Loading AI tools
פמיניזם סקס-פוזיטיב, המוכר גם כפמיניזם פרו-סקס, פמיניזם סקס-רדיקלי או פמיניזם סקס-ליברלי, היא תנועה שנוסדה בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 והתמקדה בטיעון כי חירות מינית היא מרכיב מהותי בשחרורן של נשים.
|
עיינו גם בפורטל
פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון בין המינים, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית. |
פמיניזם סקס-פוזיטיב התגבש לכדי תנועה בעלת שם ורעיונות יסוד פוליטיים בעקבות עלייתו של הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי, והוא כולל קולות שונים ומגוונים. בהתאם לכך, מעורבותן של נשים רבות בתנועת הפמיניזם הסקס-פוזיטיב החלה כתגובה למאמציהן של פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיה להציב את סוגיית הפורנוגרפיה במרכז ההסבר הפמיניסטי לשאלה מדוע קיים דיכוי נשי.[1] תקופה זו של מחלוקת אינטנסיבית בין פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות לבין פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות בתחילת שנות ה-80 מכונה מלחמות המין הפמיניסטיות. מלחמות אלו כללו סדרה של דיונים ומחלוקות בין פמיניסטיות לגבי סוגיות שנוגעות למיניות ופעילות מינית.[2] עם זאת, יש גם פמיניסטיות המזהות את עצמן כפמיניסטיות סקס-פוזיטיביות, שמעורבותן בתנועה זו התפתחה לא בהכרח במסגרת התנגדותן לפמיניסטיות אחרות, אלא כתגובה ישירה למה שהן תפסו כשליטה הפטריארכלית על המיניות.
פמיניזם סקס-פוזיטיבי גורס כי חירות מינית היא מרכיב מהותי בשחרורן של נשים. לאור זאת, פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מתנגדות למאמצים חוקיים או חברתיים שמטרתם לשלוט ולהגביל פעילות מינית בהסכמה בין מבוגרים, בין אם מאמצים אלו הם ביוזמת הממשלה, פמיניסטיות אחרות, מתנגדי פמיניזם למיניהם או כל מוסד אחר. הן אף מאמצות לחיקן קבוצות מיעוט מיניות ותומכות בהרכבת-קואליציה בין קבוצות שונות הנמצאות בשוליים. פמיניזם סקס-פוזיטיבי נמצא בקשר הדוק עם התנועה הסקס-פוזיטיבית.
גייל רובין, מההוגות הבולטות בפמיניזם סקס-פוזיטיבי, מסכמת את הקונפליקט סביב מין בקרב הפמיניזם באופן הבא:
"... היו שתי מגמות של מחשבה פמיניסטית בנושא. מגמה אחת ביקרה את ההגבלות על התנהגות מינית של נשים וגינתה את העלויות הגבוהות שהוטלו עליהן על כך שהיו פעילות מבחינה מינית. מסורת זו של מחשבה פמיניסטית מינית קראה לשחרור מיני שישרת נשים וגברים כאחד. המגמה השנייה, ראתה בליברליזציה מינית דבר מה שמיסודו רק מהווה הרחבה של פריווילגיה גברית. מסורת זו, מהדהדת שיח שמרני אנטי-מיני".
— Rubin, Gayle S. (1984), "Thinking Sex: Notes for a Radical Theory of the Politics of Sexuality", in Vance, Carole, Pleasure and Danger: Exploring Female Sexuality, Boston: Routledge & K. Paul, pp. 267–319
המטרה שמוצבת בבסיסו של הפמיניזם הסקס-פוזיטיבי מחברת יחדיו בין השאר פעילים ופעילות אנטי-צנזורה, פעילי להט"ב, ואקדמאיות פמיניסטיות, רדיקלים מיניים ומפיקי ומפיקות פורנוגרפיה וארוטיקה, על אף שלא כל החברים בקבוצות אלו הם בהכרח גם פמיניסטים וגם אנשים התומכים בגישה הסקס-פוזיטיבית. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מתנגדות למתקפה על המיניות הגברית, מתקפה המיוחסת לרוב לפמיניזם הרדיקלי, ובמקום זאת מאמצות אליהן את המגוון שמכילה המיניות האנושית. הן טוענות כי הפטריארכיה מגבילה ביטוי מיני, ובמקום להגביל את הפורנוגרפיה, הן תומכות בלהרחיב את האפשרויות המיניות לאנשים מכל הטווח המגדרי.[3] לרוב, פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מתנגדות למהותנות מינית, המוגדרת על ידי רובין כרעיון בו מין הוא כוח טבעי המעצב מוסדות וקודם לחיים החברתיים. הן מעדיפות לראות באוריינטציה מינית ובמגדר כמרכיבים חברתיים שדווקא מושפעים באופן משמעותי מהחברה בה הם נמצאים, ולא להפך.[4]
במיוחד אצל פמיניסטיות סקס-רדיקליות, הדבקות בעמדה סקס-פוזיטיבית נובעת מחוסר האמון העצום שלהן ביכולת של הפטריארכיה להגן נאמנה על האינטרס הנשי בכל הנוגע לחוקים המגבילים מיניות. יש פמיניסטיות אשר רואות בחירות מינית של נשים כמניע האמיתי שעומד מאחורי תנועת הנשים. נעמי וולף כותבת, "האורגזמה היא הקריאה הטבעית של הגוף ליצירת פוליטיקה פמיניסטית".[5] שרון פרסלי (Sharon Presley), הרכזת הלאומית של אגודת הפמיניסטיות הליברטיניות,[6] כותבת על כך שבכל הנוגע למיניות, הממשלה מפלה נשים בבוטות.
הבנת הפמיניזם הסקס-פוזיטיבי הוא בהכרח דרך הסתכלות בהתאם לרקע ולקונטקסט החברתי שבהם הוא פועל: חברות נוצריות מושפעות לרוב על ידי מה שמכונה מוסר מיני "מסורתי": על פי הדוקטרינה הנוצרית, כל פעילות מינית חייבת להיות במסגרת של נישואין ויחסי המין הם בהכרח וגינליים; מעשים מיניים מחוץ לנישואים ו"סקס בלתי טבעי" הם אסורים, לדוגמה מין אוראלי ומין אנאלי, המוגדרים כמעשה סדום; עם זאת, יחסי מין בכפייה בתוך הנישואין אינם נתפסים כדבר מה בלתי מוסרי בעיני שמרנים חברתיים ודתיים רבים, זאת בשל קיומן לכאורה של "זכויות של בני זוג",[7][8] המוגדרות בברית החדשה.[9] הסדר החברתי של המיניות המסורתית נמצא בעשורים האחרונים תחת מתקפה משפטית וחברתית.[10] כמו כן, בתרבויות מסוימות ובמיוחד במדינות אגן הים התיכון, המושפעות מהקתוליות הרומית, קיימים רעיונות מסורתיים בדבר תפיסת הגבריות והטהרה הנשית. רבים מתרגמים זאת כסטנדרט הכפול בין מיניות גברית למיניות נשית; מגברים, מצופה שיהיו אסרטיביים מבחינה מינית כדרך לאשש את הגבריות שלהם, ושירבו ביחסים מיניים, אך כדי שאישה תיתפס כ"טובה" עליה להישאר "טהורה".[11] צ'זארה לומברוזו מתאר את הגישה הזו בספרו The Female Offender, בו הוא טוען כי ניתן לחלק נשים ל-3 קטגוריות עיקריות: הפושעת, הזונה והאישה הנורמלית. בהתאם לחלוקה זו, נשים שביטאו את מיניותן כמו זונות הוערכו כחריגות.[12]
כותבות סקס-פוזיטיביות כמו ונדי מקלרוי (Wendy McElroy) וגייל רובין רואות את שורשיו של הפמיניזם הסקס-פוזיטיבי בעבודותיהן של סקס רפורמיסטיות ונשים העוסקות בחינוך מיני ותומכות בשימוש באמצעים למניעת הריון, כמו האבלוק אליס, מרגרט סנגר, מרי דנט (Mary Dennett), ומאוחר יותר גם אלפרד קינסי ושייר הייט.[1][4] אף על פי כן, ההתגלמות המודרנית של פמיניזם סקס-פוזיטיבי הופיעה בשלב מאוחר יותר, בעקבות העלייה של פמיניזם שהתמקד בפורנוגרפיה כמקור לדיכוי נשים בשנות ה-70. העלייה של הגל השני של הפמיניזם התרחשה בו זמנית למהפכה המינית ולפסיקות חוקיות אשר הסירו את ההגבלה על גישה לפורנוגרפיה. בעקבות זאת, פמיניסטיות רדיקליות התמקדו באופן הולך וגובר בסוגיות של מיניות בחברה פטריארכלית. קבוצות פמיניסטיות החלו לעסוק בשאלה כיצד ראויה להיות מיניות פמיניסטית, כשדבר זה היה מאפיין בעיקר של קבוצות לסביות בדלניות, אך גם של חלק מקבוצות נשים הטרוסקסואליות, כמו הרדסטוקינגס. בשונה מקבוצות אלו, היו פמיניסטיות כמו בטי דודסון (Betty Dodson) אשר ראו את ההנאה המינית והאוננות הנשית כדבר מהותי בחירות האישה. עד לתקופה זו, פורנוגרפיה לא הייתה סוגיה מרכזית כלל; פמיניסטיות רדיקליות התנגדו באופן כללי לפורנוגרפיה, אך הנושא לא קיבל תשומת לב רבה או סווג כחשוב עד אמצע שנות ה-70. אך גם עוד לפני קימת תנועת הפורנוגרפיה, כבר אז פעלו פמיניסטיות שתמכו בזכויות לזונות, כמו קבוצת COYOTE, אשר הובילו קמפיין לדה-קרימינליזציה של הזנות.
בסוף שנות ה-70 מצאה את עצמה התרבות האמריקאית כשהיא מתמודדת עם תוצאותיו של העשור הקודם, עשור שהתאפיין בשחרור מיני ניכר. בין התוצאות הללו ניתן היה לזהות את החשש הגובר מדימויים בוטים של אלימות ומיניות בתקשורת, מהפופולריות הגוברת של פורנוגרפיה, מהעלייה בפעילות מינית בקרב בני נוער, ומנושאים נוספים כמו הפצתה של פורנוגרפיית ילדים. רבים טוענים שהאווירה הזו התדרדרה לכדי פאניקה מוסרית, שהגיעה לשיאה באמצע שנות ה-80. דאגות אלו השתקפו גם בתנועה הפמיניסטית, בה התאגדו באותה העת קבוצות פמיניסטיות רדיקליות סביב הטענה שפורנוגרפיה מהווה יסוד מרכזי של הפטריארכיה ושהיא גורם ישיר לאלימות נגד נשים. רובין מורגן, פמיניסטית אנטי-פורנוגרפית, סיכמה רעיון זה בהצהרה כי "פורנוגרפיה היא התאוריה ואונס הוא הפרקטיקה".[13]
פמיניסטיות כמו אנדריאה דבורקין ורובין מורגן פיתחו את העמדה הפמיניסטית האנטי-פורנוגרפית בהתבסס על עקרונות של הפמיניזם הרדיקלי, והחלו בפעילות במגוון ערים בארצות הברית במהלך סוף שנות ה-70. אירוע מרכזי היה הפגנה בהובלתה של דבורקין נגד הסרט "סנאף" שיצא ב-1978, ופעילות זו הובילה להקמת קבוצות כמו נשים נגד פורנוגרפיה בניו יורק, ודומותיה. הפעילות החדשה הזו הרחיבה את הביקורת והאקטיביזם מעבר לסוגיית הפורנוגרפיה, אל עבר סוגיות כמו זנות ו-BDSM. בה בעת, פמיניסטיות אחרות פיתחו הסתייגות מהכיוון אליה הולכת התנועה הפמיניסטית והפגינו ביקורתיות גוברת כלפי פמיניזם אנטי-פורנוגרפי. הקבוצות אשר הביעו בפומבי את הביקורת שלהן על מחנה האנטי-פורנוגרפיה כללו פמיניסטיות העוסקות ב-BDSM (במיוחד קבוצת Samois, ארגון BDSM פמיניסטי-לסבי בסן פרנסיסקו), תומכים בזכויות לזונות, ופמיניסטיות ליברליות ואנטי-אותוריטריות שעבורן חופש הביטוי, חירות מינית והגנה על נשים כבעלות סוכנות אישית הם עקרונות ליבה של הפמיניזם.
אחד מהטיעונים הפמיניסטיים המוקדמים נגד מגמת האנטי-פורנוגרפיה בקרב התנועה הפמיניסטית מתועד במאמרה של אלן ויליס, "Feminism, Moralism, and Pornography", שהתפרסם לראשונה באוקטובר 1979 בעיתון "וילג' ווייס".[14] המאמר נכתב ב-1979 כתגובה להקמתה של הקבוצה "נשים נגד פורנוגרפיה" ובו נהגה לראשונה המושג "פמיניזם פרו-סקס". ויליס הביעה בו את חששותיה מפני ניסיונותיהן של פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות להפוך את הפמיניזם לתנועה סביב סוגיה אחת. במאמרה טוענת ויליס שפמיניסטיות לא אמורות לעטות שמיכת גינוי נגד כל סוגי הפורנוגרפיה וכי הגבלת הפורנוגרפיה תקפה באותה מידה על הגבלת התבטאויותיהן של פמיניסטיות.[15] גייל רובין, הוגה פמיניסטית סקס-פוזיטיבית מרכזית, קראה ליצירת תאוריה פמיניסטית חדשה על סקס, כשהיא מסבירה שהמחשבות הפמיניסטיות הנוכחיות על הנושא לרוב תופסות שחרור מיני כמגמה שמעצימה פריווילגיה גברית. רובין ביקרה פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות שלטענתה גינו כמעט כל גרסה של ביטוי מיני ותייגו אותו כאנטי-פמיניסטי. בנוסף, היא טענה שדווקא ההשקפה של פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות על מיניות קרובה באופן מסוכן לאנטי-פמיניזם ולמוסר מיני בעל אופי שמרני. רובין אף עודדה פמיניסטיות לשקול את ההיבטים הפוליטיים של מיניות שאינם מקדמים דיכוי מיני. היא טענה שהאשמה לדיכוי נשים צריכה להיות מופנית כלפי אלו שמגיעה להם אשמה זו: "המשפחה, הדת, החינוך, פרקטיקות של גידול ילדים, התקשורת, המדינה, הפסיכיאטריה, אפליה בשוק העבודה ושכר בלתי שוויוני..." ולא כלפי מיעוטים מיניים שכוח ההשפעה שלהם הוא מזערי באופן יחסי.[4]
ההתנגשות בין שני הזרמים ההפוכים האלה של הפמיניזם לא איחרה לבוא, והיא כוננה את התנועה החדשה. מלחמות הסקס הפמיניסטיות סיפקו את הבמה המרכזית הראשונה לביטוי רעיונות היסוד של התנועה. הרעיונות הללו, שהופיעו מתוך רצון לקרוא תיגר על העמדה האנטי-פורנוגרפית שהתפתחה ותפסה תאוצה בקצב מסחרר, נשמעו תחילה דווקא בבמות חוץ-פמיניסטיות, בפרסומים של אלן ויליס ופט קליפיה (Pat Califia). התנועה הפמיניסטית הראשונה שהצטרפה לביקורת הזו הייתה ה-Samois, ובעקבותיה פרסם בשנת 1981 כתב העת הפמיניסטי Heresies (כפירות) גיליון בשם "גיליון הסקס", שהביא לידי ביטוי נקודת מבט פרו-מינית. הדיון התקדם למרחב האקדמי, כשהביקורת נגד מחנה האנטי-פורנוגרפיה במרחב זה התגבשה בפעם הראשונה בכנס על נשים ומיניות שהתקיים במכללת ברנרד (Barnard College) בשנת 1982, שם אף תועד העימות הראשון בין מחנה הפרו-פורנו למחנה האנטי-פורנו. עיקרי הביקורת האקדמית כלפי מגמת האנטי-פורנוגרפיה בסיום הכנס זכו לפרסום בשתי אנתולוגיות של מאמרים, "Powers of Desire: The Politics of Sexuality" מאת אן בר סיטנו וכריסטין סטנסל, ו-"Pleasure and Danger: Exploring Female Sexuality" בעריכתה של קרול ס. ואנס. מהזירה האקדמית עבר הדיון לזירה המשפטית-פוליטית, שם קידמו מנהיגות המחנה האנטי-פורנוגרפי אנדריאה דבורקין וקתרין מקינון ניסיונות חקיקה שיגדירו פורנוגרפיה במונחי הנזק שהיא יכולה לגרום לנשים וביקשו להפוך אותה ל"בת תביעה". בין השאר, הציעו השתיים ארבעה מעשים שייחשבו לברי תביעה; כפייה על אדם להשתתף בפורנוגרפיה, כפייה על אדם לצפות בפורנוגרפיה, תקיפה הנגרמת כתוצאה מפורנוגרפיה וסחר בפורנוגרפיה. בסופו של דבר, תקנות אלו לא נכנסו לתוקף. במידה רבה, ניסיונות החקיקה הללו התסיסו את המחנה הנגדי ותרמו לחיזוקו. הוויכוחים הסוערים בין המחנות הביאו לפיצול משמעותי בפמיניזם, שעד היום ניתן לזהות את עקבותיו במרחב האקדמי והפוליטי.[16]
בהקשר זה, מקלרוי טוענת שעבור פמיניסטיות בשנות ה-70 וה-80, הפנייה לעיסוק בסוגיות של ביטוי מיני הייתה כתוצאה מהתסכול של הכישלון הגלוי לעין של הפמיניזם לנצח בערוצים הפוליטיים: בארצות הברית, התיקון לשוויון זכויות כשל, וזכויות הפלה נפלו קורבן להתקפות קשות בעת כהונתו של רונלד רייגן כנשיא.[1] גם במרחבים לא מערביים הראה הפמיניזם הסקס-פוזיטיבי את אותותיו. האנתרופולוגית חוקרת סין איליין ג'פריס (Elaine Jeffreys) הבחינה שעמדת האנטי-זנות צברה ביקורת בעת ביסוסה של התנועה הבינלאומית לזונות בשנת 1985, שדרשה הכרה בזכויות של זונות כסוגיה של שחרור וחופש העיסוק יותר מאשר כעניין של פשיעה, חוסר מוסריות או מחלה. עד שנות ה-2000, העמדה הסקס-פוזיטיבית הביאה מגוון של ארגונים לא ממשלתיים ללחוץ באופן פעיל על הממשלה הסינית לנטוש את המדיניות הרשמית שלה על איסור הזנות בסין הפוסט-רפורמית ולהכיר בזנות מבחירה כתעסוקה לגיטימית.[17][18]
פורנוגרפיה
הסוגיה של פורנוגרפיה היא ככל הנראה הראשונה שהביאה לאיחוד ראשוני של פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות, על אף שעם הזמן הדעות הסקס-פוזיטיביות סביב נושא זה נהיו מגוונות ומורכבות. במהלך שנות ה-80, אנדריאה דבורקין וקתרין מקינון, ועמן אקטיביסטיות שקיבלו השראה מכתביהן, פעלו למען חוקים אנטי-פורנוגרפיים במספר ערים בארצות הברית ובקנדה. החוק הראשון מסוג זה הועבר במועצת העיר של מיניאפוליס ב-1983. מקינון ודבורקין בחרו בטקטיקה של מסגור הפורנוגרפיה כסוגיה של זכויות אזרח, כשהן טוענות שתצוגה של פורנוגרפיה היא המכוננת אפליה מינית נגד נשים. התגובה של תנועת הסקס-פוזיטיב לטענה זו הייתה כי חקיקה נגד פורנוגרפיה מפרה את זכותן של נשים לחופש הביטוי. זמן קצר לאחר מכן, קואליציה של פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות וקבוצות ימין הצליחו להעביר חוק דומה באינדיאנפוליס. על חוק זה הוכרז מאוחר יותר שהוא אינו חוקתי על ידי בית משפט פדרלי בתיק American Booksellers v. Hudnut.
על פי רובין, פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות מגזימות בסכנות שהן רואות בפורנוגרפיה כשהן בוחרות להציג את התמונות הפורנוגרפיות המזעזעות ביותר ולהוציא אותן מחוץ להקשרן, כגון אלו המזוהות עם סאדו-מזוכיזם, בצורה המרמזת שהנשים שמוצגות בתמונות בעצם עוברות אונס, וכלל לא מציינות שסצנות אלו מייצגות פנטזיה בהן לוקחים חלק שחקנים אשר נתנו את הסכמתם שיתארו אותם בצורה זו.[4] פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות טוענות שהגישה לפורנוגרפיה היא חשובה עבור נשים בדיוק כפי שהיא חשובה עבור גברים, וכי אין שום דבר שביסודו משפיל נשים בפורנוגרפיה.[19][20] פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות חולקות על כך, כשהן טוענות שעצם התיאור של מעשים מעין אלו מובילים לביצועם בפועל.[21]
אנני ספרינקל, מחנכת מינית ואמנית מיצג אמריקאית, תרמה רבות לדיון הפמיניסטי סביב פורנוגרפיה. בעברה, ספרינקל הייתה עובדת מין ושיחקה בסרטי פורנו רבים, ומתוך ניסיונה וחוויותיה בתעשיית המין החליטה לאמץ לחיקה את עולם הפורנוגרפיה ולהפכו למיצג אמנותי ולדיון פוליטי וציבורי.[22][23] במהלך הקריירה שלה, ספרינקל הופיעה בקרוב ל-200 סרטים, כולל פורנו רך וקשה, בי מוביז, סרטים דוקומנטריים, תוכניות טלוויזיה ואף הפיקה, ביימה ושיחקה בסרטים משל עצמה, ביניהם Annie Sprinkle's Herstory of Porn, Annie Sprinkle's Amazing World of Orgasm, ו-Linda/Les & Annie—The First Female to Male Transsexual Love Story. סרטיה הוצגו במאות פסטיבלים לקולנוע, מוזיאונים וגלריות. עבודותיה בסרטי מבוגרים זיכו אותה בכוכב ברחבת התהילה של שחקני סרטי מבוגרים באדיסון, ניו ג'רזי, והיא חברה גם בהיכלי תהילה נוספים בתחום. מאז שנות ה-80, הציגה ספרינקל את עבודותיה כאמנית אורחת באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית ואירופה, והיא גם מרצה בפני קהלים בנושאים שונים. כותרת סבב ההרצאות האחרון של ספרינקל משנת 2012 היא "חיי ועבודתי כאקטיביסטית פורנו פמיניסטי, מחנכת מין רדיקלית, ואקו-סקסואלית". ספרינקל מזדהה כפמיניסטית סקס-פוזיטיבית, והרבה מהפעולות שלה כאקטיביסטית ומחנכת מכילות את גישתה זו, כמו גם את פעילותה למען זכויות עובדות מין ונגישות שירותי בריאות עבורן.[24] ב-2009 הופיעה ספרינקל בסרט התיעודי הצרפתי Mutantes: Punk, Porn, Feminism, בו דיברה על תחילת תנועת הסקס פוזיטיב ותרומתה לה.[25] בשנת 2011 התראיינה ספרינקל לעיתון "הארץ" ושיתפה את קהל הקוראים הישראלי בגישתה לפורנו, על עבודתה כאמנית ועל העצמה נשית מינית.[26]
עבודת מין
ישנן פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות המאמינות שנשים וגברים יכולים להתנסות בחוויות חיוביות כעובדי מין, ושבמקומות בהם הדבר אינו חוקי, ראוי לעשות דה-קרימינליזציה לזנות. הן מוסיפות שזנות אינה בהכרח רעה לנשים, אם העוסקות בזנות זוכות ליחס מכבד ואם המקצועות בעבודת מין עוברים דה-סטיגמטיזציה[27][28]
פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות אחרות מחזיקות במגוון דעות על זנות, כשישנו שוני רב בהשקפות על זנות בכל הנוגע למעמד, גזע, סחר בבני אדם ועוד נושאים רבים.[29] פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מסכימות באופן כללי על כך שזונות כשלעצמן לא צריכות להיות מוצאות מחוץ לחוק או שיקנסו אותן.
BDSM
BDSM (ראשי תיבות המאגדים שלושה נושאים מרכזיים: Bondage and Discipline (קשירות ומשמעת), Dominance and Submission (שליטה וכניעה), Sadism and Masochism (סאדו-מאזוכיזם)) ספג ביקורת מפמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות על כך שהוא הביא לאירוטיזציה של כוח ואלימות ועל כך שהוא מחזק מיזוגניה.[4] המתנגדות לפרקטיקות אלו טוענות כי נשים הבוחרות לקחת חלק ב-BDSM בוחרות באופן מוחלט בבחירה שמשיטה השלכות שליליות על נשים, ואשר משעתקת דפוסים פטריארכליים של דיכוי נשים. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות טוענות כי פעילויות של BDSM בהסכמה מספקות הנאה רבה לנשים רבות ואף נותנות תוקף לנטייה המינית של הנשים הללו. הן טוענות שאל לפמיניסטיות לתקוף את התשוקות המיניות של נשים אחרות ולתייגן כ"אנטי-פמיניסטיות" או כפעולות המפנימות דיכוי, וכי אין קשר בין פעילויות מיניות "קינקיות" שבהסכמה לבין פשיעה מינית. בעוד שחלק מהפמיניסטיות האנטי-פורנוגרפיות מציעות כי קיים קשר ישיר בין סצנות BDSM בהסכמה לבין אונס והטרדה מינית, פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות רואות בכך דבר מעליב עבור נשים. לרוב מוזכר שב-BDSM התפקידים אינם מייצגים מגדר מסוים אלא העדפות אישיות. יתרה מזו, נשים פמיניסטיות שעוסקות ב-BDSM מדווחות כי המשחק עם כוח של BDSM, ואפילו בסצנות המדמות אונס, הוא דווקא דרך לאתגר ולחתור נגד הכוח הזה, יותר מאשר שהוא מביא להגשמתו.
נטייה מינית
מקאלרוי טוענת כי פמיניסטיות רבות פחדו מכך שיקשרו אותן להומוסקסואליות.[1] בטי פרידן, אחת ממייסדות הגל השני בפמיניזם (מן הזרם הליברלי, לא הרדיקלי), הזהירה מפני לסביות וקראה לכך "איום הלוונדר", השקפה שעליה ויתרה מאוחר יותר. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מאמינות שהענקת התוקף לכל הנטיות המיניות היא הכרחית על מנת לאפשר לנשים חירות מינית מלאה. במקום להרחיק את עצמן מהומוסקסואליות וביסקסואליות מפחד כי הללו יפגעו בקבלה של פמיניזם פופולרי, פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מאמינות שחירות עבור נשים לא יכולה להתגשם ללא הרחבה של המקובל מבחינת מיניות.
זהות מגדרית
ישנן פמיניסטיות, כמו ג'רמיין גריר, שביקרו נשים טרנסג'נדריות כגברים המנסים לנכס לעצמם זהות נשית בעודם שומרים על הפריווילגיה הגברית שלהם, וגברים טרנסג'נדרים כנשים המתנגדות לסולידריות עם המגדר שלהן. אחת מהפרשניות המרכזיות של השקפה זו היא ג'ניס ריימונד (Janice Raymond), שכתבה על כך ספר, שהוא מניפסט של טרנסמיזוגיניה, The Transexual Empire.[30] ב-The Whole Woman,[31] גריר הלכה רחוק עד כדי שבאופן מפורש השוותה נשים טרנסג'נדריות לאנסים בכך שכפו את עצמם לתוך מרחבים של נשים.[32]
נשים וגברים טרנסג'נדרים רבים רואים זהות מגדרית כחלק מולד באדם. יש פמיניסטיות המבקרות אמונה זו, כשהן טוענות שתפקידי מגדר הם מבנים חברתיים, ולכן אינם קשורים לשום מרכיב טבעי.[33] פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות תומכות בזכות של כל אינדיבידואל לקבוע את המגדר של עצמו, ומקדמות נזילות מגדרית כאמצעי להשגת שוויון מגדרי. פטריק כליפיה כתב באופן נרחב על סוגיות אלו סביב פמיניזם ועניינים טרנסג'נדרים, בעיקר ב-Sex Changes: Transgender Politics.[34] גם סנדי סטון (Sandy Stone), ממייסדות דיציפלינת לימודי טרנסג'נדר, יצאה נגד ריימונד במניפסט משלה, The Empire Strikes Back: A Posttranssexual Manifesto, בו היא מפריכה את הרעיון שמין ומגדר הם אותו הדבר, שהם מולדים, ושהם מתקיימים כבינאריה.[35]
הוגות ופעילות מרכזיות אשר כתבו עבודות שנחשבות כחשובות או כטקסטי יסוד בפמיניזם הסקס-פוזיטיב, חלקן מתוך הזדהות כעובדות מין, כוללות את:
- איימי גרין (Amy Greene)
- קתי אקר
- קמיל פאליה
- מייגן אנדלו (Megan Andelloux)
- סוזי ברייט (Susie Bright)
- רייצ'ל קרמר בוסל (Rachel Kramer Bussel)
- דיאנה קייג' (Diana Cage)
- אוודון קרול (Avedon Carol)
- פטריק קליפיה (Patrick Califia)
- בטי דודסון (Betty Dodson)
- ננסי פריידי (Nancy Friday)
- נינה הארטלי
- ג'וזפין הו (Josephine Ho)
- אמבר הוליבאו (Amber Hollibaugh)
- ברנדה הווארד
- ונדי מקלרוי (Wendy McElroy)
- אינגה מוצ'יו (Inga Mucio)
- ג'ואן נסל
- קארול קווין (Carol Queen)
- קנדידה רויאל
- גייל רובין
- אנני ספרינקל
- טריסן תאורמינו (Tristan Taormino
- אלן ויליס (Ellen Willis)
כמו הקושי הקיים בהגדרת הפמיניזם, ישנו קושי להגדיר מהו פמיניזם סקס-פוזיטיבי, ומעטות בתנועה, ובמיוחד בענף האקדמי שלה, מסכימות על אידאולוגיה אחת או אג'נדה למדיניות.
דוגמה לאופן בו פמיניסטיות יכולות לחלוק אחת על השנייה היא בעיסוק התרבותי בסקס-פוזיטיביות. למשל, בטי דודסון העבירה ביקורת קשה על מונולוגים מהווגינה מאת איב אנסלר, בטענה שהמחזה מקדם תפיסה שלילית של מיניות, ומדגיש את האלימות המינית נגד נשים במקום את הערך הטמון במיניות נשית. לעומת זאת, פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות רבות אימצו לחיקן את העבודה של אנסלר מכיוון שהיא מעודדת בכתיבתה פתיחות בכל הנוגע לגופן ומיניותן של נשים.
חוקי אונס סטטוטורי
קיים וויכוח בין פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות סביב השאלה האם חוקי אונס סטטוטורי הם צורה מסוימת של סקסיזם.[36] ישנן פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות שאינן תופסות כל פעילות בהסכמה בין נוער מתבגר ובוגרים כמזיקה באופן אינהרנטי. חל ויכוח בין פמיניסטיות האם חוקי אונס סטטוטורי פועלים לטובת נערות או שמע פוגעים בהן, והאם המגדר של המשתתפים צריך להשפיע על הדרך שבה מתייחסים אל המפגש המיני הנידון.[37] הטענה שנשמעת מקרב מספר פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות נגד חוקי האונס הסטטוטורי היא כי הם נקבעו ללא כוונות מגדריות נייטרליות וכיום הם מועצמים בשל זאת, כשישנה ההנחה המוקדמת שנערות מתבגרות הן נאיביות ובלתי מיניות ולכן עליהן להיות מוגנות. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות המחזיקות בהשקפה זו מאמינות שנערים ונערות מתבגרים מסוגלים באותה המידה לקבל החלטות שקולות בנוגע למין,[38] וכי חוקי האונס הסטטוטורי מטרתם בעצם להגן על "ילדות טובות" מפני סקס. במאמרה של ננסי אריקסון, "Sex-Bias Topics in the Criminal Law Course: A Survey of Criminal Law Professors", היא כתבה "פמיניסטיות אחרות מתנגדות או אמביוולנטיות לגבי חיזוק חוקי אונס סטטוטורי, מכיוון שהגנה מעין זו מונעת מאישה צעירה להיכנס למערכת יחסים מינית בהסכמה שאליה היא כשירה לתת את הסכמתה. פמיניסטיות אלו רואות בחוקי אונס סטטוטוריים כשולטים יותר מאשר מגנים – וחלק מהתפקיד ההיסטורי של חוק זה היה להגן על הבתולין האישה כרכוש 'בעל ערך'".[39] הספר ציין שבאותו הזמן, היו מדינות מסוימות בהן ניסיון מיני קודם של הנערה המתבגרת יכול היה לשמש כקו הגנה למואשם באונס סטטוטורי. דבר זה הראה שכוונת החוקים הייתה להגן על אידיאלים של צניעות יותר מאשר להגן על זכות ההסכמה.[40]
הביקורת על פמיניזם סקס-פוזיטיבי כוללת בין היתר את עבודותיהן של קתרין מקינון[41] ג'רמיין גריר[31] ופמלה פול (Pamela Paul),[42] וכן את מאמריה של דורצ'ן ליידהולט (Dorchen Leidholdt). הטיעונים המרכזיים של כותבות אלו הם שפרקטיקות מיניות מסוימות כמו זנות ופורנוגרפיה מנצלות נשים, ושמבחינה היסטורית תמיד פעלו לטובת גברים יותר מאשר לטובתן של נשים. עוד הן טוענות שקידום של כל סוגי הפרקטיקות המיניות ללא הבחנה כלשהי אך ורק תורם לדיכוי של נשים. מקינון טוענת שכל היבט של חירות מינית צריך להיות מובן במסגרת של הדומיננטיות הגברית בחברה, בהקשר של אי-מאזן של כוח בין נשים לגברים, ובהתייחס להיסטוריה של מיניות גברית ונשית; היא כותבת: "גברים הביאו לאירוטיזציה של הרעיון שמיניותם נמנעה מהם, אך למען האמת מיניותם קיבלה ביטוי, קיבלה ביטוי וקיבלה ביטוי. חירות מינית, מהיבט זה, נדמית כמו רציונליות גברית של כפיית סקס על נשים".[43]
בספרה משנת 2005 Female Chauvinist Pigs ("חזירות שוביניסטיות"), אריאל לוי אף היא מבקרת פמיניזם סקס-פוזיטיבי. על אף שאינה מתנגדת לפמיניזם סקס-פוזיטיבי כשלעצמו, וללא כוונה לשלול באופן ספציפי צורות מסוימות של התנהגות מינית, היא רואה בהפצה של סקס-פוזיטיביות כמבנה סוג של "תרבות גסה" או מינית, בה נשים מפנימות השקפות גבריות המחפיצות אותן ונשים אחרות. לוי מאמינה כי זו טעות לראות דבר זה כמעצים ויתרה מזו, חושבת שנשים צריכות לפתח צורות ביטוי מיני הייחודיות להן.[44] התגובה של פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות לספרה של לוי היו מעורבות: סוזי ברייט ביקרה את הספר באופן אוהד, כשהיא מצהירה שחלק רב ממה שנדמה כ"תרבות גסה" מייצג את הדרדור של העבודה של פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מוקדמות כמוה.[45] אחרות, כמו רייצ'ל קרמר בוסל (Rachel Kramer Bussel), פירשו את לוי כאחת המתעלמת במופגן מחלק רב של הביטוי המיני הנשי במהלך 20 השנים האחרונות, או לחלופין, שהיא תרגמה זאת באופן שגוי כהפנמה של פנטזיה גברית.[46][47] קארה ג'סלה (Kara Jesella) טענה שסקס-פוזיטיביות אינה בהכרח מעצימה, וכי ביכולתה דווקא לגרוע מעוצמה נשית.[48]
דורצ'ן ליידהולט טוענת ש"סקס", קרי, האופן בה מיניות באה לידי ביטוי בחברה, צריך להיות מובן כארגון חברתי המוגדר על ידי מבנים חברתיים פטריארכליים. היא כותבת: "אם מבינים שסקס מובנה מבחינה חברתית – ואנו מבינות זאת – ואם אנחנו רואות שעליונות גברית היא שאחראית לעיצוב זה – ואנו רואות זאת – ואם הסקס שבשאלה הוא הסקס בו משתמשים גברים כדי לכונן את הדומיננטיות שלהם על פני נשים, אז כן, אנחנו נגדו".[49] על פי אן פרגוסון (Ann Ferguson), המגבלה היחידה של פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות על פעילות מינית צריכה להיות הדרישה להסכמה, אך עם זאת היא טוענת שפמיניזם סקס-פוזיטיבי סיפק הגדרות לקויות למושג הסכמה. כמו כן, פרגוסון טוענת שהתנהגות מינית צריכה להיות מחולקת לבסיסית, בעלת סיכון או אסורה, כשבאופן ספציפי האיסור על פרקטיקות מיניות "כולל גילוי עריות, אונס, אלימות במשפחה, ויחסים מיניים בין ילדים מאוד צעירים ומבוגרים",[50] לצד כל פעילויות אחרות בהן יש הוכחות לתוצאות של נחיתות. ההוכחה הזו היא מרכזית עבור פרגוסון בזיהוי של פעילות מינית אסורה. מכיוון שההגדרה ל"הסכמה" כה בעייתית, הקטגוריזציה של פרגוסון של פעילות מינית אסורה עוקפת את הסוגיה של הסכמה לחלוטין. שילה ג'פריז (Sheila Jeffreys) טוענת ש"המהפכה המינית" סביב הגדרות של גברים תרמה יותר להמשך דיכוי נשים מאשר לחירותן.[51] היא טוענת שרעיונות מסורתיים על יחסי מין הטרוסקסואליים, כמו הזכות הגברית המינית בנישואין, מחמירים לאור אידאולוגיה סקס-פוזיטיבית. בל הוקס טוענת כי בעיה אחת עם תנועות לשחרור מיני היא שהן מתמקדות על הזכות להשתלב בפעילות מינית, אך לרוב מתעלמות מהזכות לסרב לקחת בהן חלק. ביקורת נוספת היא שלעיתים קרובות מה שמוצג כרעיונות פמיניסטיים, הם בעצם רעיונות שמקורם בסקסולוגיה גברית-דומיננטית.[52]
כאשר בוחנים את הגישה הפמיניסטית לסקס פוזיטיביות במרחב הישראלי, ניתן לראות שהדיון בנושאים הסקס פוזיטיביים הוא יחסית מצומצם, והתחיל מאוחר יחסית בהשוואה לעולם המערבי. דיון ציבורי בנושאים הללו ניתן למצוא בעיקר ברשת החברתית, בטורי דעה, בבלוגים, ובעיתוני רשת אלטרנטיביים. באתר הישראלי "העוקץ", אשר מפרסם טורי דעה אקטואליים של אנשי אקדמיה ופעילים חברתיים במגוון נושאים, כתבה רוני גרוס כי הפמיניזם בישראל לא אימץ לחיקו לאורך השנים תפיסות סקס-פוזיטיביות, ונדמה שהגיע הזמן לערוך היכרות עם מושגים מהעולם ההגותי הזה, שהתפתח עוד בשנות ה-80 בקרב הוגות פמיניסטיות מרכזיות בעולם. היא מציינת שהמושג סקס-פוזיטיב יכול להרתיע אם מבינים אותו לא נכון, אבל בארצות הברית, למשל, מדובר בחלק חשוב – אם כי עדיין שולי – בשיח הפמיניסטי, וישנן נשים מוכרות שפועלות כבר שנים להכניס את הדיבור על מיניות בריאה ומגוונת לשיח הפמיניסטי. בנוסף, שלא מספיק להסתמך על חוויות אישיות בלבד ולהסיק שמה שלא טוב לאחת בהכרח לא טוב לאחרת, ולא מספיק להשתמש בכלים המשפטיים שכבר עומדים לרשותנו ושבאמצעותם ניתן למצות את הדין רק במקרים מסוימים מאוד.[53]
עבודת מין
גילה גולדשטיין (1947–2017) הייתה שחקנית, אמנית וזמרת ישראלית, מהפעילות הראשונות של הקהילה הטרנסג'נדרית ושל אגודת הלהט"ב בישראל. גולדשטיין נחשבה לאישה הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל, ובמהלך חייה הפכה לאחד האייקונים הגדולים של קהילת הלהט"ב בישראל. היא נולדה בטורינו שבאיטליה בשם אברהם גולדשטיין ובגיל 13 החלה לגלות את הזהות המגדרית שלה. הוריה ומשפחתה לא קיבלו את שונותה ולכן היא לא יכלה להמשיך ולהתגורר עימם, והיא נאלצה להתחיל לעבוד בזנות כבר בנעוריה על מנת להתקיים. בין השאר, גולדשטיין הייתה ידועה גם כעובדת מין גאה שדיברה בפתיחות על המקצוע בראיונות רבים ובסרט התיעודי שנעשה עליה, "זה גילה, זה אני", ושהוקרן במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בשנת 2010. היא החלה לעבוד בזנות בגן הזיכרון ובגן בנימין בחיפה, ומאוחר יותר ברחוב הירקון ובתל ברוך בתל אביב. בתוכנית טלוויזיה של חנוך דאום היא התגאתה כי הייתה "מלכת הזונות" של תל אביב, וסיפרה על כך שהעיסוק היה מתוך בחירה. גילה גולדשטיין עסקה בזנות עד ימיה האחרונים ונהגה לדבר על כך בפתיחות בכל עת.[54][55]
ליעד קנטרוביץ היא דמות בולטת בשיח הסקס פוזיטיב בהקשר של זכויות לעובדות מין, והייתה הראשונה בישראל שדיברה על כך וגם הזדהתה בתור מי שעוסקת בעבודת מין. כמו כן, קנטרוביץ מתנגדת נחרצות לחוקים כמו חוק הפללת הלקוח וחוקים נוספים שעולים נגד זנות, מתוך טענה כי הם דוחקים נשים לעוני ולשולי החברה. כמו כן, היא מעלה טענה כי חוק הפללת הלקוח ישיג תוצאה הפוכה בה המשטרה תתעסק יותר ברדיפת הנשים שעוסקות בזנות ומנסות להסתיר את הלקוחות, מאשר רדיפה והפללה של הלקוחות עצמם, ותגביר את האלימות המשטרתית נגד זונות, ובה בעת תרחיק אותן ממשאבי סיוע. כמו כן, שההשלכות הבריאותיות בשל הירידה למחתרת וכן הגברת הסטיגמה יזיקו לנשים שהן עובדות מין. זאת ועוד, היא מדברת על זכות הבחירה של אישה לעסוק בעבודת מין, מתוך עצמאות ובחירה חופשית לחלוטין. קנטרוביץ יצרה מופע בשם "תראה אותי עובדת" על מנת לתרום לשיח סביב עבודת מין שהוא, כהגדרתה, ״מוסרי ומורליסטי ומלא במסרים שהם שחור או לבן״. במופע זה היא מבקשת להראות שעבודת מין היא לאו דווקא שחור או לבן, ומנסה להראות לצופים את נקודת המבט והחוויה של עובדת המין עצמה, ואת יחסי הכוחות שלה עם הלקוח, מעבר לטיעונים המוסריים. לפיה, אין לציבור יכולת להסתכל על עבודת מין כמו שהיא, וכי השיח סביב זה הוא עקר משום שזה דיבור על, בלי הדבר עצמו. היא אומרת כי "מטרתי במופע הייתה להציג ריאליזם של עבודת מין, גישה שהיא אמיתית מאוד, לא מנסה לייפייף ולא מנסה לקרבן. לאנשים לא יוצא לראות דברים כאלה ביומיום, אז התגובות חזקות מאוד ועם תובנות, וזה מאפשר לפתוח שיח על מהות העבודה באופן שהוא לא מציצני, באופן מטריאליסטי מאוד. אנשים שואלים מה זה דורש ממני, כמה כסף אני מרוויחה. זה מאפשר לדבר על כך בלי פטישיזציה". כמו כן, לפיה, זה פמיניסטי להעביר את המבט לזווית של הבן אדם שעושה את זה. היא אומרת כי "יש היום פמיניזם של עבודת מין, או של עובדות מין, וגם פמיניזם פוסט-קולוניאלי שבו החוויה של האחר נהפכת למרכזית בתוך השיח הזה; בדרך כלל הקול שלו נשאר מושתק או דומם. ופה אני רוצה לתת לעובדת המין סוג של במה מרכזית לא מנקודת מוצא של לחפצן אותה אלא דווקא להראות אותה כשגרתית, כבנאלית, כנייטרלית".[56][57]
פורנוגרפיה
עמליה זיו, ראש התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וחוקרת פורנוגרפיה ופורנוגרפיה אלטרנטיבית, דיברה על הפורנוגרפיה הפמיניסטית כשהתראיינה לכתבה ב"המקום הכי חם בגיהנום", שהוא אתר חדשות ודעות ישראלי המתמקד בנושאים חברתיים. זיו אמרה כי "הפורנוגרפיה הפמיניסטית החלה בשנות ה-80 של המאה הקודמת וזוהי פורנוגרפיה שנשים שמגדירות עצמן פמיניסטיות עושות ממניעים פמיניסטיים. ההצהרה המרכזית של יוצרות הפורנו הפמיניסטי היא שהן לא אוהבות את התוצרים של תעשיית הפורנו המרכזי. חלקן מצהירות שהן לא אוהבות את הסקסיזם ושנאת הנשים בסרטים האלה וחלקן מדברות על כך שהפורנו המיינסטרימי פשוט גרוע ושהן רוצות פורנו איכותי יותר שמדבר לנשים. באופן כללי, כל יוצרות הפורנו הפמיניסטי מעמידות את עצמן כאנטיתזה לפורנו המיינסטרימי ולייצוגים שלו. יוצרות הווידאו הפמיניסטיות ניסו ליצור ייצוגים אחרים של פורנו, קונטרה לפורנו הרגיל. הקונטרה הזו באה לידי ביטוי בכך שהדמות הראשית היא אישה, והעונג שלה עומד במרכז. הנשים בסרטים הללו יהיו חזקות, מיניות, ויוזמות". המטרה של הפרקטיקות המיניות היא לענג אותן ולא שהן יענגו את הגברים. השפלה לא תהיה חלק מסרט פורנו פמיניסטי. המין לא יתמקד בחדירה בלבד ולא בהנאה גברית בלבד. יש הרבה פחות קלוז-אפים על גניטליה והרבה יותר משחק מקדים. זיו מסבירה שבפורנוגרפיה פמיניסטית נראים אינטימיות, פרטנרים שמתנשקים ומתחבקים, סקס שיש בו גם רומנטיקה, וייצוג הולם לאורגזמה נשית שבדרך כלל גם תהיה אמיתית או לפחות תוצג באופן אמין, בניגוד לפורנוגרפיה הרגילה".[58][59]
הידד ליטמן, מנחה למיניות ועורכת פורנוגרפיה אמרה גם היא באותה כתבה כי "סקס פוזיטיב מגדיר סקס ועירום ולעיתים גם חדירה ואפילו כאב כדברים חיוביים – גם עבור נשים – אם הם מבוצעים מתוך רצון הדדי ובין מבוגרים. בסרטי סקס פוזיטיב שלא תמיד מגדירים עצמם כפמיניסטיים ובפורנוגרפיה פמיניסטית שכן מגדירה את עצמה כזאת, רואים דברים שיכולים ללמד נערות ונשים מהי מיניות טובה וחיובית. אפשר לראות בסרטים כאלה נשים בגדלים, צבעים וגילאים שונים, שנהנות מהגוף שלהן. אפשר לראות מין אוראלי ועד כמה הוא מהנה. אפשר לראות שמין זה דבר לא רק טכני ולא רק חדירה. זה חינוכי".[58]
- Basiliere, Jenna (Fall 2009). "Political is personal: scholarly manifestations of the feminist sex wars". Michigan Feminist Studies, special issue: Politics and Performativity. Palgrave Macmillan. 22 (1): 1–25.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link) Pdf. - Benjamin, Jessica (1983), "Master and slave: the fantasy of erotic domination", in Barr Snitow, Ann; Stansell, Christine; Thompson, Sharon (eds.), Powers of desire: the politics of sexuality, New York: Monthly Review Press, pp. 460–467, ISBN 9780853456100.
- Easton, Dossie; Liszt, Catherine A. (1997). The ethical slut: a guide to infinite sexual possibilities. San Francisco, California: Greenery Press. ISBN 9781890159016.
- Friend, Tad (בפברואר 1994). "Yes (Feminist women who like sex)". Esquire. Hearst Magazines.
{{cite news}}: (עזרה) - Gerhard, Jane F. (2001). Desiring revolution: second-wave feminism and the rewriting of American sexual thought, 1920 to 1982. New York: Columbia University Press. ISBN 9780231528795.
- Glick, Elisa (באפריל 2000). "Sex positive: feminism, queer theory, and the politics of transgression". Feminist Review, special issue: Feminism 2000: One Step beyond?. Palgrave Macmillan. 64: 19–45. doi:10.1080/014177800338936. JSTOR 1395699.
{{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: postscript (link) - Hopkins, Susan (2002). Girl heroes: the new force in popular culture. Annandale, New South Wales: Pluto Press. ISBN 9781864031577.
- "Institute for Advanced Study of Human Sexuality (IASHS)". אורכב מ-המקור ב-2013-03-17. נבדק ב-2018-08-13.
- Johnson, Merri (2002). Jane sexes it up: true confessions of feminist desire. New York: Four Walls Eight Windows. ISBN 9781568581804.
- "The National Association for the Advancement of Science & Art in Sexuality".
- Sprinkle, Annie (2006). Hardcore from the heart: the pleasures, profits and politics of sex in performance. London: Continuum. ISBN 9780826490698.
- מאמרים
- Bright, Susie (באוקטובר 1993). "The Prime of Miss Kitty MacKinnon" (PDF). East Bay Express. Oakland, California.
{{cite news}}: (עזרה) Archived at Susie Bright's Journal (website)). - McElroy, Wendy. "A Feminist Overview of Pornography, Ending in a Defense Thereof (blog)". wendymcelroy.com.
- McElroy, Wendy (ביולי 1995). "From a Sexually Incorrect Feminist". Penthouse.
{{cite news}}: (עזרה) Archived at WendyMcElroy.com (website). - Newitz, Annalee (8 במאי 2002). "Obscene Feminists: Why Women Are Leading the Battle Against Censorship". San Francisco Bay Guardian. אורכב מהמקור ב-3 במרץ 2016.
{{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)
- ארגונים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
