Loading AI tools
טקס הפותח את יום העצמאות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טקס הדלקת המשואות הוא הטקס הנועל את אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ופותח רשמית את חגיגות יום העצמאות למדינת ישראל. הטקס נערך ברחבת הר הרצל (בהר הרצל שבירושלים), שם נמצא קברו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. האישיות המרכזית בטקס היא יו"ר הכנסת, ובנוסף לו נוכחים גם ראש הממשלה, שרים, חברי הכנסת, הרמטכ"ל, המפכ"ל, אנשי סגל דיפלומטי, משפחות שכולות, נכי צה"ל אישים ומוזמנים אחרים. הטקס, שמועבר בשידור ישיר בערוצי הטלוויזיה והרדיו המרכזיים, נועד לשוות ליום זה אווירה מכובדת וחגיגית, ולצורך כך מקשטים את חלקת הקבר בתפאורה הכוללת את סמלי 12 שבטי ישראל, ומשתמשים בתאורה צבעונית, באמצעים אור-קוליים ופירוטכניים.
_-_Supreme_court_justice_Miriam_Ben_Porat_lighting_one_of_12_beacons_at_israel's_40th_anniversary_celebration.jpg){kind=tracking}
.jpg)
את הטקס מפיק מרכז ההסברה. בין השנים 1958 עד 1983 היה יהודה אילן האחראי על הפקת הטקס; החל משנת 2015 האחראי על הפקת הטקס הוא מנהל מרכז ההסברה מושיק אביב. חלקו הצבאי של הטקס, שהורחב עם ביטול מצעד צה"ל, נוהל מ-1983 עד 2016 על ידי אלוף-משנה (במיל') דוד רוקני, ובשנת 2017 החליפו סגן-אלוף (במיל') שמעון דרעי, שהועלה לאחר מכן לדרגת אלוף-משנה.
מדי שנה מוקמים סביב הרחבה בהר הרצל שלושה יציעים זמניים לאורחי הטקס עבור כחמשת אלפים צופים.
במרכז הטקס עומדת הדלקת 12 משואות, המסמלות את 12 השבטים. בכל שנה עוסק הטקס בנושא מרכזי אחר, כפי שנבחר על ידי ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. בין השנים 1951 ו-1959 משיאי המשואות היו נציגי הגלויות והעדות השונות מכל אזורי המדינה. כמה חודשים לפני יום העצמאות מתפרסמת באמצעי התקשורת הזמנה לציבור להציע מועמדים להדלקת המשואות, המייצגים בפועלם את הנושא השנתי של הטקס[1]. ועדה ציבורית בראשה עומד מנהל מרכז ההסברה בוחנת את ההצעות ובוחרת את מדליקי המשואות לאותה שנה. הוועדה כוללת 8 או 10 חברים ובהם: נציג יושב ראש ועדת השרים, נציג הכנסת ונציג ראש הממשלה. הדלקת המשואות היא ביטוי להכרת תודה וכבוד למדליקי המשואות. הקריטריונים לבחירת מדליקי המשואות מעוגנים בתקנון בעל תוקף של החלטת ממשלה[2]. על פי תקנון זה מדליקי המשואות חייבים להיות תושבי ישראל (אלא אם יושב ראש ועדת השרים הציע לוועדה מועמד שהוא תושב חוץ). אמות המידה לבחירת מדליקי המשואות כוללות:
לטקס תבנית קבועה, אבל במהלך הטקס מוכנסים מדי פעם בפעם שינויים. את הטקס ניתן לחלק לשניים: החלק הטקסי-רשמי והחלק החגיגי.
.jpg)
הטקס נפתח בשעה 19:45. תחילה נכנס משמר הכנסת לרחבת הטקס כדי לקבל את פני פמליית יושב ראש הכנסת. כניסת פמלייתו של יושב ראש הכנסת מתבצעת לקול תרועת הקשב המנוגנת על ידי שלושה נגני חצוצרה מתזמורת צה"ל והנפת דגל יו"ר הכנסת.
לאחר שהפמליה מתיישבת במקומה, מגיע מפקד הטקס ומבקש את רשות יו"ר הכנסת להמשיך בטקס. כשניתן האישור תופס משמר הכנסת את מקומו. את תפקיד מפקד הטקס ממלא קצין מפיקוד העורף אשר מגויס מדי שנה למילואים במיוחד לצורך כך. מאז 1983 ועד 2016 מילא את התפקיד אלוף-משנה דוד רוקני, והחל משנת 2017 ממלא את התפקיד אלוף-משנה (במיל') שמעון דרעי.
תחילת הטקס בתרועת אבל והקראת תפילת יזכור, בנוסח מיוחד לחללי מערכות ישראל. את התפילה, כמו גם את קטע התנ"ך, הקריא עמיקם גורביץ' במשך שנים רבות. בעשור השני של המאה ה-21, מקריאים את תפילת יזכור אישים שונים הקשורים לפעולות צבאיות וביטחוניות שאירעו בחודשים שקדמו למועד הטקס. לאחר מכן בשעה 20:00 בדיוק, מונף דגל ישראל מחצי התורן לראש התורן לקול תרועת הנפת הדגל, דבר המסמל את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. לאחר הנפת הדגל מושר לרוב שיר נוגה המלווה בריקוד הקשור עדיין ביום הזיכרון. לאחר מכן מוקראים פסוקי תנ"ך הקשורים בנושא המרכזי ומוצג קטע מוזיקלי נוסף הקשור לכך. בסיום קטע היזכור וקטע התנ"ך עולה יו"ר הכנסת לשאת את דברי ברכתו. זהו הנאום היחיד המושמע בטקס, למעט בשנים מסוימות בהן ראש הממשלה נואם נאום אשר הוקלט מראש (כדוגמת שנת היובל ושנת השישים למדינה), ולמעט השנים האחרונות בהם השרה מירי רגב הייתה אחראית על הטקס, בהם היא דרשה להוסיף נאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בסיום נאומו מתכבד יו"ר הכנסת להשיא את המשואה המרכזית (אשר אינה נכללת בסך 12 המשואות).
את הטקס הנחו שנים רבות עד שנת 2014 הקריינים שמירה אימבר ואריה אורגד.
12 המשואות מושאות בזו אחר זו על ידי הנציגים הנבחרים. בשנים האחרונות מלווים את מעמד הדלקת המשואות זוג שחקנים אשר מציגים את משיאי המשואות ואת פועלם. בסיום הצגתו קורא משיא המשואה (לעיתים, משואה מודלקת על ידי שני אנשים): "אני פלוני, יליד (מקום הולדתו) בן אלמוני ואלמונית, מתכבד להשיא משואה זו של יום העצמאות ה-(מספר שנות קיום המדינה) של מדינת ישראל לכבוד..." כל משיא מקריא שלושה משפטים המתחילים ב"לכבוד". הנאום מסתיים במילים "ולתפארת מדינת ישראל!". את הדלקת המשואות מלווה תזמורת צה"ל ביחד עם להקות זמר בשיר "אנו נושאים לפידים" ובשירים ישראליים נוספים. בסיום הדלקת כל המשואות מנחי הטקס מכריזים: "גבירותי ורבותי, שתים עשרה משואות כנגד שנים עשר שבטי ישראל!". בשנים האחרונות נוסף קטע עם סיום הדלקת המשואות בו מוזמנים המשיאים לשיר יחד עם להקות הזמר שיר ומוגש להם זר פרחים.
בתום הדלקת המשואות נערכים תרגילי סדר, על ידי חוליית דגלנים המורכבת מכוח משותף של חיילי צה"ל מהחילות השונים וכן דגלנים ממשטרת ישראל ומערך הכבאות. מספר הדגלנים המשתתפים בתרגילי הסדר הוא כמספר שנות המדינה באותה השנה. מפקד הטקס מצעיד את חוליית הדגלנים לרחבת הטקס, בליווי תזמורת צה"ל המנגנת שירי לכת שונים. במהלך תרגילי הסדר הדגלנים יוצרים מבנים מרשימים בתיאום ודיוק רב, המסמלים דברים שונים וקשורים ברובם לנושא הטקס המרכזי. בין היתר הם יוצרים מגן דוד, אותיות או ספרות המסמלות את מספר שנות קיום המדינה ואת מנורת שבעת הקנים. במספר מופעים השתלבו ביצירת המבנים קבוצות נוספות כגון ילדי להקות מחול או 120 חיילים נוספים – מצטייני הנשיא לאותה השנה.
בסיום תרגילי הסדר מוצגים שני קטעים נוספים הכוללים שיר או מחרוזת שירים ומופע של ילדי להקת המחול. הקטע הראשון מעלה על נס את הנושא המרכזי לשנה זו, בעוד הקטע השני הוא קטע כללי המעלה על נס את יום העצמאות הישראלי.
בתום תרגילי הסדר נערך טקס שבו מועברים דגל המדינה הראשי ודגל צבא הגנה לישראל הראשי, למשמרת לאחד מזרועות, פיקודי, או אגפי צה"ל, מהיחידה ששמרה עליהם בשנה הקודמת. חוליות הדגלים הראשיים נכנסות בליווי קצבי של מתופפי תזמורת צה"ל, ומסתדרות כאשר דגלני היחידה שמקבלת ודגלני היחידה שמוסרת את הדגלים נערכים זה מול זה. הדגלנים הראשיים מתייצבים זה מול זה, הדגלים נפרשים ומועברים תוך שברקע נשמעת תרועת העברת הדגלים המנוגנת על ידי תזמורת צה"ל.
בסיום מעמד העברת הדגל, חוליות הדגלים הראשיים, חוליות הדגלנים ומשמר הכנסת מסתדרים בראש חץ והכל שרים את התקווה. לאחר שירת ההמנון, עוברים חוליות הדגלים הראשיים, דגלני היחידות ומשמר הכנסת, לפקודת מפקד הטקס ולנגינת מרש צה"ל, בשדרת מסע, אחת אחת אל מול פמליית הכבוד כאשר בראשן חוליית הדגלים הראשיים. כל חוליה מצדיעה לעבר הפמליה (לאחר הישמע הפקודה: "לימין, שור!"), ומפנה את הרחבה. את מצעד ההצדעה נועל נגד היחידה. לאחר פינוי הרחבה ניגש מפקד הטקס אל יו"ר הכנסת, מצדיע ומודיע לו "אדוני/גברתי/מכובדי, תם הטקס! אדוני/גברתי/מכובדי".
בתום הטקס, שר לרוב זמר מפורסם שיר סיום. נערכים מופע זיקוקין די-נור ומופע של להקות מחול.
בשנת 2022 הוחלט לעשות שימוש בזיקוקים שקטים, כדי לא לגרום לחץ אצל הלומי קרב עקב קולות הפיצוצים[3].
בשנת 1968 שינתה רחל ינאית בן-צבי את סיום נאומה טרם הדלקת המשואה למילים "לתפארת מדינת ארץ ישראל השלמה"[4].
בטקס של שנת 2003 נמנתה עם משיאי המשואות נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, בזכות פעילותה כאחות במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה". נלבנדיאן רצתה להזכיר בטקס את רצח העם הארמני, אולם הופעל עליה לחץ להצניע זאת, כדי שלא לפגוע ביחסי טורקיה–ישראל.
בשנת 2004 הוחלט שהטקס ייערך בסימן הישגי הספורט הישראלי. הוועדה לבחירת משיאי המשואות בחרה 11 משיאי משואות והחליטה להשאיר לבחירת הציבור את זהות משיא המשואה הנוספת, באמצעות מסרונים (SMS). שיטת בחירה זו עוררה ביקורת על הוועדה. הציבור בחר באלי אוחנה להדליק את המשואה[5]. משהתברר שמיקי ברקוביץ' אינו בין משיאי המשואות התעוררה על כך ביקורת ציבורית ולבסוף הוחלט לצרף אותו לרשימת משיאי המשואות.
בשנת 2005 נערך הטקס בעיצומו של המאבק סביב תוכנית ההתנתקות. יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, שהיה ממתנגדי התוכנית נשא במחאה נאום בעל אופי פוליטי[6]. דבר זה הקים עליו ביקורת על כך שהוא מנצל את הבימה שניתנה לו מתוקף תפקידו בטקס ממלכתי לצרכים פוליטיים.
בשנת 2011, במהלך טקס יום העצמאות ה-63, התפרצו לבמה המרכזית יואל שליט, אחיו של גלעד שליט וחברתו יערה וינקלר בצעקות "גלעד עדיין חי". שוטרים פינו אותם מהבמה. בין הצועקים היו גם כמה פעילי ארגון "מטה החברים של גלעד"[7]. במאי השידור של הטקס העלים את האירוע מהצופים בבית, ואלה לא ראו מה התרחש[8]. באותו טקס הדליק משואה הרב שמעון רוזנברג, סבו של מוישי הולצברג שהיה ניצול מתקפת הטרור בבית חב"ד במומבאי. הדלקת המשואה נעשתה בניגוד לדעת בית דין רבני חב"ד. בצעד שעורר מחלוקת שינה הרב רוזנברג את סיום נוסח הדלקת המשואה המקובל ואמר "ולתפארת מדינת ארץ ישראל". כמו כן הזכיר את עניין משיחיותו של הרבי מלובביץ'[9].
ב-18 באפריל 2012, במהלך החזרות לטקס, קרס גשר התאורה שהקיף את הרחבה וכתוצאה מכך נהרגה סגן הילה בצלאלי, דגלנית מחיל הרפואה ונפצעו שבעה חיילים[10]. הוריה של סגן הילה בצלאלי הדליקו בטקס באותה שנה משואה לזכרה, בצוותא עם יושב ראש הכנסת ריבלין. הדגלנים הוצבו במעמד הצגת הדגלים במבנה חסר, לזכרה של בצלאלי.
בשנת 2014 בחרה הוועדה לטקסים וסמלים בראשות שרת התרבות והספורט לימור לבנת בנשים בלבד להדליק את המשואות באותה שנה[11]. גם בחלק האומנותי של הטקס הופיעו נשים בלבד[12].
בשנת 2016 נגרמה מבוכה כאשר במהלך תרגילי הסדר יצרו הדגלנים את הסיסמה "עם אחד – מדינה אחת" אשר הזכירה לרבים, כולל לניצולי שואה, את הסיסמה הנאצית "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד" (בגרמנית: Ein Volk, ein Reich, ein Führer)"[13].
בשנת 2018 התעורר ויכוח מתוקשר בין יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, לשרת התרבות מירי רגב, בשאלת הנואמים בטקס יום העצמאות השבעים. רגב דרשה לשלב בטקס נאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואילו אדלשטיין התנגד לכך ודרש לשמור על המתכונת הקבועה של הטקס, בה הנואם היחיד הוא יו"ר הכנסת[14][15]. אדלשטיין הודיע שאם ישולב בטקס נאום של ראש הממשלה, הוא ומשמר הכנסת לא יגיעו לטקס[16]. לקראת יום העצמאות הסתמנה פשרה לפיה ראש הממשלה יישא דברי ברכה קצרים בטקס וידליק משואה יחד עם יושב ראש הכנסת, אך לא ינאם[17]. לקראת הטקס התקבלה החלטה שנתניהו ינאם וידליק משואה, ואף יישב לצידו של יו"ר הכנסת, מה שהצריך שינוי בנוסח המקובל בו פונה מפקד הטקס ליושב ראש הכנסת: בדרך כלל הפנייה היא בתואר "אדוני", למשל "אדוני תם הטקס, אדוני", ואילו בטקס זה פנה הקצין ליושב ראש הכנסת ולראש הממשלה בתואר "מכובדיי". נוסף על אירוע זה, ב-5 באפריל פורסם כי נשיא הונדורס חואן אורלנדו ארננדס ידליק משואה בטקס. הדבר גרר ביקורת ציבורית על רקע הרג מפגינים בהונדורס, וב-9 באפריל ביטל הנשיא את בואו.
באפריל 2019 פרסם מבקר המדינה דו"ח אשר העביר ביקורת על שרת התרבות והספורט מירי רגב, וחשף ליקויים בדרך בחירת המועמדים להשיא את המשואות בטקס, כמו גם על חלוקת רובם המכריע של כרטיסי הצופים למקורבים או לפי מפתח פוליטי[18].
בשנת 2020, לנוכח התפרצות נגיף הקורונה בישראל ותקנות שעת חירום האוסרות על התכנסות, התקיים הטקס בפעם הראשונה ללא קהל ורובו הוקלט מראש והוכן כמופע טלוויזיוני, ולראשונה לא נערכו בו תרגילי סדר[19]. באותה שנה נבחרה חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בנפאל, להשיא משואה. כשבוע לאחר מכן ביטלה ליפשיץ את השתתפותה על פי דרישת בית דין רבני חב"ד בנימוק ש"אני בורחת ממחלוקות"[20]. ביטול ההשתתפות עורר סערה בתקשורת[21].
בשנת 2024, בצל מלחמת חרבות ברזל, הטקס לא הועבר בשידור חי, אלא היה מופע שצולם מראש ללא נוכחות קהל, בעקבות החלטתה של השרה מירי רגב הממונה על הטקס[22]. קיבוץ בארי, שכיתת הכוננות שלו נבחרה להדליק משואה הודיע כי לא ייקח חלק בטקס[23], הדבר עורר דיון ציבורי על קיום הטקס בשעת מלחמה. בנוסף, אושרה החלטת ממשלה המאפשרת למספר בלתי מוגבל של אנשים להדליק את 12 המשואות[24].
בשנת 2022 ביום העצמאות ה־75 טל פרידמן סירב להשיא משואה לטענתו על מנת לשמור על צניעות[25].
בשנת 2024 בצל מלחמת חרבות ברזל סירבו מספר אישים להדליק משואה: עידן עמדי, שאמר "אשאר בבית ואתייחד עם זכר הנופלים"[26], נסרין יוסף[27] ומייה שם שנחטפה מפסטיבל נובה ושוחררה כעבור חודש, ציינה כי האירוע אינו משמח[28], הרנן פלר – השדרן הארגנטינאי שדודתו אופליה רויטמן נחטפה ושוחררה, סירב כי התנו את הדלקת המשואה במימון שלו של הגעה ולינה בישראל[29]. משפחתו של לואיס הר שחולץ משבי חמאס סרבה להשיא משואה, לדבריו מהסיבה שהם אינם מרגישים בעת הזו "שהמדינה הזו היא לתפארת" ושניתן לחגוג ביום העצמאות[30].
| שנה | נושא נבחר | שמות משיאי המשואות |
|---|---|---|
| 1951–1959 | משיאי המשואות היו נציגי הגלויות והעדות השונות מכל אזורי המדינה | 1957: הרב צבי יהודה הכהן קוק – נציג היישוב הישן (ירושלים), מרדכי שמיר (הודו – קוצ'ין ממסילת ציון), משה בהר (מצרים – מחנה ישראל), משה וייס (הונגריה – קבוצת יבנה), יחיא סמידי (תימן – מגידו), יעקב מיכלסון (פולין – מגדל העמק), ראובן גמזון (צרפת – הרצליה), ד"ר ראוף צמח (עיראק – רמת-גן), הרולד זלצמן (דרום אפריקה – באר-שבע), חיים הפריט (צפון אפריקה – עזתה), אדמונדו ברמק (דרום אמריקה – חיפה), חיים נשפיץ (רוסיה – חיפה).
1959: אריה זיו, נחום אשכנזי, דן ישעני, הלנה בר, עמרם סופיה, מאיר כחלון, יחיא קרני, דוד הופמן, יוסף הרטום, ד"ר ורנר הכט, דוד אמיד, יוסף פרלמוטר[31] |
| 1960 | 100 שנה להולדת הרצל – 12 משיאי משואות, 6 מוותיקי הציונות ועוד 6 מנציגי קהילות העולים | פרופ' מרטין בובר, ברטה ברגר, יצחק גרינבוים, ד"ר מרדכי נורוק, מוריי רוזנברג, אלברטו רומאנו, יוסף טוניק, קורנל ינקו, יוסף כהן, ריכרד סימן-טוב, אליהו עאבד (עברון), גיזלה שיי. |
| 1961 | ילידי ה' באייר תש"ח החוגגים בר מצווה בתאריך הטקס[32] | |
| 1962 | נציגי פועלי הכפיים | |
| 1963 | שנת הראשונים – נציגי 12 המושבות שנוסדו עד 1891[33] | מאיר רומם (נס ציונה, בנו של הרצל הוכברג), חווה תמרי (משמר הירדן), נגבה דוד (מקווה ישראל), גיורא שוחט (פתח תקווה), קדיש לוז (דגניה)[33] |
| 1964 | ההעפלה | |
| 1965 | 17 משואות לציון 17 שנות המדינה, בסימן ההתנדבות לגדודים העבריים, הבריגדה ולוחמי מח"ל | |
| 1966 | שנה 18 למדינה – בנות ובנים ללוחמי מערכת העצמאות | דרור זייגרמן |
| 1967 | נציגי הנגב | נציגי 11 הנקודות שהתיישבו בנגב בתש"ז והבן הבכור של העיר באר שבע: דוד הרר (תקומה), אברהם אייזנברג, שולמית לב, ניסים בן אריה, ישראל ברנד, מרדכי גליצנשטיין, צבי קרן (חצרים), יצחק שמיר, יואב אלטמן, שמואל אבני, חנה גולדשטיין ושמעון אנשי[34]. |
| 1968 | נציגי יובלות ואירועים ביטחוניים | רחל ינאית בן-צבי, אברהם אביגדורוב, חיים הזז, חנה רובינא, פנחס רוזן, יוסף יואל ריבלין |
| 1969 | נציגי יישובי הספר | |
| 1970 | 12 בנים ובנות מישובי קו האש | יצחק יהודה, דני זית, הרן ריבלין, פלג מור, דני שושן, רבקה רוז, דוד מלכה, זיו אופיר, מלכה ניצן, רותם דניאלי, סמדר בלסקי, ניר עופר[35] |
| 1971 | נציגי עולי ברית המועצות ועולי ארצות ערב הוותיקים | |
| 1972 | נציגי גלויות + 2 'צברים' צעירים | |
| 1973 | גיבורי ישראל (25 שנה לעצמאות ישראל) | אמיל בריג, אילנה קרניאל, אליהו גנה, בן ציון ליטנר, אריה עצמוני, לאה בן-טל, אברהם זיבל, אברהם אביגדורוב, רון פלר, יעקב הורביץ, גדליהו ערמוני, יוחאי בן-נון[36] |
| 1974 | 6 נציגי חילות צה"ל ו-6 נציגי יישובי הספר | |
| 1975 | התנדבות ומופת אישי בסקטור האזרחי | מוחסן דגש |
| 1976 | צעירים נושאי דגל הקשר עם התפוצות | |
| 1977 | בני ירושלים, מגיניה ולוחמיה | נציג הדורות בירושלים - יעל מיוחס, נציג ארגון ההגנה - ירחמיאל עציון, נציג אצ"ל - יוסף אבני, נציג משמר העם - בן ציון אבני, נציג לח"י - צבי שועמי, נציג הרובע היהודי - משה משעלי, נציג חטיבת עציוני - יעקב סלמן, נציג חטיבת הפלמ"ח - אביבה גוסרסקי-קפלן, נציג חטיבת הצנחנים - עמוס גול, נציג שריון (הראל) - אלדר אבידר, נציג חטיבת ירושלים - יוסי אוחנה וילדה שנולדה בכ"ח באייר - סיגל אלמוג[37] |
| 1978 | 12 צאצאי לוחמים למען תקומת ישראל (30 שנה לעצמאות ישראל) | |
| 1979 | חוזה השלום עם מצרים והמשכיות היישוב בארץ ישראל | (מדליק נוסף הוא אב ששכל את בנו ונכדו באותה השנה) |
| 1980 | אנשי מדע, תעשייה וחקלאות | רחל שלון |
| 1981 | נציגי המפעל החינוכי בישראל | צפניה דרורי, אגנס קלטי, נעמי תבורי[38] |
| 1982 | 100 שנה להתיישבות לעליה ראשונה – צאצאי המייסדים | אורית גנור, עוזיה חובב, עמית פרידמן, חני גיסין, נדב צברי, אפרת פריימן, דנית פראג, ענבר גולדשטיין, ירדנה אלמקייס, מתי אריאל, עמוס פרץ, נמרוד בן אהרון[39] |
| 1983 | גבורת ישראל | יוסף אבידר, רפאל סבן, יהושע כהן, זיוה ארבל, שמחה רותם, מיליה פלזנשטיין, יונתן פרידן, בן ציון ליטנר, גד שחר, יעקובה כהן, משה קרביץ, שרה שמעוני[40] |
| 1984 | אחדות ישראל | אורי טלמור |
| 1985 | פיתוח המדע והטכנולוגיה | אשר כהן, יונה אושפיז, עוזיה גליל, עובדיה הררי, אברהם קליר, אורנה זקן, משה קולר, רחמים ענתבי, צבי סוזין, ניקולא אליאס ינאקי, צבי צור, בנימין מזר[41] |
| 1986 | הדמוקרטיה בישראל | זרח ורהפטיג, משה לנדוי, טדי קולק, סמיר דרוויש, שלמה זמיר, אליס שלוי, משה פיאמנטה, יהושע טן-פי, צביה בר ציון, ניצן נוריאל, יוחנן בן-יעקב, דוריס לביא[42] |
| 1987 | ענפי האמנות בישראל | רבקה מרים, שלמה בר שביט |
| 1988 | 40 שנה למדינת ישראל, עקרונות מגילת העצמאות[43] | עמנואל רקמן, אילת קרן (קיבוצניקית מהר עמשא, היישוב הצעיר ביותר בישראל באותה שנה), דבורה (דבי) גולן (עולה מארצות הברית), דוד פולנסקי (מלוחמי גטו ורשה), אהרון זיו, הרצל רוזנבלום, מרסל ניניו, מרים בן-פורת, ארז ביטון, סולימאן אלקרינאוי (רופא מרהט), משה ששון |
| 1989 | העלייה ההמונית לישראל (40 שנה ל-1949) | אפרים שילה, מנחם לוזיה, חיים צדוק, יוסף צרף, חוה אלברשטיין, אורנה שרם-כהנא (בשם סבה, דוד כהנא), סם אביטל, אליעזר מרכוס, שושנה אדלר, רבקה רוזנצווייג, גלנדה סוולד, אליעזר קושרובסקי[44] |
| 1990 | שנת הלשון העברית | זאב בן-חיים, דולה בן-יהודה, רפאל סיטון, מרים רות, ראובן סיוון, חיים באר, ראומה אלדר, סילבי פרטוק, עדנאן גרכד, אריה אליאס, דינה פטיגו, יוסף ביגון[45] |
| 1991 | עליה וקליטה | יהודית ביאלר, גרגורי אלפרנס, מיכאל אופור, אידה מרקוס, מרים פרידלר, עקיבא אורגד-אונגר, אריה קרול, נתמר הלל, הלנה אברגומוב, זימנה ברהני, יוסף פרחי, דורה פרץ[46] |
| 1992 | 500 שנה לגירוש ספרד | מתילדה כהן-סראנו, רפאל אברבנאל, דפנה דון-יחייא, סם דה קוסטה, ניסן בן אברהם, יוסף קפלן, דוד נחמיאס, איילת מלול, חיים רפאל, יהודה תג'ר, עליזה טולידאנו-כהן[47] |
| 1993 | שנת ירושלים | דוד קאסוטו, וולף דוידקין, רות לפידות, ענת אלטמן, דידיה גוטל, יורן לרסון, חדוה רוזנברג איש-שלום, תמר ברגמן, יעקב בן-יהודה, חאג' מוסא אבו גוש, דן בניה סרי, חייקה גרוסמן[48] |
| 1994 | איכות הסביבה | יוסף תמיר, סלמאן אבו רוקון, הדסה קאין, הגר ציגלר, חוסיין אל הייב, יהודה ברוניצקי, שולמית שמרלינג, נאוה איסרוב, דוד אביחיל, חיים אליאס, אמוץ זהבי, אריה וסטרייך[49] |
| 1995 | שנת תיירות השלום | שמואל פדרמן, יוסי הוכמן, אריה ארזי, צביה חשמונאי-בלוך, רחל גולדברג, אנטואן שאהין, אלפונסו נוסבאומר, ברכה בן אלי, טוני מורגנשטרן, סנו שרף, דוד וילק, רעיה פרחאת ורעות רבהון-שפיגל[50] |
| 1996 | חינוך ותעשייה | יואל גת, ישראל גורלניק, דוד סויסה, עליזה עמיר-זהר, קלרה וינוקור, ברוך אברמזון, דב לאוטמן, רחאב עבד אלחלים, לאה גוטליב, מני ברזילי, משה ויסגלס, ירון לבנת (משואה נוספת הדליק ולדיק קושנירוב, בן 9, שהוריו נרצחו בפיגוע בקו 18 בירושלים)[51] |
| 1997 | מאה שנות ציונות | ענת מדמוני, עמנואל כהן, שולמית כהן-פרץ, פרץ הוכמן, אורה זר, אסף מרדכי, אליסה נילי רפאל, אלונה לריונובה ורבקה לנקחי, יעקב אליאס, זכי זאהר, משה בנזימן, ציון שנקור[52] |
| 1998 | חגיגות שנת ה-50 למדינת ישראל | צמח סמדר, מזל שרירא, משה מושקוביץ, הודא חיר, יעקב חודורוב, מגיסט מנגשה ואירנה צייטלין, יואלי אור, הדסה שמיר, אהרן דוידי, טל סלע ורועי מרציאנו, מטילדה ומשה אזולאי, סורין הרשקו[53] |
| 1999 | הכנסת – סמל הדמוקרטיה והריבונות | יוסף בורג, עדי אפרימי ודניס לב, עדנה סולודר, אלימלך רם, עאידה סאלח אבוסוויד, טוביה וקסמן ונורית רון, דב שילנסקי, חנה אבנור, יואב בלחסן, רבקה טולקר, מרדכי קרמניצר, מיטל קאפח ומיכל אשכנזי[54] |
| 2000 | שונים אבל שווים – יחדיו במרקם חברתי תרבותי מגוון | טובה אילן, אהרן כהן, בועז כיתאין, מריומה קליין, זהבה ברוך, יורם כהן, ג'קי לוי, רות רזניק, אור סבטלנה טוקייב (אנ'), דוד רובנר, דיאב חתאר, זיו שחר ודניאלה עאיסה[55] |
| 2001 | שנת ההתנדבות בישראל[56] | אסתר הרליץ, אורי סלונים, נילי פורטוגז, חיים רוט, יעקב בוחבוט, ברכה זיסר, נחום פרנקל וליטל אפטר, שרונה וגיל-עד חריש, נאש מימת, ששון אליאס, הנרי אלקסלסי, רותי יצחק ויוליה בטאייב[57] |
| 2002 | "ילדים ונוער – העתיד והעוצמה של מדינת ישראל"[58] | יורי גרשוביץ', ענבל פיזרו, אסף זוהר וליאור טלר, אניה קולגוב ומירב רחל שחף, ורד איפרגן, דידי דאבוש, מאיר אלירן הרוש, עזאנו מזל מקונן, בן-חור קיקיאן, קובי צורף, עבדאללה סאלח[59] |
| 2003 | מאוחדים בלבבות ומשלבים זרועות | רס"ר ברוך דסטה, יהודה משי זהב, יצחק זהבי, אליעזר פארן, ד"ר סודי נמיר, נעמי נלבדיאן, שלום דריי ורמי ביטון, יורם שליט, יעל מנג'ם וקלרה ביילר, לורנס גוזלן וג'יהאד חסן, תומר אדר, נטלי גאידוק[60] |
| 2004 | הספורט ההישגי והעממי בישראל | רלף קליין ומיקי ברקוביץ', מיכל שחר (בתו שלך קהת שור, מאמן הקלעים שנרצח באולימפיאדת מינכן), קרן לייבוביץ', מרדכי שפיגלר, שמעון מזרחי, אסתר רוט-שחמורוב, רון בולוטין, איאן פרומן, אלכס אברבוך ויעל ארד, טל ברודי ואלי אוחנה, טאהר אבו ליל (נער בדואי חולה סוכרת אירועים שמארגן פעילויות ספורטיביות בשגב שלום) ולי קורזיץ, אבי מויאל[61] |
| 2005 | "צו חיים" – צו השעה לקירוב לבבות לגורל אחד ועתיד משותף | אריה (לובה) אליאב, יחיאל קדישאי, נדיה כהן, פטסי לנדא, אמל נסראלדין וזיאד סעדי, חיליק מגנוס, רות גיליס, צ'ארלס ברונפמן ומתוקה בנג'מין, ציון בר-יצחק ועזאם עזאם, חיים פרי, אדי טריגר, יירוסלם אלמו ויצחק צרור[62] |
| 2006 | פיתוח הנגב והגליל[63] | סטף ורטהיימר, יהודה דקל, דורית אלמליח ושמוליק בן-שלום, שרה חתן ורות קפלן, אלי אלאלוף, שאול שאשא, ג'מילה ח'יר, אסתר לוצאטו, זכריה לירז, דורון אלמוג, נטאשה לייאמץ, יהודה הכהן[64] |
| 2007 | 40 שנה לאיחוד ירושלים | יצחק נבון, אליהו סחרוב, שולמית קישיק-כהן, יוסף שנקר, אבינעם מור-חיים, רחל סעד, מרדכי אליאב, אורי עמדי, נאוה בן-צבי, רות חשין, פארס פרג' ואברהם יהודה שריקי, יהודה דוד ויוסף ליברמן[65] |
| 2008 | ילדי ישראל | יצחק דוד גרוסמן ותמיר אבוקסיס, אריקה לנדאו וזורריש וובה, יצחק קדמן וניב כספי, סנא אלבז ופאהום פאהום, נפתלי דרעי ויעל ברזילי, גלילה רון־פדר-עמית ורוני אקרמן, פנינה קליין ואורן אלמוג, רוני דואק ופנינה יניוודג', רלף גולדמן ושמואל פאליק, הדרה רוזנבלום וג'ניה גרישקוב, אביחי חיון וסלמן נבואני, אורי יעקובוביץ' וראובן בנטולילה[66] |
| 2009 | מאה שנים לעיר תל אביב | שלמה (צ'יץ') להט, חיים אדלר, לאה מג'רו-מינץ, מנחם (חמי) גוטמן, יאיר רוטלוי, שולה וידריך, יבגניה דודינה, עמיקם גורביץ', יונס יוסף נזריאן, קובי אוז, אורן כהן, מיכל סמדר מירון ואנג'ליקה יואבוב[67] |
| 2010 | "אם תרצו אין זו אגדה"[68] | אריאל פלדשטיין, שרה ברוורמן, אברהם גרינזייד, אשר הירש ואירה חייטין, דליה דורנר, רם בלינקוב, צבי לבנון, יוסי פלדמן, רעיה שטראוס, יוסף מטאנס, טל-אל פילו ואמנון לביא, אברהם יצחק[69] |
| 2011 | "ערבין זה לזה" – שנת הערבות ההדדית | עמר בר-לב, אורית דרור, ברברה גולדשטיין, אריג' רכאב ורחל זיקרי, זאב דשבסקי, מיכאל גולדמן-גלעד, זהבה דנקנר, גדי בשארי, מתתיהו דרובלס, הרב שמעון רוזנברג, יובי תשומה כ"ץ וסער שפירא, הושע פרידמן בן-שלום[70] |
| 2012 | מים – מקור החיים[71] | מנחם רבהון, משה (מושיק) כהן, חנה רוזנפלד, הרצל נאור, גיורא שחם, אסתר אברהם, אלכס ויז'ניצר, שלמה צוויפלר ואורי מורן, רוביק דנילוביץ', אורית סקוטלסקי, מאיה בראון וליאור לפבר, רמטין סבטי[72] |
| 2013 | המורשת הלאומית[73] | מוקי צור, מאיר בוזגלו, תמר רוס, דפנה שמשון-מוסניקוב, רן חדוותי, דוד בלומברג, בלהה בן-אליהו, איריס הלפרין-פלג ודב צור, עליאן אלקרינאוי, רינו צרור, אליענה אלבז ואגטה פלצ'יק, דני שפירא |
| 2014 | "זמן נשים – הישגים ואתגרים"[74] | כרמלה מנשה, שחר פאר ופסקל ברקוביץ, בליינש זבדיה, מרים פרץ, מקסין פסברג, הנדיה סולימאן, טלי פרץ־כהן, עדינה בר-שלום, מרים זוהר, קירה רדינסקי, אורנה ברביבאי, גל יוסף וגאולה כהן |
| 2015[75] | ישראלים פורצי דרך[76] | לוסי אהריש, דני גולד, רפי מהודר, אליס מילר, מרתה וינשטוק-רוזין וגבי עידן, רמי לוי[77], מלכה פיוטרקובסקי, סימה שיין, גל לוסקי, אהוד שבתאי ואור אסולין, אביהו מדינה, דן קורקובסקי[78] |
| 2016[79] | גבורה אזרחית[80] | אבי טויבין, נילי ומויש לוי, פייני סוקניק, גבריאל נדאף, ענאן פארס-פלאח, רונה רמון, גבי ברשישת, רותם אלישע, הלל בראלי, הרצל ביטון, יעקב ארנפלד, אליסון ברסן ורוברטו פרה אוסה |
| 2017[81] | 50 שנים לאיחוד ירושלים | אלי עמיר, יעקב חץ, מירי ארנטל, מייקל סטיינהארט ומרווין האייר, חנה הנקין, אלי מזרחי, אחמד עיד, אורי מלמיליאן, אמנון שעשוע, דינה סמטה, יהורם גאון, ירוס ירושלים סיגוט ודין ארגיל[82] |
| 2018[83] | מורשת של חדשנות[84] | אבשלום קור, מוואפק טריף, מרסל מחלוף, נועם גרשוני, רחלי גנות, מרגלית זינאתי, רות כהנוב, ליא קניג וזאב רווח, אביעזרי פרנקל, מאי קורמן, שלמה ארצי, ישעיהו גביש ורועי לוי[85] |
| 2019 | רק בגלל הרוח[86] | מוריס קאהן וכפיר דמרי, הודיה אוליאל, אבי נשר, סלמאן זרקא, גיל שלמה, מורן סמואל ומנשה זלקה, ג'ף פינקלשטיין, הלה הדס, שי סימן טוב, מארי נחמיאס, יהודה פוליקר, איריס יפרח, רחל שפרכר-פרנקל ובת גלים שער[87] |
| 2020 | חיבורים בחברה הישראלית[88] | עידן רייכל, גליה רהב, אורי כהן, יסמין מזאווי, אלי בן שם, אחמד בלאונה ויעל וילוז'ני-אזולאי, ריינה אביטבול, ישראל אלמסי, עדי אלטשולר, לורי פלטניק, הישאם אבראהים, ציפי שביט[89] |
| 2021 | אחווה ישראלית, כי אנשים אחים אנחנו[90] | שלומי שבת, אייבי מוזס, נארג'ס אבו יאמן ומאהר איבראהים, עדן הבטנש טפט, ציפי הרפנס, איתן שנרב, גבריאלה שטריגלר, עדי גוזי ושירה איסקוב, דרור דיקר, מאור כהן, עפרי בוטבול, יעיש גיאת[91] |
| 2022 | יד פוגשת יד אחות | קלמן סמואלס, יעל שרר, יורם יאיר, מיקה ואורי בנקי, עידן קלימן, אליזבטה שרסטוק, עשהאל שבו, מפקד הימ"מ תת-ניצב ח', אנג'ל אלון ושמחה גתהון, מוניר מאדי, הדר כהן, ריטה[92] |
| 2023 | חלוציות | אביגדור קהלני, סיון יערי, אבי ריבקינד וחתאם חוסין, ורד בן סעדון, סילבן אדמס, נינה ווינר, שלום אסייג, אופק ראשון, יהודית נגוסה, צאלח אליהו ורעות עמיחי, סא"ל דביר דיאמונד (מפקד יחידת דובדבן), דייוויד בלאט[93] |
| 2024 | גבורה ישראלית[94] | משואת כוחות הביטחון:[95] סרן שביט בן משה (צה"ל), אמיר כהן (משטרת ישראל), ע' (לוחם שב"כ) סג"ד י' (מפקד יחידת מצדה בשב"ס) וג' (קצינת איסוף במוסד). משואות כוחות ההצלה:[96] אושרית חדד (מד"א), תמר שלזינגר (איחוד הצלה), נורית אירן כהן (זק"א) ויואל דמרי (כבאות והצלה). משואת חזית ההסברה:[97] יוסף חדאד, אלה קינן ונת'ניאל בוזוליץ'. משואת כיתות הכוננות:[98] ענבל ליברמן (ניר עם), ברק שלום (עלומים), אביחי אליה (חוות יאיר), טל לויט (מטולה). משואת המחלצים:[99] יוסף אלזיאדנה, הרב שחר בוצחק, טלי נחום, רמי דוידיאן, דניאל שרעבי (צוות שרעבי). משואת המגן:[100] בועז לוי, פיני יונגמן, שאול לוי. משואת התקווה:[101] אורי מגידיש, ורדה פומרנץ, ליאת נפש. משואת רפואה ושיקום:[102] ענת בן דור, גאיה צוברי, דן שוורצפוקס, דקלה מצליח, יוסי ערבליך. משואת ניצחון הרוח:[103] עזרא יכין, איריס חיים, רביב כנר, עברי לידר, חיים אוליאל. משואת הנתינה:[104] מרים כהן, בת שבע דדון, בסמה הנו, חן ארבל מרינברג, שיר גולדשטיין, צילית יעקובסון. משואת התפוצות:[105] דברה סילברסטיין, דייוויד מאייר. המשואה החסרה:[106] מסמלת את חסרונם של 132 חטופים וחטופות. |
יאיר אלדן, לקול שלוש יריות סוללת תותחים החל החג, באתר הארץ, 8 במאי 2017 עופר אדרת, מהשואה הארמנית ועד אלי אוחנה: משברי המשואות לא החלו עם נשיא הונדורס, באתר הארץ, 10 באפריל 2018 אתי אברמוב, ולתפארת שרת התרבות, באתר "ידיעות אחרונות", 11 באפריל 2018
נגה ברנדר, איך מתקבלים להיות דגלנים בטקס הדלקת המשואות ה-70?, באתר צה"ל, 6 בפברואר 2018[107]
חוגגים 70: טקס הדלקת המשואות | יום העצמאות תשע"ח – 2018, בערוץ יוטיוב של כאן 11 – תאגיד השידור הישראלי חוגגים 71: טקס הדלקת המשואות | יום העצמאות תשע"ט – 2019, בערוץ יוטיוב של כאן 11 – תאגיד השידור הישראלי איתי שטרן, דגלנים, ריקודים ופוליטיזציה: מה עומד מאחורי טקס הדלקת המשואות, באתר הארץ, 20 באפריל 2022Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
