Loading AI tools
מסילת רכבת עתיקה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מסילת הרכבת בין יפו לירושלים נסללה לראשונה בשלהי המאה ה-19. המסילה הייתה בשימוש החל בימי השלטון העות'מאני, במהלך ימי המנדט הבריטי ועד 1998. בשנה זו הוחלט להשבית את קטע המסילה שבין תחנת הרכבת ירושלים לבין תחנת הרכבת נען ("קו הרכבת בתוואי נחל שורק"), לאחר שנים של ירידה במספר הנוסעים ולאחר אירועים חוזרים ונשנים של שימוט מהמסילה והארכת זמן הנסיעה בגלל המצב הפיזי הגרוע של פסי הרכבת. מקטע תל אביב-לוד נותר פעיל שנים רבות כחלק מהקו בין לוד לרחובות והקו בין לוד לבאר שבע.
 | |
| הרכבת לירושלים מטפסת בתוואי נחל רפאים, 2006 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| עיר | תל אביב-יפו, בית שמש, ירושלים |
| מפעיל |
 רכבת ישראל |
| מידע על ההקמה | |
| עלות | כ-14 מיליון פרנק |
| חברה בונה | "החברה הפריזאית לעבודות ציבוריות ולבנייה" |
| התחלת בנייה | 30 במרץ 1890 |
| פתיחת המסילה |
26 בספטמבר 1892 (המסילה המקורית) 9 באפריל 2005 (המסילה המחודשת) |
| סגירת המסילה | ירושלים- בית שמש (מרץ 2020) |
| מידע על המסילה | |
| תחילת המסילה | בעבר יפו, כיום תחנת הרכבת תל אביב דרום |
| סיום המסילה | ירושלים-מלחה (פעילה עד בית שמש) |
| סוג המסילה | נוסעים |
| רוחב המסילה | 143.5 ס"מ |
| מסלולים |
1 (בית שמש – ירושלים) 2 (תל אביב – בית שמש) |
| מספר התחנות | 3 פעילות, במקור היו 7 |
| רשימת התחנות | |
| תחנת לוד, תחנת רמלה, תחנת בית שמש, תחנת הרכבת ירושלים – גן החיות התנ"כי, תחנת הרכבת ירושלים – מלחה | |
  | |
בתחילת המאה ה-21 הוחלט להשמיש מחדש את הקו לירושלים, במקביל להנחת מסילה חדשה בין תל אביב לירושלים בתוואי הקרוב לכביש 1 (קו הרכבת המהיר לירושלים). פרויקט חידוש הקו בתוואי המקורי ספג ביקורת קשה ונחשב לבזבזני ונעדר-תכנון. בשנת 2020, בעקבות מגפת הקורונה וצימצום תנועת הרכבות, הקו הושבת עד להודעה חדשה. בהמשך החליטה חברת רכבת ישראל לא לשוב ולהפעיל מחדש את הקו לירושלים כקו מסחרי.
במשך מאות שנים, עד לאמצע המאה ה־19 הייתה התנועה מאזור החוף והשפלה לירושלים אפשרית אך ורק בהליכה או באמצעות רכיבה על בעלי חיים. רק במחצית השנייה של המאה ה־19 נסללה דרך יפו - ירושלים והוכשרה למעבר עגלות. באימפריה הטורקית החלו להיסלל מסילות ברזל החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19, אך מסילות אלו פעלו בשטחה של טורקיה כיום, ובכל המזרח התיכון לא פעל אף לא קו רכבת אחד. במהלך המאה ה-19 ניסו כמה יזמים להצעיד את המזרח התיכון לעבר הקדמה הטכנולוגית של אותם הימים באירופה ובאמריקה בתחום הסעת המונים - הרכבת. אחד מהם היה קונרד שיק, מיסיונר גרמני שהשתקע בירושלים ועסק בבניין העיר. הוא הרהר ברעיון הנחת מסילה משפלת החוף לירושלים וערך בדיקות היתכנות, אך תוכניתו לא יצאה מן הכוח אל הפועל.
גם משה מונטיפיורי התעניין בהנחת מסילה לירושלים בשנת 1839 במהלך מסעו השני לארץ ישראל. כעבור למעלה מעשור, בשנת 1856, מונטיפיורי הציע להנרי פלמרסטון, ראש הממשלה הבריטי, להקים חברה שתעקור את מסילת הברזל שהקימו האנגלים בחצי האי קרים (במהלך מלחמת קרים) ולהעבירה לשטח האימפריה העות'מאנית. נחתם גם הסכם עם הממשלה העות'מאנית ברוח רעיון זה. בשנת 1857 ערך מונטיפיורי את מסעו החמישי לארץ ישראל. אז הצטרף אליו מהנדס אנגלי מומחה בסלילת פסי רכבת, שסקר את השטח שבין יפו וירושלים. ככל הנראה הוא זה שהציע את התוואי בנחל רפאים שבו נסללה הרכבת שנים לאחר מכן - התוואי תוכנן כך שיידרשו מעט חציבות בהרי ירושלים ושיהיו בקרבתו מקורות מים שיוכלו לצנן את קטרי הקיטור. עם זאת המהנדס גם הזהיר את מונטיפיורי שהנחת המסילה תצריך השקעה כספית נכבדת בשל הטופוגרפיה ההררית של האזור. כשנודע לקונסולים של צרפת ואוסטרו-הונגריה על תוכניתו של מונטיפיורי, הם בעצמם החלו להתעניין ברעיון, כיוון שחשבו שבריטניה עומדת מאחוריו. העות'מאנים הבחינו בהתעניינות המעצמות במסילת הרכבת לירושלים, וצפו שהיא תשמש בעיקר צליינים נוצרים ולא את תושבי האימפריה. בשל כך, ההסכם שנחתם עם מונטיפיורי נגנז וכך גם תוכניתו.
לא רק שיק ומונטיפיורי נכשלו במאמציהם - גם המהנדס הצרפתי פרדיננד דה לספס, שפיקח בהצלחה על מפעלי הכרייה של תעלת סואץ ותעלת פנמה, נכשל בניסיונו להביא את הרכבת למזרח התיכון.
היזם הירושלמי יוסף נבון, איש ציבור ידוע ביישוב היהודי בארץ ישראל, החל להתעניין בסלילת מערכת רכבות בארץ בשנת 1885. הוא נפגש עם המהנדס ג'ורג' פרנג'יה, שהבטיח לו כי קו רכבת בין ירושלים לשפלת החוף יניב רווח גדול ויצריך השקעה קטנה שתחזיר את עצמה במהירות. נבון חתר להשגת זיכיון מהממשלה העות'מאנית להנחת מסילות רכבת בארץ ישראל, ולשם כך עבר לקונסטנטינופול לשלוש שנים. בסופו של תהליך השתדלות ארוך אצל פקידי הממשלה, הצליח נבון ב-28 באוקטובר 1888 להשיג את הזיכיון. הממשלה העות'מאנית אישרה ליוסף נבון להניח מסילת רכבת מיפו לירושלים וקצבה את הזיכיון להפעילה ל-71 שנים. בזיכיון נכללה גם אופציה למתוח שלוחות מהמסילה לעזה ולשכם. במהלך 1889 ניסה נבון לגייס את ההון הדרוש להנחת פסי הרכבת. הוא הצליח למשוך משקיעים יהודיים מאנגליה ומצרפת, אך ההלוואות שלקח הכבידו על מצבו הכלכלי והוא נאלץ למכור את הזיכיון שהשיג לחברת בנייה צרפתית.
ב-29 בדצמבר 1889 נוסדה חברת-הבת שיועדה להקמת הקו בשם "חברת הרכבת העות'מאנית מיפו לירושלים וסעיפים". נבון הוכנס לחבר המנהלים של חברת הרכבת, שכלל כמה משקיעים צרפתיים. החברה הצליחה לגייס הון של כ-4 מיליון פרנק במניות וכ-10 מיליון פרנק באיגרות חוב. רוב הכספים שזרמו אל החברה הגיעו מכמרים שהשקיעו בה את ממונם הפרטי. מלאכת התכנון המפורט של המסילה והבנייה עצמה הוטלו על חברה צרפתית אחרת שנקראה "החברה הפריזאית לעבודות ציבוריות ולבנייה". עבודות הנחת המסילה החלו ב-30 במרץ 1890 בטקס חגיגי שנערך ליד יאזור[1]. קשיים בהשלמת המסילה בהרי ירושלים דרשו השקעות נוספות (נבון גייס יזמים נוספים מבלגיה, משווייץ ומגרמניה שישקיעו בחברה, ובייחוד השקיעו בחברה חוגים קתוליים צרפתיים שראו במסילת הברזל אמצעי עזר לצליינות הנוצרית לירושלים). כוח האדם במפעל הנחת המסילה הגיע רובו ככולו ממצרים (חלקם מצאו בו את מותם בשל מגפת קדחת). חומרי הגלם למסילה, כמו גם הקטרים והקרונות, נקנו מחברה אמריקאית שפשטה רגל, והובאו באמצעות שלוחה קצרה שנסללה מנמל יפו לתחנת הרכבת יפו. העבודות התנהלו ברציפות במשך כשנתיים וחצי עד לסיומן המלא בקיץ 1892, כאשר כבר באמצע 1891 החלה לפעול מסילת הברזל יפו - רמלה.
המסילה נמתחה מתחנת הרכבת יפו לכיוון צפון-מזרח, במקביל לרחוב אילת ודרך יפו בתל אביב של ימינו. היא עברה ברחוב הרכבת ופנתה לכיוון דרום תוך שהיא מתקדמת במקביל לנחל איילון (ואדי מוסררה). משם נמתחה המסילה לכיוון דרום-מזרח דרך עמק לוד אל תחנות הרכבת לוד ורמלה. משם פנתה המסילה מזרחה לאורך נחל שורק דרך תחנות תפעוליות ליד הכפרים הערביים סג'ד[2], דיר-אבאן, ובתיר[3]. הרכבת המשיכה לטפס בין הרי ירושלים ב"שביל החמורים", דרך עתיקה שהובילה אל העיר, לאורך יובל של נחל שורק הקרוי נחל רפאים. בעמק רפאים הצפינה המסילה עד תחנת הרכבת ירושלים (שנבנתה בסמוך לחאן הירושלמי). המסילה, רוחבה 1000 מילימטר, נמתחה לאורך 87 קילומטרים וחלפה מעל 176 גשרים, שבעה מביניהם גשרים ממתכת. הנחת המסילה הסתיימה באוגוסט 1892. יחידה לכל אורכה, אפשרה המסילה תנועה של רכבת אחת בלבד, מירושלים ליפו או מיפו לירושלים. השימוש ברוחב הצר יחסית איפשר חיסכון בהוצאות הבניה, בעקבות היכולת לסלול את המסילה עם עקומות חדות יותר.
תוואי נחל שורק הועדף על פני תוואי נחל האלה ומעלה בית חורון בשל מספר סיבות:
מסילת הרכבת שחיברה בין יפו לירושלים הייתה המסילה הראשונה במזרח התיכון מחוץ למצרים וטורקיה, היוותה הישג טכנולוגי ותחבורתי עבור ארץ ישראל העות'מאנית שנחשבה לאזור נחשל. משך הנסיעה מיפו לירושלים קוצר משמעותית - בכרכרה ארך המסע יום וחצי וחייב חניית לילה, בעוד ברכבת הוא ארך בין ארבע לשש שעות. היה זה אף הישג אישי של יוסף נבון כיזם עסקי, על אף שהיה כרוך בקשיים כלכליים כבדים. על הישגו זה הוענקו לו התואר "ביי" מהסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני, אות הלגיון הצרפתי ואותות כבוד מקונסוליות אנגליה ופורטוגל.
בה' בתשרי תרנ"ג (26 בספטמבר 1892) יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים כשהיא עטורה בדגלי האימפריה העות'מאנית. משך הנסיעה בקו החדש היה כארבע שעות. בטקס חנוכת מסילת הברזל נכחו שליח מיוחד מטעם סולטאן האימפריה העות'מאנית, מושל מחוז ירושלים מטעם האימפריה, הקונסולים בירושלים ועיתונאים רבים[4].
אליעזר בן-יהודה ראה בבניית הרכבת סמל לניצחון הנאורות ובפרט של תנועת ההשכלה היהודית על הקהילות המסורתיות ששלטו אז בירושלים ושנאבקו במאמציו לתחיית הלשון העברית והתחדשות הלאום העברי ונגד חידושים בכלל. כמה שבועות לפני טקס הפתיחה פרסם בעיתונו "האור" מאמר על אודות הגעתה לירושלים של "מכונת הקיטור על מסילת הברזל". בן יהודה פרסם גם שיר-הלל שכתב לרכבת (עליו חתם בשם העט "המאור הקטן"):
תנו כבוד לערב המאה העשרים! הנה חוד הערב המפליא הזה, [...] הנה הראה פעלו: לא רק על ארצות החול הצליח כי גם עד שערי העיר הקדושה הגיע.
בגאוה וגאון עבר הקטור אפיקים ונהרות, הרים וגבעות [...] ובקול שופר חזק בא עד שערי עיר הקדש, עיר אשר יושביה נרתעים אחורנית מפני דֹפק החיים, עיר אוהבי תרדמות, מוקירי החֹשך, קרובי הַמָּוֶת, הנה הוא בא בה, ותרועת על שפתיו בקול השופר! [...]
שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת ניצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, החכמה על ההבל, הקדמה על האחור, השכל על הסכלות, ניצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקטב והמרירי, ניצחון המשכילים על המהבילים.
שמחו מאורי האור, משכילי ירושלם!
— האור, ל"ט, י' באלול תרנ"ב - 2 בספטמבר 1892
יחיאל מיכל פינס הציע לאליעזר בן-יהודה שם עברי ל"סוס הפלדה". כמשקל המילה המקראית "גמלת" (שפירושה הוא שיירת גמלים) הציע לו את המילה "עגלת" (כלומר, שיירת עגלות). בן יהודה קיבל את המשקל שהציע פינס, אך העדיף בסיס אחר. כך טבע את המילה החדשה "רכבת" (שיירת רכב).
עם פתיחת קו הרכבת יפו-ירושלים הנסיעה בו ארכה ארבע שעות, שעתיים מעל התכנון המוקדם. מדי יום יצאה רכבת נוסעים אחת בכל כיוון - בבוקר מירושלים ואחרי-הצהריים מיפו. כשנתיים לאחר מכן, משך הנסיעה התארך לשש שעות. בשנת 1913 המסע ברכבת שוב ארך ארבע שעות, והדבר איפשר את הפעלתן של שתי רכבות מדי יום בכל כיוון. הנסיעה האטית הולידה בדיחה שברכבת נתלו שלטים שהזהירו את הנוסעים שלא לרדת לקטוף פרחים בזמן הנסיעה. אנריקו לואיג'י פסטה, חוקר טבע שביקר בישראל, יצא ב-14 במרץ 1893 לכיוון ירושלים ותיאר את הנסיעה כקשה ומטלטלת עד כי התחרט שלא יצא לירושלים רכוב על סוסים.
בשנות ההפעלה הראשונות התגלו קשיים תפעוליים שונים לצד אי־כדאיות כלכלית, אך במשך הזמן עלתה ריווחיות הרכבת. לצד רכבות הנוסעים (שתרמו כ־60% מההכנסות) פעלו בקו גם רכבות משא, שהובילו סחורות לירושלים. תפעול רכבות משא בקו נתקל בקשיים, בשל העובדה שרכבות המשא מירושלים ליפו נותרו ריקות. תפעול הרכבת היה מותנה באספקת מים בנקודות שונות בתוואי המסילה לצורך יצירת הקיטור הדרוש להנעת הקטר, דבר שהיווה קושי תפעולי בתקופות יבשות. היה צורך גם בריכוז מצבורי עץ יבש לצורך חומר הבערה ליצירת הקיטור. למרות מהירות הנסיעה האיטית של הרכבת (כ־25 קמ"ש), הנסיעה בה בין יפו לירושלים הייתה נוחה ומהירה בהרבה מאשר הנסיעה בעגלות, ועל כן הובילה הפעלתה עד מהרה למשבר קשה בקרב בעלי העגלות. בעוד בעלי העגלות ניסו להוזיל את המחירים על מנת למשוך את האוכלוסייה הענייה, פתחה הרכבת מחלקה שלישית כתחרות על מגזר זה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצאו האימפריה העות'מאנית וצרפת משני צדי המתרס. מסילת הברזל הופקעה מידי החברה הצרפתית שהפעילה אותה והקו הושבת. המסילה שבין יפו ללוד פורקה, על מנת לסייע במאמץ סלילת המסילה המזרחית, שנבנתה מטולכרם בצפון ארץ ישראל לכיוון באר שבע וחצי האי סיני, מסילה שנועדה לסייע למאמץ המלחמתי הטורקי־גרמני לכיוון תעלת סואץ. המסילה הגיעה רק עד לקוסיימה שבחצי האי סיני משום המהפך במלחמה - מעבר הבריטים למתקפה לכיבוש חצי האי סיני וארץ ישראל. על רקע זה נבנתה בשנת 1915 ואדי צראר (כיום, במפגש הנחל עם כביש 3), היא תחנת 'הצומת', נקודת המפגש של המסילה המזרחית עם מסילת יפו - ירושלים. בשל כך בוטלה תחנת סג'ד הסמוכה לה. חלק המסילה שלא פורק (מלוד לירושלים) הורחב במהלך תקופה זו מרוחב של 100 ס"מ לרוחב של 105 ס"מ, שהיה הרוחב הסטנדרטי במסילות שנסללו עד אז במזרח התיכון.
ב־1918, לאחר כיבוש ירושלים על ידי הבריטים, נבנתה מסילה צרה סמוך לקצה הקו לכיוון אל־בירה, שנועדה לסיוע למאמץ הבריטי מצפון לירושלים. בשל הצלחת הבקעת קו ההגנה הטורקי וההתקדמות המהירה של הכוחות הבריטים התבטל הצורך במסילה, והיא פורקה בסוף 1918. במהלך המלחמה, לאחר כיבושה של יפו, נסללה בזריזות על ידי הכוחות הבריטיים מסילה צרה ברוחב 60 ס"מ מנמל יפו ועד תחנת לוד, על תוואי המסילה הצרפתית שפורקה על ידי הטורקים, על מנת לסייע לוגיסטית לכוחות הלוחמים. המסילה שימשה להובלת כ־700 טון ציוד ליום בתקופת המלחמה. בצומת סרונה, נקודה שבה נבנתה לאחר מכן תחנת הרכבת תל אביב ליד בית הדר, התפצלה מסילה צבאית צרה שהגיעה לאזור גלילות, ונועדה לסייע למאמץ הצבאי הבריטי. עם התקדמות הכוחות צפונה פחתה חשיבותה של מסילה זו, והיא פורקה.
בהמשך מלחמת העולם הראשונה ולאחר סיומה, נסללה מחדש המסילה לכל אורכה לפי הרוחב "התקני" (שהיה רחב יותר - 1435 מילימטר). בסתיו 1920 הושלמה הסבת קטע יפו-לוד. תחילה נוסף למסילה פס שלישי, על מנת לאפשר שימוש בציוד בריטי וציוד שלל טורקי גם יחד, שהותאמו לרוחבי מסילה שונים, ובשלב מאוחר יותר פורק הפס שאיפשר תנועת ציוד מותאם לרוחב צר.
עם החלת המנדט הבריטי, הקו הופעל ותוחזק על ידי הרכבת המנדטורית (החברה הבריטית שניהלה את פעילות הרכבות בשטחי המנדט), לאחר תשלום פיצוי לבעלי המניות של החברה הצרפתית שממנה הופקעה המסילה. הקו שהחל להיסלל בימי העות'מאנים נמתח בימי הבריטים עד קהיר שבדרום ועד ביירות שבצפון. כך קושרה מסילת הרכבת יפו-ירושלים למסילת קהיר-ביירות ולמסילת רכבת העמק, שכולן הופעלו על ידי הרכבת המנדטורית.
בין השנים 1946–1947 ספגה המסילה פגיעות רבות כתוצאה מפעילות חבלנית, הן מצד כנופיות ערביות שפעלו במרחב פרוזדור ירושלים והן מצד חברי המחתרות שהתאגדו לתנועת המרי העברי.
בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות פסקה תנועת הרכבות לירושלים בשעה שהעיר הייתה נתונה במצור. לאחר המלחמה, קטעים מן המסילה נשארו בידי הלגיון הירדני. בעקבות הסכמי רודוס שהסדירו את הפסקת האש שלאחר המלחמה, הוחזרו קטעי המסילה לידי ישראל. קו יפו-ירושלים הוחזר לשימוש ב-7 באוגוסט 1949, אז עלתה לירושלים בפעם הראשונה רכבת ישראלית, שהכילה מטען סמלי של קמח, מלט וספרי תורה. ב-2 במרץ 1950 חנכה רכבת ישראל שירות נוסעים סדיר בין חיפה לירושלים דרך המסילה המזרחית, כאשר קשר הופעל בין תחנת תל אביב דרום ותחנת לוד.
בשנות ה-50, החלה רכבת ישראל להפעיל בקו קטרי דיזל שהחליפו את קטרי הקיטור. בשנת 1959 עברה המסילה העולה לירושלים שיפוץ מקיף, אך המסילה לא הוכפלה ושירות הרכבות בה היה מצומצם (עד שלוש או ארבע רכבות ביום לכל כיוון). הקצה המערבי של המסילה השתנה עם השנים: תחנת הרכבת יפו נזנחה ב-1948 ותחנת הקצה הייתה מ-1949 תחנת הרכבת תל אביב דרום במיקומה הישן ליד רחוב יהודה הלוי.
בדצמבר 1969, החליט עזר ויצמן, שמונה במסגרת ממשלת אחדות לאומית לשר התחבורה, על סגירת הקו עקב חוסר כדאיות כלכלית, מפני שמספר הנוסעים בקו לא התקרב לעלות הפעלתו[5][6]. אך לאחר 8 חודשים פרשה גח"ל מן הממשלה. שמעון פרס, שהחליף אותו כשר התחבורה, החליט להמשיך להפעיל את הקו ולהתחיל בתכנון קו רכבת מהיר לירושלים[7].
ב-1970 הועתקה התחנה אל מחוץ לעיר, לתחנת הרכבת תל אביב דרום שנחנכה ב-26 בנובמבר 1970[8]. מבנה התחנה הישן נהרס, כמו גם המסילה לאורך רחוב הרכבת (לאחר סלילת כביש 1, תחנת תל אביב דרום ושארית המסילה חוברו במנהרה קצרה למסילת איילון).
בשנת 1971, צנח מספר הנוסעים בקו ב-40% תוך שנה, בעקבות סגירת תחנת הרכבת בית הדר במרכז תל אביב והעברת תחנת הקצה לתחנת הרכבת תל אביב דרום[9], כמו כן נשכרו חברות הנדסה בינלאומיות לתכנן קו רכבת חדש ממרכז תל אביב למרכז ירושלים[10]. "חברת הרכבות הלאומית של בריטניה" הציעה לישראל לרכוש רכבת דיזל מהירה, מדגם InterCity 125, שהיה אז בפיתוח (והיה דגם רכבת הדיזל המהיר ביותר שהוכנס לשימוש מעולם)[11][12]. התוכנית לא יצאה לפועל מאחר שניתנה עדיפות תקציבית לפיתוח רכבת תחתית בתל אביב באותה עת[13][14].
בשנת 1976, העלה שר התחבורה, גד יעקבי, רעיון למסילה וכביש מהיר חדש (תוכנית כביש 45) שיחברו את ירושלים דרך מודיעין ומשם דרך גבעון ועד לצפון ירושלים[15]. אך התוכנית לא הגיעה לכדי מימוש[16].
בשנות ה-80, השלמת סלילתו של כביש 1, גרם להפחתת הכדאיות של השימוש במסילת הברזל, שאורכה ומשך הנסיעה בה היו ארוכים יותר לעומת נסיעה באוטובוס. במשך השנים הידרדר מצב המסילה וקצב הנסיעה בה הואט מאוד (במקומות מסוימים לאורך המסילה הוגבלה המהירות ל-25 קמ"ש). כמות הנוסעים בקו הלכה ופחתה, עד שבשנות ה-90 הופחת השימוש במסילה לרכבת אחת ביום לכל כיוון[17].
במרץ-אפריל 1998 רכבת ישראל ערכה ניסוי שנועד לבדוק את התאמת רכבות רוכנות ("טילטינג") לתשתית המסילתית בישראל ואת הקיצור בזמן הנסיעה שהן יכולים להביא. נסיעות מבחן בוצעו על ידי רכבת רוכנת, מדגם 611 של חברת ADtranz (היום בומברדיה) שהושכרה מחברת הרכבת הלאומית של גרמניה למשך חודש[18].
מצב המסילה הורע מאוד וכמעט מדי שבוע אירע בה שימוט שסיכן מאוד את ציבור הנוסעים ופגע ברכבות. ב-14 ביולי 1998, החליט עמוס עוזני, מנכ"ל רכבת ישראל, על סגירת הקו לירושלים והפסקת השימוש במסילת שורק (קטע המסילה שבין נען לירושלים). כעבור חודש, ב-14 באוגוסט 1998, עזבה הרכבת האחרונה את תחנת הרכבת ירושלים[19]. בגלל הפחתת השימוש במסילה לאורך השנים, סגירת הקו לא השפיעה באופן משמעותי על התחבורה לירושלים או על מערכת המסילות בישראל.
בשנות ה־50 וה־60 הייתה פעילה שלוחת מסילה תעשייתית למפעל מלט הר טוב. היא הייתה מתפצלת מהקו הראשי באזור תחנת הרכבת בית שמש.
בעקבות הניתוק המסילתי בין שתי הערים הגדולות בישראל התפתחה ציפייה שבמהרה יימצא תקציב לחיבורן מחדש. בפנייה אל אריאל שרון, שר התשתיות הלאומיות, ביקש מנכ"ל רכבת ישראל עמוס עוזני להקציב את הכספים הדרושים לשדרוג הקו לירושלים. שרון העדיף שלא להיענות לבקשה (הוא העדיף לממן את פרויקט הכפלת מסילת הדרום בין צומת נען לבאר שבע ולהקים מהמסילה שלוחה לתחנה חדשה במרכז העיר).
בינתיים נסקרו תוכניות שונות לחידוש הקשר המסילתי בין ירושלים ותל אביב. החלופות העיקריות שנדונו:
עיריית ירושלים תמכה בחלופת הביניים G1 בשל כל יתרונותיה היחסיים. ברכבת ישראל העדיפו לשלב את היתרונות היחסיים של חלופה S, שתחזיר את ירושלים במהירות המרבית למפת הרכבות הארצית, יחד עם חלופה A1, שתספק את הפתרון התחבורתי המיטבי בראייה ארוכת-טווח.
ב-13 ביוני 2001 הכריע אפרים סנה, שר התחבורה, בשיתוף עם ראש הממשלה אריאל שרון, לטובת עמדתה של רכבת ישראל והורה להתחיל בתכנון וביצוע חלופות S ו-A1. הכוונה הייתה שהקו הישן יחדש את פעולתו בתוך שנתיים, בעלות של כ-340 מיליון שקל[20]. בתחילת 2002, במקביל לתכנון וביצוע קו הרכבת המהיר לירושלים, החל שיפוץ הקו הקיים לפי חלופה S[21], שהוערך במרץ 2003 בכ-500 מיליון ש"ח[22]. השיפוץ כלל את חידוש המסילה הבודדת בקו בשני מקטעים. במקטע הראשון (22 קילומטרים, בין צומת נען לבית שמש) בוצע יישור של תוואי השטח, שופצו גשרים, הוקמו הפרדות מפלסיות במקום מפגשי כביש-מסילה והוחזרה לשימוש תחנת הרכבת נחל שורק כתחנה תפעולית. במקטע השני (36 קילומטרים בין בית שמש לירושלים) חודשה תחנת הרכבת בית שמש, והוחזרו לשימוש תחנות הרכבת ההיסטוריות בבר גיורא, בבתיר (כתחנות תפעוליות בהם שתי מסילות למפגשי רכבת) ובירושלים בנוסף הוקמו שתי תחנות חדשות בדרום העיר (בשכונת מלחה וליד גן החיות התנ"כי).
במאי 2005, פרסם מבקר המדינה דו"ח שבחן את הפרויקט ומצא כי חידוש קו הרכבת לירושלים התגלה כפרויקט רצוף טעויות תכנוניות וכשלים ביצועיים. לאחר חידוש הקו התברר שהכדאיות הכלכלית שלו אינה גבוהה ושהשימוש בו מועט. כל זאת, על רקע העובדה שהפרויקט תוכנן מלכתחילה כפתרון תחבורתי לטווח זמן קצר כשבמקביל הולך נסלל קו הרכבת המהיר לירושלים[23].
משום שתוואי המסילה עובר בין שמורות הטבע הסמוכות לנחל שורק, במהלך העבודות נפגעו הרבה ערכי נוף (עצי חורש טבעי נעקרו, אפיקי נחל נפגעו ופסולת עפר נערמה במקומות שאסור להשליכה). נפגעו גם כמה מבנים היסטוריים לשימור (תחנות הרכבת בית שמש ובתיר וגשרים שהוקמו בתקופת המנדט) בשל התנהגות הרסנית של קבלנים באתרי הבנייה. המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות והחברה להגנת הטבע האשימו את רכבת ישראל בהתנהלות רשלנית. בהמשך העבודות (במקטע השני) נקבע במכרזי הרכבת תנאי-סף של ידע ברמה בינלאומית בנושא שימור היסטורי ואקולוגי (בשל כך, זכתה במכרזים חברת TSO הצרפתית).
התיאום עם עיריית ירושלים היה לוקה בחסר. העירייה התנגדה לפתיחתה מחדש של תחנת הרכבת ירושלים על רקע כוונה להפוך את התחנה הישנה למתחם נדל"ן. בכך הפכה תחנת הרכבת ירושלים מלחה לתחנת הקצה של הקו, שגם בנייתה הובילה לחיכוכים בין מוסדות התכנון השונים. בניגוד לתחנה הישנה שממוקמת כיום במרכז ירושלים, תחנת מלחה ממוקמת בשולי ירושלים, דבר שהוביל למיעוט נוסעים בתחנה. התכנון הלקוי הביא גם לכך שאין מספיק תחבורה ציבורית משלימה (אוטובוסים, מוניות, רכבת קלה) מהתחנה ואליה. כך אירע גם בתחנת הרכבת גן החיות התנ"כי.
אי-ודאות תקציבית בגלל התחלפות שר האוצר הביאה לעיכובים בבניית התחנות כמו גם בחידוש המסילה. בשל אי-הוודאות בוטלה הקמתו של מוסך רכבת בתחנת הרכבת ירושלים מלחה - לימים התברר כי ביטול הקמת המוסך הביא לכך שכל הרכבות בקו לירושלים נאלצות לחזור מדי ערב למוסך הרכבת בלוד, ולכן מצטמצמות שעות הפעילות של הקו.
בבדיקת הכדאיות הכלכלית של חלופת השדרוג הובאה בחשבון הפעלת שתי רכבות בשעה, שהתבססה על ההנחה שירכשו ברכבות רוכנות חדישות המסוגלות לנוע במהירות גבוהה יותר בעיקולים. אך במהלך הפרויקט החליטה הרכבת לבטל את רכישת הרכבות הרוכנות. כתוצאה מכך התברר, כי בשל זמן הנסיעה הארוך תוכל הרכבת להפעיל רכבת אחת בשעה בלבד.
המקטע הראשון של המסילה המחודשת נפתח ב-13 בספטמבר 2003 עת נפתחה תחנת הרכבת בית שמש המחודשת. התושבים שהחלו להשתמש בתחנה התלוננו על מחיר הנסיעה הגבוה שנגבה מהם ועל אי עמידה בזמנים של הרכבות. המקטע השני נפתח ב-9 באפריל 2005 עם פתיחת תחנת הרכבת ירושלים מלחה. חידוש הקו זכה לכיסוי עיתונאי נרחב, וראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר בנימין נתניהו אף בחנו בעצמם את הנסיעה בקו.
מיד עם פתיחת הקו המחודש התברר שמשך הנסיעה לא התקצר כלל ועדיין אורך כשעה וארבעים דקות (כחצי שעה יותר מהצפוי, כמעט כפליים מהנסיעה בכביש ופי שתיים וחצי בהשוואה לנסיעה בקו החדש). על חגיגות הפתיחה של הקו העיבו גם חריגות התקציב בפרויקט, שהסתכם בכ-540 מיליון ש"ח במקום כ-330 מיליון ש"ח[24], וגם העובדה שכל ההשקעה יועדה לפרויקט שממילא עתיד להיות מוחלף. התברר גם שהקרונות והקטרים הנוסעים בקו ניזוקים מהעיקולים של תוואי המסילה. עשרות שלדות של רכבות נשחקו ותיקונן נאמד בעשרות מיליוני שקלים. שוב הוגבלה המהירות במקטעים מסוימים במסילה ל-25 קמ"ש ונאסר השימוש במערכי בומברדיה דאבל דק קוץ', קרונות מו-דו החד קומתיים של אלסטום, סימנס ויאג'ו לייט או מערך נגרר אחר בעקבות הנזק שגרמו העיקולים החדים במסילה לציוד. בקו פעלו אך ורק רכבות IC3 תוצרת ABB Scandia בעקבות יתרונם במסילות משופעות בהשוואה לקטרים והמרחק הקטן בין חוגוני המערך בהשוואה לקרונות נגררים, דבר המפחית משמעותית את שחיקת הקרונות בעיקולים החדים. בשל כך רבו המקרים של אי עמידה בלוחות הזמנים של הרכבות מירושלים לבית שמש. הכדאיות של הנסיעה בקו הייתה נמוכה מהצפוי, ורק בחגים נעשה בו שימוש המוני.
כשנה לאחר חידוש השירות, התגלה כי רוב המשתמשים בקו הם תושבי בית שמש הנוסעים לירושלים ולתל אביב. בשל כך, ובניסיון להתגבר על אי העמידה בלוחות הזמנים של הרכבות, יצא לפועל בסוף 2006 לוח זמנים חדש, ובו פוצל הקו לירושלים לשני קווים - האחד ירושלים - בית שמש, והשני מבית שמש מערבה (לכיוון תל אביב דרך רמלה ולוד). בשל הפיצול ירדה עוד יותר הכדאיות של נסיעה ברכבת בין ירושלים ותל אביב, שהצריכה החלפה בתחנת הרכבת בית שמש. לאורך שנת 2006 ההחלפה בתחנת בית שמש ארכה כ-50 דקות בכיוון דרום בשעות הבוקר ובכיוון צפון בשעות הערב, כך שזמן הנסיעה התארך משמעותית עבור הנוסעים בכיוונים ובשעות הללו. כך הפכה הנסיעה ברכבת ממישור החוף לירושלים למסורבלת וארוכה עוד יותר משהייתה לפני שדרוג הקו, למרות ההשקעה הכספית העצומה. אף על פי שבאמצע שנת 2007, בעקבות שינוי שנערך בקו (מפגשי הרכבות עברו להתבצע בתחנת הרכבת התפעולית בר גיורא), פחת זמן ההמתנה בכל הכיוונים ובכל השעות ל-4 דקות בלבד, עדיין קו הרכבת לירושלים לא הפך לפופולרי בקרב הנוסעים.
ב-15 במרץ 2008 חודש שירות הרכבות הישירות בין ירושלים לתל אביב, אם כי באופן שיתאם את כמות הנוסעים הנמוכה-יחסית (שעות פעילות מצומצמות, תדירות רכבות נמוכה).
בדצמבר 2013 פקדה סערת שלג קשה את ירושלים ושירותי האוטובוסים חדלו לפעול. הרכבת נותרה כדרך היחידה לעזוב את העיר ומאות נוסעים הלכו ברגל מרחבי העיר אל התחנה במלחה[25].
ב-24 בספטמבר 2017 פוצל שוב הקו, האחד קו הרצליה - תל אביב - בית שמש, והשני קו ירושלים - בית שמש. בימי שישי ומוצ"ש לא היה פעיל הקו, והקו תל אביב-ירושלים הופעל כרגיל.
בתחילת 2018 הציע שר התחבורה ישראל כץ תוכנית הקמת רכבת קלה מבית שמש לירושלים על התוואי המסילה הקיימת[26]. רכבת ישראל הפעילה בעבר במספר מקרים נסיעות מיוחדות בקו בעת שנערכו אירועי ספורט גדולים באצטדיון טדי או בארנה כגון גמר גביע המדינה או המכביה ועוד.
במרץ 2020 הופסקה תנועת הרכבות בין בית שמש לירושלים ביחד עם תנועת רכבות הנוסעים בכל הארץ כחלק מהגבלות שהטילה הממשלה על התחבורה הציבורית עקב התפשטות נגיף הקורונה, הקו נשאר מושבת גם אחרי 22 ביוני 2020, כאשר חזרה הרכבת לפעול[27]. במסגרת ההתמודדות עם המשבר הכלכלי הנוצר עקב נגיף הקורונה, משרד האוצר הציע לבטל את הקו עקב כמות הנוסעים הנמוכה בו[28] והוא אכן בוטל.
ב-2020 נפתח פארק המסילה בחלק ההיסטורי של המסילה אשר עבר בסמוך לשכונת נווה צדק.
נכון לשנת 2024 לא מתוכנן לחדש את שירות הרכבות במסילה זו לתחנות ירושלים הישנות אך יש תכנון ראשוני לחבר אותן ואת המסילה לקו המהיר לירושלים.
כדי לשפר את ניצול המסילה עלו במשך השנים מספר הצעות לגיוון השימושים שלא התממשו כגון בניית מסוף מכולות בתחנת מלחה כדי לנצל את הקו להובלת סחורות. הצעה אחרת הייתה לשנע את האשפה מירושלים לאתרי ההטמנה בנגב באמצעות הרכבת. עוד הצעה היה למתג אותו כקו תיירותי בשל הנסיעה האיטית והמפותלת בהרי ירושלים.
בנובמבר 2016 פורסם כי שר התחבורה ישראל כץ יקדם מסלול חלופי קצר ומהיר יותר מכיוון ממלחה דרך היישוב צור הדסה אל בית שמש.
ב-2018 עלתה הצעה להאריך בין את מסילת ירושלים - גנות באופן תת-קרקעי עד לתחנת מלחה. על פי התוכנית, ייסלל קטע תת-קרקעי בין תחנת נבון לכיוון ממילא לכיוון אזור תחנת החאן, תוקם תחנה תפעולית תת-קרקעית המאפשרת לרכבת להפוך את כיוון הנסיעה ובהמשך גם כתחנה נוספת לנוסעים[29]. המסילות יוארכו לכיוון תחנת מלחה.
קיימת הצעה להסבת מסילה הקו לשימוש ברכבת קלה אשר תחבר את בית שמש אל מטרופולין ירושלים ולרשת הרכבות הקלות שלה. רכבת קלה תוכל לנסוע בקו בצורה טובה יותר מאשר הרכבת הכבדה (ללא הבלאי והנזק הגדול שנגרם לקרונות אשר בשימוש בקו)[30] .
במאי 2023, מנהלת התכנון ורשות מקרקעי ישראל החלו לקדם את הפיכת התוואי מבית שמש לירושלים לפארק מסילה בין עירוני, הכולל שבילי אופניים ומסלולי הליכה).[31]
נסיעה של רכבת נוסעים מבית שמש לתחנת מלחה, סרטון באתר יוטיובמידע היסטורי
ברוך גיאן, המסילה הישנה בתוואי בין ירושלים ליפו עדיין קיימת, אך היא דוממת. בלוג צילום, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2022חידוש הקו בתחילת המאה ה-21
הביקורת על שיפוץ הקו
משה גלעד, הדרך הכי יפה עד ירושלים, באתר הארץ, 8 ביוני 2013Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
