Loading AI tools
חלק ממערכת המשפט בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתי הדין הרבניים הם חלק ממערכת המשפט בישראל, הכוללת גם את בתי הדין הדתיים, הפוסקים על פי ההלכה היהודית והמשפט העברי. בחוקי מדינת ישראל ניתנת לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט בלעדית בנושאי הנישואין והגירושין של אלו המוכרים כיהודים על-פי ההלכה, סמכויות בדיני אישות בתנאים מסוימים, ובכלל זה גם גיור. לבתי הדין יש סמכויות נוספות הנילוות לענייני הנישואין והגירושין, וכן סמכויות בעניינים דתיים. הגוף האחראי על בתי הדין הרבניים הוא הנהלת בתי הדין הרבניים. כפי שעולה בפסק דין בלבן, למחוקק החילוני אין סמכות לבטל נורמות דתיות כיוון שלא הוא מקור החקיקה לכתחילה. המרב שניתן לעשות הוא לצוות על בתי המשפט, בכללם הדתיים, שלא לפסוק על פי נורמה זו, כפי שעשו בחוק שיווי זכויות האישה בנוגע לנכסי מלוג ויושם בפסק דין סידיס.[1] מאז קום המדינה ועד לשנת 2004 הייתה הנהלת בתי הדין הרבניים יחידת סמך במשרד הדתות. עם פירוקו של משרד זה בשנת 2004 הפכה הנהלת בתי הדין ליחידת סמך במשרד המשפטים. בשנת 2015, בעקבות דרישת ש"ס בעת הקמת הקואליציה, הועברה בהחלטת ממשלה האחריות על בתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד לשירותי דת.[2] בראש המערכת של בתי הדין הרבניים, ניצב בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, בראשותו של אחד משני הרבנים הראשיים לישראל. כיום עומד בראש ביה"ד הגדול לערעורים הרב דוד לאו, אשר מכהן כנשיא בית הדין הרבני הגדול.
השופטים בבתי דין רבניים נקראים דיינים. לפני קום המדינה שימשו לשכות הרבנות המקומית כבתי הדין הרבניים ורבני הערים היו הדיינים, אך לאחר קום המדינה הוחלט על הקמת מערכת בתי דין רבניים נפרדת מהרבנות המקומית. הדבר הוסדר בשנת 1955 בחקיקת חוק הדיינים,[3] ומאז הדיינים ממונים לתפקידם על ידי הוועדה לבחירת דיינים בראשות השר לשירותי דת (הדומה בתפקידה ובהרכבה לזו של הוועדה לבחירת שופטים). לרוב יושבים הדיינים בהרכב של שלושה, אך במקרים דחופים ובהסכמתם של שני הצדדים ניתן לשפוט גם בהרכב של דיין אחד. בתי הדין הרבניים פוסקים על פי ההלכה היהודית והמשפט העברי.
בישראל קיימים תריסר בתי דין רבניים אזוריים (באריאל, אשדוד, אשקלון, חיפה, טבריה, ירושלים, נתניה, פתח תקווה, צפת, רחובות, תל אביב ובאר שבע אשר לו גם שלוחה באילת[4]), וכן בית דין מיוחד לענייני גיור.
בית הדין הרבני הגדול לערעורים יושב בירושלים, ובנשיאותו יושב אחד משני הרבנים הראשיים לישראל המכהן למעשה כאחראי על כל מערכת השיפוט הרבנית בישראל, ובמקרים מסוימים מטפל לבדו בערעורים הנובעים מטעויות סופר או הלכה. בנשיאות בית הדין הגדול מכהן כיום הרב דוד לאו.
על הצד הלוגיסטי של בתי הדין אמונה הנהלת בתי הדין הרבניים. במשך 20 שנים שימש הרב אלי בן דהן כמנהל בתי הדין, ובשנת 2010 החליף אותו הרב שלמה דיכובסקי. כיום מכהן הרב דוד מלכא כמנהל של בתי הדין הרבניים.
מעמדם, סמכותם ודרכי מינויים והדחתם של הדיינים מוסדר בחוק באמצעות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ובאמצעות חוק הדיינים.
על פי חוק הדיינים אדם יכול להיות מועמד למינוי דיין בבית דין רבני רק אם הוא הוסמך לרבנות על ידי רב מומחה או מוסד תורני שמועצת הרבנות הראשית מכירה בו, הוא בגיל 30 ומעלה, נשוי או היה נשוי, אורח חייו ואופיו הולמים מעמד של דיין בישראל, והוא עמד בבחינות מטעם מועצת הרבנות הראשית.
הסמכויות של בתי הדין הרבניים הן ירושה משלטון העות'מאני שהגדיר עדות דתיות שלכל אחת מהן סמכויות לגבי המעמד האישי של בני העדה, ולגבי הכרעה בסכסוכים אזרחיים בין בני העדה. בנוסף על בתי הדין הרבניים הכיר השלטון העות'מאני גם בתי דין של דתות אחרות בישראל. השלטון המנדטורי הקים במקביל את בית הדין השרעי המוסלמי.
בחוקי מדינת ישראל ניתנת לבתי הדין הדתיים סמכות שיפוט בלעדית בנושאי הנישואים והגירושים של בני עדתם. לבתי הדין הרבניים יש סמכות שיפוט בלעדית להכריע בנושאי הנישואים והגירושים של אלו המוכרים כיהודים על-פי ההלכה,[5][6] לרבות גירושים של יהודים שנישאו בנישואים אזרחיים.[7] ובנוסף סמכויות בדיני אישות אחרים בתנאים מסוימים, ובכלל זה גם גיור, מינוי אפרוטופוסים, הכרת אבהות, קביעת מעמד אישי והצהרת דתיות.[8] בנוסף לתחומי המעמד האישי, יש לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט גם בעניינים דתיים, כגון הקדשות וכדומה, וכן סמכות שיפוט בהסכמת הצדדים, בנושאים כגון: צוואות וירושות.
בנוסף, יש להם סמכות שיפוט ("מקבילה") בכל הנושאים שנכרכו לתביעות גירושין,
כגון: חלוקת רכוש, הסדרי שהות, חינוך, מזונות ועוד. וזאת בתנאי שהתביעה בנושאים אלו הוגשה טרם הגשת תביעה דומה בבית משפט לענייני משפחה, על ידי מי מהצדדים. עובדה זו גורמת למושג הידוע "מרוץ סמכויות" - שהצד המעדיף לדון בבית הדין הרבני, או בבית המשפט לענייני משפחה, ממהר להגיש תביעה בערכאה שבה הוא חפץ לדון, כדי למנוע מהצד שכנגד לתבוע בערכאה השנייה. יוצא מן הכלל הוא נושא מזונות ילדים, שעל פי פסיקת בית המשפט העליון[9] נקבע כי אינו ניתן לכריכה בתביעת הגירושין, אלא יכול להיות נידון על ידי בית הדין הרבני רק בהסכמת הצדדים.
עד לפסיקת בג"ץ ב-6 באפריל 2006, בפסק דין 8638/03 - סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, נהגו בתי הדין האזוריים לדון ולפסוק אף בנושאים שאינם בסמכויות על פי חוק שיפוט בתי הדין הרבניים, כגון: דיני נזיקין, קניין ודיני ממונות בכלל. בית הדין הרבניים סמכו על חוק הבוררות אשר מקנה לכל אדם סמכות שיפוט מכח הסכמת הצדדים בכפוף לחתימה על שטר בוררות.
בשנת 2006 פסק בית המשפט העליון כי בית הדין אינו מוסמך בחוק לשמש כבורר, וכגוף הפועל מכוח חוק, הסכמת הצדדים אינה יכולה להעניק לו סמכויות שאינן שלו לפי החוק. עם זאת, דה פקטו בתי דין רבים ממשיכים לפסוק בדיני ממונות, אך לפסק אין תוקף חוקי. קיימת הצעת חוק ממשלתית לעגן את זכותם של בתי דין רבניים לפסוק כבוררים בכל נושא ממוני.
צדדים המעוניינים להכריע בסכסוך כלכלי שביניהם על פי דין תורה, יכולים לפנות גם לבתי הדין הפרטיים, שקונים את סמכותם מכוח חוק הבוררות. יש המעדיפים לפנות לבתי דין אלו, המתמחים בדיני ממונות ולרוב ההליך שם מהיר, פשוט מבחינה בירוקרטית ומשוחרר מחשש אפשרות ביטול פסק הדין על סמך פסיקת בג"ץ. אך יש המעדיפים לדון דווקא בבתי הדין הרבניים הממלכתיים, שכן שם הם זוכים לזכויות הדיינותיות שאינן קיימות בבתי דין פרטיים, כגון: זכות ערעור, מתן נימוקים לפסק, וועדה אליה ניתן לפנות במקרה של תלונות.
ערך מורחב – בית הדין הגדול לערעוריםקיימים מספר מנגנונים אזרחיים המפקחים על בתי הדין הרבניים:
בניגוד לבתי המשפט האזרחיים בישראל, הדיונים בבית הדין הרבני - בדומה לדיונים בבית המשפט לענייני משפחה - הם חסויים על פי חוק, מאחר שהם עוסקים בעניינים שהצנעה יפה להם. בהתאם לכך, גם פסקי הדין אינם מתפרסמים, אלא על פי בחירה של בית הדין לפרסמם. בשל כך הציבור הרחב, ואפילו עורכי דין המופיעים תדיר בבית הדין אינם מודעים תמיד לפסיקות תקדימיות בענייניהם; אם כי על פי חוק השפיטה אין בי"ד רבני כפוף לתקדימים כלשהם, ומשכך אין כל משמעות ל"פסיקות תקדימיות" ככל שמדובר בבי"ד רבני.
מספר גופים פמיניסטיים, בהם "קולך", "מבוי סתום", "עמותת בת מלך" ו"מרכז צדק לנשים", טוענים כי המתדיינים אינם מבינים חלק גדול מפסקי הדין הניתנים בבית הדין, ובמקרים מסוימים המתדיינים לא מקבלים לידיהם את פסקי הדין בעניינם.[11] גופים אלו מעבירים ביקורת גם לגבי אופן התנהלות הדיונים, העדר שקיפות או רישום פרוטוקולים חלקי (לטענתם), וכן על נקיטת קו הלכתי הגורם לדבריהם לאפלייתן של נשים או לעיגונן, אף כשהן סובלות מאלימות, ומתיר ביגמיה.[12] הנהלת בתי הדין הרבניים, וכן משפטנים המצטרפים לעמדתה טוענים שעיון בנתונים מוכיח שאין בסיס לטענות אלו[13].
ביקורת נוספת על בתי הדין הרבניים עולה בדבריו של נציב תלונות הציבור על שופטים לשעבר, אליעזר ריבלין, שקבע בדוח משנת 2016 כי "הדיינים אינם מפנימים די את כללי הצדק הטבעי ואת כללי האתיקה החלים עליהם".[14] מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2020 הצביע גם הוא על נורמות שיפוטיות ירודות בבתי הדין הרבניים בהשוואה לערכאות שיפוטיות אחרות. המחקר מצא כי 32.7% מן התלונות על דיינים בבתי הדין הרבניים בשנים 2008–2019 נמצאו מוצדקות, לעומת שיעור נמוך של בין 8% ל-16% בערכאיות המשפטיות הלא דתיות. נמצא גם כי רבות מן התלונות המוצדקות על דיינים נגעו למהות הנורמות השיפוטיות: 30% מהתלונות המוצדקות על דיינים היו בקטגוריה של "פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי", לעומת 10% בכל יתר הערכאות השיפוטיות. המחקר טען כי הנורמות השיפוטיות הירודות בבתי הדין הרבניים באות לידי ביטוי במעורבות של גורמים חיצוניים בהחלטות של בית הדין, במעורבות של דיינים מכהנים בהליכים משפטיים הנוגעים למקורביהם תוך ניגוד עניינים, בפגיעה בזכות של המתדיינים להשמיע טענות ובהיעדר מזג שיפוטי ראוי מצד הדיינים. בנוסף, הצביע המחקר על תופעות של תמיכה ציבורית של דיינים במפלגות פוליטיות ועל השפעות של אינטרסים מפלגתיים על הניהול השוטף של בתי הדין. מנגד, המחקר הצביע על כך שאיכות השירות בבתי הדין השתפרה מאוד לאורך השנים, ושמידת שיתוף הפעולה של בתי הדין הרבניים עם גורמי הרווחה עדיפה על זו של השופטים בבתי המשפט לענייני משפחה.[15]
, המשרד לענייני דתות, ירושלים תשנ"ג (1993), אתר Hebrewbooks.
ישראל, בתי הדין הרבניים, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
