Loading AI tools
סופרת, משוררת ובמאית תיאטרון ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיכל גוברין (נולדה ב-24 בנובמבר 1950) היא סופרת, משוררת ובמאית תיאטרון ישראלית.
 | |
| לידה |
24 בנובמבר 1950 (בת 73) תל אביב-יפו, ישראל  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| מקום לימודים |
|
| בן או בת זוג |
חיים ברזיס |
| פרסים והוקרה | |
| https://michalgovrin.com/en/ | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
מיכל גוברין נולדה וגדלה בתל אביב, אביה פנחס (במקור גלובמן) היה איש העלייה השלישית וממייסדי קיבוץ תל יוסף, ואמה רגינה-רינה פוזר לאוב ניצולת השואה. בוגרת תיכון עירוני ה' בתל אביב. בשנת 1971 שרתה בצה"ל ככתבת צבאית. למדה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת פריז VIII, שבה קיבלה תואר דוקטור בתחום התיאטרון והפולחן. מחקרה "תיאטרון קודש בן זמננו", מתרכז בצדדים התיאטרליים של הטקס החסידי ובתיאטרונם של יז'י גרוטובסקי ופיטר ברוק.
פרסמה אחד עשר ספרי פרוזה ושירה שתורגמו לשפות שונות, וזכו בפרסים בישראל ומחוץ לה. ב-2010 נבחרה על ידי סלון הספרים הצרפתי לאחת משלושים הסופרים שהותירו חותם על ספרות העולם.
גוברין ביימה בכל התאטרונים הגדולים בישראל, והיא מיוצרי התיאטרון הניסיוני היהודי.
גוברין מרצה באוניברסיטת תל אביב, כיהנה כראש המחלקה לתיאטרון במכללת אמונה ולימדה במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים, באוניברסיטה העברית בירושלים ובבית הספר לתיאטרון חזותי. הייתה סופרת אורחת באוניברסיטת ראטגרס, ובבית הספר לארכיטקטורה קופר יוניון בניו יורק. מרבה להופיע בארץ ובעולם בפני קהל רחב, בכינוסים ובכלי התקשורת. ב-2012 קיבלה מינוי פרופסור מטעם המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה).
ב-2013 זכתה בעיטור מסדר האמנויות והספרות של צרפת[1]. בשנת 2015 כיהנה בחבר השופטים של פסטיבל עכו[2].
במכון ון ליר בירושלים עמדה גוברין משנת 2012 ועד 2015 בראש קבוצת המחקר הרב-תחומית העברת זיכרון ובדיון, שעסקה במהות זיכרון השואה בעידן שאין בו עוד ניצולים חיים. עם תום עבודת המחקר הכינה הקבוצה תערוכה בשם מהו זיכרון? שבעים שנה אחרי. בראש צוות נוסף כתבה גוברין "הגדה" להתכנסות ליום השואה, העומדת בסימן "לזכור באחריות/האחריות לזכור". ביום השואה 2015 נערכו עשר התכנסויות נסיוניות, והחל מ-2016 מונחלת ההתכנסות ליום השואה על ידי מכון שלום הרטמן בירושלים, ומעגלי התכנסות נערכים בקהילות, בבתי ספר ובמשפחות בכל גוני הציבוריות הישראלית.
הייתה נשואה למתמטיקאי הצרפתי-יהודי פרופסור חיים ברזיס עד למותו ב-2024. השניים נפגשו בשנת 1978 בירושלים, בעת שברזיס הגיע לביקור בעיר, וחיפש את גוברין בעקבות מאמר שכתבה על מסעה לפולין[3]. לזוג שתי בנות. גוברין מתגוררת בשכונת רחביה בירושלים.
דודה היה עקיבא גוברין.
גוברין פעילה להנחלת זיכרון השואה. בתקופה שזכתה לכינוי "עידן העדות"[4], לנוכח היעלמותם והיאלמותם של דור הניצולים, יזמה גוברין הקמת קבוצת מחקר בינתחומית, שפעלה במשך שלוש שנים (2012- 2015) במכון ון ליר תחת הכותרת "העברת זיכרון ובדיון". עבודת הקבוצה סוכמה בתערוכה שכותרתה: "מהו זיכרון? – 70 שנה אחרי" (15 באפריל – 10 במאי 2015). במסגרתה הוצגו עדויות של שלושה עדי מפתח: אהרון אפלפלד, שאול פרידלנדר ודב קולקה, הוצגו יצירות אמנות, והוקרנו מונולוגים של חבריה. על הפרק עמדה סוגיית המפתח – איך מתמודדים עם זיכרון השואה באחריות, ללא תחושת קורבניות ובלי להפוך את השואה לקרדום לחפור בו. גוברין מקדמת עמדה של אחריות מוסרית המלווה בתחושה של מחויבות עמוקה לזכר הנספים, ואחריות להמשך עמידתם מול הרוע בשמירה על צלם אדם. ברוח זו עוצבה מסגרת ריטואלית שיתופית לציון יום השואה, "התכנסות ליום השואה" במעין "סדר" שבמרכזו "הגדה", שכלולים בה קטעי קריאה ושירה, עדויות וסיפורים."ההתכנסות ליום השואה" מונחלת בארץ ובעולם על ידי מכון שלום הרטמן. ב-2021 ראה אור הספר: "אבל הייתה שם אהבה, עיצוב זיכרון השואה" בעריכתה של גוברין עם אתי בן-זקן ודנה פריבך-חפץ, ובהשתתפות כעשרים חוקרים ויוצרים בני שלושה דורות[5].
כותרת הרומן הווידויי הדרמטי, ככינויו של האל העברי, נמענה של גיבורת הרומן, עמליה. בשכונה נידחת בירושלים, לנוכח נול האריגה ניצבת עמליה הנמלטת מעברה, משמה ומזהותה. כבת לניצולי שואה, הקרויה על שם אשת אביה המנוחה, מתחבטת עמליה (איימי, אמילי) בעצם הסוגיה – האם ניתן להפוך לאחרת. בתוך כך מתלבט הרומן בעצם הניסיון לכפר וברוח הקבלה הלוריאנית להביא לכלל תיקון בעולם, כשברקע הדברים מהדהדת הנחת היסוד של היצירה העגנונית, הרואה בעולם (ברוח קוהלת) מעוות שלא יוכל לתקון[6]. במהלך 49 ימי ספירת העומר, המקנים לרומן את מסגרתו הקבלית-ריטואלית, מגוללת הגיבורה את סיפורה, בהקבילה בין נקודות ציון בחייה לפרקים בחיי האומה. בד בבד היא אורגת פרוכת ששמות האל שזורים בה[7]. בתום ימי הספירה, בכוונתה לשים קץ לחייה עטופה בפרוכת הארוגה תוך השפעה על דרך התאורגיות הקבליות על העולם.
זהו ספר שכתבה גוברין בשיתוף עם הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. הספר נכתב בשני קולות המתייחסים לשלל משמעויותיו של השורש העברי פ/ל/ל (לפלל, לחכות, לצפות, לבקש ולהפציר, ועוד). דרידה מדגיש בכתיבתו את הפנייה אל הנמען בבקשה שייעתר לתפילתו ומדגיש את מוטיב הסליחה הכרוך בעצם התפילה. גוברין כותבת על התפילה כמעשה תמידי של פיתוי וכזעקה של תשוקה – המקבלת ביטוי מובהק ברומן, הכתוב ב"גוף ראשון, נקבה" (בניסוחה בהקשר אחר)[8].
בחלקו השני של גוף תפילה, תחת הכותרת "מילים שבכתב", עומד במרכז תיעוד מסעה של גוברין למחוזות עברה העלום של אמה (1975), המוצג בראייה לאחור כמהלך הרה גורל ובעל השלכות מעצבות בעולמה האישי והפואטי. המסע לפולין, פורסם כמכתב להורים (וכפנייה לאם) תחת הכותרת "קולות ממחוז אחיזת עיניים", כמעין פרק ראשון בהתחקות אחר "הסיפור של אמא". לצדו, מובאות מ"ברית-וידוי" לז'אק דרידה, כפנייה לאם מחוסרת ההכרה על מיטת חוליה על רקע וידוייו הידועים של אוגוסטינוס. לאלו נוסף בפרסום העברי פרק שלישי: "שיר תפילה", הכולל שיר של דייוויד שפירו, "עבודת חורף", המסה "מהי שירה?" לדרידה, ושירה של גוברין, "פי השפה, אתה הקול"[9].
"מעשה הים" הוא יומן מסע - כרוניקה - המתחיל על חוף הים בריו-דה-ז'ניירו ומגיע לירושלים. במהלך המסע נפגש המבט עם נופי הדרך ועם נופי הנפש, ובהם זכרונות, מחשבות וחוויות של מוות והתאהבות. ה"יומן" כתוב בעמודה המרכזית בדף, כשמסביב לו, כבעימוד של דף תלמוד, "פירושים" לאירועי הטור המרכזי. הפירושים כתובים בסוגות שונות, החל מקטעי שירה או הגות, וגמור בציטוטים ממילונים או ממקורות יהודיים ואירופיים. לאורך המסע ופירושיו הופכת השפה עצמה, על נופיה המיוחדים של השפה העברית והמתח הארוטי שבה, ליעד שאליו הובילה הדרך.
זהו חיבור פרשני, הגותי ולירי למסורת היהודית, ול'דף היהודי". לעומת הספר הליניארי, המתפתח, "המערבי". מבנה הדף של "מעשה הים, כרוניקת פירוש" משחזר את תנועת המחשבה מהמרכז לשוליים, ואת תהליך הקריאה שבו נעה השפה מצליל לדימוי, ומנופים שבעולם אל נופים פנים-לשוניים. "מעשה הים" משוחח עם הדף הרב-קולי של הגמרא או של מקראות גדולות (שהועמדו בדפוס לראשונה בוונציה של הרנסאנס), ועם מסורות אמנותיות של המאה העשרים (סוריאליזם, קונסטרוקטיביזם או דקונסטרוקציה), ועם גלגולם העכשווי כ"חלונות" אסוציאטיביים על צג המחשב.
הרומן המספק שלוש גרסאות שונות לנרטיב המתווה של החיים בישראל של המאה העשרים ואחת – ציונית, פלסטינית וגלותית. מנגד ובשונה משלוש גרסאות אלו למהלך, המיוצגות על ידי שלושת הגברים בחיי גיבורת הרומן – אביה, מאהבה ובעלה, מבקשת אילנה צוריאל, גיבורת הרומן, להציע פתרון משלה לסכסוך הדמים המתמשך על אדמת הארץ. פתרונה של עמליה, אדריכלית נועזת ובעלת מוניטין בינלאומי, מבטא עמדה נשית מכילה לכל אחד מהנרטיבים הסותרים והמשיקים. ובהשראת המקורות היהודיים היא מתכננת להקים בירושלים על הר העצה הרעה, מיזם של שלום – הר השמיטה ועליו מושבת סוכות. בניגוד לאנדרטאות המזדקרות לשמים – מורשת גברית בעלתנית, היא מציעה להקים "מונומנטים של זיכרון", מבנים ארעיים, השלובים בנוף, פתוחים לרוחות השמים וזמינים לכל דורש. חייה הסוערים של אילנה הופכים ברומן לזירה אינטימית של התנגשות של חזון ומציאות.
הרומן מֶרכז מספר מכתביה הראשונים של גוברין (1984), בתרגום לשפה האנגלית (2010), המספק אפשרות לבחינת יצירתה מנקודת מבט רטרוספקטיבית. בפרסום נוסף שיר (בעל אופי מקברי), המעלה את זכר אחיה (למחצה), מארק לאוב, בן אמה שנספה בגטו, ומספר מסות הכוללות רשמי ביקור באושוויץ – מחוז הרוע עלי אדמות: "אל מול הרוע": "המסע לפולין", "סליחות בקרקוב". וכך, במסגרת הוויכוח המתמשך בדבר עצם האפשרות לכתוב (שירה) לאחר אושוויץ, מספקת גוברין ניסיון נוסף להביא לכלל ביטוי מה שחורג מגדר אפשרות הביטוי.
רומן העוסק בחציית גבולות, ובשינוי שהיא מחוללת. הוא מתרחש בקיץ בתחילת שנות השישים באשקלון; עיר צעירה במדינה צעירה, שדרך העלילה מתמזגים בה, רבאט של שנות ה-40, הרי הקַרפָּטים בקיץ 39 ועזה, שמעבר לגבול. הגיבורה, אסתר וייס, היא נערה מבית דתי שערב גיוסה נקלעת למשולש רומנטי עם גבר נשוי מפריז, ועם עולה צעיר מארגנטינה. ברקע נשמעים קולות רחוקים וקרובים: שירים של פּול אַנקָה, אַדָאמוֹ ואֶלביס, שלצליליהם רוקדים אסתר וחבריה, ילדיה הראשונים של העיר, את נעוריהם. בקול חרישי נמשכים לצידם לחש התפילות ושורותיו של ביאליק, ומבעד לכול שבים ועולים הדי המלחמות וצללי העבר שהדמויות מבקשות להשתחרר מהם. אסתר היא המקשרת בין כולם, ובסוף הקיץ תהפוך מנערה לאישה. בכך סיפורה בעקיפין הוא גם סיפורה של המדינה הצעירה, וההוויה הישראלית בראשיתה[10].
סדרת דברי שירה מירושלים: 'דברי-ם' - בעריכת מיכל גוברין ומנחם לורברבוים / הוצאת כרמל:
ב-2005 הביאה לדפוס את ספרו של אביה, פנחס גוברין, "היינו כחולמים, מגילת משפחה". הקדמה: דוד אסף, בליווי מבוא ונספחים, (כרמל, 2005)
מסותיה של מיכל גוברין ומחקריה התפרסמו בכתבי עת מובילים ובאנתולוגיות רבות בישראל ומחוצה לה. הם עוסקים בספרות, בתיאטרון, ביהדות, בחותם השואה, בשיחות עם ז'אק דרידה, ובמסות המוקדשות לירושלים ולהיבטים המיתיים של קיומה ומעמדה של ישראל. ובהן, "המסע לפולין", "לא המתים", "מרטירים או שורדים, הרהורים על מלחמת הסיפור", "ירושלים – מראה מראש רכס", ו"מאניפסט ספרותי-יהודי, בגוף ראשון נקבה".
אתר האינטרנט הרשמי של מיכל גוברין אתר האינטרנט הרשמי של מיכל גוברין אתר האינטרנט הרשמי של מיכל גוברין (בצרפתית) אתר האינטרנט הרשמי של מיכל גוברין (באנגלית)
מיכל גוברין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מיכל גוברין, במיזם "סופרים קוראים" של המרכז לספריות וספרות בישראלSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
