אנטי-פמיניזם
אידאולוגיית נגד לפמיניזם מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטי-פמיניזם היא אידאולוגיית ההתנגדות לחלק מצורות הפמיניזם או לכולן. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, האנטי-פמיניזם התעורר כנגד מדיניות שהציעה זכויות לנשים, כגון זכות בחירה, זכות להשכלה, זכויות קניין וגישה למניעת הריון.[1][2] באמצע ובסוף המאה ה-20, אנטי-פמיניסטים התנגדו לעיתים קרובות לתנועה למען הזכות להפלה. מתחילת המאה ה-21, אנטי-פמיניזם כולל בתוכו מושגים כמו פוסט־פמיניזם והתנגדות למגדר (אנ').[3] התופעה קיימת ברחבי העולם וקשורה לתפיסה פוליטית שמרנית, דתית ולאומנית. על פי האנטי-פמיניזם זוכות נשים לזכויות יתר הפוגעות בגברים והפמיניזם פוגע במעמד המשפחה.
היסטוריה
תחילתה של תנועת האנטי־פמיניזם מיוחסת למחאות בארצות הברית סביב התיקון לשוויון זכויות בשנות ה־80 של המאה ה־20.[4] תיקון זה הועלה בשנת 1982 להצבעה ולא זכה לתמיכה. ניתוח נתוני המצביעים הראה שההתנגדות לתיקון הייתה גדולה יותר במדינות פחות עירוניות ובקרב מצביעים שמרניים.[5]
בעולם
סכם
פרספקטיבה
במדינות שונות בעולם, צמיחתן של תנועות פמיניסטיות הובילה להקמתן של תנועות נגד אנטי־פמיניסטיות. כך קרה בארצות הברית ובקנדה,[6] באמריקה הלטינית[7] ובמדינות נוספות. הפוליטיקה האנטי־פמיניסטית נקשרה למפלגות פופוליסטיות ולתנועות גזעניות ולאומיות.[8][7]
מתחילת שנות ה־2000 החלו לחקור את התופעה גם מחוץ לארצות הברית במדינות כמו ניקרגואה, הודו ופולין.[4]
בעשור השני של המאה ה־21 ממשלות שמרניות ושותפים בחברה האזרחית פגעו באמנות לזכויות נשים בעולם.[9]
בצ'כיה ובסלובקיה התנועה האנטי־פמיניסטית קמה בסוף שנות ה־90 של המאה ה־20, בעקבות ההתנערות מהמדיניות הקומוניסטית לשוויון בין המינים. באופן פורמלי, השוויון בין המינים נשמר, אך חלה עלייה בחשיבות תפקידה של האשה בבית ובמשפחה.[10]
בדרום קוריאה חלה עלייה ברגשות אנטי-פמיניסטיים, עם בחירתו של יון סוק-יאול לנשיאות. יון סוק יאול הבטיח לבוחריו לבטל את משרד המשפחה והשוויון המגדרי, משרד שהוקם כדי לסייע לבנות הסובלות מאלימות מינית ומשפחתית וכן כדי למנוע אפליה על בסיס מגדר. הבטחותיו של סוק יאול זיכו אותו בתמיכתם של גברים צעירים רבים במדינה החשים שלנשים יתרון לא הוגן בתחומים כמו תעסוקה וחינוך ואילו הם צריכים לשאת בחוסר הביטחון הכלכלי בקוריאה. אנטי־פמיניסטים בקוריאה משתמשים ברשתות החברתיות על מנת להפיץ את האמונה שפמיניסטיות קוריאניות הן שונאות גברים קיצוניות ואף חולות נפש. תגובת הנגד הזאת לפמיניזם הובילה להקצנה גוברת בין המגדרים. נשים בדרום קוריאה מתמודדות עם אתגרים משמעותיים, כולל אפליה במקום העבודה, הטרדה מינית ושיעורים גבוהים של פשעי מין דיגיטליים.[11]
בפולין חלה מגמה של אנטי-פמיניזם עם העלייה בתפיסות נאו-ליברליות.[12] בשנת 2015 זכתה מפלגת PiS בראשות אשה בבחירות. המפלגה השמרנית קידמה ערכים מסורתיים ולאומיים. הממשלה התנגדה ליישום מדיניות פמיניסטית והפגינה עוינות כלפי מה שהיא כינתה 'אידאולוגיית מגדר'.[13]
בשנת 2019 אנטי־פמיניזם בספרד נקשר למפלגה הימנית הרדיקלית Vox. ניתוח איכותני של התכנים אותם פרסמה המפלגה מצא שהיא מגחיכה את הפמיניזם ועושה לו דה־לגיטימציה וכן לא מקבלת את רעיון המגדר. המפלגה אף טוענת שהיא המפלגה שפועלת הכי הרבה לטובת נשים.[14]
מחקר איכותני משנת 2022 שעקב אחר 23 משפיעניות פמיניסטיות בסין ברשת החברתית Weibo זיהה מספר אסטרטגיות בהן אנטי־פמיניסטים משמיצים את הפמיניסטיות. הן מוצגות כנשים סוטות, כבוגדות במדינה, כקשורות לאסלאם וכפמיניסטיות מזויפות.[15]
תנועת הגברים ואנטי פמיניסטים הוצגו בסרט "הגלולה האדומה" בבימויה של קאסי ג'יי, אשר ראתה את התנועה בתחילה בשלילה, כשבמהלך הסרט היא מגלה רבדים נוספים על התנועה ופעילותם למען זכויות גברים, כשהיא מאתגרת את הגישות שלה עצמה לגבי מגדר, כוח ופריווילגיות. כיום מגדירה את עצמי ג'יי כ"פמיניסטית לשעבר".[16]
השקפת עולם
סכם
פרספקטיבה
יש אנטי-פמיניסטים המבקרים את התנועה הפמיניסטית בכך שהיא עוסקת ביצירת שוויון והעצמה לנשים בלבד, וטוענים שאם רוצים ליצור שוויון והעצמה יש לעשות זאת לשני המינים כאחד, אחרת יש כאן מידה של צביעות. [דרוש מקור] יתר על כן, אנטי-פמיניסטים רואים בפמיניזם הכחשה של הבדלי מין פסיכולוגיים מולדים וניסיון לתכנת מחדש אנשים כנגד הנטיות הביולוגיות שלהם.[17] לטענתם, הפמיניזם הביא לשינויים בנורמות של החברה הנוגעות למיניות, בצורה שפוגעת בערכים מסורתיים או באמונות דתיות שמרניות. לדוגמה, נוכחותו של סקס מזדמן וירידה בנישואין מוזכרות כהשלכות שליליות של הפמיניזם.[18] על פי דו"ח של תנועת Hope not Hate, מחצית מהגברים הצעירים מבריטניה מאמינים שהפמיניזם "הלך רחוק מדי ומקשה על גברים להצליח".[19][20]
זכויות יתר
לדעת ההיסטוריון מרטין ון קרפלד "נשים הן המין המתלונן. גבר מתלונן יזכה למנת לעג או בוז, לאישה מתלוננת סיכוי טוב בהרבה להשיג את מבוקשה". לדעת ון קרפלד, כל הפמיניזם המודרני "הוא הבל הבלים"[21].
אנטי-פמיניסטים מציינים מקרים שבהם מדיניות ותקנות פמיניסטיות פוגעות בביטחון העצמי של האישה, וגם בתחומים שבהם המדיניות פועלת, בהתייחסם אל מקרים של העדפה מתקנת והקלה בדרישות בעיקר במקצועות עם דרישות גופניות, כמו צבא ושירותי הצלה, שכן, מצד אחד, הנשים המגויסות מאומנות לביצוע משימות קלות יותר, ובכך יורדת יעילותה של היחידה הכללית, ומצד שני, אסור שלא לגייס אותן. [דרוש מקור]
מעמד המשפחה
מספר אקדמאים שמרניים, וביניהם אלן קארלסון (אנ') מאמינים שהשינוי בתפקידי הנשים, מאמהות לאנשי מקצוע, הוא אסון חברתי שגובה מחיר מחיי המשפחה.[22]
ישנם אנטי-פמיניסטים הדוגלים בזכותה של האישה לקריירה ולעצמאות כלכלית בכל התחומים, אך, בכל זאת, מכבדים אישה אשר בחרה להיות עקרת בית. אנטי-פמיניסטים טוענים שהפמיניזם מפעיל לחץ על נשים מסורתיות בכך שהוא משמיץ את תפקידה המסורתי של עקרת הבית, ומנגד מעודד ומקדם את אשת העסקים, את המודלים של נשים מנהיגות, את כניסת נשים לסביבות תחרותיות, שבהן ייתכן ולא יוכלו להסתדר טוב כמו הגברים, ואפילו מסיבות פיזיות בלבד.[דרוש מקור].
פגיעה בגברים
ב-1971 יצא לאור הספר "הגבר הנשלט" מאת אסתר וילאר וזכה לפופולריות רבה. הרעיון המרכזי מאחורי הספר הוא שבניגוד לרטוריקה הפמיניסטית והנפוצה על זכויות נשים, נשים בתרבויות מתועשות אינן מדוכאות, אלא מנצלות מערכת מבוססת היטב של מניפולציות כלפי גברים. וילאר כתבה[23] כי פרסמה את הספר "בכעס רב-נגד מונופול הדעות העולמי של תנועת הנשים. הנחישות שבה אותן נשים הציגו אותנו כקורבנות של גברים, לא רק נראתה משפילה, אלא גם לא מציאותית."
מאפיינים
בארצות הברית, אנטי-פמיניזם נפוצה יותר בקרב מצביעים רפובליקנים, אנשים צעירים ואנשים שאינם לבנים. לא נמצא הבדל בין גברים לנשים בנכונותם להזדהות כאנטי-פמיניסטים.[24]
אופני פעולה
הפעילות האנטי־פמיניסטית מתבטאת במספר אסטרטגיות:
- ניסיונות להגדיר מחדש דיונים ציבוריים על זכויות נשים על־ידי יצירת חשש מוסרי ממצבה הנוכחי של המשפחה או המדינה[7]
- מאמצים לצמצם התחייבויות, מוסדות ומדיניות העוסקים בשוויוון מגדרי[7]
- פעולות למחיקת הלגיטימיות והסמכות של מסלולי לימוד פמיניסטיים באוניברסיטאות[7]
- צמצום מרחב הפעולה של ארגונים למען זכויות האדם של נשים[7]
גורמים
הועלו מספר הסברים לתופעת האנטי־פמיניזם. הסבר אחד טוען שהתופעה מונעת מהאיום שמציבה תנועת הפמיניזם ביחס לסטטוס קוו.[דרוש מקור] טענה אחרת היא שהתופעה מונעת מהצורך של אנשים להאמין שהחברה בה הם חיים היא הוגנת ורצויה.[25]
אנטי-פמיניזם בישראל
סכם
פרספקטיבה
אנטי-פמיניסטים בישראל טוענים שהפמיניזם בישראל משפיע לרעה על החקיקה ופסיקה. לטענתם:
- קיים אי שוויון בישראל לטובת נשים בהליכי הגירושין, בכל הנוגע להחזקת ילדים ולמשמורתם.[דרוש מקור](הבמאי ישראל הלפרן ביים את הסרט התיעודי זכות אבות העוסק בתופעה זאת, ומגולל את מאבקם של גברים במערכת פמיניסטית ממוסדת בת כ־3,000 ארגונים וזרועות בכל מוסדות השלטון על מנת לראות את ילדיהם לפני ואחרי הגירושין שיזמו נשותיהם).
- הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה[26] איפשרה בעבר לנשים להגיש תלונת כזב במשטרת ישראל נגד גברים, ובין השאר נגד בעליהן, בעבירות אלימות או מין, מבלי להסתכן בהעמדה לדין בגין תלונת שווא.[27] המתנגדים מצטטים בין היתר את ד"ר נצ"מ (דימ.) פנחס יחזקאלי, אשר טוען כי בחלק מתחנות המשטרה, שיעורן של תלונות השקר מתוך תלונותיהן של נשים עולה על 50%.[דרוש מקור] בעקבות ביקורת זו, שונתה ההנחיה וכיום ניתן להגיש כתב אישום בגין תלונת שווא על אלימות המשפחה באישור פרקליט מחוז.
- קיימת מדיניות של הרחקה אוטומטית של גברים מבתיהם בשל תלונות נשים.[דרוש מקור] ד"ר יואב מזא"ה מהקריה האקדמית אונו טוען כי בפרקליטות ישנה הטיה נגד גברים, רק בשל מינם, ואף מדיניות של הרחקת גברים מביתם כאשר האישה מפעילה אלימות כנגדם.[דרוש מקור]
נשים בישראל זכאיות למספר תנאים מקלים:
- גיל הפרישה לגמלאות של נשים נמוך יותר מזה של גברים.
- גברים בישראל משרתים יותר זמן בצה"ל במסגרת שירות החובה מאשר נשים.
בישראל פועלות מספר עמותות המתנגדות לפמיניזם, כמו תנועת "שוברות שוויון" שנוסדה מתוך הרצון לשנות את השיח בישראל, ולהשמיע את קולן של הנשים בהדגשת ערכי הנשיות, האימהות והמשפחה.[28] עמותת "אבות למען צדק" פועלת למניעת אפליית גברים.
מרלה ברוורמן, מרצה ישראלית לתקשורת, מייצגת את התפיסה האנטי־פמיניסטית וטוענת שהנטייה של הפמיניזם להתקרבנות פוגעת בדימוי העצמי של נשים.[29] במאמרה "פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות"[30] היא כותבת:
כמה פמיניסטיות בולטות, במיוחד בארצות הברית, יצאו בתוקף נגד "הפמיניזם הקרבני" וזיהו את השפעותיו השליליות על הדימוי העצמי של הנשים. בשנת 1993 כתבה נעמי וולף בספרה "אש באש: הכוח הנשי החדש ואיך להשתמש בו" כי "הפסיכולוגיה של הקרבן מזיקה לנשים… אישה המזדהה בראש ובראשונה כקרבן תצליח פחות מזו הרואה עצמה בראש ובראשונה כאפקטיווית וכבעלת עצמה. אם מבנה ה'עצמי' של אישה הוא מבנה של קרבן, כשירותה לוקה בחסר, היא אינה מאושרת דיה וסיכוייה להפוך לקרבן גדולים". טענות דומות השמיעו פמיניסטיות כמו כריסטינה הוף סומרס, רנה דנפלד, קמיל פאליה וקייטי רויפי - נשים שמתחו באומץ לב ביקורת נוקבת על נטייתה של האידאולוגיה הפמיניסטית להקצנה עד אבסורד. ביקורת מסוג זה צריכה הייתה להישמע זה מכבר, אך הנשים שהעזו להביעה נדחו בידי חלק גדול מן הזרם המרכזי של התנועה וכונו בזלזול "פוסט־פמיניסטיות" ואפילו "אנטי־פמיניסטיות".
ראו גם
לקריאה נוספת
- שולמית וולקוב, אנטישמיות ואנטי־פמיניזם:נורמה חברתית או צופן תרבותי. זמנים: רבעון להיסטוריה, 1993, 46-47, עמ' 134–143
קישורים חיצוניים
- ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ': "הג'יהאד הפמיניסטי גורם לגברים לפחד להיות גברים!" באתר רדיו ללא הפסקה, 14 בנובמבר 2012
- עו"ד נעמה סלע, נזקי הפמיניזם הרדיקלי, באתר מידה, 13 באפריל 2021
הדבר הכי קרוב לגזענות - ד"ר גדי טאוב נגד הפמיניזם המודרני, סרטון בערוץ "ערוץ כנסת", באתר יוטיוב (אורך: 12:17), 27 בדצמבר 2022
הדר חזן, טלי גוטליב וחברותיה האנטי-פמיניסטיות מסכנות את עצמן ואת כל נשות ישראל, באתר הארץ, 28 במרץ 2023
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.