Loading AI tools
כתב יד חשוב של התנ"ך מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך שנכתב בטבריה, על פי כל כללי המסורה הטברנית, בתחלת המאה העשירית[1]. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. לדעת חלק מהחוקרים, זהו ספר התורה שהרמב"ם השתמש בו כדי לפסוק את רשימת הפרשיות.
.jpg)
הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחַלַבּ עד שנעלם בפרעות ביהודי חַלַבּ בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי. כתב היד הופקד במכון בן צבי ובהמשך הועבר לספרייה הלאומית ולאחר מכן למוזיאון ישראל. כיום הוא מוצג בהיכל הספר.[2] מאז חזרתו לישראל פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".
ב־9 בפברואר 2016 הכתר הוכרז על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי.[3][4]
הכתר נכתב בטבריה על ידי שלמה בן־בויאעא הסופר בצורת "מִצְחָף". לאחר כתיבת נוסח האותיות על ידי ה"סופר", הוסיף ה"מסרן" אהרן בן אשר את שלושת המרכיבים המובהקים של המסורה הטברנית: ניקוד, טעמים וציוני מסורה, וגם תיקן את נוסח האותיות (שכתב הסופר בן־בויאעא) על פי הערות המסורה.
הספר נועד להיות מעין מדריך ומראה מקום ולכן נכתב בספר כרוך ולא בצורת מגילה, כדי שניתן יהיה לדפדף בו ללא המאמץ הכרוך בגלגול הקלף. זאת אנו למדים מכתובת ההקדשה של הכתר שנכתבה ככל הנראה כמה עשרות שנים לאחר פטירתו של אהרן בן אשר:
"זה המצחף השלם של עש'[רים] וארבעה ספרים ... הקדיש אותו השר הגדול... ממדינת בצרה בן מר רב שמחה בן מר רב סעדיה בן מר רב אפרים רוח יי תניחם, לירושלים עיר הקדש על זרע ישראל קהילת יעקב עדת ישרון...השכנים בהר ציון... כדי שיוציאוהו אל המושבות והקהלות שבעיר הקדש בשלשה רגלים חג המצות וחג השבועות וחג הסכות לקרות בו ולהתבונן וללמד ממנו כל אשר יחפצו ויבחרו... בכל ימות השנה לראות בו דברי יתר או חסר או סתור או סדור או סתום או פתוח או טעם מהטעמים האילו יוציאוהו אליו לראות ולהשכיל ולהבין לא לקרות ולדרוש וישיבוהו למקומו וישמרוהו.[5]
הוא נכתב בדיו שאי אפשר למחקו בלי להשאיר סימנים, המורכב משרף עצים טחון מעורב בברזל גופרתי ובפיח שחור, על דפי קלף עשויים מעור פרה או עז. בשולי הדפים כתב בן אשר אלפי הערות זעירות, חלקן בנות אות אחת בלבד, למשל: האות ל' פירושה, שהמילה עליה מופיע העיגול, היא מילה שאינה מופיעה בשום מקום אחר בתנ"ך[6] והאות ב' מעידה על מילה המופיעה פעמיים.[7][8]
כמאה שנה לאחר שנכתב, נוסף לכתר קולופון (הערת בעלות) בנוסח זה:
זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב... שלמה הנודע בן־בויאעא הסופר... וניקד ומסר אותו... החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים... מר רב אהרן בן מר רב אשר... [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון... קודש לה' לא ימכר ולא יגאל... ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
הספר נכתב כאמור בטבריה, אך נקנה כמאה שנה לאחר מכן על ידי יהודי קראי, שהעבירו לבית הכנסת של הקראים בירושלים.[9] בשלהי המאה ה-11, בעקבות כיבוש ירושלים על ידי הסלג'וקים (ב־1071) או על ידי הצלבנים (ב־1099), הספר נשדד ונפדה על ידי הקהילה היהודית במצרים, שם נשמר בבית הכנסת של עדת הירושלמים בפוסטאט (לימים בית הכנסת בן עזרא).[10][11] במצרים ראה אותו הרמב"ם, שסמך עליו בקביעת הפרשות הפתוחות והסתומות בספר התורה:
וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין, לפי שהגיהוֹ בן אשר ודקדק בו שנים והגיהוֹ פעמים רבות כמו שהעתיקוּ (כמו שנמסר במסורת), ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו.
אין הסכמה גורפת שהספר שאליו מתייחס הרמב"ם הוא הכתר, וישנם הטוענים שהרמב"ם התייחס לספר אחר (ראו להלן).
בשנת 1375 יצא דוד בר יהושע, נכד נינו של הרמב"ם, לסוריה, ומסיבות שאינן ידועות לקח איתו את "הכתר". יהודי חַלַבּ הטמינו את הספר היקר ב"היכל אליהו הנביא", אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת המרכזי של חלב, וכינוהו "כתר אֲרַם צוֹבָא", על שם קהילתם. הוא שכן יחד עם "כתרים" עתיקים נוספים של המקרא, בהם "כתר דמשק" ו"כתר" שיוחס לעזרא הסופר. בהיכל שבבית הכנסת העתיק נשמר "הכתר" בקפדנות במשך כ־600 שנה. יהודי חלב האמינו שביום שבו ייצא מרשותם יבואו עליהם חורבן ופורענות. מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר: ”קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!”. לשם כך הם אף נעלו אותו בדורות האחרונים בכספת, ולא נתנו כמעט לאיש להביט בו. חכם יצחק שחייבר, בן הקהילה, סיפר על השמירה ההדוקה של הכתר: ”אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מנעולים, שמפתחותיהם לא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה.”
החוקר יעקב ספיר שלח שאלות אל הרב מנשה סתהון, מראשי קהילת חלב, וקיבל תשובות לשאלות על נוסח המקרא שאותן כתב במקומות שונים. השליח לחלב היה רבי יעקב מלוצין שנשלח על ידי חכמי ירושלים לבדוק את שנויי הנוסחאות, ומועד שליחותו הוא בזמן כלשהו בין השנים תרט"ו (1855) - תרי"ט (1859).[12] יעקב ספיר מספר על שליחותו בספרו "אבן ספיר",[13] ולדבריו השליח אינו מהחוקרים, ובדק את התנ"ך לשם קביעת המסורה.[14] השליח רבי יעקב מלוצין כתב גם תיאור על קהילת ארם צובא של אותם ימים.[15] תיאור שליחותו ועדויות מנוסח הכתר על חומשים בראשית ושמות נדפסו בעיתון הלבנון בשנת 1863.[16] ספיר חיבר גם חיבור עם כל התשובות שקיבל על נוסח הכתר שנקרא "מאורות נתן". החיבור פורסם לאחרונה על ידי משה גושן־גוטשטיין, וכן על ידי ד"ר רפי זר.[17]
החכם הקראי אברהם פירקוביץ' ביקר בחלב בשלהי שנת 1863, ובתחילה נתנו לו רשות לראות את הכתר, ולדבריו אף הציעו לו לכהן כרב בקהילתם, אך לאחר מכן נעשה יחסם אליו חשדני והסכימו רק להעתיק על ידי סופר שלהם את הרשימות שבראש וסוף הכתר. העתק של ההעתק נמצא בארכיונו של יצחק זליגמן בר, ופורסם על ידי יוסף עופר.[18]
חוקר נוסף שהעתיק חלקים מהכתר, היה הרב שלום שכנא ילין (מחכמי רוסיה וירושלים באמצע המאה ה-19). הרב ילין נסע לחלב עם בנו יהושע והעתיק שם את מסורת ה"כתר" על החלקים שקוראים בהם בתורה ברבים, והם התורה, הנביאים וחמש מגילות. לפי הנוסחאות שהביא עמו לירושלים נכתב שם נוסח של נביאים וכתובים בהשגחת רבי שמואל מסלנט, וממנו העתיקו סופרי הסת"ם שבירושלים נביאים וכתובים לנוהגים (כדעת הגר"א) לקרוא את ההפטרות מתוך קלף.[19]
בניגוד למקורות לפיהם הרב ילין אכן הגיע לחלב,[20] סבור החוקר יוסף עופר כי בפועל תוכנית הנסיעה של הרב ילין לא התממשה מעולם, וכל ההעתקות מה"כתר" שעל התנ"ך שלו הן מעשה ידיו של חתנו, משה יהושע קמחי.[21]
לא לפני שנת תרכ"ד (1864)[22] - שלח הרב ילין את חתנו הרב משה יהושע קמחי לחלב בליווי הוראות עבודה, כדי שיעתיק מה"כתר" גם את מסורת הכתובים. קמחי העתיק בשולי עותק התנ"ך של רבי שלום שכנא שהביא עמו את מסורת ה"כתר" בכל הספקות שסימן חותנו.[23]
הרב שמואל שלמה בוירסקי, שספרו עמודי שש כולל תיאור של ה"כתר", כתב על כך[24]:
ברם זכור לטוב התם והישר פעלו הרמ"י [-ר' משה יהושע קמחי] מביאלאסטאק אשר נדבה רוחו ליסע לארם צובה עם התנ"ך שנקד ומסר לו חותנו המדקדק הגדול בדורינו הרב ר' שכנה מסקידול להעתיק עליו מה'כתר'... והתנ"ך נמצא בפה עיר הקודש, ומי שיש לו איזה דבר ספק לשאול או במסורת קטנה וגדולה יבוא במכתב להגאון הרב ר' שמואל סלאנט וימלא חפצו.
תורה, נביאים וחמש מגילות לפי נוסחאות ה"כתר" שהובאו לירושלים בידי רבי שלום שכנא נמצאו לקראת סוף המאה ה-20 בכמה בתי-כנסת ישנים בירושלים, חלקם הובאו לשם מ"החורבה" וחלקם הועתקו לפי נוסח התנ"ך שנכתב על פי גרסאות הרב ילין וקמחי.
ספר התנ"ך המקורי שעליו סומנו ההעתקות מהכתר נעלם, ורק בשנת ה'תשמ"ז (1987), התגלה עותק כמעט-שלם של התנ"ך האבוד עם רשימותיו של הרב ילין.[25] תנ"ך זה שהה שנים רבות בעליית גג ביתו של יצחק יעקב ילין, ללא ידיעתו, בשכונת קריית משה בירושלים, וכמעט הועבר לגניזה כאשר עמד הבית להיהרס. הוא ניצל על ידי שמואל לורנץ, באותה עת תלמיד ישיבת הר עציון, שהעבירו לידי יוסף עופר.[26][27][28]
הרב דוד יצחקי והרב יעקב יששכר טשינגל פרסמו לפי תנ"ך זה רשימת פרשיות פתוחות וסתומות,[29] וכן את כתבי השליחות שמסרו חכמי ירושלים לרבי שלום שכנא.[30] גם התנ"ך עצמו סרוק וזמין לעיון.[31]
בשנות ה־40 של המאה ה־20 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים "מפעל המקרא", שמטרתו הייתה להוציא לאור מהדורת תנ"ך מדויקת ומושלמת. חוקרי "מפעל המקרא" חיפשו כתב יד מוסמך, עליו יוכלו לבסס את הנוסח המדויק ביותר, ובחרו בכתר ארם צובא העתיק והמהימן. לביצוע המשימה הוחלט לשלוח לחלב שני חוקרים חשובים – משה דוד קָאסוּטוֹ ויצחק שָמוֹש (יליד חלב, ואחיו של הסופר אמנון שמוש) – במטרה לצלם את דפי הכתר. בשנת 1943 יצאו קאסוטו ושמוש לסוריה, אך נתקלו בסירוב מוחלט לבקשה לצלם את הספר,[32] ובוודאי להוציאו מתחום בית הכנסת. הקהילה הסכימה לתת לקאסוטו לבדו לעיין בכתר, בהשגחת אדם מהקהילה. בחוסר ברירה הסכים קאסוטו, ובמשך כשבוע ימים עיין בכתר ורשם לעצמו רשימות.[33] בינתיים החריפו היחסים בין המוסלמים ליהודים, ובמהרה נסגרו שערי סוריה בפני מבקרים יהודים. יוסף עופר פרסם מאמר על הכתר לאור רשימות קאסוטו.[34]
ערך מורחב – פרעות חלב (1947)היחס כלפי יהודי סוריה החל להסלים, כאשר בשנת 1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק; בשנת 1936, במקביל לפרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, התחוללו מהומות נגד יהודי סוריה, שהואשמו בציונות. במלחמת העולם השנייה הפכה סוריה לבסיס תעמולה נאצית, ובמשך כל שנות ה־40 ידעו יהודי סוריה פרעות הולכות ונשנות. בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות.
יומיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 התחוללו פרעות נגד היהודים בחלב. אספסוף ערבי נהר לרובע היהודי והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הקונסול הבריטי בחלב, שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק כי "קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי".
הרב הראשי לקהילת חלב, חכם משה טוויל, שגר מול בית הכנסת העתיק, סיפר כי בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת, והכריזו: 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו). אחרי הצהריים התנפל ההמון בסיוע צבא סוריה על בית הכנסת, החריב אותו והבעיר את המקום. בנוסף, הוצאו כארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן. במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חלב הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. לא היו אמנם נפגעים בנפש, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם.
בהמשך התברר כי במהלך הפרעות יהודי בשם אשר בגדאדי חמק לבית הכנסת והבריח ממנו את כתר ארם צובא שנשרף בחלקו, אל ביתו של הרב סלים זעפראני - רב בית הכנסת הגדול וראש ישיבת דגל תורה. מחשש שמא הערביים יחפשו את הכתר ויזיקו לו, אספו הרב סלים והרב משה טוויל את הגווילים השרופים למחצה, גנזום בכד ופרסמו כי הכתר נשרף כליל.[35]
כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחלב ליצחק בן-צבי, כי בניגוד לשמועות, חלק מהכתר שרד והוא לא נשרף כליל, אלא שראשי הקהילה הפיצו את השמועה כדי להגן על הכתר. ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחלב, שם קיים חשש לגורלו.
יצחק בן-צבי פנה בקריאה לעולים מחלב לסייע לו בהבאת הכתר למקום בטוח[דרוש מקור]. שרה חָבֵר, אחת העולות, הסכימה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להציל את הכתר, אך כל ניסיונותיה להסתנן לארץ הנעולה עלו בתוהו. בתחילת שנות ה־50 ביקש יצחק בן־צבי משגרירי מדינת ישראל ברחבי העולם לעורר את היהודים יוצאי חלב בארצותיהם להצלת הכתר והבאתו לישראל. הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה אז הראשון לציון, כתב לראשי הקהילה בחלב:
מאז נודעתי על דבר הריסת בית הכנסת העתיק והקדמון אשר בארם צובא ועקירת 'הכתר' ממקומו, נתמלאתי חרדה לגורלו של כתב יד יקר זה. שמעתי אומרים שבני קהילת ארם צובא יראים לשלוח ידם בספר הקדוש הזה, מפני האָלָה (הקללה) הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו, אבל עתה אסור להשאירו בחלב בידיים זרות! המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר הוא מדינת ישראל. הריני פונה בזה אל אנשי קהילת חלב ונכבדיה: עשו כל מה שבכוחכם להציל 'כתר' קדוש זה מאובדן.
בב' בשבט ה'תשי"ח (1958), יותר מעשר שנים לאחר שנעלם ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים. גואלו של הכתר היה מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר היקר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סרינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים: ”הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים.”
הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כדברי המבריחים), שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן-צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר.[36] עותק של הספר מוצג בבית הכנסת עדס בשכונת נחלת ציון בירושלים, אשר נבנה על ידי משפחת עדס מחלב.
_-_The_Dead_Sea_Scrolls.jpg)
לא כל "הכתר" שרד: רק 294 דפים מתוך 491 הדפים המקוריים שהיו בו (כ-60%) הגיעו לישראל.[37] ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה חסרים כמעט לגמרי, והספר החמישי – ספר דברים – מתחיל רק בפרק כ"ח. גם חמשת הספרים האחרונים בקובץ – קהלת, איכה, אסתר, דניאל ועזרא – נעלמו.
החלקים שנשתמרו מן התורה הם:
החלקים החסרים בנביאים ובכתובים:
בסך הכול נותרו בחלקים הקיימים כ־65 אחוזים מכל המקרא.
לא ברור כיצד נעלמו הדפים החסרים. חוקרים העריכו כי בעת שנשרף בית הכנסת בשנת 1947 לקחו יהודים מן הקהילה חלקים ממנו, ופרסמו קריאה ליוצאי חלב להעביר חלקים כאלה הנמצאים ברשותם.[2] בשנת 1982 מסרה אישה מברוקלין דף מדברי הימים לספרייה הלאומית.[38] בשנת 2007 הועבר ליד בן צבי קטע מספר שמות שקודם לכן שימש כקמע בידי יהודי מחלב, שהאמין שניצל בזכותו מן הפרעות בעיר.[2]
אספן היודאיקה שלמה מוסאיוף העיד במהלך ראיון טלוויזיוני כי בשנות השמונים של המאה הקודמת הגיעו אליו שני סוחרי יודאיקה ובידם מזוודה. הם הציעו לו את חלקי הכתר החסרים תמורת סכום של מיליון דולר. מוסאיוף טען בראיון כי באותה העת לא היה בידו סכום כסף גדול כל כך, ולכן העִסקה לא התקיימה[39].
לטענת העיתונאי מתי פרידמן בספרו "תעלומת הכתר",[40] החלקים החסרים – או לפחות רובם – נשדדו בישראל. לדבריו הכתר לא נמסר לנשיא בן־צבי מיד עם הגעתו לישראל, אלא קרוב לשלושה שבועות לאחר מכן. דרור שׂטרשון יעקב חלק על כך, לאור התכתבויות של הנשיא בן צבי בשנת 1953, כארבע שנים לפני שהכתר הגיע ארצה, וממנה עולה שכרבע מדפיו של הכתר אבדו כבר אז.[9]
מלבד החלקים החסרים, ניזוק הכתר בצורות נוספות ובשנת 1986 הוחל בעבודת שימור ושחזור שנמשכה שש שנים. הצד השעיר של הקלף, המכוסה בפרוות בקר היה חסין יותר מהצד הפנימי של העור החשוף לנזקים ובמקומות מסוימים הדיו החומצתי כרסם בקלף במשך השנים וגרם להיעלמן של אותיות. הכתמים הסגלגלים בפינות התחתונות הפגומות של הדפים, שנחשבו עד אז כסימני השרפה משנת 1947, התגלו בבדיקות מעבדה מעמיקות כפטרייה שכרסמה את הדפים, אולי תוצאת מגען של אצבעות מדפדפות מלוחלחות ברוק. בכתר נמצאו גם סימנים מלבניים של דבק, ככל הנראה סלוטייפ שהודבק בניסיון לתקן אותו, בנוסף לכריכה גסה שחוברה אליו, לאחר הגעתו לישראל.[8]
חוקרים רבים בדקו את הכתר מאז שהגיע לישראל, והוא שימש יסוד לכמה מהדורות של התנ"ך, ובהן המהדורות שהגיה הרב מרדכי ברויאר (להלן) ומהדורת 'מקראות גדולות הכתר' שההדיר וערך מדעית פרופ' מנחם כהן מאוניברסיטת בר־אילן.
המחקר היסודי והמקיף העוסק בחלקים שנשתיירו מן הכתר הוא ספרו של פרופ' ישראל ייבין, כתר ארם צובה ניקודו וטעמיו, ובו תיאור מדוקדק של מסורת הניקוד, הטעמים והגעיות (=מתגים, הטעמות משנה) בכתר ובכתבי-יד קרובים לו. כמה מחוקי הטעמים והגעיות נתגלו ותוארו לראשונה במחקר זה.
כיום מקובל על רוב החוקרים שזהו אכן הספר הידוע במצרים, עליו כתב הרמב"ם שהוא ספרו של בן־אשר, ועל פיו כתב את הלכות כתיבת ספר תורה.[41][42]
מיעוט החוקרים סבורים עדיין כי הכתר שנשתמר בחלב אינו הספר המקורי של בן־אשר, שעליו העיד הרמב"ם. אהרן דותן סבור שכתב יד לנינגרד הוא כתרו של בן אשר, ועל פיו הוציא את מהדורת התנ"ך שלו (מהדורת עדי; ידוע גם בכינוי "התנ"ך הצה"לי"). גם משה דוד קאסוטו סבר כך. הוא כתב זאת במברק מחלב לירושלים, עוד לפני עיון מעמיק בכתר, שעתיים לאחר שראה לראשונה אותו בבית הכנסת בחלב, היא ארם צובא, וזמן קצר לפני חורבנו בפרעות שנערכו ביהודי העיר במקביל לקרבות הראשונים של מלחמת הקוממיות בתש"ז (1947).[43] לפי רשימותיו נראה כי עמדתו של קאסוטו נבעה מנוסח שגוי של ספר היד החזקה לרמב"ם שהיה בידיו, ועל פיה צורתה הגרפית של שירת האזינו הייתה אמורה להיראות אחרת.[41][44]
מאז נודע הכתר ברחבי העולם היהודי, בעיקר בזכות הזכרתו על ידי הרמב"ם ב"משנה תורה", הפך לסמל לדיוק של נוסח המסורה ומהדורות תנ"ך רבות הושפעו ממנו, מי ברב ומי במעט.
ההשפעה הברורה ביותר של הכתר היא ברשימת הפרשיות הפתוחות והסתומות שבתורה, שאותה העתיק הרמב"ם מתוך הכתר והפיץ בספרו משנה תורה. דחיפה משמעותית להטמעת רשימה זו העניק ר' מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה), בספרו "מסורת סייג לתורה". הרמ"ה מצא כתב יד של משנה תורה החתום על ידי הרמב"ם עצמו, ומתוכו העתיק את רשימת הפרשות הפתוחות והסתומות. כך התקבל נוסח זה בכל תפוצות ישראל, כאשר יהודי תימן ינקו אותו ישירות מן הרמב"ם, ויהודי אשכנז וספרד והמזרח – דרך הרמ"ה והמושפעים ממנו.
המחשה לכך ניתן לראות בנוסח מוקשה, בעניין פרשת "כל חלב" (ויקרא פרק ז' פסוקים י"א–ל"ח). הרמב"ם מונה שם רק פרשה אחת בשם 'וידבר' (ללא סימן זיהוי נוסף), כאשר באותו מקום ישנן שתיים כאלה. כתוצאה מכך התפתחו שתי מסורות פרשנות – בני תימן סימנו אחת מן הפרשות, ובני אשכנז וספרד סימנו את השנייה. למנהג תימן מסמנים פרשה פתוחה אחרי פסוק כ"א אך לא מסמנים פרשה פתוחה אחרי פסוק כ"ז; למנהג ספרד ואשכנז מסמנים פרשה פתוחה אחרי פסוק כ"ז אך לא מסמנים פרשה פתוחה אחרי פסוק כ"א. אליבא דאמת ישנה עדות מפורשת של חכם בשם הרב עטייה, שבדק את המקום בכתר עצמו, ומצא את שתי הפרשות פתוחות.[45] ככל הנראה נפלה טעות ברשימותיו של הרמב"ם, וטעות זו התגלגלה לספרי התורה של כל קהילות ישראל. לנוסח זה, המונה פרשה אחת בלבד ולא שתיים, אין מקור אחר בכתבי יד ובעדויות אחרות, שכולן מונות שתי פרשות.[46]
גילוי וחקר הכתר העלה גם את הדיון בשאלה האם לשחזר את נוסח המסורה בהתאם לכתר, בשינוי מהנוסח שהתקבע כבר לפני מאות שנים. בהקשר זה נדונו כתיבת ספרי נביאים וכתובים לפי חלוקת הפרשיות (הפתוחות והסתומות) שבכתר ארם צובא, כמו גם לגבי תשעת ההבדלים בין נוסח התימנים לבין נוסח ספרי התורה של קהילות אשכנז וספרד, אשר נוסח הכתר וכתבי היד הקרובים לו תומכים בנוסח התימני לפחות בשמונה מתוך תשעת המקרים.
בשנת תשנ"ה (1995) התנהל פולמוס חריף בציבור החרדי בשאלה זו. הפולמוס התנהל באמצעות מודעות רחוב וקונטרסים שונים שהציגו את דעות הצדדים. בהקשר זה יצוין, כי הניסיון לשחזר את נוסח המסורה המקובל לפי נוסחים קדומים אינו חדש, וכי כבר בירושלים בתקופת הרב שמואל סלנט נכתבו מגילות נביאים על פי מסורת הכתר, בתמיכתם של רבני ירושלים.[47]
ספר התנ"ך הראשון שנוסחו נסמך על כתר ארם צובא, לאחר שהגיע לישראל היה תנ"ך הרב מרדכי ברויאר, בהוצאת מוסד הרב קוק. נוסחו שולב בסדרת דעת מקרא. שם גם פירט ברויאר, אחד לאחד בתחילת כל כרך, על מה סמך את הכרעתו, בכל מקום בו יש מחלוקת על הנוסח. לאחר גילוי התנ"ך עם ההערות של רבי שלום שכנא ילין (ראה לעיל), הוציא הרב ברויאר מהדורה נוספת של התנ"ך, עם בחינה מחודשת של הנוסח לאור הגילויים האחרונים, בהוצאת חורב, בשנת תשנ"ח (1998).
בשנותיו האחרונות הקים פרופ' משה דוד קאסוטו את מפעל המקרא, שמטרתו הייתה להוציא מהדורה של התנ"ך עם כל חילופי הנוסח מכל המקורות הקיימים (המגילות הגנוזות, תרגומי המקרא, כתבי יד שונים של המסורה, ועוד). עם מותו עמד בראש המפעל פרופ' משה גושן־גוטשטיין, שהחל בעריכה של ספר ישעיהו. המפעל בחר בכתר ארם צובא כנוסח הפנים, מתוך הכרה כי הוא הנוסח המדויק ביותר הקיים, בכתבי היד של המסורה ובכלל.
בשנת 2001 יצא לאור "כתר ירושלים", פרי עמל של שנים ארוכות של נחום בן־צבי, בעל בית דפוס ותיק בירושלים, שנטל את נוסח מהדורת חורב, והדפיסו בצורה שניסתה לחקות ככל האפשר את צורתו החיצונית של הכתר – בשלושה טורים, ובספרי איוב משלי ותהילים בשני טורים (דהיינו, רווח באמצע כל שורה – מנהג סופרים עתיק). במהדורת מוסד הרב קוק הניח ברויאר רווח באמצע השורה, אך השורות לא הסתיימו באותו מקום, וכך נוצרו מעין "פרשות פתוחות" שלא היה להן מקור. עקב כך ויתר על כך הרב ברויאר לחלוטין במהדורת חורב, שבה נדפסו ספרים אלו ללא הרווח באמצע השורות. רק מהדורתו של בן־צבי פרצה דרך בכך, בנוקטה שיטות לא מקובלות, דוגמת הנחת שוליים רחבים מן המקובל בצדי הדפים בספרים אלו.
מהדורה נוספת המבוססת על כתר ארם צובא היא מפעל מקראות גדולות הכתר, שיזם פרופ' מנחם כהן מאוניברסיטת בר־אילן. כהן התפלמס עם שיטת ההדרה של הרב ברויאר, שסטה מן הכתר בעניינים מסוימים.[48] כהן הקפיד לעקוב אחרי הכתר בכל עניין, גדול כקטן,[49] ואף פיתח שיטת שחזור הנוסח למקומות שבהם נוסח הכתר אינו בידינו. בנוסף, הוסיף כהן במהדורתו את הערות המסורה, שהושמטו ברוב מהדורת התנ"ך והמקראות הגדולות שיצאו בשנים האחרונות.[50]
בפברואר 2016 הכריז אונסק"ו על הכתר כנכס תרבות עולמי בשל ייחודיותו ומאפייניו האוניברסליים.[51][4]
בשנת תשכ"ב (1962), בעקבות משפט שהתנהל בבית הדין הרבני בירושלים, יסדו נשיא המדינה יצחק בן-צבי ומאיר לניאדו את 'הקדש' ארם צובא, שבראשו הועמדו נשיא המדינה, הראשון לציון ונאמנים נוספים. נאמני ההקדש נקבעו כך שיכללו נציגות אקדמית והן נציגות של יוצאי העדה החלבית. בית הדין הרבני ממנה אחת לכמה שנים אנשים שיהיו נאמני ההקדש על הכתר. במינוי האחרון (2018) מונו פרופסור עפרה תירוש בקר, ראש מכון בן צבי, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, פרופ' מנחם בן־ששון נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' משה בר־אשר נשיא האקדמיה ללשון העברית, הרב חיים סבתו, הרב יעקב ידיד בן הרב יום טוב ידיד הלוי והרב אברהם דיין.[52][53]
אתר האינטרנט הרשמי של כתר ארם צובאצילום כתב היד
מידע על כתב היד
דרור שׂטרשון יעקב, מה באמת קרה לכתר ארם צובא, באתר הארץ, 14 באפריל 2020 עופר אדרת, האם נמצאה פריצת הדרך הגורלית שתביא לפתרון "תעלומת הכתר"?, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2015
מנחם כהן משוחח על כתר ארם צובא, ארכיון הסרטונים של AP, אוגוסט 2012 תולדות כתר ארם צובא | | חלק ב' | חלק ג' | באתר כאן - תאגיד השידור הישראלי, ינואר 2019Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
