייתה נתונה למעקב ועל כן ביקשה לזרז את עלייתה לארץ ישראל, ועלתה באופן חשאי במסגרת מבצע מייקלברג, שהחל ב־20 באוגוסט 1947,^[5] יחד עם כחמישים חלוצים. בני משפחתה עלו לישראל ב־1951, במבצע עזרא ונחמיה.

היא צורפה לגרעין אל על שבקיבוץ שדה נחום, שהיה לגרעין המייסד של קיבוץ נווה אור. בשנת 1950 יצאה בשליחות מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית לסייע במחנה עולים בית ליד, ושם נחשפה לתנאי החיים הקשים של עולי ארצות האסלאם.^[3]

פעילות ציבורית

בשנת 1948 הצטרפה לאחדות העבודה והייתה חברת מזכירות סניף המפלגה ברמת גן. התלוותה לסיורים במעברות שערך אברהם עבאס, אז יו"ר המחלקה לעדות המזרח במפ"ם. בשנת 1956 התמנתה למנהלת המחלקה להכשרה ולעבודה במועצת הפועלות ביחד עם גניה פילניק. בשנת 1959 קודמה לתפקיד יו"ר המחלקה,^[3] תפקיד שמילאה עד שנבחרה לכנסת.

כהונתה כחברת הכנסת

בשנת 1960 החליטה מזכירות מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון לשריין עשרים אחוז מהמושבים בכנסת לנשים החברות במפלגה וכעשרה אחוזים מהמושבים ליוצאי עדות המזרח.^[6] השתייכותה לשתי קבוצות מיעוט אלה קידמה את שיבוצה למקום העשירי ברשימת המפלגה לכנסת השישית, ובמקום ה־46 ברשימת המערך המשותפת לכנסת השישית.

ב-17 בינואר 1966 החלה לכהן בכנסת השישית, במקומו של השר חיים גבתי, שהתפטר לקראת מינויו לשר בממשלה כדי לפנות מקום לשושנה ארבלי-אלמוזלינו בכנסת.

במהלך כהונתה בכנסת שימשה בתפקידי יו"ר וחברה בוועדת העבודה, יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה וחברה בוועדת הכנסת, ועדת חוץ וביטחון, ועדת הכלכלה, ועדת השירותים הציבוריים, הוועדה לענייני ביקורת המדינה, ועדת החינוך והתרבות וועדת העלייה והקליטה, וסגנית יושב ראש הכנסת.^[3] ארבלי־אלמוזלינו היא היוזמת הראשונה של 32 הצעות חוק פרטיות שנכנסו לספר החוקים.^[7] עם החוקים שפעלה לקידומם נמנים תיקונים לחוק הגנת הצרכן בכנסת השתים עשרה.^[8]

לפני הבחירות לכנסת העשירית, בהליך המאשר לחברי כנסת שכיהנו בה שתי קדנציות רצופות להיכלל שוב ברשימה לכנסת, זכתה ארבלי־אלמוזלינו בהצבעה חשאית במרכז "העבודה" למספר הקולות הגבוה ביותר.^[9] הישג זה הובא בחשבון בעת סידור הרשימה לכנסת בידי הוועדה המסדרת וארבלי־אלמוזלינו שובצה במקום השני ברשימת המערך המשותפת עם מפ"ם.^[10] היו שגרסו ששובצה במקום הגבוה והמפתיע בהצבעה וברשימה (לנוכח מיקומה הנמוך ברשימה במערכות בחירות קודמות) בשל הרצון לראות במקום גבוה ברשימה אישה ובת עדות המזרח,^[11] שתמכו ברובם בליכוד בראשות מנחם בגין. בגין תקף אותה על אי־מחאתה כלפי נאום הצ'חצ'חים.

עבודת נשים

ארבלי־אלמוזלינו תמכה בעידוד נשים לעבוד מחוץ לביתן^[12] ולצורך כך פעלה לקידום לימודים והכשרה מקצועית לנערות ונשים, הקמת מעונות יום לילדי אמהות עובדות,^[13] וחקיקת חוקי מגן כדי להקל על נשים לעבוד.^[14]^[15] בתפקידיה במועצת הפועלות ובכנסת, ובמיוחד כיו"ר ועדת העבודה בכנסת השישית והשביעית היא הקדישה מאמץ רב בכיוון זה.^[16] בין השאר היא הציעה הצעת חוק למימוש שכר שווה לעובד ולעובדת,^[17] תיקון לחוק עבודת נשים המעניק שעות היעדרות מעבודה לנשים בהיריון^[18] ותיקון לחוק הביטוח הלאומי בכנסת השמינית, המקנה ביטוח נכות גם לעקרת בית.^[19]

כהונתה כשרת הבריאות

ב־24 בספטמבר 1984 מונתה לסגנית שר הבריאות בממשלת האחדות הלאומית, שהייתה אז בראשות שמעון פרס, והייתה ממונה על השירותים הפסיכיאטריים, הסיעוד והגריאטריה ובריאות הציבור. בתקופתה הוקם המטה למלחמה בסמים ואלכוהול. עם הקמת ממשלתו של יצחק שמיר בהתאם להסכם הרוטציה, והחלטתו של מרדכי גור שלא לכהן בממשלה זו, מונתה ב־17 באוקטובר 1986 לשרת הבריאות, ובכך הייתה לאישה השנייה שכיהנה במשרת שר שאינה שר בלי תיק מאז גולדה מאיר (לפניה כיהנו כשרה בלי תיק שולמית אלוני ושרה דורון). באותם ימים הייתה מערכת הבריאות נתונה במשבר כלכלי והיה עליה להתמודד עם גירעון ועם סכסוכי עבודה עם הרופאים והאחיות.^[20]

בתקופת כהונתה כשרת הבריאות אישרה את ביצועו של ניתוח השתלת הכבד הראשון בארץ, שעד אז נאסר בנימוקים הלכתיים על ידי הרבנות הראשית לישראל. אף שהחזיקה בדעות שמרניות בנושאי בריאות, למשל כשתמכה בביטול הסעיף הסוציאלי להתרת הפסקת הריון,^[3] הכריעה בניגוד לעמדת הרבנים וקידמה את ביצועם של ניתוחי השתלות לב וכבד בישראל.^[21]

ב-1987 הצביעה בעד ביטול פרויקט הלביא^[22].

בכנסת השתים עשרה

כתגובה להתבטאותה בעניין ביטול פרויקט הלביא, בשנת 1988, ערב הכרזת המועמדים לרשימת המערך לכנסת השתים עשרה, הודיע לה פרס שהחליט לא לצרפה לממשלה החדשה. בממשלה זו, בראשות יצחק שמיר, לא הייתה אישה בתפקיד שר, וכשהכריז פרס על המועמדים נשמעו צעקות חברי ופעילי המפלגה ש"אין ממשלה בלי אישה".^[23]

עמדות

בזכות שליטתה בערבית השתתפה בפגישות עם נציגי מדינות ערב ופעלה במגזר הערבי־בדואי.^{[דרושה הבהרה]} בשנת 1987 ביקרה בבית החולים שיפא שבעזה כחלק מפועלה לקידום התנאים הרפואיים ברצועה ונשאה נאום בערבית, שזכה לתהודה רבה בקרב האוכלוסייה המקומית. חבר הכנסת עבד אל־והאב דראושה ביקש משמעון פרס למנותה לשרה, וזאת בנימוק שחרף חילוקי הדעות בתחום המדיני, אין עוררין על תרומתה לאור יחסה לאוכלוסייה הערבית.^[24]

ארבלי־אלמוזלינו נמנתה עם נצי מפלגת העבודה בתחום מדיניות החוץ והביטחון של ישראל.^[25] היא התנגדה לאישור הסכמי קמפ דייוויד ונעדרה מההצבעה על הסכם השלום בין ישראל למצרים כדי לא להצביע בעדו.^[26] היא הייתה פעילה בגיוס רוב לחוק רמת הגולן,^[27] בניגוד להחלטת הסיעה שלה.^[28]^[3]

סיום כהונתה בכנסת ופעילות ציבורית נוספת

לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, ולאחר קרוב ל־27 שנות כהונה בכנסת ובממשלה, שובצה במקום לא ריאלי. חברותה בכנסת הסתיימה ב־13 ביולי 1992, עם התכנסותה של הכנסת השלוש עשרה. בשנת 2003 שובצה ברשימת העבודה לכנסת השש עשרה במקום 105 הסמלי.

אחרי פרישתה מהכנסת המשיכה למלא תפקידים ציבוריים בתחומי רווחה, בריאות וקליטת עלייה. כיהנה כנשיאת העמותה למרכז מורשת יהדות מוסול, נשיאת המכון לחקר יהדות מוצל ע"ש עזרא לניאדו, חברת הנהלה במרכז מורשת יהדות בבל, יושבת ראש עמותת ענבר התומכת בנפגעים במחלות ראומטיות, חברה במועצת קופת חולים כללית, יו"ר הוועדה לזכויות החברים ותלונות הציבור במועצה ויו"ר עמותת גבעולים לעידוד קליטת עלייה ומתן שירותים בתחומי החברה והתרבות לעולים החדשים.^[29]

שושנה ארבלי־אלמוזלינו נפטרה ב־12 ביוני 2015, בתל אביב.

בעיר ראשון לציון נקרא רחוב על שמה.

חייה האישיים

בשנת 1955, בתפקידה כמזכירת מטה הבחירות של מפ"ם בסניפים המקומיים, הכירה את יו"ר המטה נתן אלמוזלינו, וב־1965 הם נישאו. הוא היה אז אלמן ואב לשני בנים, לימים גזבר הסתדרות העובדים הכללית ולימים יו"ר רשת בתי הספר "עמל".^[3] בעת כהונתה בכנסת ובממשלה היה יד ימינה וסייע לה בעבודתה לאורך כל העשייה הציבורית. ב־2007 נפטר.

שושנה ארבלי־אלמוזלינו התגוררה בגבעתיים, והייתה בעלת אוסף בובות שצברה בכינוסים של ארגוני נשים בין־לאומיים. האוסף התחיל במבצע חשאי שהשתתפה בו בשנת 1962, ובו הוצפנו מסרים בבובות והן הועברו ליהודי ברית המועצות הנצורים.^[30] בשנת 2003 תרמה משפחתה כספים לתיאטרון גבעתיים, ואחד מאולמות התיאטרון נקרא על שם שושנה ונתן אלמוזלינו. בכניסה לאולם מוצג מבחר מאוסף הבובות שלה.^[31] באותה שנה הוענק לה תואר יקירת העיר גבעתיים.

שושנה ארבלי־אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.

יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', פרק א'(5), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 106–133
שביט בן־אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, מדיה 10, 2011, עמ' 110–114.

מדיה וקבצים בנושא שושנה ארבלי-אלמוזלינו בוויקישיתוף

שושנה ארבלי-אלמוזלינו, באתר הכנסת

שושנה ארבלי-אלמוזלינו, באתר כנסת פתוחה.
שושנה ארבלי־אלמוזלינו באתר תנועת העבודה הישראלית
רחל ורצברגר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
נדב פרץ, שושנה ארבלי־אלמוזלינו, זו שהצילה אותנו, אתר העוקץ, יולי 2015
שוש אלמוזינו - הבילויים
שושנה ארבלי-אלמוזלינו (1926-2015), דף שער בספרייה הלאומית

[1]
רחל ורצברגר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
[2]
שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 19.
[3]
שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, 2011, עמ' 110–113.
[4]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 20–27.
[5]
יומן אירועים: מבצע מייקלברג, באתר חיל האוויר הישראלי.
[6]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 124–125.
[7]
הצעות חוק פרטיות של ח"כ ארבלי־אלמוזלינו, באתר מאגר החקיקה הלאומי
[8]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 305.
[9]
דניאל בלוך, ההצבעה במרכז העבודה לקח היונים ובגידת הנצים, דבר, 26 באפריל 1981
[10]
מרכז העבודה אישר פה אחד הרשימה לכנסת, דבר, 5 במאי 1981; המשך
[11]
ראו למשל ב:אהרן גבע, הולך לא רע, דבר, 5 ביוני 1981
[12]
מרים גורן, עבודת חוץ - שחרור או שעבוד, דבר, 30 במרץ 1966
מרים גורן, כדאיות כלכלית, דבר, 10 ביולי 1972
[13]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 105–106.
[14]
בתחיקה הסוציאלית האשה מקופחת, מעריב, 2 במאי 1974
[15]
סוכמו הצעות החלטה לוועידת מפ' העבודה, דבר, 27 בינואר 1981
[16]
ישראל כהן, יהודיות וערביות נפגשו עם ח"כיות, דבר, 5 בפברואר 1970
אפרת ארד, יש להעניק מעמד של אשה עובדת, מעריב, 11 ביוני 1974
[17]
נורית ארד, אלה קיפוחי העובדת, דבר, 13 בינואר 1971
[18]
אשה בהריון תורשה להיעדר מהעבודה 40 שעות, דבר, 15 באוגוסט 1976
חוק עבודת נשים, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
[19]
יעל תשבי, גם עקרת בית זכאית לביטוח נכות, דבר, 26 במאי 1976.
[20]
דליה מזורי, על האחיות לוותר על קיצור שבוע העבודה, מעריב, 22 באוקטובר 1986
יהושע ביצור, שרת הבריאות החדשה: אמשיך ללכת לתחרויות כדורגל כאוהדת הפועל ת"א, מעריב, 20 באוקטובר 1986.
[21]
דליה מזורי, "זו ההחלטה הראשונה שלי כשרת הבריאות", מעריב, 22 באוקטובר 1986.
[22]
ירון דרוקמן, מטוס הקרב הישראלי נפל בגלל אצבע אחת, באתר ynet, 29 באוגוסט 2015
[23]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל עמ' 299–300.
[24]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 270.
[25]
ניצי המערך תובעים בירור, מעריב, 29 בדצמבר 1980
[26]
בליל שימורים מאשרת הכנסת חוזה השלום עם מצרים, דבר, 22 במרץ 1979
[27]
ראשי יישובי הצפון בטוחים: בתוך חודשיים יאושר חוק רמת הגולן, מעריב, 16 באוקטובר 1980
[28]
25 ח"כים מלובי הגולן, מעריב, 29 באוקטובר 1980
[29]
דניאל זיו, עיריית גבעתיים יזמה קייטנה מיוחדת לילדי עולים, אתר עיריית רמת גן.
[30]
עשי ויינשטיין, "הבובות נמסרו בחשאי ליהודים מאחורי מסך הברזל", מעריב, 1 בנובמבר 1978.
[31]
אתר תיאטרון גבעתיים.

מידע נוסף שושנה ארבלי-אלמוזלינו - תבניות ניווט ...

שושנה ארבלי-אלמוזלינו - תבניות ניווט

סגירה

[אנצ_נשים_יהודיות-1] [1]
רחל ורצברגר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).

[2] [2]
שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 19.

[שביט-3] [3]
שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, 2011, עמ' 110–113.

[4] [4]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 20–27.

[5] [5]
יומן אירועים: מבצע מייקלברג, באתר חיל האוויר הישראלי.

[6] [6]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 124–125.

[7] [7]
הצעות חוק פרטיות של ח"כ ארבלי־אלמוזלינו, באתר מאגר החקיקה הלאומי

[8] [8]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 305.

[9] [9]
דניאל בלוך, ההצבעה במרכז העבודה לקח היונים ובגידת הנצים, דבר, 26 באפריל 1981

[10] [10]
מרכז העבודה אישר פה אחד הרשימה לכנסת, דבר, 5 במאי 1981; המשך

[11] [11]
ראו למשל ב:אהרן גבע, הולך לא רע, דבר, 5 ביוני 1981

[12] [12]
מרים גורן, עבודת חוץ - שחרור או שעבוד, דבר, 30 במרץ 1966
מרים גורן, כדאיות כלכלית, דבר, 10 ביולי 1972

[13] [13]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 105–106.

[14] [14]
בתחיקה הסוציאלית האשה מקופחת, מעריב, 2 במאי 1974

[15] [15]
סוכמו הצעות החלטה לוועידת מפ' העבודה, דבר, 27 בינואר 1981

[16] [16]
ישראל כהן, יהודיות וערביות נפגשו עם ח"כיות, דבר, 5 בפברואר 1970
אפרת ארד, יש להעניק מעמד של אשה עובדת, מעריב, 11 ביוני 1974

[17] [17]
נורית ארד, אלה קיפוחי העובדת, דבר, 13 בינואר 1971

[18] [18]
אשה בהריון תורשה להיעדר מהעבודה 40 שעות, דבר, 15 באוגוסט 1976
חוק עבודת נשים, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת

[19] [19]
יעל תשבי, גם עקרת בית זכאית לביטוח נכות, דבר, 26 במאי 1976.

[20] [20]
דליה מזורי, על האחיות לוותר על קיצור שבוע העבודה, מעריב, 22 באוקטובר 1986
יהושע ביצור, שרת הבריאות החדשה: אמשיך ללכת לתחרויות כדורגל כאוהדת הפועל ת"א, מעריב, 20 באוקטובר 1986.

[21] [21]
דליה מזורי, "זו ההחלטה הראשונה שלי כשרת הבריאות", מעריב, 22 באוקטובר 1986.

[22] [22]
ירון דרוקמן, מטוס הקרב הישראלי נפל בגלל אצבע אחת, באתר ynet, 29 באוגוסט 2015

[23] [23]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל עמ' 299–300.

[24] [24]
ארבלי-אלמוזלינו, מהמחתרת בבבל לממשלת ישראל, עמ' 270.

[25] [25]
ניצי המערך תובעים בירור, מעריב, 29 בדצמבר 1980

[26] [26]
בליל שימורים מאשרת הכנסת חוזה השלום עם מצרים, דבר, 22 במרץ 1979

[27] [27]
ראשי יישובי הצפון בטוחים: בתוך חודשיים יאושר חוק רמת הגולן, מעריב, 16 באוקטובר 1980

[28] [28]
25 ח"כים מלובי הגולן, מעריב, 29 באוקטובר 1980

[29] [29]
דניאל זיו, עיריית גבעתיים יזמה קייטנה מיוחדת לילדי עולים, אתר עיריית רמת גן.

[30] [30]
עשי ויינשטיין, "הבובות נמסרו בחשאי ליהודים מאחורי מסך הברזל", מעריב, 1 בנובמבר 1978.

[31] [31]
אתר תיאטרון גבעתיים.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]